✦ ❖ ✦
DAAT · רמה ד׳ — הלכה למעשה

סימן ר״ל — הלכה למעשה: מתי מתירין, ומה נשאר לבית דין (יורה דעה ר״ל)

יורה דעה · סימן ר״ל
מתירין שבועות ונדרים
התרת שבועות ונדרים · הזכרת השם · מדוחק · נדנוד עבירה · אי עביד לא מהני
⚖️ רמת הלכה למעשה · פסק
✦ ❖ ✦
מה מתירין, מה אין מתירין, ומה אינו שאלה של מצפון

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ל (סעיף אחד)
עם נושאי הכלים: ש״ך (ד) · ט״ז (א) · באר היטב (ב) · פתחי תשובה (ב)
יסודות: נדרים כ״ב ע״ב · רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה ר״ל

עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

מה נידון בדף זה

  1. מה הסימן פוסק ומה הוא מותיר פתוח
  2. מתי מתירין — ומתי נמנעים
  3. מחירה של ההתרה: עצת מהר״ם מינץ
  4. הנדר ששמר מן העבירה
  5. מעשה שנעשה בעבירה על השבועה — ענין ממון
  6. ארבעה מצבים, והשאלה שיש לשאול בכל אחד
רמה זו מציגה את ההלכה כפי שנותנים אותה הש״ך, הט״ז, הבאר היטב והפתחי תשובה בסימן זה. ואינה באה במקום רב. והערת מחלקה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה. ולפיכך רמה זו רמת פסק היא ולא ״דעת הרב״; ואין בה שורה הנסמכת על ספר שאינו.

1. מה הסימן פוסק ומה הוא מותיר פתוח

פסוק בלא הסתייגות: שבועה ונדר ניתרין על ידי חכם, ואף שנשבע בהזכרת השם. זה לשון המחבר, ואין בנושאי הכלים מי שחולק. מוגבל: השימוש בכוח זה. נותר פתוח: תוקפו של מעשה שנעשה בעבירה על השבועה — ארבעה פוסקים וארבע תשובות.
« מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)
« אפילו נשבע בהזכרת השם » (שו״ע יו״ד ר״ל:א)

2. מתי מתירין — ומתי נמנעים

כלל הרמ״א. אין שואלין על השבועה לכתחילה; צריך דוחק.
« ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
הרחבת הש״ך, בשם הריב״ש בשם הרמב״ן: אף צורך מצוה בכלל.
« או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב)
למעשה. לפני שבועה המכבידה, שתי שאלות כסדרן: היש כאן דוחק אמיתי? והאם ההתרה משמשת מצוה? ואם שתי התשובות שליליות, אומר הרמ״א שיישא את שבועתו ולא יתירנה. וההערכה אינה של השואל אלא של הרב שהוא בא לפניו.

3. מחירה של ההתרה — עצת מהר״ם מינץ

הש״ך מביא כבר בכניסתו הראשונה מנהג שהוא מסכים לו בפירוש. ואינו נוגע בזכות להתיר אלא במה שראוי לתלות בה.
« מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה״ב וכה״ג לפי האדם ולפי הנדר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
למי מכוונת שורה זו. לרב המתיר, ולא למבקש. אין אדם משית על עצמו תענית מדעתו מפני שקרא פסקה זו; הוא מציג את מצבו, והרב הוא הקובע אם יש מקום לכך — ״לפי האדם ולפי הנדר״, כלשון מהר״ם מינץ, ואין שתי מידות אלו נמדדות בידי הנמדד.

4. הנדר ששמר מן העבירה

« כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
« נדנוד עבירה כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סט״ו » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ג)
ומה שיש לראות כאן היטב. אין הגבול ״נדרים חמורים אין מתירין״, אלא ״אין מתירין במקום שההתרה עצמה היא הבעיה״. נדר שלא לשחק בממון, שלא לבוא למקום פלוני, שלא לשוב להרגל פלוני — כולם בכלל זה, ולא מפני חומרתם אלא מפני שהתרתם היא פתיחת מה שסגרו.
ואין זה כלל מוחלט. הש״ך מפנה לסימן רכ״ח סעיף ט״ו, ששם נתפרטו המקרים; ומצויות שם, בהגהת הרמ״א, נסיבות שמתירין בהן אף על פי כן, מפני שיש חשש מכשול גדול יותר באי־התרה. והערכה זו היא בדיוק מה שאין עושין ביחיד.

5. מעשה שנעשה בעבירה על השבועה

זו נקודתו הבלתי פסוקה של הסימן, והדרך הבטוחה לטעות בה היא לערבב שתי שאלות. הראשונה: עבר? ודאי, ואין פוסק המכחיש. השנייה: המעשה הוליד את תוצאותיו המשפטיות? כאן נחלקו.
« י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)
הט״ז דוחה את הדעה, מפני שלא נתקבלה במקומות אחרים.
« וכבר נתבאר דלא קים לן הכי בח״מ סי׳ ר״ח בדברינו ולעיל בי״ד סימן רכ״ח סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
הש״ך מונה את הדעות וחותם עם הב״ח.
« והסמ״ע שם פסק כהי״א דהכא שאני ע״ש שהאריך » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
הפתחי תשובה מוסיף את חילוק הנודע ביהודה, העשוי להפוך את הנידון לפי נוסח השבועה.
« הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
קו המעשה. סכסוך כזה סכסוך ממון הוא, וסכסוך ממון בא לפני בית דין — לא לפני מצפונו של אחד הצדדים. הש״ך העלה ספיקא דדינא, ובדין פירושו שהבא להוציא ממון מיד חברו עליו הראיה. ואין לא המוכר ולא הקונה יכול להישען על פסקה זו ולהכריע לבדו בגורל הנכס.

6. ארבעה מצבים

״נשבעתי מתוך כעס ואני מתחרט.״ ההתרה אפשרית. והשאלה הקודמת היא שאלת הדוחק או הצורך מצוה — ש״ך ס״ק ב. ושבועה שנשבע בכעס על קרוב מצרפת פעמים רבות את שניהם, אבל הרב הוא שיאמר זאת.
״נדרתי שלא לשוב לדבר שהזיק לי, וברצוני להתירו.״ זה מקרה נדנוד עבירה. הרמ״א אומר שלא להתיר, והש״ך ס״ק ג מפנה למקום שבו נידונות היוצאות מן הכלל. ואל תכריע ביחיד לא לכאן ולא לכאן.
״נשבעתי שלא למכור, מכרתי, והקונה רוצה להחזיק בנכס.״ שני דברים: העבירה, שהיא ודאית ועניינה תשובה; והבעלות, שעניינה בית דין. והש״ך חותם « אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד).
״שבועתי הייתה: ‘בלא הסכמת פלוני’.״ כאן נכנס חילוק הנודע ביהודה, והוא עשוי לשנות את התשובה: « אבל אם נשבע שלא למכור כ״א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א״כ המקח היה יכול להיו׳ בהיתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א). הבא לרב את נוסחה המדויק של השבועה — הוא המכריע, ולא התקציר שעושים לה.
ומה שאין רמה זו אומרת. אין היא אומרת כיצד נעשית ההתרה — זה בסימן רכ״ח · 228. אין היא אומרת מה דינו של נדר שהותר מקצתו — זה בסימן רכ״ט · 229. ואין היא אומרת מי כשר להתיר — זה בסימן רל״א · 231.
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ר״ל · רמה ד׳ — הלכה למעשה · מתירין שבועות ונדרים
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ל · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא