Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קכ״ח · נְשִׂיַאת כַּפַּיִם

דִּינֵי נְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵיזֶה דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בְּכֹהֵן וּבוֹ ס׳ סְעִיפִים:מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָרְכוּ הַכֹּהֲנִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תְבָרְכוּ וְגו׳״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״. וּמִשֶּׁנָּשְׂאוּ כַּפֵּיהֶם וּבֵרְכוּ פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם — יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מִן הַתּוֹרָה. וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיִּשְׂאוּ כַּפֵּיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה מִן הַתְּפִלּוֹת שֶׁבַּיּוֹם, (וְ)שַׁחֲרִית וּמוּסָף (דְּתַעֲנִית) וּנְעִילָה וּמִנְחָה דְּתַעֲנִית, וְגַם בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אֶלָּא שֶׁמָּנְעוּ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ שִׁכְרוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ט. וְאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, שֶׁאִם הָיוּ עֲשָׂרָה כְּשֶׁהִתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר י״ח וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מִקְצָתָן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַתְּפִלָּה אֵין שָׁם נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא אֶלָּא שֶׁקְּבָעוּהוּ חֲכָמִים בַּתְּפִלָּה אֲבָל אִם הָיוּ עֲשָׂרָה כְּשֶׁהִתְחִילוּ הַכֹּהֲנִים לְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מִקְצָתָן — גּוֹמְרִין בִּרְכָתָם, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּן. וְהַכֹּהֲנִים עוֹלִים לְמִנְיַן עֲשָׂרָה אוֹ רֹב עֲשָׂרָה, לְפִי שֶׁגַּם הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם״, כְּלוֹמַר לַכֹּהֲנִים. וַאֲפִלּוּ ט׳ כֹּהֲנִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד — מְבָרְכִים אוֹתוֹ, שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בִּלְשׁוֹן יָחִיד ״יְבָרֶכְךָ וגו׳״:

Mitsva de la Torah : les Cohanim bénissent Israël chaque jour par נשיאת כפים (« כֹּה תְבָרְכוּ »). Une fois par jour suffit מן התורה ; les Sages l’ont fixée à chaque tefila. Pas de נ״כ à moins de dix (les Cohanim comptent) ; même 9 Cohanim et 1 Israël — on le bénit (« וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם »).

זָר שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו אֲפִלּוּ עִם הַכֹּהֲנִים — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְלֹא זָרִים, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה — עֲשֵׂה:

Un זר qui lève les mains, même avec des Cohanim — עובר בעשה : « דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו... כֹּה תְבָרְכוּ » — et non les étrangers (לאו הבא מכלל עשה עשה).

כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵין בּוֹ אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִין שֶׁיִּתְבָּאֵר אִם לֹא עָלָה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת — הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר בְּג׳ עֲשֵׂה: ״כֹּה תְבָרְכוּ״, ״אָמוֹר לָהֶם״, ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקָּרָא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״, אוֹ אִם אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם אָמַר לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, וּמְתַרְגְּמִנָּן ״כַּד תֵּימַר לְהוֹן״. וְאִם לָאו — אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלָל לִשָּׂא כַּפָּיו, אֶלָּא אִם רוֹצֶה. וְהוּא שֶׁעָקַר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, אֲבָל אִם לֹא עָקַר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ — שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה, אֲפִלּוּ הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקָּרְאוּ ״כֹּהֲנִים״, וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אָמְרוּ לוֹ קֹדֶם הָ״עֲבוֹדָה״ — חַיָּב הוּא לַעֲקֹר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל ג׳ עֲשֵׂה. (וְאַף אִם לֹא אָמְרוּ לוֹ קֹדֶם הָ״עֲבוֹדָה״ אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּקְרָא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״ — צָרִיךְ הוּא לַעֲקֹר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״, שֶׁלֹּא יִגְרֹם שֶׁיְּבֻטַּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בִּרְכַּת ״עֲבוֹדָה״ וְכָל הַתְּפִלָּה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד הַחֲכָמִים לַעֲקֹר דְּבַר תּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, וְהֵם מְנָעוּהוּ מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם כָּל שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו בְּבִרְכַּת ״עֲבוֹדָה״ אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לַעֲלוֹת, אִם כֵּן לְכַתְּחִלָּה אֵין לִגְרֹם לַעֲקֹר דְּבַר תּוֹרָה. לְפִיכָךְ כָּל כֹּהֵן שֶׁהוּא חָלוּשׁ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׂא כַּפָּיו — לֹא דַּי לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲקֹר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״, אֶלָּא צָרִיךְ הוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקּוֹרֵא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״):

Tout Cohen sans empêchement qui ne monte pas — כעובר בג׳ עשה (« כֹּה תְבָרְכוּ », « אָמוֹר לָהֶם », « וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי »), s’il est à la synagogue à l’appel « כֹּהֲנִים » ou si on lui dit de monter/laver ; à condition d’avoir עקר רגליו à la « עֲבוֹדָה ».

וְאִם עָלָה כְּבָר פַּעַם אַחַת בְּיוֹם זֶה — שׁוּב אֵינוֹ עוֹבֵר אֲפִלּוּ אָמְרוּ לוֹ ״עֲלֵה״, שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה, וְתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּכָל תְּפִלַּת צִבּוּר — יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בְּכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם רוֹצֶה לַעֲלוֹת פַּעַם שֵׁנִית בְּיוֹם זֶה — יָכוֹל לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ צִבּוּר שֶׁכְּבָר נָשָׂא כַּפָּיו הַיּוֹם, כְּגוֹן בְּשַׁחֲרִית וּמוּסָף (וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ מְחֻיָּב לִשָּׂא כַּפָּיו מִצַּד עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁתִּהְיֶה נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה זוֹ, וְיָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו כְּמוֹ עַל כָּל שְׁאָר תַּקָּנוֹת וּמִצְווֹת דִּבְרֵי סוֹפְרִים):

S’il est déjà monté une fois ce jour — il ne transgresse plus, même si on lui dit « עֲלֵה » (déjà יצא מן התורה) ; il peut néanmoins remonter et bénir une seconde tefila (מוסף).

