✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני קדושה — עיונים מעמיקים
סימן קכ״ה · ב׳ סעיפים
שתיקת הצבור · שומע כעונה · עניית הקדושה · עמידת הרגלים כמלאכים
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ה — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, שבולי לקט, מהרי״ל, דרך ארץ זוטא, תשובת הרשב״א, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים, ושולחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״א: · מגילה כ״ג: · סוכה ל״ח: · דבר שבקדושה נאמר בעשרה · שומע כעונה · קדוש קדוש קדוש · ברוך כבוד ה׳ ממקומו

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — גדר דיני קדושה ומקורותיהם (ברכות כ״א:, סוכה ל״ח:), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
  2. שתיקת הצבור ושמיעת נקדישך — שומע כעונה, חובת יחיד בציבור / דבר שבקדושה נאמר בעשרה (מחבר סעיף א׳)
  3. עניית הקדושה — קדוש קדוש · ברוך כבוד · ימלוך, ואין לדבר באמצע הקדושה ובין הפסוקים
  4. עמידת הרגלים והגבהה — כמלאכים, נשיאת עינים למרום ומנענעים גופן (מחבר סעיף ב׳ והגה)
  5. השומע קדושה וחוזר ועונה — זיקה לסי׳ נ״ו וסי׳ ק״ט · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּינֵי קְדֻשָּׁה. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אין הצבור אומרים עם ש״ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש״ץ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הצבור קדוש. ב׳: טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח צבור; הגה: ויש לישא העינים למרום ולנענע הגוף ולנושאו מן הארץ, ואין לדבר באמצע הקדושה, ומי שאמר סדר קדושה ובא לבית הכנסת ומצא צבור עונין קדושה חוזר ועונה עמהם.

Concise summary:

ב׳ seifim: the siman regulates the דיני קדושה — the fidèle's conduct at the קדושה of the repetition: שתיקת הצבור (the congregation does not say נקדישך with the ש״ץ but שותקין ומכוונין — is silent and listens מדין שומע כעונה — then answers קדוש); עניית הקדושה (קדוש קדוש · ברוך כבוד · ימלוך, without interrupting); עמידת הרגלים והגבהה (aligning the feet, raising the eyes למרום and rising up כמלאכים); and the השומע קדושה who חוזר ועונה. We probe the חקירה: is the קדושה a חובת יחיד בציבור or a דבר שבקדושה נאמר בעשרה.

