Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת. In the Rav it unfolds over ו׳ סְעִיפִים (six seifim) : adding מֵעֵין הַבְּרָכָה (יָחִיד and צִבּוּר), the וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, the הַזְכָּרַת שֵׁם of the sick, the סֵדֶר הַבְּרָכוֹת and the דִּלֵּג בְּרָכָה, the דִּין of ״עֲנֵנוּ״ for the שְׁלִיחַ צִבּוּר, and the error of ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״.
שולחן ערוך הרב — סימן קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת — וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.119), followed by our English translation. The siman has six seifim (ו׳ סְעִיפִים ; seif k → .119.k).
סעיף א הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה ; יָחִיד וְצִבּוּר ; בְּסוֹף אוֹ בְּאֶמְצַע.
דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מֵהָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה — מוֹסִיף. כֵּיצַד? הָיָה לוֹ חוֹלֶה — מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּ״בִרְכַּת רְפָאֵנוּ״. הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — מְבַקֵּשׁ בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״. אֲבָל בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ יָכוֹל לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת. וּכְשֶׁהוּא מוֹסִיף — מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, אֲבָל לֹא יוֹסִיף וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל הַבְּרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִקָּר מִמַּטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּבַקָּשָׁתוֹ תִּהְיֶה טְפֵלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּשֶׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה, אִם מוֹסִיף וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְלֹא בִּלְשׁוֹן יָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּהֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה. וְלֹא יוֹסִיף אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכָה וְלֹא בְּאֶמְצָעָהּ, שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹאֵל צָרְכֵי רַבִּים בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה — נִרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר — מֻתָּרִים. וְלָכֵן אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בְּאֶמְצַע בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״, וְכֵן בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם שׁוֹאֵל צְרָכָיו מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — יָכוֹל לִשְׁאֹל אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וְלֹא בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁלֹּא יִדְמֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ יָכוֹל לִשְׁאֹל בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים, בֵּין צְרָכָיו מַמָּשׁ בֵּין צָרְכֵי רַבִּים, שֶׁבִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כּוֹלֶלֶת כָּל הַצְּרָכִים וּלְכָךְ נִתְקְנָה. וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמּוֹסִיף לְצֹרֶךְ יָחִיד — לֹא יַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ הוּא מֵעֵין הַבְּרָכָה אוֹ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל לְאַחַר הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו — רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר סְלִיחוֹת בִּ״סְלַח לָנוּ״ וּמַרְבִּים בְּתַחֲנוּנִים בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם צָרְכֵי רַבִּים. וְכֵן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ יָחִיד מֻתָּר לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים הַרְבֵּה בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אִם רַבִּים צְרִיכִים לְתוֹרָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּצֹרֶךְ רַבִּים. וְטוֹב לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים עַל דְּבָרָיו וּמַתִּירִים כָּל זֶה (וְדִבְרֵיהֶם נִרְאִים עִקָּר):
מֵעֵין הַבְּרָכָה. One who wishes to add in a middle berakha does so מֵעֵין הַבְּרָכָה : a sick person → בְּ״בִרְכַּת רְפָאֵנוּ״ ; פַּרְנָסָה → בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ ; and בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ all his needs (כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת). One מַתְחִיל בַּבְּרָכָה then adds (the עִקָּר stays the מַטְבֵּעַ of the חכמים). For כָּל יִשְׂרָאֵל — בִּלְשׁוֹן רַבִּים, at the end ; in צִבּוּר — מֻתָּרִים even in the middle (סְלִיחוֹת בְּ״סְלַח לָנוּ״). For a real personal need — בִּלְשׁוֹן יָחִיד, even בְּאֶמְצַע. One does not lengthen (לֹא יַאֲרִיךְ) לְצֹרֶךְ יָחִיד, except after the תְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו.
סעיף ב וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד ; מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר.
טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, מִלְּבַד הַוִּדּוּי שֶׁבִּלְשׁוֹן רַבִּים שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה, וְלִשְׁאֹל אַחַר כָּךְ מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר:
וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. It is טוֹב to make the וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, besides the וִדּוּי in לָשׁוֹן רַבִּים after the תְּפִלָּה ; then to ask for מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר.
