✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין שליח ציבור שטעה — עיונים מעמיקים
סימן קכ״ו · ד׳ סעיפים
דילג ברכה · ברכת המינים · אחר תחתיו · טורח ציבור
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ו — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה פרק י׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ט. · ברכות ל״ד. · ברכות ל׳: · טעה בברכת המינים מסלקין · יעבור אחר תחתיו · טורח ציבור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — גדר דין שליח ציבור שטעה ומקורותיו (ברכות כ״ט., ל״ד., ל׳:), צירי הסימן (ד׳ סעיפים)
  2. דילג ברכה וברכת המינים — אין מסלקין / מסלקין מיד, שמא מין הוא, פתח בה גומרה (ברכות כ״ט.)
  3. יעמוד אחר תחתיו — מהיכן מתחיל, אמצעיות · ג׳ ראשונות · ג׳ אחרונות (ברכות ל״ד., רמב״ם הלכות תפילה פרק י׳)
  4. חזרת הש״ץ, ר״ח ולחש — טורח ציבור, שחרית של ר״ח, שבת ויו״ט (הגה), לחש מול קול רם
  5. חשד מינות וטורח ציבור — שני צירי הסימן · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: ש״ץ שדילג ברכה ויודע לחזור — אין מסלקין; דילג ברכת המינים — מסלקין מיד (שמא מין); התחיל בה וטעה — אין מסלקין. ב׳: טעה ואינו יודע לחזור — אחר תחתיו, ומתחיל מתחילת הברכה שטעה (באמצעיות); בג׳ ראשונות — מראש; בג׳ אחרונות — מרצה. ג׳: כל שהיחיד חוזר הש״ץ חוזר בקול רם, חוץ משחרית ר״ח (טורח ציבור, מוסף לפניו); הגה: שבת ויו״ט כר״ח. ד׳: טעה בלחש — אינו חוזר, סומך על קול רם, חוץ מג׳ ראשונות.

Concise summary:

ד׳ seifim: the siman regulates the ש״ץ שטעה — the reader who errs: דילג ברכה (ויודע לחזור — אין מסלקין; but דילג ברכת המינים — מסלקין מיד, שמא מין הוא; פתח בה גומרה); אחר תחתיו (טעה ואינו יודע לחזור — another replaces him, מתחלת הברכה שטעה, ג׳ ראשונות בראש, ג׳ אחרונות רצה); the חזרת הש״ץ and the טורח ציבור (חוץ משחרית ר״ח, and in the silent prayer סומך על קול רם — חוץ מג׳ ראשונות).

