סימן ר״ל — מתירין שבועות ונדרים, ושלושת גבולות הרמ״א (יורה דעה ר״ל)

אין. הקטע הראשון פותח מיד ב« ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד ר״ל:א), במקום ששאר הסימנים פותחים בנוסח שצורתו דין … ובו … סעיפים. הכותרת שבראש דפים אלו מלשוננו היא. ואף התיאור העברי הנלווה לה אינו כותרת: אלו מילות הפתיחה של הסעיף עצמו, « מתירין שבועות ונדרים » (שו״ע יו״ד ר״ל:א). וכיוצא בו סימן רכ״ה.

כן, וזה גופו דין הסעיף. והגמרא קובעת זאת כהלכה פסוקה: « הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים כ״ב ע״ב). ואין פירושו שעושין כן בקלות ראש — עיין בשאלה הבאה.

לפי שכוח ההתרה והשימוש בו שני עניינים הם. כתב הרמ״א « ומ״מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר״ג » (רמ״א יו״ד ר״ל:א). והש״ך מרחיב בעניין אחד: « או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב).

הוא מביא את מהר״ם מינץ שכך היה עושה, וחותם שכן נכון לעשות. והטעם שנתן חברתי הוא ולא עונשי: « שאומר מאי אכפת לי אם אשב״ע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א). אין התקנה למנוע את ההתרה אלא לתת לה מחיר. והדבר מסור לרב המתיר, לא לשואל.

זו שאלתו הפתוחה של הסימן, ואינה פסוקה לצד אחד. הרמ״א מביא כאן דעה המבטלת את המכירה; ובחושן משפט כתב להפך בסתם; הסמ״ע פסק כדעה שכאן, הב״ח העלה שספיקא דדינא הוא, והש״ך כותב « אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד). ענין של ממון הוא, ולפיכך ענין של בית דין.

הפתחי תשובה, בשם הנודע ביהודה, אומר שכן, וחילוק למעשה הוא. בראשון « הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א); ובשני הייתה המכירה יכולה להיעשות בהיתר, ו« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א) — ששחיטת שבת כשרה אף שהמעשה אסור.

נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז, והט״ז לא כתב כאן אלא כניסה אחת שאין הש״ך נוטל עמה מלחמה. ואין ללמוד מזה כלום לענין ההלכה. ומצויות הן בסמוך: ארבע כניסות בסימן רכ״ט, וארבע בסימן רל״ב. ולא נתחדשה כאן כניסה אחת למלא טור של טבלה.