1. הקדמת הסוגיא — דיני קדושה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני קדושה — היאך ינהג הצבור בקדושה שאומר החזן בחזרת הש״ץ. ראש הסימן: «אין הצבור אומרים עם ש״ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין» (סעיף א׳), ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) שמיעת נקדישך והעניה — שאין היחיד אומר נוסח נקדישך עם החזן אלא שומע ומכוון, ועונה קדוש, ומקורו בדין שומע כעונה (סוכה ל״ח:) ובכלל דין דבר שבקדושה נאמר בעשרה (ברכות כ״א:, מגילה כ״ג:); (ב) הנהגת הגוף בקדושה — עמידת הרגלים, נשיאת העינים למרום, ונענוע הגוף והגבהה מן הארץ, «כמלאכים» העונים זה לזה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: אמירת היחיד עם החזן, סדר עניית קדוש-ברוך-ימלוך, איסור ההפסק, וההגבהה בברוך ובימלוך.
הערה יסודית: ציר הסימן — גדר הקדושה. מחד היא חלק מברכת «יוצר» ו«האל הקדוש», שהיחיד חייב בה בתפילתו; ומאידך «נקדישך» נאמרת בציבור דוקא, כדבר שבקדושה. ומכאן שהצבור «שותקין ומכוונין» לחזן ועונין, ואינם אומרים עמו הנוסח לכתחילה. ולזה נפקא מינה בשומע קדושה מבית הכנסת אחר, ובאמירת היחיד מילה במילה עם החזן.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: קדושת «נקדישך» — האם חובת יחיד היא הנאמרת בציבור (שכל יחיד חייב בשבחא זו, אלא שאין אומרים אותה אלא במעמד עשרה), או דבר שבקדושה שעיקרו מעשה הציבור (שהקדושה מעצם גדרה אמירת הרבים, ואין היחיד בה אלא כטפל וכעונה)? ונפקא מינה באמירת היחיד עם החזן, ובגדר החיוב לשמוע דוקא מפי החזן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שתיקת הצבור ושמיעת נקדישך — שומע כעונה, חובת יחיד / דבר שבקדושה (ברכות כ״א:)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אין הצבור אומרים עם ש״ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש״ץ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הצבור קדוש.»
שורש הדין — דבר שבקדושה נאמר בעשרה: יסוד הקדושה במשנה ובגמרא — תמצית: «אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה... פחות מעשרה» (משנה מגילה כ״ג:), ובגמרא (ברכות כ״א:) ילפינן דבר שבקדושה בעשרה מ«ונקדשתי בתוך בני ישראל». ומכאן דנקדישך נוסח קדושה הנאמר בעשרה. ולפי שהחזן מוציא את הצבור בקדושה, שיטת מרן (על פי הראשונים והבית יוסף) שהצבור «שותקין ומכוונין» לחזן — לא יאמרו הנוסח עמו, שלא יהא כמזלזל בשמיעה, אלא שומעין ועונין קדוש.
קושיא — אם דבר שבקדושה נאמר בעשרה, למה לא יאמרוהו כל העשרה? הרי בקדוש וברוך כל הצבור אומרים, ואם הקדושה מעשה הרבים — יאמרו כולם אף «נקדישך»; ואם היחיד מוציא בשמיעה — למה עונין קדוש בפיהם ואין שומעין אף אותו מן החזן?
תירוץ: יש לחלק בין פתיחת הקדושה («נקדישך»/«נקדש») לבין עיקר הקדושה («קדוש», «ברוך», «ימלוך»). פתיחת הנוסח היא הזמנה וסדר שקבעו לחזן לאומרו בשם הצבור, והצבור שומעין ומכוונין מדין «שומע כעונה»; אבל עיקר הקדושה — הפסוקים «קדוש קדוש קדוש» ו«ברוך כבוד» — הם עניית הצבור עצמם, ובהם אומרים כולם בפה. ולזה «שותקין» בנקדישך «ועונין» בקדוש. ומכל מקום, אם רצה היחיד לומר מילה במילה עם החזן בלחש — אין איסור, שאמירת שניהם יחד כאחת נחשבת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «שומע כעונה» בקדושה: יסוד שתיקת הצבור בנקדישך — דין «שומע כעונה» (סוכה ל״ח:), שהשומע מן החזן כאילו אמרו בפיו. ולפי זה לכאורה אף בקדוש וברוך יסמכו על השמיעה; אלא שקבעו חכמים שיהו הצבור עונין בפיהם הפסוקים, «כעניית אמן יהא שמיה רבא» אחר החזן — שהעניה בפה היא עיקר צורת הקדושה. ומכאן שאין «שומע כעונה» מספיק בעיקר הקדושה, אלא בפתיחתה (נקדישך); ובזה תלוי אם היחיד רשאי לומר עם החזן. ועי׳ סי׳ ק״ט לענין המתפלל ומגיע לקדושה עם הצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שתיקת הצבור: (א) נוסח «נקדישך»/«נקדש» — הצבור שותקין ומכוונין לחזן, ואינם אומרים עמו לכתחילה. (ב) «קדוש», «ברוך», «ימלוך» — הצבור עונין בפיהם. (ג) אמירת היחיד מילה במילה בלחש עם החזן — אין בה איסור, ואינה לכתחילה אלא מדוחק. (ד) ט׳ השומעים והחזן משלימים העשרה — דבר שבקדושה בעשרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אין הצבור אומרים עם ש״ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין» (מחבר א׳): פתיחת הקדושה נאמרת בחזן והצבור שומעין מדין שומע כעונה; ועיקר הקדושה — קדוש וברוך וימלוך — עונין הצבור בפיהם, כדבר שבקדושה הנאמר בעשרה (ברכות כ״א:).

