✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION

Siman קכ״ח · The priestly blessing (נשיאת כפים)

נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן — the priestly blessing: who blesses it and when, the preparation (washing the hands, no shoes), the whole order of the blessing (facing the people, raising the hands, לשון הקודש, aloud), and the things that disqualify a kohen : bodily blemishes, drunkenness, a kohen who killed, one who married a divorcee, a mourner
סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים
נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן
🌱 Introductory level · Beginners
✦ ❖ ✦

This siman teaches the priestly blessing (נשיאת כפים) : it is not said with fewer than ten and a non-kohen (זר) may not join it; the preparation (washing the hands up to the wrist, no shoes on the דוכן); the whole order of the blessing (moving the feet at « רצה », facing the היכל then the people, raising the hands, blessing only in לשון הקודש, standing and aloud); and the things that disqualify a kohen (מומין, שכרות, כהן שהרג, גרושה, אבל). Hebrew text, fluent English translation and a section of practical cases.

Topic: The priestly blessing — the framework, the preparation, the order of the blessing and the דברים הפוסלין בכהן
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים

Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

The Torah commands (במדבר ו׳): כה תברכו את בני ישראל — thus shall you bless the children of Israel. The kohanim raise their hands and bless the people; « ואני אברכם » — and it is the Holy One, blessed be He, who blesses through them. This siman sets out the whole framework of that blessing (the מנין, the preparation, the order of the words and the movements) and, above all, the things that bar a kohen from it. We study here at the level of principle; for personal conduct, one refers to the custom and to the ruling of the Rav.

📑 Study outline

A. The framework — the מנין of ten, the זר, the obligation (three עשה), once a day (seifim 1–4)
B. The preparation — no shoes on the דוכן, washing the hands, the levi who pours (seifim 5–8)
C. The order of the blessing — facing, raising the hands, לשון הקודש, aloud, « רבון העולמים » (seifim 9–22)
D. Attention and the recipients — eyes down, who is included, no adding to the three verses (seifim 23–29)
E. The דברים הפוסלין — מומין, dyed hands, speech, קטן, one who killed, שכרות, גרושה, אבל (seifim 30–45)
+ Practical cases, comprehension questions and going further

A. The framework — who blesses, and when

נְשִׂיאַת כַּפַּיִם — the raising of the hands — the priestly blessing (ברכת כהנים) said by the kohanim over the congregation. It is a positive commandment for the kohen: one who is in the synagogue when « כהנים » is called and does not go up transgresses. It requires a minyan of ten (the kohanim themselves count), and a non-kohen (זר) may not raise his hands, even alongside kohanim.

Séif 1 — the minyan and the זר

אין נשיאת כפים פחות מי׳ והכהנים מהמנין. ואין לזר לישא כפיו אפילו עם (כהנים אחרים) (בפ׳ ב׳ דכתובות דכ״ד דזר עובר בעשה) (ותו׳ פ׳ כל כתבי לא ידע ר״י מה איסור יש בזר העולה ואפשר דעם כהנים אחרים וצ״ע).
Séif 1: there is no priestly blessing with fewer than ten, and the kohanim are counted in the ten. (Rama: a non-kohen (זר) may not raise his hands, even together with other kohanim — in chapter 2 of Ketubot, [daf] 24 : a זר transgresses a positive commandment ; Tosafot, chapter כל כתבי : the ר״י did not know what prohibition there is for a זר who goes up, and perhaps together with other kohanim [it is permitted] ; this requires further study.)
Two conditions of the frame. First, a minyan of ten is needed — and the blessing kohanim are themselves counted in it. Second, only a kohen may bless: a זר who raises his hands transgresses a positive commandment (« כה תברכו » — the kohanim, and not others).

Seifim 2–3 — a positive commandment, once a day

כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים אם אינו עולה לדוכן אע״פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג׳ עשה אם היה בב״ה כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו.
אם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר אפי׳ אמרו לו עלה.
Séif 2: any kohen in whom there is none of the disqualifying things, if he does not go up to the dukhan — although he has neglected one positive commandment, he is as one who transgresses three positive commandments — provided he was in the synagogue when « כהנים » was called, or he was told to go up or to wash his hands. Séif 3: if he went up once in the day, he no longer transgresses, even if he was told « go up ».
The kohen is drawn in by the call or by being told to go up : then not going up is a transgression (three positive commandments). But the Torah obligation is fulfilled by one blessing a day — so a kohen who already blessed that morning no longer transgresses if he stays down, even if urged.