כֹּהֲנִים שֶׁאֵינָם רוֹצִים לַעֲלוֹת לַדּוּכָן וְיוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵין צְרִיכִים לִשְׁהוֹת חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״ וְאַחַר כָּךְ רַשָּׁאִים לִכָּנֵס, שֶׁאַף שֶׁהֵם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁשְּׁאָר הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם וְהֵם אֵינָם נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לַעֲלוֹת, וּכְשֶׁקָּרְאוּ ״כֹּהֲנִים״ לֹא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא קָרְאוּ לָהֶם כְּלָל. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּהֲנִים נָהֲגוּ סִלְסוּל שֶׁלֹּא לִכָּנֵס עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַשְּׁאָר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם פְּגוּמִים, דְּהַיְנוּ בְּנֵי גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה, אִם יִהְיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם וְהֵם אֵינָם נוֹשְׂאִים עִמָּהֶם. וּמִטַּעַם זֶה יוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם ״רְצֵה״, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם פְּגוּמִים כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים שֶׁעוֹקְרִים רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן וְהֵם אֵינָם עוֹקְרִים. וְכֵן מִטַּעַם זֶה אַף הַפְּסוּלִין לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת פְּגָמָם יוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁעַת הַדּוּכָן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם פְּגוּמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא יָצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקּוֹרֵא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״, וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ לָהֶם לַעֲלוֹת — לֹא יַעֲלוּ, אֲפִלּוּ אֵינָן פְּסוּלִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה כְּשֶׁקּוֹרְאִין אוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לַעֲקֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ עוֹבֵר כְּלוּם כֵּיוָן שֶׁחֲכָמִים מְנָעוּהוּ:

Cohanim qui ne veulent pas monter et sortent — ne doivent rester dehors que pendant l’appel ; usage de sortir avant « רְצֵה » pour qu’on ne les dise pas פְּגוּמִים (בני גרושה/חלוצה). S’ils sont restés, même si on leur dit — ils ne montent pas.

תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ כֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדָּלִים אוֹ בְּמִנְעָלִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּסֵק לְאֶחָד רְצוּעוֹת הַסַּנְדָּל אוֹ הַמִּנְעָל וְיִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו וְיֵשֵׁב לְקָשְׁרָהּ וַחֲבֵרָיו מְבָרְכִין, וְיָבוֹאוּ לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה וּלְפִיכָךְ הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ. וַאֲפִלּוּ מִנְעָלִים שֶׁאֵין בָּהֶם רְצוּעָה מְקֻשֶּׁרֶת — אָסוּר, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּגְזֵרָתָם בֵּין מִנְעָל לְמִנְעָל. אֲבָל בָּתֵּי שׁוֹקַיִם מֻתָּרִים, אֲפִלּוּ אֵינָן בָּתֵּי שׁוֹקַיִם וּמִכְנָסַיִם יַחַד אֶלָּא קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ בִּרְצוּעָה סָמוּךְ לָאַרְכֻּבָּה — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּפָּסֵק הָרְצוּעָה וְיֵשֵׁב לְקָשְׁרָהּ, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ (חֲכָמִים) אֶלָּא בִּרְצוּעוֹת סַנְדָּל שֶׁגְּנַאי הוּא לוֹ וּמִתְלוֹצְצִין עָלָיו כְּשֶׁסַּנְדָּלוֹ מֻתֶּרֶת, אֲבָל בְּהַתָּרַת רְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִין בָּהּ בָּתֵּי שׁוֹקַיִם — אֵין בָּהּ גְּנַאי כָּל כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּכָּל מָקוֹם אִם הֵם שֶׁל עוֹר אֲסוּרִים, שֶׁבִּכְלַל מִנְעָל הֵם וּבְמִנְעָלִים לֹא חִלְּקוּ וְאָסְרוּ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ רְצוּעָה כְּלָל. וְאִם הֵם שֶׁל בֶּגֶד מְחֻפֶּה עוֹר — אֵינָם בִּכְלַל מִנְעָל לְעִנְיָן זֶה וּמֻתָּרִים. וַאֲפִלּוּ שֶׁל עוֹר לְבַד אִם הֵם בָּתֵּי שׁוֹקַיִם וּמִכְנָסַיִם יַחַד כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים עַד הַמָּתְנַיִם — אֵינָן בִּכְלַל מִנְעָלִים. אֲבָל נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לְהָקֵל בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם בְּכָל עִנְיָן:

תקנה de ne pas monter au דוכן en סנדלים/מנעלים (crainte qu’une lanière se rompe et qu’il s’asseye pour la nouer) ; בָּתֵּי שׁוֹקַיִם permis ; יש אומרים : si en cuir — interdits.

טוֹב לִזָּהֵר לְהַצְנִיעַ הַמִּנְעָלִים תַּחַת הַסַּפְסָלִין שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְגֻלִּים וְנִרְאִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִבּוּר:

Bien de dissimuler les chaussures sous les bancs, qu’elles ne soient pas visibles, par כבוד הצבור.

כָּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳״. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל יָדָיו שַׁחֲרִית — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל לִפְנֵי עֲלוֹתוֹ לַדּוּכָן, שֶׁתִּהְיֶה תֵּכֶף לָהּ בְּרָכָה, וְשִׁעוּר תְּכִיפָה יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ו, וְלָכֵן צָרִיךְ לִטֹּל סָמוּךְ לִ״רְצֵה״ (וּבִ״רְצֵה״ הֵם עוֹקְרִים רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ בִּ״רְצֵה״ וּבְ״מוֹדִים״). וְשִׁעוּר נְטִילָה זוֹ כְּשִׁעוּר קִדּוּשׁ יָדַיִם לִפְנֵי עֲבוֹדָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, דְּהַיְנוּ עַד הַפֶּרֶק שֶׁהוּא חִבּוּר הַיָּד וְהַזְּרוֹעַ. וְאֶפְשָׁר שֶׁצָּרִיךְ גַּם כֵּן מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּתָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ס, וְשֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי הַכֹּהֵן מִכֹּחַ אָדָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ט, וּכְמוֹ בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ:

Cohen qui n’a pas lavé les mains ne bénit pas (« שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ ») ; même s’il a lavé le matin — relaver avant de monter (תֵּכֶף לָהּ בְּרָכָה), jusqu’au poignet (הַפֶּרֶק), comme קידוש ידים au Temple.

