✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קכ״ד · חזרת הש״ץ ועניית אמן
דין הנהגת שליח ציבור בשמונה עשרה ברכות ודין עניית אמן — טעם חזרת הש״ץ (תקנת חכמים ולהוציא את שאינו בקי), הקהל השותק ומכוין ועונה אמן (ט׳ מכוונים), ואופן עניית אמן בלא פגם חטופה, קטופה או יתומה
סימן קכ״ד · י״ב סעיפים
דין הנהגת שליח ציבור ועניית אמן
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן זה מלמד את הנהגת השליח ציבור בחזרת התפילה ואת הנהגת הציבור: החזרה נתקנה כדי לקיים תקנת חכמים ולהוציא את מי שאינו יודע להתפלל; הקהל שותק ומכוין ועונה אמן (וצריך ט׳ מכוונים); לא ישיח בשעת החזרה; ועונה אמן בלא פגם חטופה, קטופה, יתומה. טקסט עברי, ביאור והסבר של י״ב הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: הנהגת ש״ץ ועניית אמן — חזרת הש״ץ, ט׳ מכוונים, לא ישיח, אמן חטופה קטופה יתומה
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ד · י״ב סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
תיקנו חכמים שלאחר התפילה בלחש יחזור השליח ציבור את התפילה בקול רם, כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל — שהרי שומע כעונה, השומע כאילו עונה בפיו. חזרה זו נשארת אף כשכולם בקיאים, כדי לקיים תקנת חכמים. הסימן עוסק בהנהגת הש״ץ בחזרה ובהנהגת הציבור: לשתוק, לכוין ולענות אמן. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. י״ב הסעיפים — חזרת הש״ץ (סעיף א-ג), הנהגת הקהל ועניית אמן (סעיף ד-ט), שומע כעונה (סעיף י-יב)
1. מקרה מעשי — עניית אמן כתיקונה (לא חטופה, לא קטופה ולא יתומה)
2. מקרה מעשי — שיחה בשעת החזרה (לא ישיח)
3. מקרה מעשי — שכח יעלה ויבא (שומע מהש״ץ)
+ שאלות להבנה ולהעמקה
א. הנהגת ש״ץ ועניית אמן — י״ב הסעיפים
הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וַעֲנִיַּת אָמֵן — חזרת הש״ץ היא חזרת התפילה בקול רם על ידי הש״ץ. שני טעמים לה: להוציא את שאינו בקי, ולקיים תקנת חכמים. ומכאן חובות הציבור — שתיקה, כוונה ועניית אמן — וגדרי האמן (לא חטופה, לא קטופה ולא יתומה), על יסוד הכלל שומע כעונה.
סעיף א׳ — חזרת הש״ץ: למה הש״ץ חוזר
לאחר שסיימו הציבור תפלתן — יחזיר ש״ץ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא בתפלת ש״ץ לכוין לכל מה שאומר ש״ץ מראש עד סוף, ואינו מפסיק ואינו משיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו כאדם שמתפלל בעצמו.
סעיף א׳: לאחר שסיים הציבור את תפילתו, יחזור השליח ציבור על התפילה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל — יכוין למה שהש״ץ אומר ויוצא ידי חובתו בו. וצריך היוצא בתפילת הש״ץ לכוין לכל מה שאומר הש״ץ מראש ועד סוף, ואינו מפסיק ואינו משיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו כאדם שמתפלל בעצמו.
חזרת הש״ץ נתקנה כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל: הוא שומע מהש״ץ ויוצא, ששומע כעונה. אך הרוצה לצאת כך צריך לשמוע מראש ועד סוף, בלא הפסק ובלא שיחה, ולפסוע ג׳ פסיעות כאילו התפלל בעצמו — ששמיעה זו עולה לו במקום תפילה.
סעיף ב׳ — ש״ץ שנכנס ושעת הדחק
ש״ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר — יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש; וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש״ץ.