Séif 4 — the kohen who does not wish to bless

כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ מב״ה אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לב״ה עד שיגמרו ברכת כהנים.
Séif 4: if the kohanim do not wish to go up, they need not leave the synagogue except at the moment the חזן calls « כהנים » ; yet so that people should not say they are disqualified (פגומים), the custom is not to re-enter the synagogue until the priestly blessing is finished.
A kohen is not forced to bless, but he must not be present at the call and refuse — that is the transgression. Hence one who does not wish to bless steps outside before « כהנים » is called; and the custom is to stay out until the blessing is over, lest onlookers wrongly suspect he is a פגום.

B. The preparation — hands, shoes, movement

Séif 5 — no shoes on the דוכן

לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי. [ויש מחמירין אם הם של עור] [אגודה פרק הקורא את המגילה] [ונהגו להקל בקצת מקומות].
Séif 5: the kohanim shall not go up to the dukhan in shoes (מנעלים), but in socks (בתי שוקיים) it is permitted (Rama: some are stringent if they are of leather ; and the custom is to be lenient in some places).
The kohanim go up without shoes — a remembrance of the service in the Temple, and lest a shoe-lace snap and, in bending to tie it, the kohen miss the blessing. Socks are permitted; some are stringent about leather ones.

Seifim 6–7 — washing the hands, the levi who pours

אע״פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע, והלוי יצוק מים על ידיהם וקודם לכן יטול הלוי ידיו (ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה רק סמכו על נטילתן שחרית).
אם נטל הכהן ידיו שחרית ובירך ענ״י לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים.
Séif 6: even though the kohanim washed their hands in the morning, they wash them again up to the wrist (the joint of the hand and the forearm), and the levi pours water on their hands ; before that, the levi washes his own hands (Rama: but the levites are not accustomed to wash their hands first : they rely on their morning washing). Séif 7: yet if the kohen washed his hands in the morning and recited the blessing « על נטילת ידים », he does not repeat that blessing when he washes for the priestly blessing.
Before blessing, the kohanim wash their hands again — up to the wrist — and it is the levi who pours the water, in honour of the blessing (« sanctify him » — the kohen). No new blessing « על נטילת ידים » is said, since it was already recited in the morning.

Séif 8 — moving the feet at « רצה »

כשמתחיל ש״צ רצה כל כהן שבב״ה נעקר ממקומו לעלות לדוכן ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש״ץ רצה שפיר דמי אבל אם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה.
Séif 8: when the שליח צבור begins « רצה », every kohen in the synagogue moves from his place to go up to the dukhan — and even if he does not reach there before the חזן finishes « רצה », it is fine; but if he did not move his feet at « רצה », he no longer goes up.
The going-up is anchored to « רצה » : the kohen must start moving from his place at that word. If he did not move his feet at « רצה », he has missed the window and does not go up for that blessing.

C. The order of the blessing

The choreography of ברכת כהנים — a fixed sequence : the kohanim face the היכל, fold their fingers, are called « כהנים », bless « אשר קדשנו בקדושתו של אהרן », turn to the people, raise their hands and spread their fingers, and repeat the three verses word by word after the מקריא. Everything is in לשון הקודש, standing, with raised hands and aloud.