וְאֵין לְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּנְטִילַת שַׁחֲרִית, וְלֹא הִצְרִיכוּ לִטֹּל לִפְנֵי נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא כְּשֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו אַחַר נְטִילַת שַׁחֲרִית. וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁבִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין יָדַיִם לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וּבְמוּסָף נוֹטְלִין מִפְּנֵי הֶסַּח הַדַּעַת, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין, אֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֶסַּח הַדַּעַת אֵינוֹ פּוֹסֵל לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל לִשְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְלֹא הִצְרִיכוּ לִטֹּל יָדָיו לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא כְּשֶׁנָּגְעוּ יָדָיו בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְלֹא דַּי לָהֶן נִקָּיוֹן בְּעָלְמָא כְּמוֹ לִשְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה. לְפִיכָךְ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף אַחַר שֶׁבֵּרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית — לְדִבְרֵי הַכֹּל חַיָּב לִטֹּל וּלְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם שֵׁנִית קֹדֶם עֲלוֹתוֹ לַדּוּכָן. אֲבָל מַה לַּעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵּן, לָכֵן כָּל כֹּהֵן יָרֵא וְחָרֵד יִשְׁמֹר יָדָיו מִשְּׁעַת נְטִילָתוֹ שַׁחֲרִית שֶׁלֹּא לִגַּע בְּמָקוֹם הַמְלֻכְלָךְ שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם פַּעַם ב׳:

On ne bénit pas sur cette נטילה (ספק ברכות להקל) ; qui a touché un endroit sale après la נטילה שחרית — de l’avis de tous doit relaver et bénir avant de monter.

נוֹהֲגִים שֶׁהַלֵּוִי יִצֹּק מַיִם עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים, עַל שֵׁם ״וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וְגו׳ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ״. וּכְדֵי שֶׁהַכֹּהֲנִים יוֹסִיפוּ קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתָם, שֶׁמַּקְדִּישִׁים יְדֵיהֶם מִן הַלְּוִיִּם הַנִּקְרָאִים קְדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם״. וְלֵוִי הַמְקַדֵּשׁ יְדֵי הַכֹּהֲנִים — יֵשׁ לוֹ לְהִתְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ תְּחִלָּה, שֶׁיִּטֹּל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיִּצֹּק עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים, שֶׁאֵיךְ יוֹסִיף קְדֻשָּׁה וְהוּא אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ סוֹמְכִין הַלְּוִיִּם עַל נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית, אֲבָל אִם נָגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף — רָאוּי הוּא שֶׁיִּטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה. וְאִם אֵין שָׁם לֵוִי — יִצֹּק בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, שֶׁהַלֵּוִי הוּא קָדוֹשׁ עַל יָדוֹ. אֲבָל בְּכוֹר לְאָב בִּלְבַד אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה עַכְשָׁו, שֶׁנִּטַּל הָעֲבוֹדָה מִבְּכוֹרוֹת. וְאִם אֵין שָׁם לֹא לֵוִי וְלֹא בְּכוֹר — טוֹב שֶׁיִּטֹּל יָדָיו הַכֹּהֵן בְּעַצְמוֹ מִשֶּׁיִּטֹּל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמּוּטָב שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי עַצְמוֹ שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִשֶּׁיִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ כְּמוֹתוֹ:

Le לוי verse l’eau sur les mains des Cohanim (« וְיִלָּווּ עָלֶיךָ ») et se sanctifie d’abord (se lave avant) ; à défaut un בכור פטר רחם ; sinon le Cohen lui-même plutôt qu’un Israël.

אִם הַלֵּוִי חָכָם וְהַכֹּהֲנִים עַמֵּי הָאָרֶץ — אֵין צָרִיךְ לִתֵּן מַיִם עַל יְדֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בִּכְבוֹד תּוֹרָתוֹ. וְאִם מִקְצָת הַכֹּהֲנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים — צָרִיךְ לִצֹּק עַל כֻּלָּם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף אִם כֻּלָּם עַמֵּי הָאָרֶץ צָרִיךְ לִצֹּק מַיִם עַל יְדֵיהֶם (מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכֹּהֵן עַם הָאָרֶץ עוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה לִפְנֵי לֵוִי חָכָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ה). וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַלֵּוִי מוֹנֵעַ עַצְמוֹ בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לְשָׁרֵת הַכֹּהֲנִים לִצֹּק מַיִם עַל יְדֵיהֶם — אֵין לָחֹש לְמַחֲלֹקֶת כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחֹש בְּחָכָם הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן בִּפְנֵי הַכֹּהֵן). וּמִכָּל מָקוֹם, אִם רוֹצֶה לֵוִי לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ וְלִצֹּק עַל יְדֵי כֹּהֲנִים — רַשַּׁאי, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כְּדֵי לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים. וְאֵין בָּזֶה אִסּוּר מִשּׁוּם זִלְזוּל תּוֹרָתוֹ (כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְשָׁרֵת אֶת הַכֹּהֲנִים דֶּרֶךְ חֹק וּמִשְׁפַּט כְּהֻנָּה אֶלָּא מִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתָם, וְאֵין אִסּוּר כְּלָל לְחָכָם לְזַלְזֵל אֶת עַצְמוֹ מִשּׁוּם אֵיזוֹ הִדּוּר מִצְוָה וְהוֹסָפַת קְדֻשָּׁה, וְאַדְּרַבָּה זֶהוּ כְּבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ן):

Si le לוי est חכם et les Cohanim עמי הארץ — inutile de verser, pour ne pas déprécier sa Torah ; mais s’il veut מוחל sur son honneur — permis et נכון, pour ajouter קדושה.

כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״עֲבוֹדָה״ — שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״, וְאַחַר כָּךְ ״וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְגו׳״, מַשְׁמָע שֶׁבֵּרַךְ קֹדֶם שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֵהָעֲבוֹדָה, לָכֵן תִּקְּנוּ בַּתְּפִלָּה שֶׁיַּעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן קֹדֶם סִיּוּם בִּרְכַּת הָ״עֲבוֹדָה״. וְאַף אִם לֹא יַעֲלוּ לַדּוּכָן מַמָּשׁ אֶלָּא שֶׁעוֹקְרִים רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן עַד לְאַחַר ״רְצֵה״ וּ״מוֹדִים״ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ עָלָה בָּ״עֲבוֹדָה״. וּלְכַתְּחִלָּה יַעֲקֹר כָּל כֹּהֵן מִמְּקוֹמוֹ כְּשֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״רְצֵה״:

Cohen qui ne monte pas avant la fin de « עֲבוֹדָה » — ne monte plus (« וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן... וַיֵּרֶד ») ; il suffit d’avoir bougé les pieds à « רְצֵה », même s’il n’atteint le דוכן qu’après « מוֹדִים ».

