Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ק״ד · שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בַּתְּפִלָּה

שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בַּתְּפִלָּה וּבוֹ ז׳ סְעִיפִים:לֹא יַפְסִיק בִּתְפִלָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. אֲבָל מֶלֶךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ — יַפְסִיק. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַצֵּר, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וְסוֹפָהּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו — יְקַצֵּר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהַפְסִיק. אוֹ אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְהַטּוֹת מִן הַדֶּרֶךְ — יִטֶּה, וְלֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר. וְכֵן אִם הָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ וּבָאָה בְּהֵמָה אוֹ קָרוֹן כְּנֶגְדּוֹ — יִטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ וְלֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר. אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר — אֵין לוֹ לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּתַחֲנוּנִים שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁאָז מֻתָּר לוֹ לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ עַל יְדֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת (אוֹ לְצֹרֶךְ אַחֵר). אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ — לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּפְסַע ג׳ פְּסִיעוֹת לַאֲחו‍ֹרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּפְטָרִים מִן הַמֶּלֶךְ:

Ne pas interrompre la Amida. Même un roi d’Israël qui le salue — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ ; mais un roi des nations où l’on craint שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ — יַפְסִיק. Si possible, abréger (dire תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וְסוֹפָהּ avant qu’il n’arrive) ou s’écarter du chemin (יִטֶּה) plutôt que d’interrompre par la parole ; de même si une בְּהֵמָה ou un קָרוֹן vient face à lui sur la route. Sinon il ne quitte pas sa place avant d’avoir fini, sauf dans les תַּחֲנוּנִים qui suivent la tefila ; sans nécessité, il ne bouge pas avant d’avoir reculé de ג׳ פְּסִיעוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּפְטָרִים מִן הַמֶּלֶךְ.

וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ — לֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר לוֹמַר לְאַחֵר לְהָסִיר מֵעָלָיו הַנָּחָשׁ. אֲבָל יָכוֹל לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל הַנָּחָשׁ מֵרַגְלוֹ, שֶׁלֹּא מָצִינוּ הֲלִיכָה שֶׁנִּקְרֵאת הַפְסָקָה בְּשׁוּם מָקוֹם בְּאֶמְצַע עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁבַּתְּפִלָּה הוֹאִיל וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ — אֵין לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ עַד לְאַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁיִּפָּטֵר מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּג׳ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל לְצֹרֶךְ כָּזֶה מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בִּרְכוֹת י״ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּנָחָשׁ שֶׁרֹב הַפַּעַם אֵינוֹ נוֹשֵׁךְ, אֲבָל עַקְרָב שֶׁהוּא מוּעָד לַעֲקֹץ וּלְהָמִית — פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ אִם רוֹאֶה שֶׁהוּא כָּעוּס כְּנֶגְדּוֹ וּבָא לְהַזִּיקוֹ — פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר:

Danger — נָחָשׁ, עַקְרָב. Même un נָחָשׁ enroulé sur son talon — לֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר pour demander qu’on l’ôte ; mais il peut marcher ailleurs pour que le serpent tombe (la marche n’est pas une הַפְסָקָה). Un עַקְרָב, מוּעָד לַעֲקֹץ וּלְהָמִית — פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ ; et de même un serpent visiblement כָּעוּס qui vient nuire.

אִם רָאָה שׁוֹר בָּא כְּנֶגְדּוֹ — פּוֹסֵק, שֶׁמַּרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִמּוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו. וְאִם שְׁוָרִים שֶׁבַּמָּקוֹם הַהוּא מֻחְזָקִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִין — אֵינוֹ פּוֹסֵק, אֶלָּא אִם כֵּן רָאָה שׁוֹר שֶׁהִזִּיק כְּבָר פַּעַם אַחַת:

