Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת. Chez le Rav, le siman se déploie en ו׳ סְעִיפִים (six seifim) : l’הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה (יָחִיד וְצִבּוּר), le וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, la הַזְכָּרַת שֵׁם du malade, le סֵדֶר הַבְּרָכוֹת et le דִּלֵּג בְּרָכָה, le דִּין הַ״עֲנֵנוּ״ pour le שְׁלִיחַ צִבּוּר, et la טָעוּת בְּ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן קי״ט — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת — וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.119), suivi de notre traduction française. Le siman comporte six seifim (ו׳ סְעִיפִים ; seif k → .119.k).
סעיף א הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה ; יָחִיד וְצִבּוּר ; בְּסוֹף אוֹ בְּאֶמְצַע.
דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מֵהָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה — מוֹסִיף. כֵּיצַד? הָיָה לוֹ חוֹלֶה — מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּ״בִרְכַּת רְפָאֵנוּ״. הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — מְבַקֵּשׁ בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״. אֲבָל בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ יָכוֹל לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת. וּכְשֶׁהוּא מוֹסִיף — מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, אֲבָל לֹא יוֹסִיף וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל הַבְּרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִקָּר מִמַּטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּבַקָּשָׁתוֹ תִּהְיֶה טְפֵלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּשֶׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה, אִם מוֹסִיף וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְלֹא בִּלְשׁוֹן יָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּהֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה. וְלֹא יוֹסִיף אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכָה וְלֹא בְּאֶמְצָעָהּ, שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹאֵל צָרְכֵי רַבִּים בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה — נִרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר — מֻתָּרִים. וְלָכֵן אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בְּאֶמְצַע בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״, וְכֵן בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם שׁוֹאֵל צְרָכָיו מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — יָכוֹל לִשְׁאֹל אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וְלֹא בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁלֹּא יִדְמֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ יָכוֹל לִשְׁאֹל בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים, בֵּין צְרָכָיו מַמָּשׁ בֵּין צָרְכֵי רַבִּים, שֶׁבִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כּוֹלֶלֶת כָּל הַצְּרָכִים וּלְכָךְ נִתְקְנָה. וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמּוֹסִיף לְצֹרֶךְ יָחִיד — לֹא יַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ הוּא מֵעֵין הַבְּרָכָה אוֹ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל לְאַחַר הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו — רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר סְלִיחוֹת בִּ״סְלַח לָנוּ״ וּמַרְבִּים בְּתַחֲנוּנִים בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם צָרְכֵי רַבִּים. וְכֵן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ יָחִיד מֻתָּר לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים הַרְבֵּה בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אִם רַבִּים צְרִיכִים לְתוֹרָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּצֹרֶךְ רַבִּים. וְטוֹב לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים עַל דְּבָרָיו וּמַתִּירִים כָּל זֶה (וְדִבְרֵיהֶם נִרְאִים עִקָּר):
מֵעֵין הַבְּרָכָה. Qui veut ajouter dans une des בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת, מֵעֵין הַבְּרָכָה — מוֹסִיף : un malade → בְּ״בִרְכַּת רְפָאֵנוּ״ ; besoin de פַּרְנָסָה → בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ ; et בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ toutes ses requêtes (כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת). On מַתְחִיל בַּבְּרָכָה puis on ajoute (l’עִקָּר reste le מַטְבֵּעַ des חכמים). Pour כָּל יִשְׂרָאֵל — בִּלְשׁוֹן רַבִּים, בְּסוֹף הַבְּרָכָה ; en צִבּוּר — מֻתָּרִים même au milieu (סְלִיחוֹת בְּ״סְלַח לָנוּ״). Pour un besoin personnel réel — בִּלְשׁוֹן יָחִיד, אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע. On ne prolonge pas (לֹא יַאֲרִיךְ) לְצֹרֶךְ יָחִיד, sauf après la תְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו. וְטוֹב לִזָּהֵר בְּכָל זֶה.
סעיף ב וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד ; מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר.
טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, מִלְּבַד הַוִּדּוּי שֶׁבִּלְשׁוֹן רַבִּים שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה, וְלִשְׁאֹל אַחַר כָּךְ מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר:
וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. טוֹב de faire le וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, en plus du וִדּוּי en לָשׁוֹן רַבִּים d’après la תְּפִלָּה ; puis demander מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר.
סעיף ג מְבַקֵּשׁ עַל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ.
הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״, וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם מִרְיָם. אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ:
הַזְכָּרַת שֵׁם. Qui prie pour son ami בְּפָנָיו (en sa présence) — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (Moché ne mentionne pas le שֵׁם de מִרְיָם) ; mais שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ.
סעיף ד דִּלֵּג בְּרָכָה — חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה, וּמִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר.
אַף עַל פִּי שֶׁג׳ רִאשׁוֹנוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּאַחַת וְכֵן ג׳ אַחֲרוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם י״ג אֶמְצָעִיּוֹת אֵינָן חֲשׁוּבִים כְּאַחַת. לְפִיכָךְ, אִם דִּלֵּג בְּרָכָה אַחַת, אוֹ שֶׁטָּעָה בָּהּ טָעוּת שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לְבִרְכַּת ״אַתָּה חוֹנֵן״ אֶלָּא לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ אוֹ שֶׁדִּלֵּג. וּמִכָּל מָקוֹם מִשָּׁם וְאֵילָךְ צָרִיךְ לוֹמַר עַל הַסֵּדֶר, שֶׁאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר כַּמָּה בְּרָכוֹת — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר כֻּלָּן אַחֲרֶיהָ, שֶׁאִם יֹאמַר אוֹתָהּ בְּרָכָה לְבַדָּהּ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר — נִמְצָא שִׁנָּה סִדְּרָן שֶׁל בְּרָכוֹת וְלֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁסֵּדֶר בְּרָכוֹת הוּא מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵהֶם כַּמָּה נְבִיאִים, וְסָמְכוּ סִדְרָן עַל הַמִּקְרָאוֹת:
סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. Les ג׳ רִאשׁוֹנוֹת (et ג׳ אַחֲרוֹנוֹת) comptent כְּאַחַת, mais les י״ג אֶמְצָעִיּוֹת non. דִּלֵּג בְּרָכָה ou erreur שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ — non pas à ״אַתָּה חוֹנֵן״ mais לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה, puis עַל הַסֵּדֶר (répéter toutes les suivantes). Le סֵדֶר vient des אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, appuyé sur les מִקְרָאוֹת.
סעיף ה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר.
לְפִיכָךְ, שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח לוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ בְּתַעֲנִית צִבּוּר בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״ וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁחָתַם בִּרְכַּת ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר, שֶׁאִם הָיָה חוֹזֵר הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ וְאַחַר כָּךְ ״רְפָאֵנוּ״ שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת סִדְרָן שֶׁל בְּרָכוֹת, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאִם כֵּן בִּרְכַּת ״רְפָאֵנוּ״ הִיא בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל ״עֲנֵנוּ״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקס״ה. אֲבָל אִם לֹא חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — יֹאמַר ״עֲנֵנוּ״ וְאַחַר כָּךְ ״רְפָאֵנוּ״. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְתַקֵּן טָעוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֵׁנִית, אֲבָל לוֹמַר בִּרְכַּת ״עֲנֵנוּ״ לְבַדָּהּ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה אֵינָהּ נִקְרָא חֲזָרָה כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרָהּ בִּמְקוֹמָהּ בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. וְאִם נִזְכַּר אַחַר חֲתִימַת ״רְפָאֵנוּ״ קֹדֶם חֲתִימַת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — יֹאמַר ״עֲנֵנוּ״ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כְּיָחִיד. וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הָיוּ עֲשָׂרָה הַמִּתְעַנִּים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבָאוּ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — אוֹמֵר בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְיַחְתֹּם ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְאֵין זוֹ חֲתִימָה בִּשְׁתַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ וַחֲתִימָתָהּ מַשְׁמָעָהּ בֵּין עַל תְּפִלַּת תַּעֲנִית בֵּין עַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה. לְפִיכָךְ, אִם חָתַם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ לְבַד — יָצָא. וְאִם שָׁכַח גַּם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ — אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אַחַר ״בַּשָּׁלוֹם״. וְאֵין זֶה שִׁנּוּי מִסֵּדֶר הַבְּרָכוֹת, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִסְתַּיְּמוּ בִּרְכוֹת י״ח:
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״. Le ש״ץ qui oublie ״עֲנֵנוּ״ בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״ et ne s’en souvient qu’après avoir חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר (sinon ״רְפָאֵנוּ״ serait בְּרָכָה לְבַטָּלָה) ; il dit ״עֲנֵנוּ״ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כְּיָחִיד. S’il n’a pas encore חָתַם ״רְפָאֵנוּ״ — dit ״עֲנֵנוּ״ puis ״רְפָאֵנוּ״. En תַּעֲנִית on חוֹתֵם ״הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; oublié même dans שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה — בְּרָכָה à part après ״בַּשָּׁלוֹם״, car les בִּרְכוֹת י״ח sont déjà achevées.
