✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION
Siman קכ״ד · The חזרת הש״ץ and answering אמן
דין הנהגת שליח ציבור בשמונה עשרה ברכות ודין עניית אמן — the conduct of the שליח ציבור in the repetition of the עמידה : why the חזרה was instituted (תקנת חכמים, מוציא את שאינו בקי), the צבור that is silent, listens and answers אמן, and how to answer אמן without the flaws חטופה, קטופה, יתומה
סימן קכ״ד · י״ב סעיפים
דין הנהגת שליח ציבור ועניית אמן
🌱 Introductory level · Beginners
✦ ❖ ✦
This siman teaches the conduct of the שליח ציבור in the חזרת התפילה and that of the צבור : the חזרה was instituted כדי לקיים תקנת חכמים and to discharge one שאינו יודע להתפלל ; the public must לשתוק ולכוין ולענות אמן (it needs ט׳ מכוונים) ; one does not chatter (לא ישיח) ; and one answers אמן without the flaws חטופה, קטופה, יתומה. Hebrew text, fluent English translation and explanation of the י״ב seifim, with a section of practical cases.
Topic: The conduct of the ש״ץ and answering אמן — חזרת הש״ץ, ט׳ מכוונים, לא ישיח, אמן חטופה קטופה יתומה
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ד · י״ב סעיפים
Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Our Sages instituted that, after the silent prayer, the שליח ציבור repeats the עמידה aloud, in order to discharge one שאינו יודע להתפלל — for שומע כעונה, one who listens is as one who says. This repetition remains even when all know how to pray, כדי לקיים תקנת חכמים. The siman governs the conduct of the ש״ץ in the repetition and that of the צבור : to be silent, to concentrate, and to answer אמן. We study here at the level of principle ; for personal conduct, one refers to the custom and to the ruling of the Rav.
📑 Study outline
A. The י״ב seifim — the חזרת הש״ץ (séif 1-3), the conduct of the צבור and answering אמן (séif 4-9), שומע כעונה (séif 10-12)
1. Practical case — answering אמן correctly (neither חטופה, nor קטופה, nor יתומה)
2. Practical case — chatting during the חזרה (לא ישיח)
3. Practical case — having forgotten יעלה ויבא (listening to the ש״ץ)
+ Comprehension questions and going further
A. The conduct of the ש״ץ and answering אמן — the י״ב seifim
הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וַעֲנִיַּת אָמֵן — the conduct of the שליח ציבור and answering אמן — the חזרת הש״ץ is the repetition of the עמידה aloud by the ש״ץ. It has two reasons: מוציא את שאינו בקי (to discharge one who cannot pray) and קיום תקנת חכמים (the enactment of the Sages). Hence the duties of the צבור — שתיקה, כוונה, עניית אמן — and the precise rules of the אמן (neither חטופה, nor קטופה, nor יתומה), founded on the principle שומע כעונה.
Séif 1 — חזרת הש״ץ: why the ש״ץ repeats
לאחר שסיימו הציבור תפלתן — יחזיר ש״ץ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא בתפלת ש״ץ לכוין לכל מה שאומר ש״ץ מראש עד סוף, ואינו מפסיק ואינו משיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו כאדם שמתפלל בעצמו.
Séif 1: after the public has finished its prayer, the ש״ץ repeats the עמידה, for if there is someone who does not know how to pray, he concentrates on what the ש״ץ says and is discharged through him. And the one who is discharged through the ש״ץ's prayer must concentrate on everything the ש״ץ says, from beginning to end, without interrupting or talking, and he steps back three paces like one who prays himself.
The חזרת הש״ץ was instituted to discharge one שאינו יודע להתפלל: he listens to the ש״ץ and is discharged, for שומע כעונה. But whoever wishes to be discharged this way must listen from beginning to end, without interruption or speech, and step back the ג׳ פסיעות as if he had prayed himself — for this listening takes the place of תפילה for him.
Séif 2 — ש״ץ שנכנס: the ש״ץ who arrives late and the שעת הדחק
ש״ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר — יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש; וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש״ץ.