שׁוֹר בָּא כְּנֶגְדּוֹ. S’il voit un bœuf venir face à lui — פּוֹסֵק (on s’écarte d’un שׁוֹר תָּם de חֲמִשִּׁים אַמָּה, et d’un מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו) ; mais si les bœufs du lieu sont מֻחְזָקִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִין — אֵינוֹ פּוֹסֵק, sauf s’il a vu ce bœuf déjà nuire une fois.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹסֵק, אִם שָׁהָה בְּהַפְסָקָתוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כָּל הַתְּפִלָּה מֵרֹאשָׁהּ לְסוֹפָהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה, וּמְשַׁעֲרִין לְפִי הַמִּתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וְאִם לֹא שָׁהָה כָּל כָּךְ — חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁפָּסַק בָּהּ, אִם פָּסַק בְּדִבּוּר בְּאֶמְצַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מִי״ג בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת. אֲבָל אִם פָּסַק בְּג׳ רִאשׁוֹנוֹת — חוֹזֵר לָרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּבוֹת כִּבְרָכָה אַחַת. וְאִם בְּג׳ אַחֲרוֹנוֹת — חוֹזֵר לִ״רְצֵה״, שֶׁהֵן חֲשׁוּבוֹת גַּם כֵּן כְּאַחַת, שֶׁג׳ רִאשׁוֹנוֹת הֵן כְּעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת הֵן כְּעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְנוֹטֵל רְשׁוּת וְהוֹלֵךְ לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁפָּסַק בְּדִבּוּר מֵחֲמַת אֹנֶס אוֹ בְּשׁוֹגֵג, אֲבָל אִם שָׂח בְּמֵזִיד — חוֹזֵר לָרֹאשׁ בְּכָל עִנְיָן (וְעַכְשָׁו שֶׁרֹב הָעוֹלָם אֵין נִזְהָרִין לְהָשִׂיחַ בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע — חֲשׁוּבִים שׁוֹגְגִים, שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר שׁוֹגֵג הוּא). וַאֲפִלּוּ אִם הִפְסִיק בְּדִבּוּר מֵחֲמַת אֹנֶס אוֹ בְּשׁוֹגֵג בְּאֶמְצַע אֵיזוֹ בְּרָכָה (מֵהָאֶמְצָעִיּוֹת) וְלֹא חָזַר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק וְגָמַר תְּפִלָּתוֹ וְעָקַר רַגְלָיו — צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁהִפְסִיק בְּדִבּוּר בְּאֶמְצָעָהּ אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ וּכְאִלּוּ לֹא אֲמָרָהּ כְּלָל, וְי״ח בְּרָכוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, לְעִנְיָן שֶׁאִם דִּלֵּג אַחַת מֵהֶן וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁעָקַר רַגְלָיו — צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ט (אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כֻּלָּן אֶלָּא מִקְצָתָן — יֹאמַר אוֹתָן שֶׁיּוֹדֵעַ, וְאֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקצ״ג[)]. אֲבָל אִם הִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה — גּוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ שָׂח בְּמֵזִיד (חוּץ מִג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהֵן חֲשׁוּבוֹת כְּאַחַת לְכָל דָּבָר). (וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ שָׂח בְּמֵזִיד בְּאֶמְצַע בְּרָכָה יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לַחֲזֹר לִתְחִלַּת אוֹתָהּ בְּרָכָה מִיָּד אַחַר הַשִּׂיחָה, אֶלָּא שֶׁאִם אַחַר הַשִּׂיחָה חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק וְגָמַר תְּפִלָּתוֹ), (אוֹ אֲפִלּוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁשָּׂח בָּהּ לְבַדָּהּ), אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָקַר רַגְלָיו, שֶׁאִם הָיָה שׁוֹגֵג הָיָה חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁשָּׂח בָּהּ, עַכְשָׁו שֶׁהוּא מֵזִיד — צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ. וְכֵן הַדִּין אִם הֵזִיד וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים אוֹ שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ אוֹ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד בָּעֲבוֹדָה:

La חֲזָרָה après un הֶפְסֵק. Partout où l’on interrompt : si l’arrêt forcé a duré כְּדֵי לִגְמֹר toute la tefila — חוֹזֵר לָרֹאשׁ (סימן ס״ה) ; sinon, retour לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה interrompue (parmi les י״ג moyennes). Dans les ג׳ רִאשׁוֹנוֹת — לָרֹאשׁ ; dans les ג׳ אַחֲרוֹנוֹת — לִרְצֵה (chaque triade compte כְּאַחַת). Tout cela lorsqu’il s’est arrêté מֵחֲמַת אֹנֶס ou בְּשׁוֹגֵג ; שָׂח בְּמֵזִיד — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. Si la berakha où il a parlé אֵינָהּ עוֹלָה et qu’il a fini et עָקַר רַגְלָיו — retour au début de la tefila ; mais entre deux berakhot il achève עַל הַסֵּדֶר, même לְכַתְּחִלָּה.

אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וּקְדֻשָּׁה — לֹא יַפְסִיק בִּתְפִלַּת י״ח, אֶלָּא יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיִהְיֶה כְּעוֹנֶה בְּפִיו, שֶׁשּׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה בְּכָל מָקוֹם, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵק תְּפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא בְּפִיו. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בַּקַּדִּישׁ לְ״יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח״ — חוֹזֵר הוּא לִתְפִלָּתוֹ:

קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה. Même pour répondre קַדִּישׁ, בָּרְכוּ, קְדֻשָּׁה — לֹא יַפְסִיק pendant les י״ח ; יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן à ce que dit le שְׁלִיחַ צִבּוּר וְיִהְיֶה כְּעוֹנֶה בְּפִיו (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה) ; comme il ne prononce rien, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵק. Quand le chazan arrive à יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח — il revient à sa tefila.

הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּקְרָאוּהוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה — אֵינוֹ פּוֹסֵק, אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְעוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו:

קְרָאוּהוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה. S’il est debout dans la tefila et qu’on l’appelle לַתּוֹרָה — אֵינוֹ פּוֹסֵק, même selon les avis qui, dans le ק״ש, s’interrompent et montent à la Torah (סימן ס״ו).

אַחַר שֶׁסִּיֵּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת קֹדֶם ״אֱלֹהַי נְצֹר״ — יָכוֹל לַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ וּבָרְכוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ב:

אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. Après avoir achevé les שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, קֹדֶם אֱלֹהַי נְצֹר — il peut répondre קְדֻשָּׁה, קַדִּישׁ וּבָרְכוּ (סימן קכ״ב).