אֲפִלּוּ אִם הָיָה אָנוּס וְלֹא עָקַר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ — לֹא יַעֲלֶה, וְאִם עָלָה — לֹא יֵרֵד. וְאִם עָקַר רַגְלָיו מִבֵּיתוֹ לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא כְּדֵי לַעֲלוֹת לַדּוּכָן — אֵין עֲקִירָה זוֹ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו מִבֵּיתוֹ לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לַעֲלוֹת לַדּוּכָן — עֲקִירָה זוֹ מוֹעֶלֶת אִם הָיְתָה קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״עֲבוֹדָה״, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת:

Même אנוס qui n’a pas bougé les pieds à « עֲבוֹדָה » — ne monte pas (monté, il ne descend pas) ; sortir de chez soi pour monter au דוכן vaut עקירה, si c’est avant la fin de « עֲבוֹדָה ».

כְּשֶׁעוֹקְרִים הַכֹּהֲנִים רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן — אוֹמְרִים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָווֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. וְטוֹב שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּפִלָּה זוֹ מִיָּד שֶׁעוֹקְרִין רַגְלֵיהֶם בָּ״עֲבוֹדָה״, אֶלָּא יַמְתִּינוּ עַד אַחַר שֶׁיֹּאמְרוּ ״מוֹדִים״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְאָז יַחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וְיֹאמְרוּ תְּפִלָּה זוֹ, וְיַאֲרִיכוּ בָּהּ עַד שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״הוֹדָאָה״, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הַקָּהָל אָמֵן עַל שְׁתֵּיהֶם:

En bougeant les pieds ils disent « יְהִי רָצוֹן... בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ מִכְשׁוֹל » ; mieux de la dire après « מוֹדִים » et de l’allonger jusqu’à la fin de « הוֹדָאָה ».

כְּשֶׁהֵם עוֹמְדִין בַּדּוּכָן וּפְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם — אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְאֵינָן פּוֹשְׁטִין וּפוֹרְסִים יְדֵיהֶם עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״, שֶׁאָז מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״, מַשְׁמָע שֶׁפָּשַׁט יָדָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה (שֶׁאִם הָיוּ יָדָיו כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ הַכַּף — נִמְצָא שֶׁלֹּא נָשָׂא וְהִגְבִּיהַּ כָּל הַיָּד לְגַמְרֵי). וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״ אֶלָּא לִשְׁנַיִם, שֶׁהַפָּסוּק ״אָמוֹר לָהֶם״, שֶׁתַּרְגּוּמוֹ ״כַּד תֵּמְרוּן לְהוֹן״, מַשְׁמָע לִשְׁנַיִם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶלָּא כֹּהֵן אֶחָד — אֵינוֹ קוֹרֵא לוֹ, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ מַחֲזִיר פָּנָיו וְנוֹשֵׂא כַּפָּיו וּמְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא כַּפָּיו (וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ מְחֻיָּב לִשָּׂא כַּפָּיו כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל כֵּיוָן שֶׁאֵין קוֹרְאִין לוֹ). וַאֲפִלּוּ אִם הֵם ב׳ אֶלָּא שֶׁאֶחָד מֵהֶן קָטָן — אֵין קוֹרְאִים לָהֶם:

Sur le דוכן, doigts repliés jusqu’à l’appel « כֹּהֲנִים » — alors ils se tournent et écartent les mains (« וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן... אֶל הָעָם ») ; on n’appelle que pour deux (« אָמוֹר לָהֶם » — pluriel) ; pour un seul, il se tourne de lui-même.

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״ כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם, אֶלָּא מִיָּד כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״מוֹדִים״ קוֹרֵא בְּקוֹל רָם ״כֹּהֲנִים״. וְאֵין קְרִיאָה זוֹ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, הוֹאִיל וּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם הוּא צֹרֶךְ הַתְּפִלָּה. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כו׳״ בְּלַחַשׁ עַד מִלַּת ״כֹּהֲנִים״ שֶׁאוֹמְרָהּ בְּקוֹל רָם, וְהִיא קְרִיאָה לַכֹּהֲנִים, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר ״עַם קְדוֹשֶׁיךָ כָּאָמוּר״ בְּלַחַשׁ. וּמִפְּנֵי זֶה אֵין קְרִיאָה זוֹ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה וּתְפִלָּה:

Certains lieux disent seulement « כֹּהֲנִים » après « מוֹדִים » ; chez nous le ש״צ dit « אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ » à voix basse jusqu’à « כֹּהֲנִים » (à voix haute, = l’appel), puis « עַם קְדוֹשֶׁיךָ » à voix basse — ce n’est pas un הפסק.

כְּשֶׁמַּחֲזִירִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם — מְבָרְכִין: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״. וְכֻלָּם מְבָרְכִים. וְלֹא יְבָרֵךְ אֶחָד וְהָאֲחֵרִים יַעֲנוּ אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ כְּשֶׁפְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַתְחִיל הַבְּרָכָה כְּשֶׁפְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּמַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם וְגוֹמְרִים, לָצֵאת יְדֵי ב׳ הַסְּבָרוֹת. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל מְבָרְכִין קֹדֶם שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִפְרְסוּ כַּפֵּיהֶם, שֶׁנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם הִיא עִקַּר מִצְוַת (הַתּוֹרָה), וְכָל הַמִּצְווֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לְהַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָן לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל הַחֲזָרַת פְּנֵיהֶם אֵינָהּ מִגּוּף הַמִּצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְעַכֶּבֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

En se tournant vers le peuple ils bénissent « אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן... בְּאַהֲבָה » ; tous bénissent (pas un seul avec réponse אמן, מפני הטירוף) ; on bénit avant de lever les mains (עובר לעשייתן).

אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת פְּנֵי הַכֹּהֲנִים כְּלַפֵּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הַהֵיכָל קָבוּעַ בַּצָּפוֹן וְהַתֵּבָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְפָנֶיהָ הִיא בַּמִּזְרָח — הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים לִפְנֵי הַהֵיכָל בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם כְּלַפֵּי הָעָם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין הַהֵיכָל מְעַכְּבָם כְּלָל בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, שֶׁאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה הַכֹּהֲנִים מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּמְבָרְכִים:

Pas besoin que les faces des Cohanim soient vers le ש״צ : même si le היכל est au nord et la תיבה à l’est, ils font face au sud, vers le peuple ; le היכל ne les empêche pas — ils bénissent même sans ספר תורה.

