Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּי״ח בְּרָכוֹת וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן. In the Rav it unfolds over י״ד סְעִיפִים (fourteen seifim) : the חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ and discharging one who is not בָּקִי, the כַּוָּנַת הַצִּבּוּר and the ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״, the דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן (חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה), and the שִׁעוּר הָאָמֵן with the law of ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״.
שולחן ערוך הרב — סימן קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן — וּבוֹ י״ד סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.124), followed by our English translation. The siman has fourteen seifim (י״ד סְעִיפִים ; seif k → .124.k).
סעיף א חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ — מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל.
דִּין הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּי״ח בְּרָכוֹת וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן וּבוֹ י״ד סְעִיפִים:לְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָם — יַחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, שֶׁאִם יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל — יִשְׁמַע כָּל הַתְּפִלָּה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיוֹצֵא, אֲבָל הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בְּצִבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁט׳ יִהְיוּ שׁוֹמְעִין וּמְכַוְּנִים לְבִרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיַעֲנוּ אָמֵן אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ט:
חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ. After the congregation finishes, the chatz repeats the Amida aloud: one who cannot pray listens and fulfils his duty, but a בָּקִי is not discharged by the chatz’s tefila; and even the non-בָּקִי is discharged only within a minyan — ט׳ listening and answering אָמֵן (סימן נ״ט).
סעיף ב אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא כְּשֶׁמֵּבִין ; שְׁמִיעָה בִּמְקוֹם תְּפִלָּה.
וְאֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא כְּשֶׁמֵּבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, אֲבָל אִם אֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר — אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, כִּי אַף בַּאֲמִירָה אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא אִם כֵּן מֵבִין (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב), שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֵינוֹ מְכַוֵּן אֲפִלּוּ בְּ״אָבוֹת״, וּמִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בְּאָבוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״א (לְפִיכָךְ חַיָּב הוּא לִלְמֹד לְהָבִין פֵּרוּשׁ הַתְּפִלָּה וּלְפָחוֹת ״בִּרְכַּת אָבוֹת״). וְצָרִיךְ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹצֵא בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַוֵּן לְכָל מַה שֶּׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ עַד סוֹף. וְאַחַר כָּךְ יִפְסַע לַאֲחוֹרָיו ג׳ פְּסִיעוֹת (כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ, וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ עַד לְאַחַר שֶׁיִּפְסַע) כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק וְאֵינוֹ שָׂח כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ עַד לְאַחַר שֶׁיִּפְסַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ב, שֶׁהֲרֵי שְׁמִיעָה זוֹ עוֹלָה לוֹ בִּמְקוֹם תְּפִלָּה (אֶלָּא לַעֲנוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לְבַד יָכוֹל לְהַפְסִיק קֹדֶם שֶׁפָּסַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. אֲבָל קֹדֶם סִיּוּם שְׁמִיעַת י״ח אֲפִלּוּ לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ מַפְסִיק אֶלָּא לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁ״אָמֵן״ הוּא בִּכְלַל הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, אֲבָל לֹא יֹאמַר ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״ אֶלָּא כְּשֶׁעוֹמְדִים בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה וּמִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁמִיעָתוֹ, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַמִּצְווֹת — לֹא יַעֲנֶה ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, שֶׁהֲרֵי שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה וְאָסוּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁמַּפְסִיק בֵּין ה׳ לְמַלְכוּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתִּקּוּן חֲכָמִים — הֲרֵי זֶה מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת. וְצָרִיךְ לְהַזְהִיר לָרַבִּים שֶׁנִּכְשָׁלִים בָּזֶה):
מֵבִין וְשׁוֹמֵעַ. One is discharged only if he understands לשון הקודש (at least בִּרְכַּת אָבוֹת); otherwise he prays himself in a language he grasps. He must have כַּוָּנָה from start to finish, then step ג׳ פְּסִיעוֹת back, for this listening stands in place of tefila (סימן קכ״ב).