סעיף ג מְבַקֵּשׁ עַל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ.
הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״, וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם מִרְיָם. אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ:
הַזְכָּרַת שֵׁם. One who prays for his fellow בְּפָנָיו (in his presence) — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (Moshe did not mention the שֵׁם of מִרְיָם) ; but שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ.
סעיף ד דִּלֵּג בְּרָכָה — חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה, וּמִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר.
אַף עַל פִּי שֶׁג׳ רִאשׁוֹנוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּאַחַת וְכֵן ג׳ אַחֲרוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם י״ג אֶמְצָעִיּוֹת אֵינָן חֲשׁוּבִים כְּאַחַת. לְפִיכָךְ, אִם דִּלֵּג בְּרָכָה אַחַת, אוֹ שֶׁטָּעָה בָּהּ טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לְבִרְכַּת ״אַתָּה חוֹנֵן״ אֶלָּא לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ אוֹ שֶׁדִּלֵּג. וּמִכָּל מָקוֹם מִשָּׁם וְאֵילָךְ צָרִיךְ לוֹמַר עַל הַסֵּדֶר, שֶׁאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר כַּמָּה בְּרָכוֹת — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר כֻּלָּן אַחֲרֶיהָ, שֶׁאִם יֹאמַר אוֹתָהּ בְּרָכָה לְבַדָּהּ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר — נִמְצָא שִׁנָּה סִדְּרָן שֶׁל בְּרָכוֹת וְלֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁסֵּדֶר בְּרָכוֹת הוּא מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵהֶם כַּמָּה נְבִיאִים, וְסָמְכוּ סִדְרָן עַל הַמִּקְרָאוֹת:
סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. The ג׳ רִאשׁוֹנוֹת (and ג׳ אַחֲרוֹנוֹת) count כְּאַחַת, but the י״ג אֶמְצָעִיּוֹת do not. דִּלֵּג בְּרָכָה or an error שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ — not back to ״אַתָּה חוֹנֵן״ but לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה, then עַל הַסֵּדֶר (repeating all that follow). The סֵדֶר is from the אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, anchored on the מִקְרָאוֹת.
סעיף ה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר.
לְפִיכָךְ, שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח לוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ בְּתַעֲנִית צִבּוּר בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״ וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁחָתַם בִּרְכַּת ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר, שֶׁאִם הָיָה חוֹזֵר הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ וְאַחַר כָּךְ ״רְפָאֵנוּ״ שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת סִדְרָן שֶׁל בְּרָכוֹת, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאִם כֵּן בִּרְכַּת ״רְפָאֵנוּ״ הִיא בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל ״עֲנֵנוּ״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקס״ה. אֲבָל אִם לֹא חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — יֹאמַר ״עֲנֵנוּ״ וְאַחַר כָּךְ ״רְפָאֵנוּ״. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְתַקֵּן טָעוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֵׁנִית, אֲבָל לוֹמַר בִּרְכַּת ״עֲנֵנוּ״ לְבַדָּהּ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה אֵינָהּ נִקְרָא חֲזָרָה כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרָהּ בִּמְקוֹמָהּ בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. וְאִם נִזְכַּר אַחַר חֲתִימַת ״רְפָאֵנוּ״ קֹדֶם חֲתִימַת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — יֹאמַר ״עֲנֵנוּ״ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כְּיָחִיד. וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הָיוּ עֲשָׂרָה הַמִּתְעַנִּים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבָאוּ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — אוֹמֵר בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְיַחְתֹּם ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְאֵין זוֹ חֲתִימָה בִּשְׁתַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ וַחֲתִימָתָהּ מַשְׁמָעָהּ בֵּין עַל תְּפִלַּת תַּעֲנִית בֵּין עַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה. לְפִיכָךְ, אִם חָתַם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ לְבַד — יָצָא. וְאִם שָׁכַח גַּם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אַחַר ״בַּשָּׁלוֹם״. וְאֵין זֶה שִׁנּוּי מִסֵּדֶר הַבְּרָכוֹת, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִסְתַּיְּמוּ בִּרְכוֹת י״ח:
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״. The ש״ץ who forgets ״עֲנֵנוּ״ בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״ and recalls only after חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר (else ״רְפָאֵנוּ״ would be a בְּרָכָה לְבַטָּלָה) ; he says ״עֲנֵנוּ״ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כְּיָחִיד. If he has not yet חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — he says ״עֲנֵנוּ״ then ״רְפָאֵנוּ״. On a תַּעֲנִית one seals ״הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; forgot even in שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה — a בְּרָכָה on its own after ״בַּשָּׁלוֹם״, since the בִּרְכוֹת י״ח are already complete.