Seifim 9–11 — the prayer, the call, the blessing over the mitzvah

כשעוקרים [רש״י ותוספות ור״ן כתבו דלא יאמר אותו עד עמדו לפני התיבה וכ״כ הב״י] כהנים רגליהם לעלות לדוכן אומרים ירמי״א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם ומאריכים בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור.
עומדי׳ בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריה׳ כלפי העם ואצבעותיה׳ כפופים לתוך כפיהם עד שש״צ מסיים מודי׳ ואז אם הם ב׳ קורא להם [הש״ץ] [בטור בשם ר״י ורמב״ם] כהנים. הגה: ולא יאמר אלהינו ואלהי אבותינו כו׳ וי״א שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקול רם (טור בשם ר״י ור״מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר עם קדושך כאמור בלחש וכן נוהגין במדינות אלו. ומחזירים פניהם כלפי העם ואם הוא א׳ אינו קורא לו אלא הוא מעצמו מחזיר פניו.
כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.
Séif 9: as the kohanim move their feet to go up to the dukhan [Rashi, Tosafot and the Ran wrote that he should not say this prayer until he stands before the תיבה, and so wrote the Beit Yosef], they say : « May it be Your will, Lord our God (ירמי״א), that this blessing with which You have commanded us to bless Your people Israel be a full blessing, with no stumbling or sin in it, from now and forever » ; and they prolong this prayer until the « אמן » of the thanksgiving blessing (הודאה) has ended in the mouth of the congregation. Séif 10: they stand on the dukhan facing the היכל, their backs to the people, their fingers folded into their palms, until the שליח צבור finishes « מודים » ; then, if they are two, he calls them « כהנים ». (Rama: he does not say « אלהינו ואלהי אבותינו… » ; and some say that one says it in an undertone up to the word « כהנים », which one then says aloud, and then returns and says « עם קדושך כאמור » in an undertone ; and so is the custom in these lands.) And they turn their faces toward the people ; if there is only one, he is not called, but turns his face of his own accord. Séif 11: when they turn to the people, they bless « who sanctified us with the holiness of Aharon and commanded us to bless His people Israel with love ».
First they face the היכל (fingers folded) ; at « מודים » the חזן calls « כהנים » ; they turn to the people and say the blessing over the mitzvah — « אשר קדשנו בקדושתו של אהרן... באהבה ». A single kohen is not called « כהנים » : he turns of his own accord.

Seifim 12–13 — raising the hands, the five spaces, word by word

מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות ה׳ אוירים בין ב׳ אצבעות לב׳ אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.
מתחילין הכהנים לומר יברכך. הגה: וי״א שגם מלת יברכך יקרא אותם ש״צ תחלה [טור ור״ן פ׳ הקורא והגהות מיימוני] (וכן נוהגים בכל מדינות אלו) ואח״כ מקרא אותם ש״ץ מלה במלה והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונים הצבור אמן וכן אחר פסוק ב׳ וכן אחר פסוק ג׳.
Séif 12: they raise their hands to shoulder-height, the right slightly above the left, spread their hands and separate their fingers, aiming to make five spaces (ה׳ אוירים) — between two fingers and two fingers one space, and between finger and thumb, and between thumb and thumb — and they spread out their palms so that the inside of their palms faces the ground and the backs of their hands face the sky. Séif 13: the kohanim begin to say « יברכך » (Rama: some say that even the word « יברכך » the שליח צבור first calls out to them ; and so is the custom in all these lands) ; then the שליח צבור prompts them word by word, and they answer after him on each word until they finish the first verse, and then the congregation answers « אמן » ; and likewise after the second verse, and likewise after the third.
The hands are raised to the shoulders, right just above left, the fingers spread into five spaces, palms down. The three verses are said word by word after the מקריא, the congregation answering אמן after each verse.

Séif 14 — the four conditions of the blessing

אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפים ובקול רם.
Séif 14: they bless only in the Holy Tongue (לשון הקודש), standing (בעמידה), with raised hands (נשיאת כפים) and aloud (קול רם).
Four conditions in one line, all learned from the verses : לשון הקודש, standing, raised hands, and aloud (« אמור להם » — as one speaks to a fellow, face to face and audibly).