1. הקדמת הסוגיא — דין שליח ציבור שטעה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין שליח ציבור שטעה — מי שהוא שלוחם של רבים ונכשל בחזרת התפילה. ראש הסימן: «שליח צבור שטעה ודלג אחת מכל הברכות וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו אין מסלקין אותו» (סעיף א׳), ובו ד׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) חשד המינות — «בברכת המינים מחזירין אותו» (ברכות כ״ט.), שדילוגה ריעותא בגברא ולא רק חסרון בתפילה, ומכאן «דילג בברכת המלשינים מסלקין אותו מיד»; (ב) טורח הציבור — שהוא גדר המיקל בחזרת הש״ץ (ברכות ל׳:), ומכוחו אין מחזירין בשחרית ר״ח ואין חוזרין בלחש. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: דילוג ברכה, «אחר תחתיו» ומהיכן מתחיל, חזרה בר״ח, ולחש מול קול רם.
הערה יסודית: ציר הסימן — הש״ץ שלוחא דרבים, ודינו חלוק מן היחיד לשני צדדים: לחומרא בברכת המינים (חשד מינות שאינו שייך ביחיד המתפלל לעצמו), ולקולא בטורח ציבור (שאין היחיד נדחה מפניו). ולזה נפקא מינה בכל דיני הסימן.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: חזרת הש״ץ וטעותו — האם הש״ץ מוציא את הרבים ידי חובתם (שלוחא דידהו, וטעותו כטעות כל יחיד ויחיד, שדינו לחזור), או תקנת חזרה בפני עצמה לכבוד התפילה ברבים (ודינה נמדד בטורח הציבור, לא בחובת היחיד)? ונפקא מינה בטעה בלחש וסמך על קול רם, ובשחרית של ר״ח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. דילג ברכה וברכת המינים — «שמא אפיקורוס הוא», פתח בה גומרה (ברכות כ״ט.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «שליח צבור שטעה ודלג אחת מכל הברכות וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו — אין מסלקין אותו; אבל אם דילג בברכת המלשינים מסלקין אותו מיד, שמא אפיקורוס הוא; ואם התחיל בה וטעה — אין מסלקין אותו.»
שורש הדין — ברכות כ״ט.: «טעה בכל הברכות כולן אין מחזירין אותו, בברכת המינים מחזירין אותו» (רב יהודה אמר רב), שחוששין שמא מין הוא ואינו רוצה לקלל את עצמו. ובעובר לפני התיבה אמרו «לא שנו אלא שלא פתח בה, אבל פתח בה גומרה» — שמשהתחיל הוכיח שאינו מין. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפילה פרק י׳), ומרן העתיק לשונו, וכתב הבית יוסף מקורו.
קושיא — מאי שנא ברכת המינים משאר הברכות? הרי «טעה בכל הברכות כולן אין מחזירין אותו» — ואם דילוג ברכה אינו מסלק את הש״ץ, למה בברכת המינים לבדה מסלקין אותו מיד, ואף קודם שמזכירין לו?
תירוץ: אין סילוק ברכת המינים מחמת חסרון בתפילה, אלא מחמת ריעותא בגברא — «שמא אפיקורוס הוא» ואינו רוצה לקלל את המינים בעצמו. לפיכך אין דינו כשאר דילוג (שתלוי בידיעת החזרה למקום), אלא מסלקין מיד, שהחשד תלוי בעצם הדילוג. אבל «אם התחיל בה וטעה» — כבר גילה דעתו שאינו מין, שהרי פתח בקללת המינים, ולכן «אין מסלקין אותו». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «יודע לחזור למקומו»: בשאר ברכות תלה מרן את אי-הסילוק בכך ש«כשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו» — שאין הפגם אלא טעות בעלמא, וכל שיודע לשוב אין כאן ריעותא. אבל בברכת המינים אין ממתינין עד שיזכירוהו, שהחשד בעצם ההשמטה. ולזה חילקו בין «לא פתח» (מסלקין) ל«פתח בה» (גומרה), שהפתיחה עצמה מסלקת את החשד. ועי׳ בדין היחיד הטועה, שאף הוא בברכת המינים מחזירין אותו (ברכות כ״ט.). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — דילוג ברכה: (א) דילג ברכה ויודע לחזור — אין מסלקין, וחוזר למקומו. (ב) דילג ברכת המינים ולא פתח — מסלקין מיד (שמא מין). (ג) התחיל בברכת המינים וטעה — אין מסלקין (הוכיח שאינו מין). (ד) טעם הסילוק — ריעותא בגברא, לא חסרון בתפילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
דילג ברכה ויודע לחזור — אין מסלקין; דילג ברכת המינים — «מסלקין אותו מיד שמא אפיקורוס הוא» (ברכות כ״ט.); «ואם התחיל בה וטעה אין מסלקין אותו», שהפתיחה מסלקת את החשד.

3. יעמוד אחר תחתיו — «מתחלת הברכה שטעה», אמצעיות · ג׳ ראשונות · ג׳ אחרונות (ברכות ל״ד.)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «שליח צבור שטעה ואינו יודע לחזור למקומו — יעמוד אחר תחתיו, ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות; ואם היה בג׳ ראשונות מתחיל בראש, ואם בג׳ אחרונות מתחיל רצה.»
שורש הדין — משנה ברכות ל״ד.: «העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל — מתחלת הברכה שטעה בה». ופירשו הראשונים והרמב״ם (הלכות תפילה פרק י׳): שהשני מתחיל מראש הברכה שבה טעה הראשון, ולא מראש התפילה, לפי שהברכות שקדמו כבר נאמרו כתיקונן. ומרן העתיק, וחילק בין אמצעיות לג׳ ראשונות וג׳ אחרונות.
קושיא — למה מתחיל השני מתחלת הברכה ולא מראש התפילה? אם השני מתפלל תפילה בפני עצמו, יתחיל מראש שמונה עשרה; ואם הוא ממשיך את של הראשון, יתחיל בדיוק מן המקום שפסק — ולמה תיקנו שיתחיל דוקא «מתחלת הברכה שטעה»?
חקירה — גדר «אחר תחתיו»: העומד אחר תחת הש״ץ שטעה — ונפקא מינה: אם הטעות בג׳ ראשונות — «מתחיל בראש», ואם בג׳ אחרונות — «מתחיל רצה», שג׳ ראשונות חשובות כאחת וכן ג׳ אחרונות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
תירוץ: לשון «מתחלת הברכה שטעה» מכריע כצד ההמשך — שהשני ממשיך את תפילת הראשון ואינו חוזר על הברכות הכשרות שקדמו. ומכל מקום אינו מתחיל בדיוק מנקודת הפסק, שאי אפשר לחלק ברכה אחת לשתים — הברכה יחידה שלמה היא, וכל שנפסלה חוזר על כולה. ולפי זה בג׳ ראשונות ובג׳ אחרונות — שכל קבוצה חשובה כברכה אחת — חוזר לראש הקבוצה («בראש» או «רצה»). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — אחר תחתיו: (א) טעה באמצעיות — מתחיל «מתחלת הברכה שטעה». (ב) טעה בג׳ ראשונות — «מתחיל בראש». (ג) טעה בג׳ אחרונות — «מתחיל רצה». (ד) «ולא יהא סרבן באותה שעה» — המתמנה לא יסרב לעבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«יעבור אחר תחתיו... מתחלת הברכה שטעה בה» (ברכות ל״ד.): המחליף ממשיך את תפילת הראשון — אמצעיות מתחיל מתחילת הברכה, ג׳ ראשונות «מתחיל בראש», ג׳ אחרונות «מתחיל רצה», שהן חשובות כאחת.

