דעת הרב — שולחן ערוך הרב של אדמו״ר הזקן על סימן א׳

יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא, וּלְכָךְ מַחֲזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ. וְאַף אִם יְסִיתֶנּוּ יִצְרוֹ לֵאמֹר: עֲדַיִן לֹא שָׂבַעְתָּ מִשְּׁנָתֶךָ — יִתְגַּבֵּר עָלָיו לָקוּם, שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר. וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וְיֵדַע שֶׁמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חוֹפֵף עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'", וְאִלּוּ הָיָה שׁוֹכֵב לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעוֹמֵד עָלָיו הָיָה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ — קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וְלָכֵן יָקוּם מִיָּד בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה. וְאַל יֹאמַר: הִנְנִי שׁוֹכֵב בְּמִטָּתִי וְאֶלְמֹד — אֶלָּא יַעֲמֹד וְיִלְבּשׁ מַלְבּוּשָׁיו, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

תמצית: יתגבר כארי לקום לעבודת בוראו — שלכך נברא ולכך מחזיר לו נשמתו. אף אם יסיתנו יצרו שעדיין לא שבע משנתו, יתגבר ויהא הוא מעורר השחר. יחשוב לפני מי הוא שוכב, שהקב״ה חופף עליו (״הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא״), ויקום מיד בזריזות. לא יאמר ״הנני שוכב במטתי ואלמד״ אלא יעמוד וילבש מלבושיו, ״הכון לקראת אלהיך ישראל״.

וְכֵן יַחְשֹׁב בְּכָל עֲסָקָיו וְעִנְיָנָיו, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְאֵין דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ. כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" — מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה מִפַּחַד הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, וְיֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ תָּמִיד.

תמצית — חידוש מרכזי: אדמו״ר הזקן מעביר את יסוד ״שויתי״ של הרמ״א אל גוף פסקו (סעיף ב), ומרחיב אותו: ״וכן יחשוב בכל עסקיו ועניניו״ — ההכרה שהמלך עומד עליו ורואה במעשיו חלה על כל ענייני האדם, גם כשהוא לבדו בביתו, גם בדיבורו עם אנשי ביתו, ולא רק בשעת התפילה.

וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרֵךְ. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יַעֲנֶה דִּבְרֵי עַזּוּת כְּנֶגֶד הַמַּלְעִיגִים, שֶׁלֹּא יִקְנֶה קִנְיָן בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת עַז פָּנִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ.

תמצית: לא יתבייש מפני המלעיגים עליו בעבודת בוראו. ומכל מקום לא יענה דברי עזות כנגדם, שלא יקנה בנפשו מידת עזות פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך.

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר — מִכָּל מָקוֹם לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין.

תמצית: ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר — מכל מקום לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין. (כאן אדמו״ר הזקן משלב את הגהת הרמ״א שבמחבר בתוך גוף פסקו.)

טוֹב לוֹמַר מִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". וְאֵין צָרִיךְ לָזֶה נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם יָדָיו מְטֻנָּפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בְּתֵבוֹת נֻסָּח זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם שֵׁם מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין. אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו אִם לֹא נָטַל יָדָיו עֲדַיִן, מִפְּנֵי שֶׁבַּתֵּבוֹת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשָּׁה. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּיָדַיִם מְטֻנָּפוֹת.

תמצית: טוב לומר מיד בהקיצו ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים״ — ואין צריך לזה נטילת ידים אף אם ידיו מטונפות, כיון שאין בנוסח זה שום שם משמות שאינן נמחקין. אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו קודם נטילת ידים (שבתיבות עצמן יש קדושה); ומותר להרהר בדברי תורה בידים מטונפות.

הַנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְעָמַד תֵּכֶף וּמִיָּד עַל רַגְלָיו — הוּא קָרוֹב לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, אֶלָּא יִשְׁהֶה מְעַט קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד.

תמצית: הנעור משנתו ועומד תכף ומיד על רגליו — קרוב למיתה יותר מן החיים, אלא ישהה מעט קודם שיעמוד. (פרט זה אינו במחבר; הוא מפיתוח הרב.)

אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּין הַתַּלְמוּד אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תֵּכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, אֶלָּא רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בֵּינְתַיִם, וְכֵן מֻתָּר מִדִּין הַתַּלְמוּד לִגַּע בְּמַלְבּוּשָׁיו קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם — מִכָּל מָקוֹם חַכְמֵי הַזֹּהַר הִזְהִירוּ מְאֹד שֶׁלֹּא לֵילֵךְ אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית, וְכֵן הִזְהִירוּ שֶׁלֹּא לִגַּע בְּמַלְבּוּשָׁיו קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם. וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יַחֲמִיר לְעַצְמוֹ כְּדִבְרֵי הַזֹּהַר. וְכָל מְדַקְדֵּק בְּמַעֲשָׂיו יִזָּהֵר שֶׁמִּיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יִטֹּל יָדָיו אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מֻשְׁכָּב, וּבָזֶה יִנָּצֵל מֵהוֹצָאַת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה.

תמצית — חידוש מתודולוגי: אף שמדין התלמוד אין צריך ליטול ידיו תכף ומיד — מכל מקום חכמי הזהר הזהירו מאוד שלא לילך אפילו ד׳ אמות ושלא ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים שחרית. וכל ירא שמים יחמיר כדברי הזהר. אדמו״ר הזקן משלב כאן נגלה (דין התלמוד) ונסתר (דין הזהר) בפסק אחד.

טוֹב לְהַשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. וְטוֹב שֶׁיִּתְחַנֵּן בְּשָׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת, שֶׁהֵן: לְסוֹף שְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וּלְסוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה, וְלִבְסוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁבְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא זוֹכֵר לְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וכו', לָכֵן הַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עַל הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת — רְצוּיָה וּקְרוֹבָה לְהִתְקַבֵּל. לָכֵן רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְלִשְׁפֹּךְ תַּחֲנוּנִים עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת". וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". וְיֵשׁ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְטוֹב לְחַבֵּר יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, הֵן בַּבֹּקֶר הֵן בָּעֶרֶב.

תמצית — חידוש: טוב להשכים קודם אור הבוקר להתחנן, ובפרט בשעות שמשתנות המשמרות, שבהן התפילה על החורבן והגלות רצויה. ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה. ומכל מקום אדמו״ר הזקן מוסיף: ״התורה והתפילה צריך להיות בשמחה — עבדו את ה׳ בשמחה״. צער החורבן אינו סותר את שמחת העבודה — יסוד חב״די מרכזי.

טוֹב מְעַט תַּחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה — מֵהַרְבּוֹת שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב לְהָבִין לִלְמֹד — טוֹב לוֹ לִלְמֹד מִלְּהַרְבּוֹת בְּתַחֲנוּנִים, כִּי תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מֵעִיּוּן תְּפִלָּה.

תמצית: טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה — וכן בתלמוד תורה. ומי שיש לו לב להבין ללמוד, טוב לו ללמוד מלהרבות בתחנונים, כי תלמוד תורה גדול מעיון תפילה. (אדמו״ר הזקן מרחיב את סעיף ד׳ שבמחבר ל״וכן בתלמוד תורה״ ולהיררכיה תלמוד תורה > עיון תפילה.)

טוֹב לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה, כְּדֵי לִזְכֹּר זְכוּת הָאָבוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְגַם כְּדֵי לְהַכְנִיעַ יִצְרוֹ לַעֲבֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ כְּמוֹ שֶׁמָּסַר יִצְחָק נַפְשׁוֹ; וּפָרָשַׁת הַמָּן, כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו בָּאִים לוֹ בְּהַשְׁגָּחָה, שֶׁכֵּן הָיָה בַּמָּן שֶׁהִשְׁגִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָתֵת לְכָל אֶחָד "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" לְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר"; וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יִזְכֹּר מַעֲמַד הַר סִינַי בְּכָל יוֹם וְתִתְחַזֵּק אֱמוּנָתוֹ. וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לִקְבֹּעַ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּבִטְּלוּם מִפְּנֵי הַמִּינִים. לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָמְרָם בְּצִבּוּר דֶּרֶךְ קְבִיעוּת בְּכָל יוֹם, רַק כָּל יָחִיד מֻתָּר לִקְרוֹתָם לְעַצְמוֹ. וְלָכֵן אֵין נוֹהֲגִים גַּם כֵּן לְכָתְבָם עַל קוּנְטְרֵס מְיֻחָד לַצִּבּוּר, מִפְּנֵי הַמִּינִים.