סעיף ו אָמַר ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר, וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב.
אִם טָעָה וְאָמַר ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְאֵה נָא״, שֶׁאִם לֹא יַחֲזֹר — נִמְצָא שֶׁאָמַר בִּרְכַּת ״רְאֵה נָא״ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁמְּקוֹמָהּ קֹדֶם ״עֲנֵנוּ״, וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב:
״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״. If he erred and said ״עֲנֵנוּ״ before ״רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ after ״רְאֵה נָא״, else ״רְאֵה נָא״ was said שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ (its place is קֹדֶם ״עֲנֵנוּ״) ; וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קי״ט (Kehot edition, ו׳ סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת
The yesod : דין הרוצה להוסיף בברכות
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First adding מֵעֵין הַבְּרָכָה and the יָחִיד / צִבּוּר distinction. Then the וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. Then the הַזְכָּרַת שֵׁם of the sick. Finally the סֵדֶר הַבְּרָכוֹת and the דִּין of ״עֲנֵנוּ״ (שֶׁסֵּדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב).
הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה — יָחִיד וְצִבּוּר
Adding מעין הברכה — individual and community
The principle. מוֹסִיף מֵעֵין הַבְּרָכָה : a sick person בְּ״רְפָאֵנוּ״, פַּרְנָסָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, and all his needs בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. מַתְחִיל בַּבְּרָכָה then adds (seif א).
The consequence. For the צִבּוּר — מֻתָּר even בְּאֶמְצַע ; for the יָחִיד — בְּסוֹף and בִּלְשׁוֹן יָחִיד. Cf. siman 120.
וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״
The וידוי in שומע תפלה
The principle. טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, besides the וִדּוּי after the תְּפִלָּה (seif ב).
The consequence. One may ask for מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר — the בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַצְּרָכִים. Cf. siman 118.
הַזְכָּרַת שֵׁם הַחוֹלֶה
Mentioning the sick person’s name
The principle. בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ (״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״) ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר (seif ג).
The consequence. In the sick person’s presence the תְּפִלָּה rises without the name ; from afar, one names him. Cf. siman 122.
סֵדֶר הַבְּרָכוֹת וַ״עֲנֵנוּ״
The order of the berakhot and עננו
The principle. דִּלֵּג בְּרָכָה — חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה and from there עַל הַסֵּדֶר ; a ש״ץ who forgot ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר, says it בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ (seifim ד-ה).
The consequence. The סֵדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב ; ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (seif ו). Cf. siman 124.
A note for study. The scope of this siman — adding בַּבְּרָכוֹת, the סֵדֶר and the דִּין of ״עֲנֵנוּ״ — bears on the daily conduct of the תְּפִלָּה. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman קי״ט. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his six seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה | או״ח קי״ט — מוֹסִיף מֵעֵין הַבְּרָכָה ; יָחִיד בְּסוֹף, וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כָּל צְרָכָיו. | מ״ב קי״ט — פְּרָטֵי הַהוֹסָפָה, מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף. | ערוה״ש קי״ט — גֶּדֶר צָרְכֵי יָחִיד וְצָרְכֵי רַבִּים. | The Alter Rebbe’s way — יָחִיד בְּסוֹף וּבִלְשׁוֹן יָחִיד ; צִבּוּר מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (סְלִיחוֹת) ; לֹא יַאֲרִיךְ לְצֹרֶךְ יָחִיד (סעיף א). |
| וִדּוּי וּבַקָּשַׁת מְזוֹנוֹת | או״ח קי״ט — כְּלַל דִּין הַהוֹסָפָה בַּבְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. | מ״ב קי״ט — עִנְיַן הַוִּדּוּי וְהַתַּחֲנוּנִים בַּתְּפִלָּה. | ערוה״ש קי״ט — הַמִּתְוַדֶּה וְשׁוֹאֵל צְרָכָיו. | The Alter Rebbe’s way — טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, וְלִשְׁאֹל מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר (סעיף ב). |