סעיף ב׳: שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שכבר התפללו בלחש, והוא צריך לרדת לפני התיבה מיד — יורד ומתפלל בקול רם לציבור, ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. הגה: וכן בשעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה, יכול להתפלל מיד בקול רם, והציבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר «הָאֵל הַקָּדוֹשׁ»; וטוב שיהיה לכל הפחות אחד שיענה אמן אחר ברכת הש״ץ.
הש״ץ הנחפז (שנכנס או בשעת הדחק) יכול להתפלל מיד בקול רם בלא תפילת לחש תחילה: אם מוציא את האחרים — כל שכן את עצמו. הציבור אז מתפללין מלה במלה עמו עד «האל הקדוש» (סוף ג׳ ברכות ראשונות), וצריך שלכל הפחות אחד יענה אמן.
סעיף ג׳ — כולם בקיאים: חוזר לקיים תקנת חכמים
קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה — אף על פי כן ירד ש״ץ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים. הגה: ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפלתם אין לש״ץ להמתין עליהם ואפילו היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא.
סעיף ג׳: קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה — אף על פי כן יורד הש״ץ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים. הגה: ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפילתם אין לש״ץ להמתין עליהם ואפילו היו מחשובי העיר; וכן אם כבר היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא.
החזרה אינה תלויה בנוכחות ממשית של מי שאינו בקי: היא תקנת חכמים קבועה, וחוזר לעולם. ומפני טורח הציבור, אין הש״ץ ממתין על המאריכים או המאחרים, ואפילו חשובים — כל שיש מנין, מתחילין.
סעיף ד׳ — הנהגת הקהל: לשתוק ולכוין וט׳ מכוונים
כשש״ץ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין ט׳ מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט׳ זולתו ויכוין לברכת החזן. הגה: יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש״ץ התפלה.
סעיף ד׳: כשהש״ץ חוזר על התפילה, הקהל צריכים לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין ט׳ מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט׳ זולתו ויכוין לברכת החזן. הגה: יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש״ץ את התפילה.
החזרה צריכה להיאמר בעשרה: צריך לכל הפחות ט׳ מכוונים (תשעה שומעים) מלבד הש״ץ. ואם לאו — קרוב להיות ברכותיו לבטלה. מכאן: כל אחד יעשה עצמו כתשיעי ההכרחי ויכוין. ולדעת הרמ״א, עומדים בשעת החזרה.
סעיף ה׳ — ברוך הוא וברוך שמו: על כל ברכה
על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו.
סעיף ה׳: על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום, אומר «בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ».
כששומע הזכרת השם בברכה, עונה «ברוך הוא וברוך שמו». (ומכל מקום אין אומרים אותו כשרוצה לצאת בשמיעת הברכה עצמה, שאז שומע כעונה ואסור להפסיק — אך זהו כבר מגדרי ההנהגה למעשה, כהוראת הרב.)
סעיף ו׳ — עניית אמן בכוונה
ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו, ובכוונה שיכוין בלבו: אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה.
סעיף ו׳: ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שכבר יצאו ידי חובת תפילה ובין אותם שלא יצאו, ובכוונה — שיכוין בלבו: אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה.
הכל עונים אמן אחר כל ברכה שבחזרה, בין שהתפללו בין שלא. ואין האמן מילה בעלמא אלא הצהרת אמונה — אמת הוא הברכה … ואני מאמין בזה. שהרי אמן מלשון אמונה.
סעיף ז׳ — לא ישיח בשעת החזרה
לא ישיח שיחת חולין בשעה שש״ץ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו. הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.
סעיף ז׳: לא ישיח שיחת חולין בשעה שהש״ץ חוזר על התפילה; ואם שח — הרי הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו. הגה: וילמד את בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.
השיחה בשעת החזרה עוון חמור («גדול עונו מנשוא») — ולא זו בלבד שיש בה זלזול, אלא שמחליש את מנין המכוונים (סעיף ד). וגוערים במי שמדבר. ולעומת זאת מחנכים את הקטנים לענות אמן, שבזה יש להם חלק לעולם הבא.