סעיף ג שַׁ״ץ שֶׁנִּכְנַס וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְלוּ — יוֹרֵד מִיָּד.
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְלוּ בְּלַחַשׁ וְהוּא צָרִיךְ לַעֲבֹר לָהֶם לִפְנֵי הַתֵּבָה לְאַלְתַּר — יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם לַצִּבּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, לַאֲחֵרִים מוֹצִיא — לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם ״הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה״, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק הוּא עוֹשֶׂה כֵּן. וְכֵן אִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ תְּחִלָּה, כְּגוֹן שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה וְלֹא יוּכַל לִגְמֹר כָּל י״ח בְּרָכוֹת שֶׁל חֲזָרַת הַתְּפִלָּה תּוֹךְ זְמַן הַתְּפִלָּה — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד בְּקוֹל רָם וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ עַד לְאַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד לְכָל הַפָּחוֹת שֶׁיַּעֲנֶה ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אִם יִהְיֶה לוֹ שְׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל אַחַר כָּךְ אוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר:
שַׁ״ץ שֶׁנִּכְנַס. A chatz who must go down at once prays aloud for the public without a silent repetition (מוֹצִיא לַאֲחֵרִים — all the more so for himself). Likewise in שְׁעַת הַדְּחָק he begins aloud immediately, the public praying word for word silently until after ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״.
סעיף ד קָהָל בְּקִיאִים — אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים.
קָהָל שֶׁהִתְפַּלְלוּ בְּלַחַשׁ וְכֻלָּם בְּקִיאִים בַּתְּפִלָּה — אַף עַל פִּי כֵן יֵרֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְיַחֲזֹר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁכְּשֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה — לֹא הִצְרִיכוּ לְחַפֵּשׂ בְּכָל תְּפִלָּה אַחַר כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אִם לָאו, אֶלָּא תִּקְּנוּ שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה לְעוֹלָם, שֶׁמָּא יִהְיֶה פַּעַם אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְיוֹצִיאֶנּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן כָּל דָּבָר הַנִּתְקָן בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית הַתַּקָּנָה הַהִיא עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁנִּתְקְנָה בִּשְׁבִילוֹ, רַק עִנְיָנוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית הַתַּקָּנָה הַהִיא עַל כָּל פָּנִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה שָׁם אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁנִּתְקְנָה בִּשְׁבִילוֹ (וַאֲפִלּוּ אִם בָּטְלָה הַגְּזֵרָה לְגַמְרֵי — לֹא בָּטְלָה הַתַּקָּנָה שֶׁנִּתְקְנָה בְּמִנְיַן חֲכָמִים עַד שֶׁיְּמַנּוּ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטֵל הַטַּעַם שֶׁבִּגְלָלוֹ תִּקְּנוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״ר). וְעוֹד צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחֲזֹר הַתְּפִלָּה כְּדֵי לוֹמַר קְדֻשָּׁה בְּצִבּוּר:
קָהָל בְּקִיאִים. Even if all are expert, the chatz repeats to uphold תַּקָּנַת חֲכָמִים — fixed permanently (lest one day a non-בָּקִי be present), and a takana lapses only by another rabbinic count; and also to say קְדֻשָּׁה with the congregation.
סעיף ה אֵין לְהַמְתִּין עַל הַיְחִידִים הַמַּאֲרִיכִים.