Séif 2: a ש״ץ who enters the synagogue and finds the public has already prayed silently, and who must go down before the תיבה at once — goes down before the תיבה and prays aloud for the public, and need not go back and pray silently. Rama: likewise in a שעת הדחק (pressing hour), for example if he fears the time of prayer will pass, he may pray immediately aloud, and the public prays with him word for word silently until after « הָאֵל הַקָּדוֹשׁ » ; and it is good that at least one person answer אמן after the ש״ץ's berakha.
The pressed ש״ץ (late-comer, or in a שעת הדחק) may pray directly בקול רם without a silent prayer first: since he discharges others, all the more so himself. The צבור then prays מלה במלה with him until « האל הקדוש » (end of the first three berakhot), and at least one must answer אמן.
Séif 3 — כולם בקיאים: one repeats even when all know how to pray
קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה — אף על פי כן ירד ש״ץ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים. הגה: ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפלתם אין לש״ץ להמתין עליהם ואפילו היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא.
Séif 3: a community that has prayed and all of whom know the prayer well — even so the ש״ץ goes down and repeats the prayer in order to uphold the enactment of the Sages (תקנת חכמים). Rama: and if there are individuals in the community who prolong their prayer, the ש״ץ should not wait for them, even if they are among the city's notables ; likewise, if there was already a מנין in the synagogue, one does not wait for an important or great man who has not yet come.
The חזרה does not depend on the actual presence of an unlearned person: it is a fixed תקנת חכמים, one repeats always. And out of regard for טורח הצבור (the burden on the public), the ש״ץ does not wait for latecomers or those who linger, even notables — as soon as there is a מנין, one begins.
Séif 4 — הנהגת הקהל: the public is silent, concentrates, and needs ט׳ מכוונים
כשש״ץ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין ט׳ מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט׳ זולתו ויכוין לברכת החזן. הגה: יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש״ץ התפלה.
Séif 4: when the ש״ץ repeats the prayer, the public must be silent and concentrate on the berakhot that the חזן recites and answer אמן. And if there are not nine people attentive to his berakhot, his berakhot are close to being לבטלה (in vain) ; therefore each person should act as if there were not nine others besides himself, and concentrate on the חזן's berakha. Rama: some say that all the people stand while the ש״ץ repeats the prayer.
The חזרה must be said בעשרה: at least ט׳ מכוונים (nine who listen) besides the ש״ץ are needed. Without this, קרוב להיות ברכותיו לבטלה — the berakhot border on being in vain. Hence: each considers himself the indispensable ninth and concentrates. Per the Rama, one stands during the חזרה.
Séif 5 — ברוך הוא וברוך שמו: on hearing any berakha
על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו.
Séif 5: for every berakha that a person hears, anywhere, he says « בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ ».
On hearing the Name pronounced in a berakha, one answers « ברוך הוא וברוך שמו » — « Blessed is He and blessed is His Name ». (Note: one does not say it when one wishes to be discharged by the very hearing of the berakha, for then שומע כעונה and one may not interrupt — but this already belongs to conduct le-maaseh, to be discussed with the Rav.)
Séif 6 — עניית אמן: answering with kavana
ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו, ובכוונה שיכוין בלבו: אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה.
Séif 6: and they answer אמן after each berakha, both those who have already discharged their prayer and those who have not, and with kavana: that one have in mind « the berakha that the מברך recited is true, and I believe in this ».
All answer אמן after each berakha of the חזרה, whether they prayed or not. The אמן is not a mechanical word: it is a profession of faith — אמת הוא הברכה … ואני מאמין בזה (« it is true, and I believe in it »). The word אמן comes from the root אמונה, faith.
Séif 7 — לא ישיח: no chatter during the חזרה
לא ישיח שיחת חולין בשעה שש״ץ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו. הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.
Séif 7: one does not engage in idle talk (שיחת חולין) while the ש״ץ repeats the prayer ; and one who chatters is a sinner, his sin is too great to bear, and one rebukes him. Rama: and one teaches one's young children to answer אמן, for as soon as the child answers אמן, he has a share in the world to come.