סעיף ו אָמַר ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר, וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב.
אִם טָעָה וְאָמַר ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְאֵה נָא״, שֶׁאִם לֹא יַחֲזֹר — נִמְצָא שֶׁאָמַר בִּרְכַּת ״רְאֵה נָא״ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁמְּקוֹמָהּ קֹדֶם ״עֲנֵנוּ״, וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב:
״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״. S’il a fauté et dit ״עֲנֵנוּ״ avant ״רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״עֲנֵנוּ״ après ״רְאֵה נָא״, sinon ״רְאֵה נָא״ est dite שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ (sa place est קֹדֶם ״עֲנֵנוּ״) ; וְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת מְעַכֵּב.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קי״ט (édition Kehot, ו׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת
Le yesod : le רוצה להוסיף בברכות
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord l’הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה et la distinction יָחִיד / צִבּוּר. Ensuite le וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. Puis la הַזְכָּרַת שֵׁם du malade. Enfin le סֵדֶר הַבְּרָכוֹת et le דִּין הַ״עֲנֵנוּ״ (שֶׁסֵּדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב).
הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה — יָחִיד וְצִבּוּר
Ajouter מעין הברכה — individu et communauté
Le principe. מוֹסִיף מֵעֵין הַבְּרָכָה : חוֹלֶה בְּ״רְפָאֵנוּ״, פַּרְנָסָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, וְכֹל צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף (סעיף א).
La conséquence. Pour le צִבּוּר — מֻתָּר même בְּאֶמְצַע ; pour le יָחִיד — בְּסוֹף et בִּלְשׁוֹן יָחִיד. Cf. siman 120.
וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״
Le וידוי dans שומע תפלה
Le principe. טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, מִלְּבַד הַוִּדּוּי שֶׁאַחַר הַתְּפִלָּה (סעיף ב).
La conséquence. On peut demander מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר — la בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַצְּרָכִים. Cf. siman 118.
הַזְכָּרַת שֵׁם הַחוֹלֶה
Mentionner le nom du malade
Le principe. בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ (״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״) ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר (סעיף ג).
La conséquence. En présence du malade, la תְּפִלָּה monte sans le nom ; à distance, on le nomme. Cf. siman 122.
סֵדֶר הַבְּרָכוֹת וַ״עֲנֵנוּ״
L’ordre des berakhot et עננו
Le principe. דִּלֵּג בְּרָכָה — חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וּמִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר ; ש״ץ שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — לֹא יַחֲזֹר, אוֹמְרוֹ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ (סעיפים ד-ה).
La conséquence. Le סֵדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב ; ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (סעיף ו). Cf. siman 124.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — l’הוֹסָפָה בַּבְּרָכוֹת, le סֵדֶר et le דִּין הַ״עֲנֵנוּ״ — touche à la conduite quotidienne de la תְּפִלָּה. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman קי״ט. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses six seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| הוֹסָפָה מֵעֵין הַבְּרָכָה | או״ח קי״ט — מוֹסִיף מֵעֵין הַבְּרָכָה ; יָחִיד בְּסוֹף, וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ כָּל צְרָכָיו. | מ״ב קי״ט — פְּרָטֵי הַהוֹסָפָה, מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף. | ערוה״ש קי״ט — גֶּדֶר צָרְכֵי יָחִיד וְצָרְכֵי רַבִּים. | Voie de l’Admour HaZaken — יָחִיד בְּסוֹף וּבִלְשׁוֹן יָחִיד ; צִבּוּר מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (סְלִיחוֹת) ; לֹא יַאֲרִיךְ לְצֹרֶךְ יָחִיד (סעיף א). |
| וִדּוּי וּבַקָּשַׁת מְזוֹנוֹת | או״ח קי״ט — כְּלַל דִּין הַהוֹסָפָה בַּבְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת. | מ״ב קי״ט — עִנְיַן הַוִּדּוּי וְהַתַּחֲנוּנִים בַּתְּפִלָּה. | ערוה״ש קי״ט — הַמִּתְוַדֶּה וְשׁוֹאֵל צְרָכָיו. | Voie de l’Admour HaZaken — טוֹב לְהִתְוַדּוֹת בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, וְלִשְׁאֹל מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר (סעיף ב). |