ב׳ כֹּהֲנִים הַשּׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה — מֻתָּרִים לַעֲלוֹת בְּיַחַד. וְאֵין אֶחָד יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ ״עֲלֵה אַתָּה בְּשַׁחֲרִית וַאֲנִי בְּמוּסָף״ אוֹ לְהִפּוּךְ, כִּי יָכוֹל לוֹמַר ״אֲנִי רוֹצֶה לְבָרֵךְ בִּשְׁתֵּיהֶן״. אֲבָל כֹּהֵן הַשּׂוֹנֵא אֶת הַצִּבּוּר אוֹ הַצִּבּוּר שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ — סַכָּנָה הִיא לַכֹּהֵן אִם יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו (וְלָכֵן יֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת). וְעַל זֶה תִּקְּנוּ בַּבְּרָכָה ״לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״:

Deux Cohanim qui se haïssent — montent ensemble (chacun peut vouloir bénir aux deux tefilot) ; mais un Cohen qui hait le צבור (ou l’inverse) — danger : qu’il sorte ; d’où l’on a institué « בְּאַהֲבָה ».

אַחַר הַבְּרָכָה קֹדֶם שֶׁמַּתְחִילִין ״יְבָרֶכְךָ״ — צְרִיכִים לְהַגְבִּיהַּ יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים אֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְיֵשׁ לְהַגְבִּיהַּ יָד הַיְמָנִית קְצָת לְמַעְלָה מֵהַשְּׂמָאלִית, וְרֶמֶז לַדָּבָר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו״, כְּתִיב ״יָדוֹ״. וּפוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְנוֹהֲגִים לַחֲלֹק רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם, עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ ״מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״ — שֶׁשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁיהֶם וּמֵצִיץ מִבֵּין חֲרַכֵּי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם. וְנוֹהֲגִין לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת ה׳ אֲוִירִים: בֵּין ב׳ אֶצְבָּעוֹת לְב׳ אֶצְבָּעוֹת אֲוִיר אֶחָד, וּבֵין אֶצְבַּע לָאֲגוּדָל, וְכֵן בְּיָד שְׁנִיָּה, וּבֵין גּוּדָל לַגּוּדָל, לְקַיֵּם מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, וּבֵין תֵּבָה לְתֵבָה רַשָּׁאִים לְקָרֵב הָאֲגוּדָלִים זֶה בָּזֶה (וְהוּא הַדִּין שְׁאָר אֶצְבָּעוֹת). וְיֵשׁ נִזְהָרִין בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַתֵּבוֹת לְהַנִּיחַ אֲגוּדַל יָמִין עַל שְׂמֹאל שֶׁיִּהְיֶה כְּעֵין חַלּוֹן בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה ה׳ חַלּוֹנוֹת (שֶׁ״חֲרַכִּים״ הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל חַלּוֹנוֹת). וְנָהֲגוּ לִפְרֹשׂ יְדֵיהֶם בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה תּוֹךְ כַּפֵּיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ וַאֲחוֹרֵי יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד הַשָּׁמַיִם, הֶפֶךְ מִפְּרִישַׂת יָדַיִם לִתְפִלָּה:

Après la ברכה, avant « יְבָרֶכְךָ » — lever les mains à hauteur d’épaules, la droite un peu au-dessus (« יָדוֹ » כתיב) ; écarter les doigts (מדרש « מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים ») pour cinq אוירים ; paumes vers la terre, dos vers le ciel.

מִצְוָה לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים כָּל תֵּבָה וְתֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם יְבָרֶכְךָ וְגוֹמֵר״, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲמִירָה לָהֶם עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, שֶׁאִם לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְתַרְגּוּמוֹ ״כַּד תֵּימְרוּן לְהוֹן״ — לֹא הָיָה רָאוּי לִכְתֹּב ״אָמוֹר לָהֶם״ לִפְנֵי הַבְּרָכָה אֶלָּא לִפְנֵי ״כֹּה תְבָרְכוּ״, שֶׁהֲרֵי אֵינָן מְצֻוִּים לְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן קָרְאוּ לָהֶם, אֶלָּא כַּוָּנַת הַכָּתוּב שֶׁאַף אִם חָל עֲלֵיהֶם הַצִּוּוּי לְבָרֵךְ כְּגוֹן שֶׁקָּרְאוּ לָהֶם — מִצְוָה לוֹמַר לָהֶם כָּל הַבְּרָכָה מִלָּה בְּמִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין זֶה מְעַכֵּב כְּלָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁכְּבָר חָל עֲלֵיהֶם הַצִּוּוּי מִשֶּׁקָּרְאוּ לָהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ מַתְחִילִין הַכֹּהֲנִים מֵעַצְמָם וְאֵין צָרִיךְ לְהַקְרוֹת, שֶׁבְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה אֵין לָחֹשׁ לְטָעוּת (וְאַף שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲמִירָה עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, מִכָּל מָקוֹם בְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה דַּי בָּאֲמִירָה שֶׁאָמְרוּ לָהֶם לְבָרֵךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁקָּרְאוּ אוֹתָם ״כֹּהֲנִים״, שֶׁקְּרִיאָה זוֹ הִיא אֲמִירָה לָהֶם שֶׁיְּבָרְכוּ, וְאֵין בְּרָכָה פְּחוּתָה מִתֵּבָה אַחַת. אֲבָל לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ — הֲרֵי בֵּרְכוּ כְּבָר בְּרָכָה אַחַת וְקִיְּמוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ לָהֶם לְבָרֵךְ, לָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר לָהֶם עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם הוּא כֹּהֵן אֶחָד שֶׁאֵין קוֹרִין לוֹ — צָרִיךְ לְהַקְרוֹתוֹ אַף תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֲמִירָה עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, לְהַקְרוֹת אַף תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ בְּכָל עִנְיָן:

מצוה de faire répéter chaque mot aux Cohanim (« אָמוֹר לָהֶם » — sur chaque דיבור), qu’ils ne se trompent pas ; יש אומרים que « יְבָרֶכְךָ » ils le commencent seuls ; chez nous on fait aussi répéter « יְבָרֶכְךָ ».

לְכַתְּחִלָּה נָכוֹן שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים הִיא מִכְּלַל הַתְּפִלָּה לָכֵן טוֹב שֶׁיֹּאמְרֶנָּה הַמִּתְפַּלֵּל, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא כֹּהֵן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן אֵין הַקְרָאָתָם אוֹתָם חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה:

Idéalement le ש״צ fait répéter (ברכת כהנים fait partie de la tefila, mieux vaut que le priant la dise), sauf s’il est Cohen ; et cette הקראה n’est pas un הפסק.