Seifim 15–17 — « רבון העולמים », turning, coming down

ואח״כ מתחיל ש״צ שים שלום, ואז הכהנים מחזירים פניהם להיכל ואומרים: רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. הגה: ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש״ץ שים שלום ושיענו הצבור אמן על שניהם ואם אינם יכולים להאריך כ״כ יאמרו אדיר במרום וכו׳ כדלקמן סי׳ ק״ל (רש״י פרק אלו נאמרין והגהות מיימוני).
אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש״צ שים שלום ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש״צ שים שלום ויש מי שאומ׳ שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום (וכן המנהג).
כשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזרו אלא דרך ימין. הגה: כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אח״כ (אגודה פ׳ היה קורא).
Séif 15: then the שליח צבור begins « שים שלום » ; the kohanim turn back to the היכל and say « רבון העולמים, we did what You decreed upon us, do You what You promised us ; look down from Your holy dwelling, from the heavens, and bless Your people Israel » (Rama: they prolong this prayer until the שליח צבור finishes « שים שלום » and the congregation answers אמן to both ; and if they cannot prolong it so much, they say « אדיר במרום… », as below in siman 130). Séif 16: they may not turn back until the שליח צבור begins « שים שלום », nor fold their fingers until they have turned back their faces ; they stay there and may not move from their place until the שליח צבור finishes « שים שלום » ; and there is an opinion that they must wait until the congregation has finished answering אמן after the blessing « שים שלום » (Rama: and so is the custom). Séif 17: when turning — at the start or the end — they turn only to the right (Rama: when they come down from the dukhan they should not touch their soiled shoes ; and if they touch them, they wash their hands for the prayer they will pray afterwards).
After the blessing the kohanim turn back to the היכל at « שים שלום » and say « רבון העולמים » ; they do not turn, fold their fingers, or leave before the חזן finishes. Every turn is to the right. Coming down, they take care not to touch soiled shoes.

Seifim 18–22 — the timing, and the shatz who is a kohen

אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים אחר ברכת מודים ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל יברכך עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה עד שתכלה התיבה מפי המקרא ואין הצבור עונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. הגה: ולא יתחילו הכהנים רבון העולמים כו׳ עד שיכלה אמן מפי הצבור (ב״י).
אין ש״ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים.
אם ש״צ כהן אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו. (ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו אבל אם אמרו לו צריך לעלות דהא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פ׳ הקורא עומד והגהות מיימוני פט״ו דתפלה ואגור) ואפי׳ אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא״כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאת כפים וכיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר; ומסיים החזן שים שלום ואם המקרא כוון לתפלת ש״צ מתחלה ועד סוף עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום.
אין הכהנים רשאים לנגן ברכת כהנים שנים או שלשה נגונים משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף.
משתדלין שיהא המקרא ישראל, וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם, והחזן עומד ושותק.
Séif 18: a careful sequence with no overlap — the מקריא does not call « כהנים » until the אמן of « מודים » has died away ; the kohanim do not begin their blessing until the call is done, nor « יברכך » until the אמן has ended ; and they do not start a word until the מקריא finishes his ; and the congregation does not answer אמן until the blessing has ended in the mouth of the kohanim (Rama: and the kohanim do not begin « רבון העולמים… » until the אמן has ended in the mouth of the congregation). Séif 19: the שליח צבור may not answer אמן after the kohanim's blessing. Séif 20: if the שליח צבור is a kohen and there are other kohanim, he does not raise his hands (Rama: and they do not tell him to go up or to wash his hands ; but if they did tell him, he must go up, since he transgresses a positive commandment if he does not go up). And even if there is no kohen there but him, he does not raise his hands unless he is confident that he will return to his prayer without confusion ; for if he is confident of that, since there is no kohen there but him, he raises his hands, so that the priestly blessing not be cancelled. How does he do it ? He moves his feet a little at « עבודה » (the blessing « רצה »), says up to « ולך נאה להודות », goes up to the dukhan and says the priestly blessing, and another calls for him ; and the חזן concludes « שים שלום ». And if the מקריא followed the prayer of the שליח צבור attentively from beginning to end, it is better still that the מקריא conclude « שים שלום ». Séif 21: the kohanim may not sing the blessing in two or three melodies, for there is reason to fear confusion (טירוף הדעת) ; one sings only one melody, from start to end. Séif 22: one strives that the מקריא be a ישראל ; and when the חזן is a kohen, a ישראל stands beside him, calls « כהנים » and prompts them, while the חזן stands silent.
No overlap between the voices — each waits for the previous to finish. The שליח צבור does not answer אמן after the kohanim. If the חזן himself is a kohen and there are others, he does not go up. And to avoid confusion, only one melody is used throughout.