| הַזְכָּרַת שֵׁם הַחוֹלֶה | או״ח קי״ט — בָּא בִּכְלַל בַּקָּשַׁת רַחֲמִים עַל הַחוֹלֶה. | מ״ב קי״ט — בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. | ערוה״ש קי״ט — טַעַם הַהַזְכָּרָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. | The Alter Rebbe’s way — בְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ (״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״) ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ (סעיף ג). |
| סֵדֶר הַבְּרָכוֹת וַ״עֲנֵנוּ״ | או״ח קי״ט — דִּלֵּג בְּרָכָה חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה ; ש״ץ שֶׁגָּמַר גּוֹאֵל וְשָׁכַח עֲנֵנוּ לֹא יַחֲזִיר. | מ״ב קי״ט — פְּרָטֵי הַ״עֲנֵנוּ״ בְּתַעֲנִית וּסְדַר הַחֲזָרָה. | ערוה״ש קי״ט — גֶּדֶר עִכּוּב הַסֵּדֶר בָּאֶמְצָעִיּוֹת. | The Alter Rebbe’s way — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וּמִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר ; שָׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (סעיפים ד-ו). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm קי״ט, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ל״ד, Avoda Zara ח׳). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (ו׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — עִקָּר הַמַּטְבֵּעַ וְהַתּוֹסֶפֶת טְפֵלָה
Line 1 — the מטבע remains the essential
Principle of the siman : מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, שֶׁהָעִקָּר מִמַּטְבֵּעַ חֲכָמִים וּבַקָּשָׁתוֹ טְפֵלָה (סעיף א).
The Rav’s reading : the personal תּוֹסֶפֶת must never eclipse the מַטְבֵּעַ fixed by the חכמים. Cf. siman 120.
Practical consequence : begin the berakha, and only then add — never the reverse.
קו ב — יָחִיד וְצִבּוּר
Line 2 — individual and community
Principle of the siman : יָחִיד — בְּסוֹף וּבִלְשׁוֹן יָחִיד ; צִבּוּר — מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (סְלִיחוֹת בְּ״סְלַח לָנוּ״) (סעיף א).
The Rav’s reading : the צֹרֶךְ רַבִּים widens what the צֹרֶךְ יָחִיד narrows. Cf. siman 118.
Practical consequence : one’s own needs — briefly and בִּלְשׁוֹן יָחִיד ; do not lengthen לְצֹרֶךְ יָחִיד.
קו ג — סֵדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב
Line 3 — the order of the berakhot is מעכב
Principle of the siman : דִּלֵּג בְּרָכָה — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וְעַל הַסֵּדֶר ; ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (סעיפים ד-ו).
The Rav’s reading : the סֵדֶר is from the אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה and מְעַכֵּב. Cf. siman 124.
Practical consequence : never say a berakha alone out of its rank — go back to its start and continue in order.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman קי״ט in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman קי״ט (דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת)
- ① הוֹסָפָה. Add מֵעֵין הַבְּרָכָה : a sick person בְּ״רְפָאֵנוּ״, פַּרְנָסָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, and everything in ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. Basis : SA HaRav קי״ט seif א.
- ② סֵדֶר הַתּוֹסֶפֶת. מַתְחִיל בַּבְּרָכָה and then adds ; the עִקָּר stays the מַטְבֵּעַ of the חכמים. Basis : SA HaRav קי״ט seif א.
- ③ יָחִיד וְצִבּוּר. יָחִיד — בְּסוֹף and בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לֹא יַאֲרִיךְ ; צִבּוּר — מֻתָּרִים even בְּאֶמְצַע. Basis : SA HaRav קי״ט seif א.
- ④ וִדּוּי. It is טוֹב to make the וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, and to ask for מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר. Basis : SA HaRav קי״ט seif ב.
- ⑤ שֵׁם הַחוֹלֶה. בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ. Basis : SA HaRav קי״ט seif ג.
- ⑥ סֵדֶר וַ״עֲנֵנוּ״. דִּלֵּג בְּרָכָה — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וְעַל הַסֵּדֶר ; a ש״ץ who forgot ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר. Basis : SA HaRav קי״ט seifim ד-ו.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman קי״ט (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — adding בַּבְּרָכוֹת, the סֵדֶר, the דִּין of ״עֲנֵנוּ״ — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.