3. עניית הקדושה — קדוש קדוש · ברוך כבוד · ימלוך, ואין לדבר באמצע הקדושה

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳-ב׳ (סוף): «ואז עונים הצבור קדוש»; ובהגה: «ואין לדבר באמצע הקדושה». תמצית: סדר עניית הצבור אחר החזן — «קדוש קדוש קדוש» (כנגד «נקדישך»), «ברוך כבוד ה׳ ממקומו» (כנגד «לעומתם»), ו«ימלוך» (כנגד «ובדברי קדשך»); ואין להפסיק בדיבור באמצע הקדושה, אף לא בין פסוק לפסוק.
שורש הדין — פסוקי הקדושה: תמצית: שלושת פסוקי הקדושה מן הכתובים — «קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו» (ישעיה ו׳), «ברוך כבוד ה׳ ממקומו» (יחזקאל ג׳), ו«ימלוך ה׳ לעולם» (תהלים קמ״ו). והחזן פותח «נקדישך ונעריצך» ומזמין, והצבור עונין הפסוקים אחריו. ואיסור ההפסק באמצע הקדושה הביאו הרמ״א מן הפוסקים (מהרי״ל, דרך ארץ זוטא), ויסודו בסימן נ״ו לענין ההפסק בקדיש וקדושה.
קושיא — למה אין להפסיק אף בין הפסוקים? הרי בין «קדוש» ל«ברוך» אין החזן אומר אלא «לעומתם משבחים ואומרים», שהוא סדר והזמנה; ואם עיקר הקדושה בפסוקים עצמם, למה ההפסק ביניהם אסור כבאמצע הפסוק?
תירוץ: כל סדר הקדושה — פתיחת החזן, פסוקי הצבור, והחיבורים שביניהם — «חטיבה אחת» של שבח הוא, כדמות המלאכים העונים זה לזה «ונתנו רשות זה לזה». ולפי שהוא ענין אחד רצוף, ההפסק בו — אף בין הפסוקים — פוגם בצורת הקדושה כולה. ולזה יזהר החזן לסיים «לעומתם... ובדברי קדשך...» קודם שיתחילו הצבור «ברוך» ו«ימלוך», שלא יהא הפסק ולא ערבוב בסדר. ועי׳ סי׳ נ״ו וסי׳ ק״ד לענין גדרי ההפסק. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «אין לדבר באמצע הקדושה»: ונפקא מינה במדבר בדברי תורה בשעת הקדושה, ובמפסיק לצורך מצוה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עניית הקדושה: (א) «קדוש קדוש קדוש» — עניה כנגד «נקדישך». (ב) «ברוך כבוד ה׳ ממקומו» — כנגד «לעומתם». (ג) «ימלוך» — כנגד «ובדברי קדשך». (ד) אין לדבר באמצע הקדושה, ואף לא בין הפסוקים; והחזן יסיים ההזמנה קודם שיתחיל הצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
סדר עניית הצבור — קדוש קדוש קדוש (כנגד נקדישך), ברוך כבוד ה׳ ממקומו (כנגד לעומתם), וימלוך (כנגד ובדברי קדשך); וכל הקדושה חטיבה אחת של שבח, ואין להפסיק בה בדיבור אף בין פסוק לפסוק (הגה, על פי סי׳ נ״ו).