תמצית: טוב לומר בכל יום פרשת העקדה (לזכור זכות אבות ולהכניע יצרו כיצחק), פרשת המן (שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה), ועשרת הדברות (שיזכור מעמד הר סיני ותתחזק אמונתו). וביקשו חכמים לקבוע עשרת הדברות בק״ש וביטלום מפני המינים — לפיכך אסור לאומרם בציבור דרך קביעות, רק כל יחיד מותר לקרותם לעצמו. (במחבר, בהגהת הרמ״א [תשו׳ הרשב״א סימן קפ״ד], נפסק דדווקא ביחיד; אדמו״ר הזקן מקבע דין זה בגוף פסקו ונותן הטעם המלא.)

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת עוֹלָה — כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה, וְכָל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת חַטָּאת — כְּאִלּוּ הִקְרִיב חַטָּאת. לְפִיכָךְ, טוֹב לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הָעוֹלָה, וּמִנְחָה, וּשְׁלָמִים, וְתוֹדָה, וְחַטָּאת, וְאָשָׁם וַדַּאי, וְאָשָׁם תָּלוּי, וְקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וּלְפִי שֶׁכָּל קָרְבָּן הַבָּא בִּנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, לְפִיכָךְ אַחַר עוֹלָה וּשְׁלָמִים וְתוֹדָה — יֹאמַר פָּרָשַׁת נְסָכִים, אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין טְעוּנִים נְסָכִים.

תמצית: ״כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה״ — לפיכך טוב לומר בכל יום פרשת העולה, מנחה, שלמים, תודה, חטאת, אשם ודאי, אשם תלוי וקרבן עולה ויורד. ולפי שכל קרבן הבא בנדבה טעון נסכים, אחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים; אבל חטאת ואשם אינם טעונים נסכים. (אדמו״ר הזקן מפתח את סעיף ה׳ שבמחבר ומפרט את סדר הקרבנות.)

אִם יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְחַיֵּב חַטָּאת — יֹאמַר תְּחִלָּה פָּרָשַׁת חַטָּאת וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהַחַטָּאת מְכַפֶּרֶת לְגַמְרֵי עַל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁהִיא בָּאָה עָלָיו, וְהָעוֹלָה הוּא דּוֹרוֹן, וְיֵשׁ לְהַקְדִּים הַכַּפָּרָה קֹדֶם הַדּוֹרוֹן, שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּתְרַצֶּה אֶל הַמֶּלֶךְ — לֹא יְקַבֵּל הַדּוֹרוֹן.

תמצית: אם יודע שנתחייב חטאת — יאמר תחילה פרשת חטאת ואחר כך פרשת עולה, כי החטאת מכפרת והעולה דורון, ויש להקדים הכפרה לדורון, שקודם שיתרצה אל המלך לא יקבל הדורון. (פירוט סדר חטאת-עולה מפיתוח הרב.)

פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת — לֹא יֹאמַר אֶלָּא בַּיּוֹם, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין קָרְבָּן בַּלַּיְלָה. אֲבָל פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר וּפָרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן כֵּיוָן שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂים בַּלַּיְלָה — יָכוֹל לְאָמְרָם קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם.

תמצית: פרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום, לפי שאין מקריבין קרבן בלילה. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן, כיון שהיו נעשים בלילה — יכול לאומרם קודם אור היום. (מקביל לסעיף ו׳ שבמחבר, המפנה לסימן מ״ז.)