D. Attention and the recipients of the blessing

Séif 23 — eyes down, no gazing

בשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית שלא יסתכלו העם בהם (ב״י).
Séif 23: while the kohanim bless the people, they shall not gaze about nor let their minds wander, but keep their eyes downward as one standing in prayer ; and the people shall direct their hearts to the blessing, their faces toward the faces of the kohanim, and not look at them. (Rama: the kohanim too do not look at their hands ; therefore the custom is to lower the טלית over their faces, with their hands outside the טלית ; and there are places where the custom is for their hands to be inside the טלית, so that the people do not look at them.)
Both sides keep their attention. The kohanim keep their eyes down and do not look at their own hands ; the people face the kohanim but do not gaze at them. Hence the custom to lower the טלית over the face during the blessing.

Seifim 24–26 — who is included in the blessing

עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת ולאחוריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבא הם בכלל הברכה.
ב״ה שכולה כהנים אם אין שם אלא י׳ כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף ואם יש שם יותר מעשרה היתרים מעשרה יעלו ויברכו והעשרה עונים אחריהם אמן.
בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה. הגה: ומכל מקום עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בניגונים נהגו גם כן לומר פסוקים וכמו שנתבאר לעיל סימן נ״ז לענין ברכו אך יותר טוב שלא לאמרם (ד״ע).
Séif 24: those behind the kohanim are not included in the blessing ; but those before them and at their sides — even an iron partition does not divide — are included ; and those behind them too, if they are prevented (אנוסים), such as the people in the fields, who are busy at their work and cannot come, are included. Séif 25: a synagogue that is all kohanim — if there are only ten there, they all go up to the dukhan. Whom do they bless ? « Their brothers in the fields ». And who answers אמן after them ? The women and children. And if there are more than ten, those beyond the ten go up and bless, and the ten answer אמן after them. Séif 26: during the blessing one should say no verses, but be silent and direct the heart to the blessing (Rama: nevertheless, now that the kohanim greatly prolong the melodies, the custom has become to say verses as well, as explained above in siman 57 regarding « ברכו » ; but it is better not to say them).
The blessing reaches whoever is before or beside the kohanim — no partition bars it. Those behind are not included — unless they are held back by force (the workers in the fields), who are included. The congregation should listen in silence, not recite verses.

Seifim 27–29 — no adding, blessing again, one who had not prayed

כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יות׳ על השלש פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף.
כהן שנשא כפיו ואח״כ הלך לב״ה אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא את כפיו פעם אחרת.
כהן שלא התפלל עדיין ומצא צבור מתפללין נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו.
Séif 27: a kohen may not add of his own accord beyond the three verses of the priestly blessing ; and if he added, he transgresses « בל תוסיף » (do not add). Séif 28: a kohen who blessed and then went to another synagogue and found a congregation that had not yet reached the blessing — may bless again. Séif 29: a kohen who had not yet prayed and found a congregation praying — blesses anyway ; his own prayer does not bar him.
The blessing is exactly three verses — adding is « בל תוסיף ». A kohen may bless more than once in a day (in different congregations), and he may bless even before he himself has prayed — the blessing does not wait on his prayer.

E. The things that disqualify a kohen (הדברים הפוסלין)

הַדְּבָרִים הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֵן — what bars a kohen from the blessing — chiefly things that would draw the eye of the congregation (a blemish on the face or hands, dyed hands, a speech defect), and things of a graver nature (a kohen who killed, drunkenness, one who married a divorcee, defilement to the dead, mourning). Many of these are lifted where the kohen is well-known in his town (דש בעירו) or where the טלית is lowered over the face.

Seifim 30–32 — blemishes, and « דש בעירו »

מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות [בוהקניות פירוש מין נגע לבן ורש״י פירש לינטלי״ש בלע״ז. עקומות כפופות. עקושות לצדדיהן והר״ן פי׳ עקומות שנתעקמה ידו אחורנית. עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וה״ה למי שיש מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקיים וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפים דמעות וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי׳ דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירין הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו ואפי׳ הוא סומא בשתי עיניו וכל ששהא בעיר שלשי׳ יום מקרי דש בעירו ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושהא שם שלשים יום לא ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשוב דש בעירו בל׳ יום.
אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו. הגה: ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו.
היו ידיו צבועות אסטיס ופואה [אסטיס ופוא׳ פירוש מיני צבעים] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו.
Séif 30: one who has a blemish on his face or his hands — such as they are blotched (בוהקניות), bent (עקומות) or crooked (עקושות) [בוהקניות : a kind of white skin-affliction (נגע), and Rashi explained it with the vernacular word לינטלי״ש ; עקומות : curved ; עקושות : bent to their sides ; and the Ran explained עקומות as one whose hand has become bent backward, and עקושות as one who cannot separate his fingers] — does not raise his hands, because the people would stare at him ; the same applies to one who has blemishes on his feet, in a place where they go up to the dukhan without socks (בתי שוקיים) ; likewise one whose spittle runs down onto his beard, or whose eyes drip tears ; and likewise one who is blind in one eye does not raise his hands. But if he is « familiar in his town » (דש בעירו) — everyone knowing his blemish — he does raise his hands, even if he is blind in both eyes ; and whoever has stayed thirty days in the town is called דש בעירו. This applies only in his own town ; but if he goes occasionally to another town and stays there thirty days, no ; yet even if he did not come to settle there as one of the townspeople, but came to be a teacher, a scribe or a servant there for a year or half a year, he is considered דש בעירו after thirty days. Séif 31: where the custom is to lower the טלית over the face, even one with many blemishes on his face and hands may bless (Rama: and only if his hands are inside the טלית ; but if they are outside, the טלית does not help for his hands). Séif 32: hands dyed with woad (אסטיס) or madder (פואה) [אסטיס and פואה : kinds of dyes] — he does not bless, because the people would stare at them ; but if most of the town works at that trade, he does.
The disqualification here is about drawing the eye : a blemish, dyed hands. So the moment the thing is familiar — the kohen is known in his town (thirty days), or most people share the same dye, or the טלית hides the face — the reason falls away and he blesses.

Seifim 33–34 — speech, and the קטן

מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן וכיוצא בזה לא ישא את כפיו.
קטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא כפיו בפני עצמו כלל אבל עם כהנים שהם גדולים נושא ללמוד ולהתחנך ומי שהביא שתי שערות נושא את כפיו אפי׳ בפני עצמו ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע וכל שהגיע לשני׳ שראוי להתמלאות זקנו אף על פי שלא נתמלא קרינן ביה נתמלא זקנו (וע״ל סי׳ נ״ג סעיף ח׳).
Séif 33: one who cannot articulate the letters — for example he says alef for ayin and ayin for alef, and the like — does not raise his hands. Séif 34: a minor (קטן) who has not yet grown two hairs does not bless on his own at all ; but together with adult kohanim he blesses, in order to learn and to be trained. And one who has grown two hairs raises his hands even on his own — but only occasionally, not on a fixed basis, until his beard has filled out, when he may raise his hands even alone on a fixed basis ; and whoever has reached the age at which the beard fills out, even though it has not filled out, is considered as having a full beard (Rama: see above, siman 53, séif 8).
A speech defect that garbles the letters bars the blessing. A minor does not bless alone, but may join adult kohanim to learn ; once grown (two hairs) he blesses even alone — occasionally, and permanently only once his beard has filled out.

Seifim 35–38 — one who killed, an apostate, drunkenness

כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה. הגה: וי״א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג [ד״ע דלא גרע ממומר וכ״מ מהג״מ] [טור רש״י והרבה פוסקים אגור וב״י].
מל תינוק ומת נושא את כפיו ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים כיון דלא נתברר הדבר ישא את כפיו.
מומר לעכו״ם לא ישא את כפיו וי״א שאם עשה תשובה נושא כפיו (וכן עיקר) ואם נאנס לדברי הכל נושא כפיו.
שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו. שתאו בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע״פ שהוא מזוג ואפי׳ שתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו.
Séif 35: a kohen who killed a person — even unintentionally — does not raise his hands, even if he repented (the Rama : some say that if he repented he blesses, and one is to be lenient with penitents so as not to lock the door before them, and so is the custom [his own view (ד״ע) : he is no worse than a מומר ; and so it is implied by הג״מ]). Séif 36: one who circumcised a baby that died still blesses ; and even if people whisper about him that he sheds blood, since the matter has not been established, he raises his hands. Séif 37: an apostate to idolatry (מומר) does not raise his hands ; and some say that if he repented, he raises his hands (Rama: and this is the main view) ; and if he was coerced, all agree that he raises his hands. Séif 38: one who drank a רביעית of wine at once does not raise his hands ; if he drank it in two goes, or mixed a little water into it, it is permitted ; and if he drank more than a רביעית, even diluted, and even drunk in several goes, he does not raise his hands until his wine has worn off.
A kohen who killed (even by accident) is barred — « the hands that shed blood should not be raised in blessing » — though by the Rama a penitent blesses. Drunkenness bars too : a full רביעית of wine at one draught ; but drunk in two, or diluted, it is permitted (like the priests in the Temple).