4. עמידת הרגלים והגבהה בקדושה — כמלאכים, נשיאת עינים למרום (מחבר ב׳ והגה)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח צבור.» הגה: «ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה»; תמצית ההגה: וכן מנענעים גופן ונושאין אותן מן הארץ (טור ושבולי לקט), ואין לדבר באמצע הקדושה.
שורש הדין — כמלאכי השרת: תמצית: כיוון הרגלים בקדושה נלמד מדמיון הצבור למלאכי השרת, שנאמר בהם «ורגליהם רגל ישרה» (יחזקאל א׳); ובסי׳ צ״ה נתבאר עמידת הרגלים בתפילה «כמלאכים». ונשיאת העינים למרום ונענוע הגוף — הביאם הרמ״א מן הטור ושבולי לקט, וסמכו על ספר היכלות ועל המדרש «ובשתים יעופף» (ישעיה ו׳), שמכאן תיקנו «לעוף» האדם על רגליו בשעה שאומרים «קדוש קדוש קדוש».
קושיא — אם מדמין למלאכים, למה רק כיוון הרגלים «טוב» ואינו חובה? הרי בתפילה עצמה כיוון הרגלים לעיכובא לכתחילה (סי׳ צ״ה); ומאי שנא קדושה שכתב בה מרן «טוב לכוין רגליו» בלשון מעלה ולא בלשון חובה?
תירוץ: יש לחלק — עמידת הרגלים בתפילה עיקרה בעצם התפילה (עמידה לפני המלך), והיא הידור בכל העמידה; אבל בקדושה שבחזרת הש״ץ, הצבור כבר עומדין, וכיוון הרגלים בשעת הקדושה הוא הידור נוסף להדמות למלאכים דוקא בשעת «קדוש», ולכן «טוב» לכוין — מעלה ולא לעיכוב. וכן נשיאת העינים למרום וההגבהה — מנהג חסידות והידור, «יש נוהגין», ולא חובה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — ההגבהה בברוך ובימלוך: תמצית: נהגו להגביה הגוף והעקבים מן הארץ ב«קדוש קדוש קדוש», ודנו הפוסקים אם מגביהין אף ב«ברוך» וב«ימלוך»: יש שקבלה בידם להגביה בשלושתן כב«קדוש»; ויש שנהגו לכרוע ב«ברוך» ו«ימלוך» ולזקוף בשם. ואין בהגבהה וכריעה זו משום איסור השתחוויה במקום שלא תקנו, כדין הכורע באמצע ברכות תפילה (סי׳ קי״ג). ולענין נשיאת העינים — יש שכתבו שטוב שתהיינה סגורות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עמידה והגבהה: (א) כיוון הרגלים בשעת קדושה — «טוב», הידור להדמות למלאכים (סי׳ צ״ה). (ב) נשיאת עינים למרום — יש נוהגין, וטוב שתהיינה סגורות. (ג) נענוע הגוף והגבהתו מן הארץ ב«קדוש» — מנהג, «ובשתים יעופף». (ד) הגבהה/כריעה ב«ברוך» ו«ימלוך» — יש נוהגין, ואין בה איסור השתחוויה (סי׳ קי״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח צבור» (מחבר ב׳): להדמות למלאכי השרת; ונושאין העינים למרום ומגביהין הגוף מן הארץ ב«קדוש» (הגה, טור ושבולי לקט) — הידור ומנהג, לא לעיכוב, ואין בהגבהה משום השתחוויה (סי׳ קי״ג).

5. השומע קדושה וחוזר ועונה — זיקה לסי׳ נ״ו וסי׳ ק״ט · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

