סימן רכ״ט — נדר שהותר מקצתו הותר כולו (יורה דעה רכ״ט)

שהתרת המקצת מפילה את הכול, בלא שנגעו בו. והשולחן ערוך פותח בזה את הסימן: « נדר שהותר מקצתו הותר כולו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א). והטעם שאין ההתרה מסלקת את האיסור אלא קובעת שלא היה צריך לחול מעולם, ונדר שנעשה על הנחה שאינה נופל כולו.

לא, וזה מכשול שכיח. סוף סעיף א׳ מפורש: « ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א).

תלוי במה שנעשה. סעיף א׳ מביא שתי דעות: « וי״א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי״א דאפילו ניתר בחרטה נמי » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א). והפתחי תשובה ס״ק ב מביא את החוות יאיר במעשה זה ממש, וחותם שלמעשה יש לחזור ולקבל להבא. שאלה לרב.

לא: « אסר עליו ככר ב׳ פעמים או שנשבע עליו ב׳ פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג). אלא שהש״ך מעמיד בזה תנאי: « אע״פ שנשאל עליו כו׳. פירוש שאין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בבת אחת סגי בהיתר אחד כדלעיל סימן רכ״ח סמ״ו » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ג). והט״ז חולק, ונקודות הכסף מסיימות ״יש להחמיר״.

הסימן חוזר לכך סעיף אחר סעיף, ובכל פעם בדרך אחרת — סעיפים ד׳, ה׳, ו׳ וז׳, ועוד סעיף ח׳. ובסעיף ז׳ אין התנאי מועיל כלום: « אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז). וההבדל מסעיף ד׳ תלוי בנקודה אחת: אם נשבע שלא ישאל, או שרק גזר שלא תהא ניתרת.

אינו קבוע, וזה המבלבל. בסעיף ד׳ מתירין תחילה את התנאי ואחר כך את הנדר; ובסעיף ט׳ תחילה את הנדר ואחר כך את התנאי. והמבחן הנוהג בשניהם נתון בסעיף ט׳ עצמו: « שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט) — מתירין את שחל, בסדר שחל בו.

הרמ״א דן בה בסעיף ד׳: אסור לשאול, ומי שעשה כן יש להוכיחו וצריך כפרה. והפתחי תשובה ס״ק ה מביא בזה את הרדב״ז בלשון קרובה, שהוא מכנה אותה « עון פלילי וקרוב לכפירה » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ט ס״ק ה). שאלה לרב, ובלא דיחוי.