| הַזְכָּרַת שֵׁם הַחוֹלֶה | או״ח קי״ט — בָּא בִּכְלַל בַּקָּשַׁת רַחֲמִים עַל הַחוֹלֶה. | מ״ב קי״ט — בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. | ערוה״ש קי״ט — טַעַם הַהַזְכָּרָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. | Voie de l’Admour HaZaken — בְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ (״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״) ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ (סעיף ג). |
| סֵדֶר הַבְּרָכוֹת וַ״עֲנֵנוּ״ | או״ח קי״ט — דִּלֵּג בְּרָכָה חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה ; ש״ץ שֶׁגָּמַר גּוֹאֵל וְשָׁכַח עֲנֵנוּ לֹא יַחֲזִיר. | מ״ב קי״ט — פְּרָטֵי הַ״עֲנֵנוּ״ בְּתַעֲנִית וּסְדַר הַחֲזָרָה. | ערוה״ש קי״ט — גֶּדֶר עִכּוּב הַסֵּדֶר בָּאֶמְצָעִיּוֹת. | Voie de l’Admour HaZaken — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וּמִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר ; שָׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (סעיפים ד-ו). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm קי״ט, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ל״ד, Avoda Zara ח׳). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ו׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — עִקָּר הַמַּטְבֵּעַ וְהַתּוֹסֶפֶת טְפֵלָה
Ligne 1 — le מטבע reste l’essentiel
Principe du siman : מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, שֶׁהָעִקָּר מִמַּטְבֵּעַ חֲכָמִים וּבַקָּשָׁתוֹ טְפֵלָה (סעיף א).
Lecture du Rav : la תּוֹסֶפֶת personnelle ne doit jamais éclipser le מַטְבֵּעַ fixé par les חכמים. Cf. siman 120.
Conséquence pratique : commencer la berakha, puis seulement ajouter — jamais l’inverse.
קו ב — יָחִיד וְצִבּוּר
Ligne 2 — individu et communauté
Principe du siman : יָחִיד — בְּסוֹף וּבִלְשׁוֹן יָחִיד ; צִבּוּר — מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (סְלִיחוֹת בְּ״סְלַח לָנוּ״) (סעיף א).
Lecture du Rav : le צֹרֶךְ רַבִּים élargit ce que le צֹרֶךְ יָחִיד resserre. Cf. siman 118.
Conséquence pratique : ses propres besoins — brièvement et בִּלְשׁוֹן יָחִיד ; ne pas prolonger לְצֹרֶךְ יָחִיד.
קו ג — סֵדֶר בְּרָכוֹת מְעַכֵּב
Ligne 3 — l’ordre des berakhot est מעכב
Principe du siman : דִּלֵּג בְּרָכָה — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וְעַל הַסֵּדֶר ; ״עֲנֵנוּ״ קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר (סעיפים ד-ו).
Lecture du Rav : le סֵדֶר vient des אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה et מְעַכֵּב. Cf. siman 124.
Conséquence pratique : jamais dire une berakha isolée hors de son rang — reprendre depuis son début et poursuivre dans l’ordre.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman קי״ט dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman קי״ט (דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת)
- ① הוֹסָפָה. Ajouter מֵעֵין הַבְּרָכָה : un malade בְּ״רְפָאֵנוּ״, la פַּרְנָסָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, et tout dans ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. Fondement : SA HaRav קי״ט séif א.
- ② סֵדֶר הַתּוֹסֶפֶת. מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף ; l’עִקָּר reste le מַטְבֵּעַ des חכמים. Fondement : SA HaRav קי״ט séif א.
- ③ יָחִיד וְצִבּוּר. יָחִיד — בְּסוֹף et בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לֹא יַאֲרִיךְ ; צִבּוּר — מֻתָּרִים même בְּאֶמְצַע. Fondement : SA HaRav קי״ט séif א.
- ④ וִדּוּי. טוֹב de faire le וִדּוּי בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, et demander מְזוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ עָשִׁיר. Fondement : SA HaRav קי״ט séif ב.
- ⑤ שֵׁם הַחוֹלֶה. בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ ; שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ. Fondement : SA HaRav קי״ט séif ג.
- ⑥ סֵדֶר וַ״עֲנֵנוּ״. דִּלֵּג בְּרָכָה — לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה וְעַל הַסֵּדֶר ; ש״ץ שֶׁשָּׁכַח ״עֲנֵנוּ״ אַחַר ״רְפָאֵנוּ״ — בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ ; קֹדֶם ״רְאֵה נָא״ — חוֹזֵר. Fondement : SA HaRav קי״ט séifim ד-ו.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman קי״ט (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — l’הוֹסָפָה, le סֵדֶר, le דִּין הַ״עֲנֵנוּ״ — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.