4. חזרת הש״ץ, ר״ח ולחש — טורח ציבור, «שהרי תפלת המוספין לפניו» (ברכות ל׳:)

לשון השלחן ערוך

סעיפים ג׳-ד׳: «כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל — ש״ץ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ר״ח, שאם שכח ש״ץ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו — אין מחזירין אותו מפני טורח הצבור, שהרי תפלת המוספין לפניו... אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו — חוזר לרצה.» הגה: «י״א דאם טעה בשחרית של שבת ויו״ט דינו כמו בר״ח, והכי נהוג». סעיף ד׳: «אם טעה ש״ץ כשהתפלל בלחש — לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם; והוא שלא טעה בג׳ ראשונות, שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר.»
שורש הדין — ברכות ל׳: טעה ולא הזכיר של ר״ח — היחיד חוזר, אבל ש״ץ בשחרית «אין מחזירין אותו מפני טורח צבור», שהרי תפילת המוספין לפניו ובה יזכיר ר״ח. ומקורו במשנה וגמרא שם, וברמב״ם (הלכות תפילה פרק י׳). והגהת הרמ״א מן הטור וסמ״ק — שאף שבת ויו״ט כר״ח.
קושיא — אם היחיד חוזר, למה אין הש״ץ חוזר בשחרית ר״ח? הרי כלל נקט מרן ש«כל מקום שהיחיד חוזר ש״ץ חוזר» — ומאי שנא שחרית של ר״ח, שהיחיד חוזר בה ואילו הש״ץ אין מחזירין אותו?
תירוץ: תרתי גורמות מקילות בשחרית ר״ח: (א) «טורח הצבור» — שהחזרה מטריחה את הרבים; (ב) «תפלת המוספין לפניו» — שבה יזכיר ר״ח, ואין ההזכרה נפסדת לגמרי. ומשום כך אין מחזירין. אבל «אם נזכר קודם שהשלים תפלתו — חוזר לרצה», שאין בזה טורח כל כך, שעדיין באמצע תפילתו. ולפי זה טעם הקולא בטורח ציבור, ולא בעצם דין החזרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — שבת ויו״ט כר״ח: נחלקו הפוסקים אם קולת שחרית ר״ח נאמרה דוקא בר״ח (שיש מוסף), או אף בשחרית שבת ויו״ט. דעת מרן בסתם נקטה ר״ח; והרמ״א הביא «י״א... והכי נהוג» (טור וסמ״ק), שאף שבת ויו״ט דינם כר״ח, שאף בהם מוסף לפניו. ודנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה) בגדרי הדבר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — טעה בלחש: «אם טעה ש״ץ כשהתפלל בלחש... סומך על התפלה שיתפלל בקול רם» — ונפקא מינה בטעה בג׳ ראשונות בלחש — «שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — חזרה, ר״ח ולחש: (א) כל שהיחיד חוזר — הש״ץ חוזר בקול רם. (ב) שחרית ר״ח (וכן שבת ויו״ט לרמ״א) — אין מחזירין (טורח ציבור, מוסף לפניו). (ג) נזכר קודם שהשלים — «חוזר לרצה». (ד) טעה בלחש — סומך על קול רם, חוץ מג׳ ראשונות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כל מקום שהיחיד חוזר... ש״ץ חוזר... כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ר״ח... מפני טורח הצבור, שהרי תפלת המוספין לפניו»; ובלחש «סומך על התפלה שיתפלל בקול רם», חוץ מג׳ ראשונות.