אֵין מְבָרְכִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבַעֲמִידָה וּבְקוֹל רָם וּבִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצְאוּ אִם שִׁנּוּ בְּאַחַת מֵאֵלֶּה. בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה תְבָרְכוּ״, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. בַּעֲמִידָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, מַה שֵּׁרוּת מְעֻמָּד שֶׁנֶּאֱמַר ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ — אַף בְּרָכָה מְעֻמָּד. אֲבָל הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לֵישֵׁב, רַק שֶׁיִּהְיֶה פְּנֵיהֶם נֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים (אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין זֶה מְעַכֵּב, שֶׁהֲרֵי עִיר שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים כֻּלָּם עוֹלִים לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבָרְכִין כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר). בְּקוֹל רָם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ בְּקוֹל כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע — אַף כָּאן אֵין אוֹמְרִים הַבְּרָכָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם בְּלַחַשׁ אֶלָּא עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה. וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לוֹמַר בַּמְעֻלֶּה שֶׁבַּקּוֹלוֹת, לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן, אֶלָּא בֵּינוֹנִי:

On ne bénit qu’en לשון הקודש, בעמידה, בקול רם ובנשיאת כפים — même בדיעבד cela empêche si l’un manque. Le צבור peut s’asseoir, mais פנים כנגד פנים, à voix moyenne (בינוני).

הַכֹּהֲנִים עוֹנִים אַחַר הַמַּקְרֵא עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה עַד שֶׁיְּסַיְּמוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְאָז עוֹנִין הַצִבּוּר אָמֵן. וְכֵן אַחַר פָּסוּק ב׳. וְכֵן אַחַר פָּסוּק ג׳. וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״שִׂים שָׁלוֹם״, וְאָז הַכֹּהֲנִים מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וְאוֹמְרִים: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, עֲשֵׂה אַתָּה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְנוֹהֲגִים לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה זוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״שִׂים שָׁלוֹם״, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הַצִבּוּר אָמֵן עַל שְׁתֵּיהֶן. וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ — יֹאמְרוּ ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם כו׳״, וִיכַוְּנוּ לִגְמֹר עִם הַשְּׁלִיחַ צִּבּוּר. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר שֶׁמַּאֲרִיכִים בַּנִּגּוּנִים ״הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ״ — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ ״רִבּוֹן״ עַד לְבַסּוֹף, שֶׁיִּגְמְרוּ עִם הַשְּׁלִיחַ צִּבּוּר:

Les Cohanim répondent au מקריא mot par mot jusqu’à la fin du 1er verset — le צבור répond אמן ; de même après le 2e et le 3e ; puis à « שִׂים שָׁלוֹם » ils se tournent au היכל et disent « רִבּוֹן הָעוֹלָמִים... הַשְׁקִיפָה » (à défaut « אַדִּיר בַּמָּרוֹם »).

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר לַהֵיכָל עַד שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״שִׂים שָׁלוֹם״. וְאֵינָם רַשָּׁאִים לָכֹף אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם מִפְּשִׁיטָתָן לִהְיוֹת כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וְאֵינָם רַשָּׁאִים לַעֲבֹר מִן הַדּוּכָן וְלֵילֵךְ עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת ״שִׂים שָׁלוֹם״, אֶלָּא עוֹמְדִים שָׁם כְּפוּפִים לִפְנֵי הַהֵיכָל. וְלֹא יְדַבְּרוּ עַד שֶׁיֵּרְדוּ מִן הַדּוּכָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצְּרִיכִים לְהַמְתִּין מִלֵּירֵד עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִבּוּר אַחַר בִּרְכַּת ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁכָּל שֶׁלֹּא כָּלְתָה עֲנִיַּת אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים — עֲדַיִן לֹא נִסְתַּיְּמָה הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ד. וְכֵן הַמִּנְהָג:

Ils ne se retournent au היכל qu’au début de « שִׂים שָׁלוֹם » ; ne replient pas les doigts avant de s’être retournés ; ne quittent pas le דוכן avant la fin de « שִׂים שָׁלוֹם », et (יש מי שאומר, וכן המנהג) avant la fin de l’אמן du רוב הצבור.

כְּשֶׁמַּחֲזִירִים פְּנֵיהֶם, בֵּין בַּתְּחִלָּה שֶׁמַּחֲזִירִים פְּנֵיהֶם מִן הַהֵיכָל כְּלַפֵּי הָעָם בֵּין בַּסּוֹף שֶׁמַּחֲזִירִים פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר לַהֵיכָל — לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין, שֶׁכְּשֶׁעוֹמְדִים תְּחִלָּה וּפְנֵיהֶם לַמִּזְרָח — יִפְנוּ לְצַד דָּרוֹם וְאַחַר כָּךְ לַמַּעֲרָב נֶגֶד הַצִּבּוּר, וּבַחֲזָרָתָם לַמִּזְרָח — יִפְנוּ לְצַד צָפוֹן שֶׁהוּא יְמִינָם כְּשֶׁפְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַצִּבּוּר לַמַּעֲרָב:

En se retournant, au début (vers le peuple) comme à la fin (vers le היכל) — toujours דרך ימין (sud puis ouest, puis nord au retour).

כְּשֶׁיּוֹרְדִין מִן הַדּוּכָן — לֹא יַחֲזִירוּ אֲחוֹרֵיהֶם לַהֵיכָל, אֶלָּא יְצַדְּדוּ וְיַחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם קְצָת לַהֵיכָל, כְּתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ שֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִלְּפָנָיו. וְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ — יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בְּמִנְעֲלֵיהֶם הַמְטֻנָּפִים. וְאִם נָגְעוּ — יִטְּלוּ יְדֵיהֶם לִתְפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלְלוּ אַחַר כָּךְ. וְאַף אִם אֵינָם מְטֻנָּפִים — צְרִיכִים לִטֹּל יְדֵיהֶם אִם נָגְעוּ בָּהֶן, מִפְּנֵי סַכָּנַת רוּחַ רָעָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳:

En descendant, ne pas tourner le dos au היכל mais s’en aller de biais (comme un élève quittant son maître) ; après, laver les mains s’ils ont touché leurs chaussures (souillées, ou סכנת רוח רעה — סימן ד).