כְּשֶׁסִּיְּמוּ הַצִּבּוּר לְהִתְפַּלֵּל י״ח וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁמַּאֲרִיכִים בִּתְפִלָּתָם — אֵין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבֵי הָעִיר, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר. וְכֵן אִם הָיָה מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵין לְהַמְתִּין עַל אָדָם חָשׁוּב אוֹ גָּדוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא, מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַמְתִּין עַד שֶׁיְּסַיֵּם הָאָב בֵּית דִּין אֶת תְּפִלָּתוֹ, לְפִי שֶׁרֹב הָאֲנָשִׁים מִתְפַּלְלִין בִּמְרוּצָה וְאִם יְחִידִים מִתְפַּלְלִים מִלָּה בְּמִלָּה לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר קְדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר, לָכֵן מַמְתִּינִים. לְפִיכָךְ אִם אֵין אַב בֵּית דִּין בָּעִיר — יַמְתִּינוּ עַל הַמִּתְפַּלֵּל מִלָּה בְּמִלָּה, אֲבָל כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ אֵין לְהַמְתִּין עָלָיו. וּמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲרִיךְ וְיָרֵא שֶׁיִּתְלוֹצְצוּ עָלָיו — יָכוֹל לֵילֵךְ לַאֲחוֹרָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר תְּפִלָּתוֹ, וְיַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיִגְמֹר:
אֵין לְהַמְתִּין. One does not wait for individuals who prolong, even city notables (public burden), nor for a great man not yet come. Custom: wait for the אב״ד; absent one, wait for who prays word-for-word, not for who prolongs.
סעיף ו יֵשׁ לְכַוֵּן ; אֵין ט׳ מְכַוְּנִים — קָרוֹב לִבְטָלָה.
כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה — יֵשׁ לְכָל הַקָּהָל לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם אֵין ט׳ מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו — קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה, כִּי חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִתְקְנָה לְאָמְרָהּ בַּעֲשָׂרָה, וּכְשֶׁאֵין ט׳ מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו — נִרְאֶה כִּבְרָכָה לְבַטָּלָה. לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ לִגְעֹר בָּאֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים בְּעֵת חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ אוֹמְרִים תַּחֲנוּנִים, וַאֲפִלּוּ אִם מְכַוְּנִים לְסוֹף הַבְּרָכָה לַעֲנוֹת אָמֵן כָּרָאוּי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה ״אָמֵן יְתוֹמָה״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים (שֶׁאִם אֵין ט׳ הַמְכַוְּנִים לִתְחִלַּת הַבְּרָכוֹת — הֲרֵי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר תְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁלֹּא כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי תִּקְּנוּ חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְאֵינוֹ מוֹצִיאוֹ אֶלָּא כְּשֶׁט׳ שׁוֹמְעִים לוֹ, וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִים אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכוֹת אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ בָּקִי שׁוֹמֵעַ בְּכָל הַבְּרָכוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לֹא שָׁמַע אֶלָּא בְּיָחִיד וְאֵין הַיָּחִיד מוֹצִיא אֶת הַיָּחִיד בַּתְּפִלָּה, וְהַמִּתְפַּלֵּל סוֹף הַבְּרָכוֹת בְּלֹא תְּחִלָּתָן — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד, וְכֵיוָן שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הָיְתָה שֶׁיִּשְׁמְעוּ ט׳ לְפָחוֹת גַּם תְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי — לֹא בָּטְלָה תַּקָּנָתָם אַף עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּם בְּקִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכָל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְכָל בְּרָכָה מֵרֹאשָׁהּ עַד סוֹפָהּ) שֶׁאִם הַלּוֹמְדִים יִפְנוּ לַלִּמּוּדִים — עַמֵּי הָאָרֶץ יִלְמְדוּ מֵהֶן שֶׁלֹּא לְהַאֲזִין לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיַעַסְקוּ בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה, נִמְצְאוּ מַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים:
כַּוָּנַת הַצִּבּוּר. All must be silent, focus and answer אָמֵן; without ט׳ concentrating, the chatz’s berakhot verge on בְּרָכָה לְבַטָּלָה. Each treats himself as if there were no ט׳ but him; those who study or say תַּחֲנוּנִים during the חֲזָרָה are rebuked.
סעיף ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ בַּחֲזָרָה.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ כְּשֶׁחוֹזֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁמְּכַוְּנִים וְשׁוֹמְעִים הַתְּפִלָּה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה וּכְאִלּוּ מִתְפַּלְלִין בְּעַצְמָן (וְלָכֵן נִקְרְאוּ הַתְּקִיעוֹת שֶׁבַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תְּקִיעוֹת מְעֻמָּד, לְפִי שֶׁכָּל הָעָם עוֹמְדִים בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר):
הָעָם עוֹמְדִים. Some hold the whole congregation stands during the חֲזָרָה, for שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, as though they themselves prayed — hence the תְּקִיעוֹת מְעֻמָּד of Rosh Hashana.
