שולחן ערוך · אורח חיים

פותח מרן בדין הכוונה בתפילה ובלשון התפילה. ראש הסימן: «המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות», ואם אינו יכול בכולן — «לפחות יכוין באבות» (סעיף א׳), ובו ד׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) הכוונה — «אם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל», שהכוונה באבות מעכבת בדיעבד; (ב) גוף הוצאת התפילה — «מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו» (סעיף ב׳), «וקולה לא ישמע» (חנה, ברכות ל״א.), והתפילה בכל לשון — בציבור בכל לשון וביחיד בלשון הקודש (סעיף ד׳). ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: עיכוב הכוונה באבות, «והאידנא אין חוזרין», גדר הלחש, ראש השנה ויום הכיפורים, ולשון היחיד והציבור.

סעיף א׳: «המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם — לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר — יחזור ויתפלל.» הגה: «והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור.»

סעיף ב׳: «ולא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש — מותר להגביה קולו, והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור אסור, דאתי למטרד צבורא.» הגה: «ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו — מותר.» סעיף ג׳: «יש אומרים שבראש השנה ויום הכיפורים מותר להשמיע קולו בתפלתו אפילו בצבור.» הגה: «וכן נוהגין, ומכל מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי.»

סעיף ד׳: «יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור — אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון. ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי.»

עיקרי הסימן: «יכוין בכל הברכות ולפחות באבות, ואם לא כיון באבות יחזור, והאידנא אין חוזרין (א׳); מחתך בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה בינו לבין עצמו ולא בצבור (ב׳); בראש השנה ויום הכיפורים מותר להשמיע קולו אף בצבור (ג׳); יכול להתפלל בכל לשון בצבור, וביחיד בלשון הקודש (ד׳).»