אֵין הַקּוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״ רַשַּׁאי לִקְרוֹת ״כֹּהֲנִים״ עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי (רֹב) הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁעוֹנִים אַחַר בִּרְכַּת ״מוֹדִים״, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״ כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם (שֶׁעַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי (רֹב) הַצִּבּוּר — אִי אֶפְשָׁר לַכֹּהֲנִים לִשְׁמֹעַ קְרִיאָתוֹ אוֹתָם, שֶׁב׳ קוֹלוֹת כְּאֶחָד אֵינָם נִשְׁמָעִים). וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן״, עַד שֶׁיִּכְלֶה דִּבּוּר קְרִיאַת כֹּהֲנִים מִפִּי הַקּוֹרֵא. וְאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ הַכֹּהֲנִים ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן״ — אֵינָם רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל ״יְבָרֶכְךָ״ עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי כָּל הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁעוֹנִים אַחַר בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן״. וְאַף אִם יֵשׁ בַּצִּבּוּר (אֵיזֶה) קְצָת שֶׁטּוֹעִים וּמַאֲרִיכִים בְּאָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי, בְּעִנְיָן שֶׁאַף שֶׁלְּאַחַר שֶׁכָּלְתָה תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ מִפִּי הַמַּקְרֵא בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין גַּם תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ עֲדַיִן לֹא כָּלְתָה אָמֵן מִפִּיהֶם — צָרִיךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁהוּא חִיּוּב עַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה לִשְׁמֹעַ כָּל הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אֲבָל הַמַּקְרֵא אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין אֶלָּא עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין חוֹבָה כְּלָל עַל הַצִּבּוּר לִשְׁמֹעַ מֵהַמַּקְרֵא אֶלָּא עַל הַכֹּהֲנִים (וּמִכָּל מָקוֹם קֹדֶם שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר אִי אֶפְשָׁר לַכֹּהֲנִים לִשְׁמֹעַ מִן הַמַּקְרֵא, שֶׁב׳ קוֹלוֹת אֵינָם נִשְׁמָעִים). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם הַקּוֹרֵא כֹּהֲנִים צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי כָּל הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁל בִּרְכַּת ״מוֹדִים״. וְכֵן הַמַּקְרֵא צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי כָּל הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁל בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ״, שֶׁאִם יִקְרָא כֹּהֲנִים אוֹ מַקְרֵא אוֹתָם בְּעוֹד שֶׁקְּצָת מַאֲרִיכִין בְּאָמֵן — לֹא יִשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים קְרִיאָתוֹ לָהֶם אוֹ הַקְרָאָתוֹ אוֹתָם, שֶׁב׳ קוֹלוֹת אֵינָן נִשְׁמָעִין. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם:

Le קורא ne rappelle « כֹּהֲנִים » qu’après la fin de l’אמן de « מוֹדִים » ; les Cohanim ne commencent « אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ » qu’après la fin de l’appel, ni « יְבָרֶכְךָ » avant la fin de l’אמן — car ב׳ קולות כאחד אינם נשמעים.

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל בַּתֵּבָה עַד שֶׁתִּכְלֶה הַתֵּבָה מִפִּי הַמַּקְרֵא (כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַצִּבּוּר הַתֵּבָה יָפֶה מִפִּי הַכֹּהֲנִים וְלֹא תִּתְעָרֵב בָּהּ שְׁמִיעָתָם מֵהַמַּקְרֵא). וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים, בֵּין בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, בֵּין בְּפָסוּק ב׳ אוֹ ג׳. וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לְהַתְחִיל ״שִׂים שָׁלוֹם״ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר. אֲבָל אִם יֵשׁ מִעוּט שֶׁמַּאֲרִיכִין בָּאָמֵן — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ד. וּמִיָּד שֶׁמַּתְחִיל ״שִׂים שָׁלוֹם״ — אוֹמְרִים הַכֹּהֲנִים ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים״:

Les Cohanim ne commencent un mot qu’après que le מקריא l’a fini ; le צבור ne répond אמן qu’après la fin de la ברכה (chaque verset) ; le ש״צ ne commence « שִׂים שָׁלוֹם » qu’après l’אמן du רוב (מיעוט qui allonge — on n’attend pas).

אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר (סִיּוּם) בְּרָכָה שֶׁל כֹּהֲנִים, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף שֶׁמָּא תִּתְבַּלְבֵּל דַּעְתּוֹ וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן לַחֲזֹר לְבִרְכַּת ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת אָמֵן כָּרָאוּי — הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת וְלֹא יוּכַל לַחֲזֹר מַהֵר לִתְפִלָּתוֹ וְיִטְעֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ עוֹנֶה אָמֵן הוּא נוֹתֵן דַּעְתּוֹ עַל תְּפִלָּתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין. אֲבָל מִפְּנֵי הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה אֵין לָחֹש בְּאָמֵן שֶׁאַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים מִכְּלַל הַתְּפִלָּה הוּא. וְאִם מֻבְטָח בְּעַצְמוֹ שֶׁיַּחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ בְּלֹא טֵרוּף הַדַּעַת — רַשַּׁאי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְכָל שֶׁכֵּן עַכְשָׁו שֶׁמִּתְפַּלְלִין מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר, שֶׁאֵין לָחֹש כָּל כָּךְ לְטָעוּת:

Le ש״צ ne répond pas אמן après la ברכה des Cohanim (מפני הטירוף, qu’il ne se trouble pour reprendre « שִׂים שָׁלוֹם ») ; ce n’est pas un הפסק (ברכת כהנים fait partie de la tefila) ; s’il est מובטח — permis, וכן שמתפללין מתוך הספר.