Seifim 39–42 — other sins, a divorcee, defilement, a challal

לא היה בו א׳ מהדברים המונעים נשיאת כפים אע״פ שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו נושא את כפיו [שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים].
כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, ואין נוהגין בו קדושה אפי׳ לקרות בתורה ראשון ואפילו גרשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם.
נטמא למת שאינו משבעה מתי מצו׳ פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים (י״א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו״ם או זנתה אין מחייבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת) מרדכי פרק נגמר הדין.
החלל אינו נושא את כפיו.
Séif 39: if none of the barring things is present, then even a kohen not scrupulous in the mitzvot, and whom people whisper against, still blesses (Rama: for other sins do not bar the priestly blessing). Séif 40: a kohen who married a divorcee (גרושה) does not bless, and no priestly sanctity is accorded him, not even to read first in the Torah ; and even if he divorced her or she died, he remains disqualified until he vows, « by the resolve of the many », to derive no benefit from the women forbidden to him. Séif 41: one who defiled himself to a dead person who is not among the seven close relatives is disqualified from the dukhan and from all the privileges of the priesthood, until he repents and undertakes not to defile himself to the dead again (Rama: some say that one who has a daughter who apostatized to idolatry or acted as a harlot — one is no longer obliged to sanctify him, for « she profanes her father »). Séif 42: a challal (a kohen of invalid lineage) does not bless.
Note the boundary : ordinary sins do not bar the blessing (séif 39). What bars are things touching the priesthood itself — a forbidden marriage (גרושה), unlawful defilement to the dead, or invalid lineage (חלל).