סעיף ח ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״ עַל כָּל בְּרָכָה.
עַל כָּל בְּרָכָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּכָל מָקוֹם נוֹהֲגִין לוֹמַר ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, עַל שֵׁם הַכָּתוּב: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ״. וְעוֹד, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּזְכִּיר צַדִּיק בָּשָׂר וָדָם — צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג וְלֹא מִתִּקּוּן חֲכָמִים — אֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק לַעֲנִיַּת אָמֵן כְּגוֹן בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. It is customary to say it over every berakha (״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״); yet since it is only a מִנְהָג, one does not interrupt to say it where interrupting for optional matters is forbidden, even in פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה.
סעיף ט עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה — וְכַוָּנָתוֹ.
וְאַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה. וְהַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה, כִּי אָמֵן הוּא לְשׁוֹן הַאֲמָנַת דְּבָרִים. וְאָמֵן שֶׁאַחַר שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כְּגוֹן אָמֵן שֶׁבַּקַּדִּישׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ — יְכַוֵּן עַל הֶעָתִיד שֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו שֶׁל זֶה וִיקֻיְּמוּ בִּמְהֵרָה. וּבִבְרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וּבִרְכַּת ״רְצֵה״ וְ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁחֲתִימָתָן הִיא שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לִשְׁמוֹ וְגַם יִחוּל וְקִוּוּי שֶׁיְּקֻיַּם דָּבָר זֶה בִּמְהֵרָה — טוֹב לְכַוֵּן גַּם כֵּן בְּאָמֵן ב׳ הָעִנְיָנִים, שֶׁאֱמֶת הוּא דָּבָר זֶה וְשֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו (שֶׁל זֶה) וִיקֻיַּם דָּבָר זֶה בִּמְהֵרָה:
כַּוָּנַת הָאָמֵן. After each berakha one answers אָמֵן — the berakha is true. After requests (קַדִּישׁ) one intends the future, that his words be fulfilled; in the middle berakhot and ״רְצֵה״/״שִׂים שָׁלוֹם״ — both meanings.
סעיף י לֹא יָשִׂיחַ בַּחֲזָרָה ; וִילַמֵּד בָּנָיו לַעֲנוֹת אָמֵן.
לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חֻלִּין בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה. וְאִם שָׂח — הוּא חוֹטֵא וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא אֲפִלּוּ יֵשׁ ט׳ זוּלָתוֹ, שֶׁכָּל הַמֵּשִׂיחַ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם — מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא כָּל כָּךְ — לֹא יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וִילַמֵּד אָדָם בָּנָיו הַקְּטַנִּים וִיחַנְּכֵם לַעֲנוֹת אָמֵן. וּמִיָּד שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה אָמֵן — יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְצָרִיךְ שֶׁיְּחַנְּכֵם לַעֲמֹד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. וְאוֹתָן שֶׁרָצִים וְשָׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׂחוֹק — מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲבִיאָם כְּלָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת:
לֹא יָשִׂיחַ. One must not speak שִׂיחַת חֻלִּין during the חֲזָרָה — his sin is grievous. One trains one’s young children to answer אָמֵן (once a child answers אָמֵן he has a share in the World to Come) and to stand בְּאֵימָה.
סעיף יא אָמֵן חֲטוּפָה, קְטוּפָה וִיתוֹמָה.
לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ״ף נְקוּדָה בַּחֲטָ״ף (קָמַ״ץ אוֹ קָמַץ חֲטָ״ף, אֶלָּא בְּקָמַ״ץ גָּדוֹל). וְכֵן שֶׁלֹּא יַחְטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּחְסִיר קְרִיאַת הַנּוּ״ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת. וְכֵן לֹא יִפְסֹק הַתֵּבָה לִשְׁתַּיִם. וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַמְתִּין עִם הָעֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלְתָה הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ יַעֲנֶה אָמֵן. וְאִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ הַרְבֵּה בַּנִּגּוּן שֶׁל ״וְאִמְרוּ אָמֵן״ — יֹאמַר מִיָּד אָמֵן, כִּי הַאֲרָכַת הַנִּגּוּן הַרְבֵּה הוּא הֶפְסֵק. וְכֵן אִם לֹא שָׁמַע הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הוּא מְבָרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ אִם עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהוּא חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה לְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲנִיַּת אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ אוֹתָהּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּזֶה — רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אַחַר כָּל בְּרָכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ מִפִּי הַמְבָרֵךְ — עוֹנֶה אַחֲרֶיהָ אֲפִלּוּ אִם הוּא חַיָּב בָּהּ, וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲנִיָּה זוֹ. וַהֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר, שֶׁאִם הוּא חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה וְרוֹצֶה לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ — צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָהּ מִפִּי הַמְבָרֵךְ. וְאִם לָאו, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף אִם אֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מְחֻיָּב לְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְיוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא, אִם הַבְּרָכָה נִתְקְנָה לְהוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כְּגוֹן חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁיַּחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְהַצִּבּוּר חַיָּבִים לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹעַ כָּל בְּרָכָה מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן, אִם כֵּן הֲרֵי בְּרָכוֹת אֵלּוּ עֲלֵיהֶם חוֹבָה לְשָׁמְעָן מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר. אֲבָל אַחַר בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה שֶׁבְּצִבּוּר יָכוֹל לַעֲנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, שֶׁהַבְּרָכוֹת לֹא לְצֹרֶךְ הַצִּבּוּר נִתְקְנָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹרֵא בְּצִבּוּר רָאוּי לוֹ לְבָרֵךְ. וְאַף שֶׁחוֹבָה עַל הַצִּבּוּר לְשָׁמְעָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ט, מִכָּל מָקוֹם עִקַּר בִּרְכָתוֹ הִיא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וְלֹא לְצֹרֶךְ הַצִּבּוּר כְּמוֹ בַּתְּפִלָּה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, לִזָּהֵר לִשְׁמֹעַ בִּרְכוֹת י״ח מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל י״ח וּכְשֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ סִיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחַת — עוֹנֶה אַחֲרָיו אִם יוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא. וַאֲפִלּוּ לֹא סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ עַד שֶׁהַרְבֵּה מִן הַצִּבּוּר עָנוּ כְּבָר אָמֵן (וְאֵין עִנְיַן אָמֵן אַחַר אָמֵן אֶלָּא אַחַר הַבְּרָכָה, וְצָרִיךְ לַעֲנוֹת מִיָּד שֶׁכָּלְתָה הַבְּרָכָה, וְאִם לָאו הִיא אָמֵן יְתוֹמָה, אַף עַל פִּי כֵן) אִם לֹא כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר — עוֹנֶה עִמָּהֶם (אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שִׁהוּי בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ), לְפִי שֶׁכָּל שֶׁלֹּא כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים — עֲדַיִן לֹא נִשְׁלַם עִנְיַן הַבְּרָכָה לְגַמְרֵי, שֶׁעֲנִיַּת אָמֵן גַּם כֵּן מִן הַבְּרָכָה הִיא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז. אֲבָל לְאַחַר שֶׁכָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּעוּט מַאֲרִיכִים — אֵין בְּהַאֲרָכָתָם כְּלוּם, שֶׁהַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, וְאִם כֵּן נִשְׁלַם כְּבָר עִנְיַן הַבְּרָכָה לְגַמְרֵי (וְזֶה שֶׁמַּתְחִיל עַתָּה לַעֲנוֹת אָמֵן — אָמֵן יְתוֹמָה הִיא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שִׁהוּי הַרְבֵּה בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמֵן שֶׁל הַצִּבּוּר גַּם כֵּן מִן הַבְּרָכָה הִיא — אֵין לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֵיהֶם, שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הָעוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר הַמְבָרֵךְ. אֲבָל אִם אֵין שִׁהוּי בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחַר הָעוֹנִים אָמֵן, כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אֶחָד עוֹנֶה אָמֵן אַחַר אֵיזוֹ בְּרָכָה וְהוּא יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחֲרָיו מִיָּד אִם זֶה לֹא הֶאֱרִיךְ כָּל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁהַצִּבּוּר מַאֲרִיכִים וּמִשְׁתַּהִים בַּעֲנִיָּתָם מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּצַמְצְמוּ כֻּלָּם לְהַתְחִיל וְלִפְסֹק בְּרֶגַע אֶחָד). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר (וַאֲפִלּוּ סִיְּמוּ כֻּלָּם) — יָכוֹל לַעֲנוֹת אָמֵן אַחֲרֵיהֶם וְנֶחְשָׁב כְּעוֹנֶה אַחַר הַבְּרָכָה (כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם הִתְחִילוּ מִיָּד אַחַר הַבְּרָכָה), וְהוּא שֶׁיַּעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם מִיָּד [(]וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה — הַכֹּל לְפִי עִנְיַן שִׁהוּי שֶׁמִּגְּמַר בִּרְכַּת הַמְבָרֵךְ לְסִיּוּם עֲנִיַּת הָעוֹנִים). וְכֵן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״, כָּל שֶׁלֹּא סִיְּמוּ רֹב הַצִּבּוּר — עוֹנֶה עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא (שָׁמְעוּ כֻּלָּם) [שָׁמַע כְּלוּם] מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר [(]וְלַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה אֲפִלּוּ סִיְּמוּ רֻבָּן, כָּל שֶׁנִּשְׁאֲרוּ ט׳ עִמּוֹ שֶׁהֵם עֲשָׂרָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁאֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה). וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁהוּא מְחֻיָּב בְּדָבָר אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲנִיָּה עַד שֶׁיִּשְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִקְרָא מְחֻיָּב בַּדָּבָר לְעִנְיַן זֶה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁמְּחֻיָּב לְאָמְרוֹ אַף בְּיָחִיד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״:
חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה. One must not answer a snatched, a clipped or an orphaned אָמֵן. הֲלָכָה follows both views stringently: one obligated and wishing to fulfil his duty must hear it from the mevarech. As long as אָמֵן has not ended from the majority, he answers with them; likewise קַדִּישׁ, קְדֻשָּׁה, ״בָּרְכוּ״.
סעיף יב לֹא קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה מִדַּאי ; ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.
וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״, כִּי זֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אָמֵן וְהֵם רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁלָּהּ. וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. וְאִם יֵשׁ קְצָת מֵהָעוֹנִים שֶׁמַּאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי — אֵין צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ שְׁאָר הַמְבָרֵךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, אִם בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ הִיא בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה עַל הַכֹּל לִשְׁמֹעַ. אֲבָל אִם מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — צָרִיךְ לְהַמְתִּין אַף עַל הַטּוֹעִים וּמַאֲרִיכִים בְּאָמֵן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן גַּם הֵם:
שִׁעוּר הָאָמֵן. Not a short אָמֵן but a little long (enough to say אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן), yet not too long. The mevarech does not wait for those who over-prolong — unless he discharges the public, where he waits even for the erring.
סעיף יג הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ.
הָעוֹנֶה אָמֵן — לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״:
קוֹל הָעוֹנֶה. One answering אָמֵן does not raise his voice above the mevarech, as it says ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״.
סעיף יד שָׁכַח ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ — יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע מֵהַשַּׁ״ץ.
מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא אָמַר ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּשְׁבִילוֹ — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן דַּעְתּוֹ וְיִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל י״ח בְּרָכוֹת מֵרֹאשׁ עַד סוֹף כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ וּפוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח מִלְּהַזְכִּיר — הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי. אַךְ אֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ לִשְׁמֹעַ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף (וְשֶׁמָּא לְבָבוֹ יִפְנֶה וְלֹא יִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֵיזֶה דָּבָר הַמְעַכֵּב בַּתְּפִלָּה[)], לָכֵן מוּטָב לְהִתְפַּלֵּל בְּעַצְמוֹ:
שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא. He has a remedy: focus and hear all י״ח from the chatz from beginning to end, and the chatz discharges him though he is בָּקִי. But not everyone can concentrate — therefore it is better to pray oneself.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ד (Kehot edition, י״ד סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן
The yesod : הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First the חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ and discharging one who is not בָּקִי. Then the כַּוָּנָה and שְׁמִיעָה of the ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״. Then the דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן. Finally the שִׁעוּר הָאָמֵן and the קוֹל הָעוֹנֶה.
חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ — הַמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי
The chatz’s repetition — discharging the non-בָּקִי
The principle. The chatz repeats aloud to discharge one who cannot pray; the בָּקִי is not discharged by it, and even the non-בָּקִי only with ט׳ שׁוֹמְעִים (seifim א-ב).
The consequence. Even a wholly expert קָהָל repeats — the תַּקָּנָה was fixed permanently, and also to say קְדֻשָּׁה with the congregation (seif ד). Cf. siman 122.
כַּוָּנָה וּשְׁמִיעָה — ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״
Kavana and listening — the ״nine״ who answer
The principle. All must be silent and focus; without ט׳ concentrating the berakhot verge on בְּטָלָה. Each acts as if there were no ט׳ but him (seif ו).
The consequence. Some hold the whole people stands — שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה (seif ז); one does not wait for individuals who prolong (seif ה). Cf. siman 123.
דִּקְדּוּק עֲנִיַּת אָמֵן — חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה
Precision of Amen — snatched, clipped, orphaned
The principle. Neither a snatched, nor a clipped, nor an orphaned אָמֵן — and הֲלָכָה follows both views stringently (seif יא).
The consequence. As long as אָמֵן has not ended from the majority — he answers with them; likewise קַדִּישׁ, קְדֻשָּׁה, ״בָּרְכוּ״. Cf. siman 121.
שִׁעוּר הָאָמֵן וְקוֹל הָעוֹנֶה
The measure of Amen and the answerer’s voice
The principle. Not a short אָמֵן but a little long (enough for ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״), not too long; the mevarech waits for the erring only when discharging the public (seif יב).
The consequence. The answerer does not raise his voice above the mevarech (seif יג); one who forgot ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ hears the chatz — yet better to pray oneself (seif יד).
A note for study. The scope of this siman — the חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ, the כַּוָּנַת הַצִּבּוּר and the דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן — bears on the daily conduct of tefila be-tzibbour. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman קכ״ד. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his fourteen seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ וְהַמּוֹצִיא | או״ח קכ״ד — מַחֲזִיר שַׁ״ץ הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל יוֹצֵא בּוֹ. | מ״ב קכ״ד — הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא ; וְצֹרֶךְ ט׳ הַשּׁוֹמְעִים. | ערוה״ש קכ״ד — גֶּדֶר הַחֲזָרָה וְהַמּוֹצִיא בַּיָּמֵינוּ. | The Alter Rebbe’s way — חֲזָרָה בְּקוֹל רָם ; מוֹצִיא שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּ־ט׳ שׁוֹמְעִים ; הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא (סעיפים א-ד). |