Chatting during the חזרה is a grave sin (« גדול עונו מנשוא ») — not only disrespectful, but it weakens the count of the מכוונים (séif 4). One rebukes the talker. Conversely, one trains the children to answer אמן, a gesture that grants them a share in the עולם הבא.
Séif 8 — פגמי האמן: אמן חטופה, קטופה, יתומה
לא יענה אמן חטופה — דהיינו כאילו האל״ף נקודה בחטף, וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך. וכן לא יענה אמן קטופה — דהיינו שמחסר קריאת הנו״ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. ולא יענה אמן יתומה — דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש״ץ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש״ץ, מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה. הגה: ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן, ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן, ולא יאריך בה יותר מדאי.
Séif 8: one does not answer אמן חטופה — that is, as if the אל״ף were vocalized with a חטף (snatched), nor by grabbing and hurrying to answer before the מברך has finished. Nor does one answer אמן קטופה — clipping the letter נו״ן, which one does not sound clearly. And one does not answer אמן יתומה — that is, when one is obligated in a certain berakha and the ש״ץ recites it but one does not hear it: even though one knows which berakha the ש״ץ is reciting, since one did not hear it, one does not answer אמן after him, for it is an « orphaned » אמן. Rama: and one does not delay answering אמן, but as soon as the berakha is finished one answers ; and one does not answer a too-short אמן but a somewhat prolonged one, enough to be able to say « אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן », yet not overly prolonged.
Three flaws of the אמן: חטופה (snatched — begun too early, before the end of the berakha, or with a hurried אל״ף) ; קטופה (clipped — the final נו״ן swallowed) ; יתומה (orphaned — answering a berakha one did not hear while obligated in it). The proper אמן: מיד at the end of the berakha, ארוכה קצת — enough to think אל מלך נאמן (of which אמן is the acronym) — but not too long.
Séif 9 — המאריכים: the מברך does not wait for those who linger
אם יש קצת מהעונין שמאריכין יותר מדאי, אין צריך המברך להמתין להם.
Séif 9: if there are some among those answering who prolong (their אמן) more than is proper, the מברך need not wait for them.
The counterpart of séif 8: just as one must not prolong the אמן too much, the מברך (the ש״ץ) need not wait for those who stretch it excessively — one who prolongs beyond measure « is merely erring ». One continues the חזרה at a normal pace.
Séif 10 — שכח יעלה ויבא: listening to the ש״ץ's י״ח ברכות
מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חדש או בחולו של מועד, או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו — יכוין דעתו וישמע מש״ץ כל י״ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו, ולא יפסיק ולא ישיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו; דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר, אף על פי שהוא בקי, ש״ץ מוציאו.
Séif 10: one who forgot to say « יַעֲלֶה וְיָבֹא » on Rosh Chodesh or on Chol haMoed, or anything for which he must repeat (the prayer) — should direct his attention and listen to the eighteen berakhot from the ש״ץ from beginning to end, like a man who prays himself, without interrupting or talking, and he steps back three paces ; for since he has already prayed, only that he forgot to mention (the addition), even though he is learned, the ש״ץ discharges him.
An application of שומע כעונה even for a בקי: one who would have to repeat his עמידה (forgot יעלה ויבא, etc.) may listen to the whole חזרה from the ש״ץ with kavana, from beginning to end — and the ש״ץ discharges him, as if he prayed himself (he too steps back the ג׳ פסיעות). He must truly hear everything, without interruption.
Séif 11 — סיים בעוד עונים אמן: answering with the צבור
אם בעוד האדם מתפלל סיים ש״ץ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו — עונה עמהם אמן. הגה: ואפילו אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונים אמן ויודע על איזו ברכה קאי — יענה עמהם, וכן בקדיש וקדושה וברכו.
Séif 11: if, while a person was praying, the ש״ץ finished a berakha, and before the אמן response had died away from the mouths of the majority of the public this person finished his prayer — he answers אמן with them. Rama: and even if he did not hear the berakha at all, but hears the public answering אמן and knows which berakha it concerns — he answers with them ; likewise for the קדיש, the קדושה and the ברכו.