סעיף ח׳ — פגמי האמן: חטופה, קטופה, יתומה
לא יענה אמן חטופה — דהיינו כאילו האל״ף נקודה בחטף, וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך. וכן לא יענה אמן קטופה — דהיינו שמחסר קריאת הנו״ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. ולא יענה אמן יתומה — דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש״ץ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש״ץ, מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה. הגה: ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן, ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן, ולא יאריך בה יותר מדאי.
סעיף ח׳: לא יענה אמן חטופה — דהיינו כאילו האל״ף נקודה בחטף, וכן שלא יחטוף וימהר לענות קודם שסיים המברך. וכן לא יענה אמן קטופה — שמחסר קריאת הנו״ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. ולא יענה אמן יתומה — דהיינו שהוא חייב באותה ברכה והש״ץ מברכה והוא אינו שומעה; אף שיודע איזו ברכה היא, מאחר שלא שמעה — לא יענה אחריה אמן, שהיא אמן יתומה. הגה: ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד כשכלתה הברכה יענה אמן, ולא קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר «אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן», ולא יאריך בה יותר מדאי.
שלושה פגמים באמן: חטופה (נחפזת — קודם סיום הברכה, או אל״ף בחטף) ; קטופה (קטומה — הנו״ן נבלעת) ; יתומה (יתומה — עונה אחר ברכה שלא שמעה והוא מחויב בה). והאמן הכשרה: מיד כשכלתה הברכה, ארוכה קצת — כדי הרהור אל מלך נאמן (שאמן ראשי תיבותיו) — ולא יותר מדאי.
סעיף ט׳ — המאריכים: אין המברך ממתין
אם יש קצת מהעונין שמאריכין יותר מדאי, אין צריך המברך להמתין להם.
סעיף ט׳: אם יש מקצת מן העונין שמאריכין באמן יותר מדאי, אין המברך צריך להמתין להם.
מנגד לסעיף ח: כשם שאין להאריך באמן יותר מדאי, כך המברך (הש״ץ) אינו צריך להמתין על המאריכים יתר על המידה — שהמאריך יותר מדאי «אינו אלא טועה». וממשיכים בחזרה כסדר.
סעיף י׳ — שכח יעלה ויבא: שומע י״ח ברכות מהש״ץ
מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חדש או בחולו של מועד, או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו — יכוין דעתו וישמע מש״ץ כל י״ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו, ולא יפסיק ולא ישיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו; דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר, אף על פי שהוא בקי, ש״ץ מוציאו.
סעיף י׳: מי ששכח ולא אמר «יַעֲלֶה וְיָבֹא» בראש חודש או בחול המועד, וכן כל דבר שצריך לחזור בשבילו — יכוין דעתו וישמע מהש״ץ את כל י״ח הברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו, ולא יפסיק ולא ישיח, ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו; שכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר, אף על פי שהוא בקי — הש״ץ מוציאו.
יישום השומע כעונה אף לבקי: מי שהיה צריך לחזור על עמידתו (שכח יעלה ויבא וכיוצא) יכול לשמוע את כל החזרה מהש״ץ בכוונה, מראש ועד סוף — והש״ץ מוציאו, כאילו התפלל בעצמו (ופוסע גם הוא ג׳ פסיעות). וצריך לשמוע ממש הכל, בלא הפסק.
סעיף י״א — סיים בעוד עונים אמן: עונה עמהם
אם בעוד האדם מתפלל סיים ש״ץ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו — עונה עמהם אמן. הגה: ואפילו אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונים אמן ויודע על איזו ברכה קאי — יענה עמהם, וכן בקדיש וקדושה וברכו.
סעיף י״א: אם בעוד האדם מתפלל סיים הש״ץ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הציבור סיים זה את תפילתו — עונה עמהם אמן. הגה: ואפילו אם לא שמע את הברכה כלל, רק שומע את הציבור עונים אמן ויודע על איזו ברכה מדובר — יענה עמהם; וכן בקדיש וקדושה וברכו.
