סימן רל״א — אין אדם מתיר לעצמו (יורה דעה רל״א)

לא — או ליתר דיוק: אתה יכול, אבל השמירה לא תוליד כלום. השולחן ערוך כותב « אין הנדר והשבועה ניתרים אלא על פי מומחה או בג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א), ועל פתח המילוט: « או שתלה (באחר) שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום » (שו״ע יו״ד רל״א:א). והטעם נתון בסעיף עצמו.

לפי שאין ההתרה קניינו של הנודר. הרמב״ם כותב זאת בשש תיבות: « וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ג׳). ותנאי השומר לעצמו לבטל אחר כך אינו אלא התרה מוקדמת — היינו אותו דבר עצמו בשם אחר.

זה מקרה אחר, והתשובה הפוכה. הרמ״א כותב « אבל אם לא קיימו ומיד ששמעו אמר שלא יהיה נדר הנדר בטל » (רמ״א יו״ד רל״א:א). הנדר לא חל מעולם. ותיבת ״מיד״ מכרעת: הט״ז מדייק « פירוש תיכף שישמע יוכל לבטלו אבל לא אחר כך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג).

השעה, והאנשים הנדרשים. הביטול בא קודם שחל הנדר, אינו צריך לא חכם ולא נוסח, והש״ך אומר שהוא מועיל « אבל אם נדר על תנאי שיסכים חבירו או על תנאי שלא יבטלנו יכול חבירו לבטלו בכל לשון כמו שכתבתי בסימן רכ״ח ס״ק צ״ח עיין שם » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק א). וההתרה באה לאחר מכן, וצריכה חכם או שלושה.

לא. הסעיף חותם בדיוק בזה: « ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא » (שו״ע יו״ד רל״א:א). וההבדל מן התנאי שנשלל למעלה הוא שהגבול כאן בתוך הנדר ולא עליו.

לא, ואין ללמוד מזה כלום לענין ההלכה. הפתחי תשובה כותב כשיש לספרות השו״ת מה להוסיף; ונקודות הכסף כשהש״ך בא להשיב לט״ז. ושניהם מצויים בסמוך — שש וארבע כניסות בסימן רכ״ט, עשרים וארבע בסימן רל״ב. ולא נתחדשה כאן כניסה אחת למלא טור של טבלה.