As long as the majority of the צבור has not finished answering אמן, « the matter of the berakha » is not yet concluded: one who finishes his prayer at that moment may answer with them. The Rama adds: even if he did not hear the berakha, as soon as he knows which berakha it is, he answers — and likewise for קדיש, קדושה and ברכו (which are דברים שבקדושה).
Séif 12 — קול העונה: not raising the voice above the מברך
העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך.
Séif 12: one who answers אמן does not raise his voice more than the מברך.
A final rule of measure: the אמן is answered with conviction but without shouting — the one answering does not exceed the voice of the מברך. The humility and dignity of prayer require it.
The siman in one sentence: the ש״ץ repeats the עמידה כדי לקיים תקנת חכמים and to be מוציא את שאינו בקי ; the צבור must לשתוק ולכוין ולענות אמן (it needs ט׳ מכוונים, without which the berakhot border on לבטלה) ; one does not chatter during the חזרה ; one answers אמן בכוונה, neither חטופה nor קטופה nor יתומה, but ארוכה קצת and without shouting ; and one who forgot יעלה ויבא listens to the ש״ץ's י״ח ברכות who discharges him (שומע כעונה).
Practical cases
Case 1 — Answering אמן correctly
Situation: the ש״ץ finishes a berakha. How does one answer אמן?
Conduct: one waits until the berakha is truly finished (no אמן חטופה begun too early), pronounces the final נו״ן clearly (no אמן קטופה), answers מיד and ארוכה קצת (enough for אל מלך נאמן) but not too long, and without raising the voice above the מברך. And one does not forget the kavana: אמת … ואני מאמין בזה. For the precise cases, one follows one's Rav.
Case 2 — Chatting during the חזרה
Situation: during the חזרת הש״ץ, a neighbor strikes up a conversation. What to do?
Conduct: לא ישיח שיחת חולין — one does not talk during the חזרה: a grave sin (גדול עונו מנשוא), and one weakens the count of the ט׳ מכוונים on which the validity of the berakhot depends. One is silent, concentrates and answers אמן ; one may also train the children to answer. For how to reprove a neighbor, one follows one's Rav.
Case 3 — Having forgotten יעלה ויבא
Situation: on Rosh Chodesh, one notices afterward that one forgot « יעלה ויבא » in the עמידה. Must one start the whole thing over?
Conduct: rather than repeating the whole עמידה, one may listen to the חזרת הש״ץ from beginning to end with kavana: שומע כעונה — the ש״ץ discharges you, even if you are בקי (séif 10). Condition: hear everything, without interruption or speech, and step back the ג׳ פסיעות at the end. To know when one truly must repeat, one follows one's Rav.
Comprehension questions
Check your understanding:
- Why does the ש״ץ repeat the עמידה, and why does he do so even when all are בקיאים (séif 1 and 3)?
- How many מכוונים are needed during the חזרה, and what might happen otherwise (séif 4)?
- What does one say on hearing a berakha, and what kavana does one put into the אמן (séif 5-6)?
- What is אמן חטופה, קטופה and יתומה, and how does one answer correctly (séif 8)?
- One who forgot יעלה ויבא — how can he be discharged without repeating everything (séif 10)?
Going further
If you wish to deepen this siman:
📖Join the khavroutha
- 📚 Level 2 — Lamdan: for the pilpoul — טעם חזרת הש״ץ להוציא את שאינו בקי (ר״ה ל״ד:), הכלל שומע כעונה ; גדר ט׳ מכוונים וחשש ברכה לבטלה ; אמן חטופה, קטופה, יתומה (ברכות מ״ז.), אמן ארוכה קצת ומחלוקת באמן יתומה כשאינו מחויב
- ✨ Level 3 — Synthesis: for review and quick memorization
- 👑 Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe): the shitah of the Shulchan Aroukh HaRav — חזרת הש״ץ, שומע כעונה, עניית אמן ופגמיה