Seifim 43–45 — the mourner, the unmarried kohen, and the words

אחר שבעה ימי אבילות נושא כפיו ובתוך שבעה ימי אבילות יצא מב״ה בשעה שקורין כהנים. הגה: ויש אומרים דכל זמן האבילות אפילו עד י״ב חודש על אביו ועל אמו אינו נושא כפיו (מרדכי סוף פרק הקורא עומד והגהות מיימוני) וכן נוהגין במדינות אלו.
כהן אע״פ שהוא פנוי נושא את כפיו. הגה: ויש אומרים דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה [מרדכי פ׳ הקורא עומד] ונהגו שנושא כפיו אע״פ שאינו נשוי ומ״מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו רק שלא יהא בבהכ״נ בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא בי״ט משום שאז שרוים בשמחת י״ט וטוב לב הוא יברך משא״כ בשאר ימים אפי׳ בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם ואפי׳ בי״ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מב״ה וישמחו בשמחת י״ט [דברי עצמו] וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים אומר הש״צ אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳ כדלעיל סוף סי׳ קכ״ז ויוה״כ נושאים בו כפים כמו ביו״ט ויש מקומו׳ שנושאי׳ בו כפים בנעיל׳ ויש מקומו׳ אפי׳ בשחרית.
אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון: יברכך וישמרך, אליך ויחנך, אליך, לך, שלום. הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות כי כל אחת מהן הוא סוף ברכה בפני עצמה ואומרים רבון כמו שמפורש בסי׳ ק״ל בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו וישמרך ויחנך שלום והמקרא לא יאמר רבון וכו׳ [תשובת מהרי״ל סי׳ קמ״ח] אסור להשתמש בכהן אפי׳ בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך [מרדכי הגהות דגיטין].
Séif 43: after the seven days of mourning he raises his hands ; but within the seven days he leaves the synagogue at the time « כהנים » is called (the Rama : some say a mourner does not bless throughout the whole mourning period — even up to twelve months for his father and mother — and so is the custom in these lands). Séif 44: a kohen, even though he is unmarried, raises his hands (Rama: some say he does not, for one who lives without a wife lives without joy, and the one who blesses should be in joy ; but the custom is that he raises his hands although he is not married ; nevertheless, one who wishes not to raise his hands is not prevented, provided he is not in the synagogue when « כהנים » is called or when they are told to wash their hands. The custom in all these lands is to raise the hands only on Yom Tov, because then people are in the joy of the festival, and « the good-hearted one shall bless » — which is not so on other days, even the Sabbaths of the year, when they are preoccupied with worries about their livelihood and their lost work ; and even on Yom Tov, the hands are raised only at the Musaf prayer, after which they leave the synagogue and rejoice in the joy of the festival. And at every Shacharit and Musaf at which the hands are not raised, the שליח צבור says « אלהינו ואלהי אבותינו… », as above at the end of siman 127 ; on Yom Kippur the hands are raised as on Yom Tov, and there are places where they are raised at Ne'ilah, and places even at Shacharit). Séif 45: these are the words at which the kohanim turn to south and north — « יברכך » « וישמרך », « אליך » « ויחנך », « אליך » « לך » « שלום » (Rama: the custom is to prolong the melody on these words, for each of them is the end of a blessing in itself ; and one says « רבון… », as explained in siman 130, while the melody of the words at the end of the verses — « וישמרך », « ויחנך », « שלום » — is prolonged ; and the מקריא does not say « רבון… ». It is forbidden to make use of a kohen, even nowadays, for it is like misusing what is consecrated, unless he has waived it).
A mourner steps out during the blessing (within the שבעה, and by the prevailing custom for the whole period). In these lands the widespread custom is to bless only on Yom Tov, at Musaf, when there is the joy of the festival. And the siman closes with the words at which the kohanim turn to the sides — each ending a distinct blessing.
The siman in one sentence: the priestly blessing needs ten and only kohanim ; the kohen washes his hands and goes up without shoes, moving his feet at « רצה » ; he faces the היכל, is called « כהנים », blesses the mitzvah, turns to the people, raises his hands and says the three verses in לשון הקודש, standing and aloud, then turns back at « שים שלום » with « רבון העולמים » ; and he is barred by things that draw the eye (מומין, dyed hands, a speech defect) or that touch the priesthood (one who killed, שכרות, a גרושה, defilement, mourning) — though many of these are lifted where he is דש בעירו.

Practical cases

Case 1 — A kohen who does not wish to bless

Situation: a kohen is in the synagogue and, for whatever reason, does not wish to go up. What should he do?
Conduct: he must not be present at the call and refuse — that is the transgression (three עשה). So he steps outside before the חזן calls « כהנים », and the custom is to stay out until the blessing is finished, so that no one suspects him of being a פגום. For the practical application, one follows one's Rav.

Case 2 — A kohen with a blemish or dyed hands

Situation: a kohen has a visible blemish on his hand, or hands stained by his trade. May he raise his hands?
Conduct: the disqualification is only because the people would stare. So if he is דש בעירו — known in his town, having been there thirty days — or if most of the town shares the same dye, or the custom is to lower the טלית over the face, he does bless. For borderline cases one follows one's Rav.

Case 3 — A kohen who has drunk wine

Situation: at a Yom Tov meal a kohen drank some wine before Musaf. May he go up to bless?
Conduct: a full רביעית of wine at one draught bars him until the wine passes ; but if he drank it in two goes, or with a little water mixed in, it is permitted. Beyond a רביעית — even diluted, even in several goes — he does not bless. For the amounts and the details, one follows one's Rav.

Comprehension questions

Check your understanding:
  1. How many are needed for the priestly blessing, and are the kohanim counted in the number (séif 1)?
  2. When does a kohen who does not go up transgress, and how does he avoid it if he does not wish to bless (seifim 2–4)?
  3. What are the four conditions of the blessing itself (séif 14)?
  4. Who is included in the blessing and who is not — and what is the case of the workers in the fields (séif 24)?
  5. Name three things that disqualify a kohen, and explain how being דש בעירו can lift a blemish (seifim 30, 35, 38, 40).

Going further

If you wish to deepen this siman:
Continue to the next simanSiman 129 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים · Level 1 — Introduction
♥ Support DAAT
📖Join the khavroutha