צָרִיךְ לוֹמַר פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת מְעֻמָּד, וְכֵן "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" — דֻּגְמַת הַקְרָבָתָן שֶׁהָיְתָה מְעֻמָּד.

תמצית: צריך לומר פרשת הקרבנות מעומד, וכן ״מזמור לתודה״ — דוגמת הקרבתן שהייתה מעומד. (פרט זה מפיתוח הרב, אינו בלשון המחבר.)

כְּשֶׁיְּסַיֵּם פָּרָשַׁת הָעוֹלָה — יֹאמַר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא זֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי עוֹלָה". וְכָךְ יֹאמַר אַחַר פָּרָשַׁת הַמִּנְחָה וְהַשְּׁלָמִים וְהַתּוֹדָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים בִּנְדָבָה אַף אִם לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶם. אֲבָל לֹא יֹאמַר כָּךְ אַחַר פָּרָשַׁת הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם וַדַּאי וְתָלוּי וְקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁמָּא לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן — וַהֲרֵי זֶה כְּמַקְרִיב חֻלִּין בָּעֲזָרָה, לְפִי שֶׁאֵין בָּאִים בִּנְדָבָה.

תמצית: כשיסיים פרשת העולה יאמר ״יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה״, וכן אחר המנחה, השלמים והתודה — שהם באים בנדבה. אבל לא יאמר כן אחר חטאת ואשם וקרבן עולה ויורד, שמא לא נתחייב בהן, והרי זה כמקריב חולין בעזרה. (מקביל לסעיף ז׳ שבמחבר, ומדייק לגבי קרבנות חובה.)

בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — לֹא יֹאמַר "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זֶה כו'", לְפִי שֶׁאֵין קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד קְרֵבִים בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲבָל הַפָּרָשִׁיּוֹת אֵין הֶפְסֵד לְאָמְרָן כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ עַם הָאָרֶץ — מוּטָב שֶׁיַּעֲסֹק בְּפָרָשַׁת הַיּוֹם.

תמצית: בשבת ויום טוב לא יאמר ״יהי רצון שיהא זה כו׳״, לפי שאין קרבנות היחיד קרבים בשבת ויום טוב; אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה. ומכל מקום אם אינו עם הארץ — מוטב שיעסוק בפרשת היום. (דין מיוחד מפיתוח הרב.)

בְּעֶרֶב הַפֶּסַח וּבְחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁל פֶּסַח וּבְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים — לֹא יֹאמַר פָּרָשַׁת תּוֹדָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה תּוֹדָה קְרֵבָה בַּיָּמִים הָהֵם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכט וְתרד.

תמצית: בערב הפסח ובחול המועד של פסח ובערב יום הכיפורים — לא יאמר פרשת תודה, מפני שלא הייתה תודה קרבה בימים ההם, כמו שיתבאר בסימן תכ״ט ותר״ד. (פרט לוחי מפיתוח הרב.)

טוֹב לוֹמַר עִם הַקָּרְבָּנוֹת פָּסוּק: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה וגו'", מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּמִּדְרָשׁ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרִין מִקְרָא זֶה "צָפוֹנָה לִפְנֵי ה'" — אֲנִי זוֹכֵר עֲקֵדַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

תמצית: טוב לומר עם הקרבנות פסוק ״ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה׳״, מפני שיש במדרש: אמר הקב״ה — בשעה שקורין מקרא זה ״צפונה לפני ה׳״, אני זוכר עקדת יצחק בן אברהם. (מקביל לסעיף ח׳ שבמחבר, והרב נותן את טעם המדרש.)

יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וַעֲשִׂיָּתָן, כִּי כָּךְ הָיָה סֵדֶר הָעֲבוֹדוֹת בַּמִּקְדָּשׁ.

תמצית: יש נוהגין לומר פרשת הכיור, ואחר כך תרומת הדשן, התמיד, מזבח מקטר קטורת, וסממני הקטורת ועשייתן — כי כך היה סדר העבודות במקדש. (מקביל לסעיף ט׳ שבמחבר, והרב מפרש את הטעם: כסדר העבודה.)