5. חשד מינות וטורח ציבור — שני צירי הסימן · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «דילג ברכה ויודע לחזור — אין מסלקין (א׳); דילג ברכת המינים — מסלקין מיד, ופתח בה גומרה (א׳); אינו יודע לחזור — אחר תחתיו, מתחלת הברכה שטעה, ובג׳ ראשונות בראש ובג׳ אחרונות רצה (ב׳); כל שהיחיד חוזר הש״ץ חוזר בקול רם, חוץ משחרית ר״ח מפני טורח ציבור (ג׳); טעה בלחש — סומך על קול רם, חוץ מג׳ ראשונות (ד׳).»
שורש הדין — שני צירים: הסימן סובב על שני יסודות — חשד המינות (ברכות כ״ט., ברכת המינים אבן בוחן לש״ץ) המחמיר עליו יותר מן היחיד, וטורח הציבור (ברכות ל׳:) המיקל עליו יותר מן היחיד. ובין שני הצירים עומד גדר «אחר תחתיו» (ברכות ל״ד.) — המשך תפילת הראשון על ידי המחליף. והשוה דין היחיד הטועה בהזכרת ר״ח ומוריד הגשם.
קושיא — כיצד יתיישבו החומרא והקולא בש״ץ? מצד אחד החמירו בש״ץ יותר מן היחיד (מסלקין בברכת המינים), ומצד שני הקילו בו יותר מן היחיד (אין מחזירין בשחרית ר״ח) — ותרתי דסתרי בגדר הש״ץ.
תירוץ: אין כאן סתירה. החומרא בברכת המינים אינה בדין התפילה אלא בכשרות הגברא — שהש״ץ צריך להיות מתוקן, וריעותא של מינות פוסלתו. והקולא בטורח ציבור היא בדין החזרה — שחזרת הש״ץ ניתקנה לרבים, ובמקום טורח לא הטריחום. נמצא שני הצירים בשני עניינים: האחד בגברא, והשני בחפצא של החזרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
דילג ברכה ויודע לחזור אין מסלקין אותו, וחוזר למקומו (ברכות כ״ט.).
דילג ברכת המינים מסלקין מיד, שמא אפיקורוס הוא; ואם התחיל בה וטעה — אין מסלקין.
אינו יודע לחזור אחר תחתיו; מתחיל מתחילת הברכה שטעה (אמצעיות), בראש (ג׳ ראשונות), רצה (ג׳ אחרונות).
שחרית של ר״ח אין מחזירין מפני טורח ציבור (מוסף לפניו); ולרמ״א אף שבת ויו״ט. נזכר קודם שהשלים — חוזר לרצה.
טעה בלחש סומך על קול רם ואינו חוזר, חוץ מג׳ ראשונות שחוזר כיחיד.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
דילוג ברכה וברכת המינים אין מסלקין / מסלקין מיד, פתח בה גומרה קכ״ו סעיף א׳ (ברכות כ״ט.; רמב״ם הלכות תפילה פרק י׳)
אחר תחתיו מתחיל מתחלת הברכה שטעה, ג׳ ראשונות בראש קכ״ו סעיף ב׳ (משנה ברכות ל״ד.; רמב״ם)
חזרת הש״ץ ור״ח אין מחזירין בשחרית ר״ח מפני טורח ציבור קכ״ו סעיף ג׳ (ברכות ל׳:; טור; רמ״א מן הטור וסמ״ק)
טעה בלחש סומך על קול רם, חוץ מג׳ ראשונות קכ״ו סעיף ד׳ (בית יוסף; רמב״ם; מגן אברהם)
גמרא: ברכות כ״ט. · ברכות ל״ד. · ברכות ל׳: (טעה בברכת המינים מחזירין; יעבור אחר תחתיו מתחלת הברכה שטעה; אין מחזירין בר״ח מפני טורח ציבור)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה פרק י׳) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א (הגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קכ״ו · דין שליח ציבור שטעה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן קכ״ו · ♥ Support

📖Join a 'havrouta