| כַּוָּנַת הַצִּבּוּר וְ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״ | או״ח קכ״ד — יִשְׁתְּקוּ וִיכַוְּנוּ ; אֵין ט׳ מְכַוְּנִים — קָרוֹב לְבַטָּלָה. | מ״ב קכ״ד — גֶּדֶר הַכַּוָּנָה וּטֹרַח הַצִּבּוּר. | ערוה״ש קכ״ד — עֲמִידָה בַּחֲזָרָה וְהַהַמְתָּנָה. | The Alter Rebbe’s way — כָּל אֶחָד כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ ; יֵשׁ אוֹמְרִים הָעָם עוֹמְדִים (סעיפים ה-ז). |
| דִּקְדּוּק עֲנִיַּת אָמֵן | או״ח קכ״ד — לֹא חֲטוּפָה קְטוּפָה וִיתוֹמָה ; ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״. | מ״ב קכ״ד — פְּרָטֵי חֲטוּפָה קְטוּפָה יְתוֹמָה. | ערוה״ש קכ״ד — דִּקְדּוּקֵי הָאָמֵן וְכַוָּנָתָהּ. | The Alter Rebbe’s way — הֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר ; עוֹנֶה עִם רֹב הַצִּבּוּר (סעיפים ח-יא). |
| שִׁעוּר הָאָמֵן וְ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ | או״ח קכ״ד — אֲרֻכָּה קְצָת ; שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע. | מ״ב קכ״ד — שִׁעוּר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ; הַהַמְתָּנָה. | ערוה״ש קכ״ד — קוֹל הָעוֹנֶה וְתַקָּנַת הַשּׁוֹכֵחַ. | The Alter Rebbe’s way — ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ; לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ ; שׁוֹמֵעַ מֵהַשַּׁ״ץ וּמוּטָב לְעַצְמוֹ (סעיפים יב-יד). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm קכ״ד, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 9, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot מ״ז, Rosh Hashana ל״ד, Sukkah ל״ח-ל״ט). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (י״ד סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ כְּתַקָּנָה קְבוּעָה
Line 1 — the repetition, a permanent takana
Principle of the siman : the chatz repeats to discharge the non-בָּקִי, and even an expert קָהָל repeats permanently (seifim א, ד).
The Rav’s reading : the תַּקָּנָה does not hinge on an actual non-בָּקִי being present, and also serves קְדֻשָּׁה with the congregation. Cf. siman 122.
Practical consequence : never omit the חֲזָרָה, even when the whole assembly can pray.
קו ב — כַּוָּנָה וּשְׁמִיעָה מְעַכְּבוֹת
Line 2 — kavana and listening are decisive
Principle of the siman : without ט׳ concentrating the berakhot verge on בְּטָלָה; one discharged must understand and focus (seifim ב, ו).
The Rav’s reading : listening stands in place of tefila — hence the need to understand at least בִּרְכַּת אָבוֹת. Cf. siman 123.
Practical consequence : be silent, hear each berakha and answer אָמֵן with כַּוָּנָה.
קו ג — דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן
Line 3 — precision in answering Amen
Principle of the siman : neither snatched, clipped nor orphaned; a little long but not too much, and the answerer does not raise his voice (seifim יא-יג).
The Rav’s reading : the אָמֵן is part of the berakha; one answers with the majority as long as it has not ended. Cf. siman 121.
Practical consequence : answer אָמֵן at the right moment, distinctly, without haste or delay.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman קכ״ד in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman קכ״ד (הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן)
- ① חֲזָרָה. The chatz repeats the Amida בְּקוֹל רָם to discharge the non-בָּקִי; even when all are expert one repeats, also for the קְדֻשָּׁה. Basis : SA HaRav קכ״ד seifim א, ד.
- ② כַּוָּנָה. Be silent, listen and focus; treat yourself as if there were no ט׳ but you (else the berakhot verge on בְּטָלָה). Basis : SA HaRav קכ״ד seif ו.
- ③ בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. Say it over every berakha heard, but never where one may not interrupt for optional matters. Basis : SA HaRav קכ״ד seif ח.
- ④ עֲנִיַּת אָמֵן. Neither snatched, clipped nor orphaned; a little long (enough for ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״); do not raise the voice above the mevarech. Basis : SA HaRav קכ״ד seifim יא-יג.
- ⑤ שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא. Focus and hear the whole חֲזָרָה from beginning to end — yet better to pray oneself, since not all can concentrate. Basis : SA HaRav קכ״ד seif יד.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman קכ״ד (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the חֲזָרָה, the כַּוָּנָה, the דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.