הגה (סוף סעיף ב׳): תמצית: מי שכבר אמר סדר קדושה, ובא לבית הכנסת ומצא צבור עונין קדושה — חוזר ועונה עמהם (מקורו בתשובת הרשב״א). עיקרי הסימן: שתיקת הצבור בנקדישך ועניית קדוש (א׳); כיוון הרגלים ונשיאת עינים והגבהה (ב׳); ואיסור ההפסק; והשומע קדושה חוזר ועונה.
שורש הדין — חזרה ועניה: תמצית: הביא הרמ״א מתשובת הרשב״א שמי שכבר אמר קדושה עם צבור אחד, וחזר ובא לבית הכנסת ומצא צבור אחר באמצע הקדושה — חוזר ועונה עמהם, לפי שאין העניה השנייה כברכה לבטלה אלא שבח, וכל שהצבור מקדישין ראוי לו להצטרף ולענות. והוא כעין דין העונה קדיש וברכו כמה פעמים. וזיקה לסי׳ ס״ו לענין הפסק בק״ש לעניית קדושה, ולסי׳ ק״ט לענין הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין.
קושיא — אם כבר יצא ידי קדושה, למה חוזר ועונה, ואין בזה משום מוסיף? כיון שאמר הקדושה עם הצבור הראשון — כבר קיים המצוה; ואיך חוזר ואומרה, ואין בה חשש ברכה שאינה צריכה או הוספה על מה שתיקנו?
תירוץ: אין הקדושה כברכה שיוצא בה ידי חובה פעם אחת ותו לא, אלא שבח שכל אימת שהצבור מקדישין ראוי להשתתף — «בכל קורא ומקדיש». ולפי שאין בה נוסח ברכה בשם ומלכות מצד העונה אלא עניית פסוקים, אין בה חשש לבטלה. ולזה חוזר ועונה עם הצבור השני, ואדרבה שבח הוא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
אמירת נקדישך הצבור שותקין ומכוונין לחזן ואינם אומרים עמו הנוסח לכתחילה (שומע כעונה, מחבר א׳).
עניית הקדושה עונין בפיהם «קדוש קדוש קדוש», «ברוך כבוד ה׳ ממקומו», «ימלוך».
הפסק בקדושה אין לדבר באמצע הקדושה, ואף לא בין הפסוקים (הגה, סי׳ נ״ו).
עמידה והגבהה טוב לכוין הרגלים, נושאין העינים למרום ומגביהין הגוף מן הארץ ב«קדוש» — הידור כמלאכים.
השומע קדושה מי שאמר קדושה ובא ומצא צבור עונין — חוזר ועונה עמהם (תשובת הרשב״א).
הנכנס לתפילה עי׳ סי׳ ק״ט (המגיע לקדושה עם הצבור) וסי׳ ס״ו (הפסק לקדושה בק״ש).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
שתיקת הצבור בנקדישך שותקין ומכוונין, שומע כעונה קכ״ה סעיף א׳ (ברכות כ״א:; מגילה כ״ג:; סוכה ל״ח:; בית יוסף)
דבר שבקדושה בעשרה נקדישך נאמרת בעשרה דוקא קכ״ה סעיף א׳ (ברכות כ״א:; «ונקדשתי בתוך בני ישראל»)
עניית הקדושה ואיסור ההפסק קדוש · ברוך · ימלוך, אין לדבר באמצע קכ״ה (הגה; מהרי״ל; דרך ארץ זוטא; סי׳ נ״ו)
עמידת הרגלים והגבהה כמלאכים, נשיאת עינים ונענוע הגוף קכ״ה סעיף ב׳ (טור ושבולי לקט; ספר היכלות; סי׳ צ״ה; סי׳ קי״ג)
השומע קדושה חוזר ועונה מצא צבור עונין — חוזר ועונה עמהם קכ״ה הגה (תשובת הרשב״א; סי׳ ק״ט; סי׳ ס״ו)
גמרא: ברכות כ״א: · מגילה כ״ג: · סוכה ל״ח: (דבר שבקדושה נאמר בעשרה מ«ונקדשתי בתוך בני ישראל»; שומע כעונה)
ראשונים ומרן: טור · שבולי לקט · מהרי״ל · דרך ארץ זוטא · תשובת הרשב״א (סי׳ רמ״ט) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קכ״ה · דיני קדושה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן קכ״ה · ♥ Support

📖Join a 'havrouta