כל שלא כלתה עניית אמן מפי רוב הציבור, עדיין לא נשלם «עניין הברכה»: והמסיים תפילתו באותה שעה יכול לענות עמהם. והוסיף הרמ״א: אף שלא שמע את הברכה, כל שיודע על איזו ברכה מדובר — עונה; וכן בקדיש, קדושה וברכו (מדברים שבקדושה).
סעיף י״ב — קול העונה: לא יגביה קולו
העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך.
סעיף י״ב: העונה אמן לא יגביה את קולו יותר מן המברך.
גדר אחרון של מידה: האמן נענית בכוונה אך לא בצעקה — העונה אינו מגביה קולו יותר מן המברך. הצניעות וכבוד התפילה מחייבים כן.
הסימן במשפט אחד: הש״ץ חוזר על התפילה כדי לקיים תקנת חכמים ולהוציא את שאינו בקי ; הקהל צריך לשתוק ולכוין ולענות אמן (וצריך ט׳ מכוונים, שאם לאו קרוב להיות ברכותיו לבטלה) ; לא ישיח בשעת החזרה ; עונה אמן בכוונה, לא חטופה ולא קטופה ולא יתומה, אלא ארוכה קצת ובלא הגבהת קול ; ומי ששכח יעלה ויבא שומע י״ח ברכות מהש״ץ המוציאו (שומע כעונה).
מקרים מעשיים
מקרה 1 — עניית אמן כתיקונה
מצב: הש״ץ מסיים ברכה. כיצד עונה אמן ?
הנהגה: ממתין עד סיום הברכה ממש (לא אמן חטופה שנחפזת), מבטא היטב את הנו״ן (לא אמן קטופה), עונה מיד וארוכה קצת (כדי אל מלך נאמן) ולא יותר מדאי, ובלא הגבהת קול יותר מהמברך. ולא ישכח הכוונה: אמת … ואני מאמין בזה. ולפרטים — כהוראת הרב.
מקרה 2 — שיחה בשעת החזרה
מצב: בשעת חזרת הש״ץ שכן פותח בשיחה. מה יעשה ?
הנהגה: לא ישיח שיחת חולין — אין מדברים בשעת החזרה: עוון חמור (גדול עונו מנשוא), ומחלישים את מנין הט׳ מכוונים שבו תלויות הברכות. שותק, מכוין ועונה אמן ; ואפשר גם לחנך את הילדים לענות. ולאופן הגערה בשכן — כהוראת הרב.
מקרה 3 — שכח יעלה ויבא
מצב: בראש חודש נזכר לאחר מכן ששכח «יעלה ויבא» בעמידה. האם יחזור לכל התפילה ?
הנהגה: במקום לחזור על כל העמידה, יכול לשמוע את חזרת הש״ץ מראש ועד סוף בכוונה: שומע כעונה — הש״ץ מוציאו, אף שהוא בקי (סעיף י). ובתנאי: לשמוע הכל, בלא הפסק ובלא שיחה, ולפסוע ג׳ פסיעות בסוף. ולדעת מתי חייב באמת לחזור — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- למה הש״ץ חוזר על התפילה, ולמה חוזר אף כשכולם בקיאים (סעיף א׳ וג׳) ?
- כמה מכוונים צריך בשעת החזרה, ומה עלול לקרות בלעדיהם (סעיף ד׳) ?
- מה אומרים בשמיעת ברכה, ומהי הכוונה באמן (סעיף ה׳-ו׳) ?
- מהי אמן חטופה, קטופה ויתומה, וכיצד עונים כתיקונה (סעיף ח׳) ?
- מי ששכח יעלה ויבא — כיצד יוצא בלא לחזור על הכל (סעיף י׳) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — טעם חזרת הש״ץ להוציא את שאינו בקי (ר״ה ל״ד:), הכלל שומע כעונה ; גדר ט׳ מכוונים וחשש ברכה לבטלה ; אמן חטופה, קטופה, יתומה (ברכות מ״ז.), אמן ארוכה קצת ומחלוקת באמן יתומה כשאינו מחויב
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — חזרת הש״ץ, שומע כעונה, עניית אמן ופגמיה