וְכֵן הַמַּקְרֵא אֶת הַכֹּהֲנִים, בֵּין שֶׁהוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר בֵּין אַחֵר — לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר סִיּוּם פָּסוּק א׳ אוֹ ב׳ שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לְכַוֵּן מַהֵר לָדַעַת לְהַתְחִיל פָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, שֶׁיִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ אֵיזוֹ פָּסוּק יֵשׁ לוֹ לְהַקְרוֹת אִם ב׳ אוֹ ג׳. אֲבָל אַחַר בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן״ יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לַעֲנוֹת אָמֵן אֲפִלּוּ לְפִי מִנְהָגֵנוּ שֶׁקּוֹרִין גַּם תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״, לְפִי שֶׁזֶּה אֵין לָחֹש כְּלָל שֶׁיִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ תְּחִלַּת הַבְּרָכָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא שֶׁמָּא יִתְחַלֵּף לוֹ פָּסוּק ב׳ בְּג׳ (אֲבָל בִּתְחִלַּת הַבְּרָכָה אֵין לָחֹש לְזֶה, שֶׁמִּטַּעַם זֶה יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין מַקְרִין כְּלָל תֵּבַת ״יְבָרֶכְךָ״ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָחֹש בָּהּ לְטָעוּת. וְאַף לְמִנְהָגֵנוּ שֶׁמַּקְרִין אוֹתָהּ — אֵינוֹ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ טָעוּת, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת אֲמִירָה עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה). וַאֲפִלּוּ הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר — אֵין אָמֵן זֶה חָשׁוּב לוֹ הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַתְּפִלָּה, שֶׁנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם הוּא מִכְּלַל הַתְּפִלָּה וְאִי אֶפְשָׁר לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁלְּפָנָיו, וְאִם הוּא מֻבְטָח שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן מַהֵר לָדַעַת אֵיזֶה פָּסוּק יֵשׁ לוֹ לְהַקְרוֹת — רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר פָּסוּק א׳ אוֹ ב׳, וּבִפְרָט עַכְשָׁו שֶׁמַּקְרִין מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר:

De même le מקריא ne répond pas אמן après le 1er ou 2e verset (il pourrait confondre quel verset lire) ; après « אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ » יש מי שמתיר de répondre אמן, même chez nous où l’on fait répéter « יְבָרֶכְךָ ».

וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא כֹּהֵן אֲפִלּוּ אֵין שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים — לֹא יִשָּׂא כַּפָּיו, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לַחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ לָדַעַת לְכַוֵּן וּלְהַתְחִיל בְּ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁדַּעְתּוֹ מְטֹרֶפֶת מֵאֵימַת הַצִּבּוּר. וְאִם הוּא מֻבְטָח בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ בְּלֹא טֵרוּף דַּעַת, אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא — יִשָּׂא כַּפָּיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה? יַעֲקֹר רַגְלָיו מְעַט בָּ״עֲבוֹדָה״ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן וְיֹאמַר עַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁאֵין עוֹקֵר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן — שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים — יַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ לְגַמְרֵי וְיַעֲלֶה לַדּוּכָן וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְאַחֵר יִהְיֶה מַקְרֵא אוֹתוֹ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, אֲבָל לֹא יִקְרָא לוֹ כֹּהֲנִים אוֹ כֹּהֵן, שֶׁאֵין קוֹרְאִים אֶלָּא לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְלָכֵן לֹא יֹאמַר הַמַּקְרֵא ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא כֹּהֲנִים בְּבַקָּשָׁה זוֹ אֵין עִנְיָן לְהַמַּקְרֵא, אֶלָּא יֹאמְרֶנָּה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּכָל הַיָּמִים שֶׁאֵין בָּהֶם נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, שֶׁבַּקָּשָׁה זוֹ מִכְּלַל הַתְּפִלָּה, שֶׁלָּכֵן אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים — יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיסַיֵּם ״שִׂים שָׁלוֹם״. וְאִם הַמַּקְרֵא כִּוֵּן לִבּוֹ לִתְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וְלֹא שָׂח בָּאֶמְצַע — יוֹתֵר טוֹב שֶׁיַּעֲמֹד הַמַּקְרֵא לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּמְקוֹם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִיָּד אַחַר ״נָאֶה לְהוֹדוֹת״, וְיֹאמַר ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״, וְיִהְיֶה מַקְרֵא אוֹתוֹ, וִיסַיֵּם הוּא שָׁם ״שִׂים שָׁלוֹם״ (כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַתְּפִלָּה מֻפְסֶקֶת בַּהֲלִיכַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֵהַדּוּכָן לִמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הַתֵּבָה). וּכְשֶׁהַמַּקְרֵא מְסַיֵּם ״שִׂים שָׁלוֹם״ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּשָּׂא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֶת כַּפָּיו אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻבְטָח לַחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ, וְהוּא שֶׁהַמַּקְרֵא הוּא מֻבְטָח (לַחֲזֹר לְ״שִׂים שָׁלוֹם״), וְגַם שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן לִתְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד ״שִׂים שָׁלוֹם״, וְלֹא יַטְרִידֶנּוּ מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ לְהַקְרוֹת לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִין עַד שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֻבְטָח. אַךְ עַכְשָׁו שֶׁמִּתְפַּלְלִין מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר — הַכֹּל מֻבְטָחִים. אֲבָל אִם לֹא כִּוֵּן הַמַּקְרֵא לִתְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף אוֹ שֶׁשָּׂח בָּאֶמְצַע — אֵינוֹ יָכוֹל לְסַיֵּם ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה דִּין חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּדִין תְּפִלַּת לַחַשׁ, שֶׁמִּי שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר בְּרָכָה אַחַת מִי״ח צָרִיךְ לוֹמַר כֻּלָּן עַל הַסֵּדֶר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ט, וְהוּא הַדִּין בְּשֶׁבַע שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וּכְשֶׁכִּוֵּן לִתְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִתְפַּלֵּל בְּעַצְמוֹ, שֶׁשּׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, וּכְשֶׁשָּׂח בָּאֶמְצַע — הֲרֵי הִפְסִיד מַה שֶּׁשָּׁמַע כְּבָר, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אִם הָיָה כֵּן בִּתְפִלַּת לַחַשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד, וְכֵן אִם בָּאֶמְצַע פָּנָה לְבָבוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים — הֲרֵי הִפְסִיד מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וְאֵין לוֹ לְסַיֵּם ״שִׂים שָׁלוֹם״, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחֲזֹר וְעוֹבֵר אַחֵר תַּחְתָּיו — לֹא הִצְרִיכוּהוּ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר, אֶלָּא חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ו:

שליח צבור Cohen, même sans autres Cohanim — ne lève pas les mains (טירוף) ; s’il est מובטח et seul Cohen — il bouge un peu les pieds à « עֲבוֹדָה », monte à ברכת כהנים, un autre le fait répéter (sans l’appeler « כֹּהֲנִים »), puis il revient finir « שִׂים שָׁלוֹם ».

וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, שֶׁאָז הִתִּירוּ לַעֲקֹר רַגְלָיו בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, שֶׁהִיא תִּקּוּן חֲכָמִים בְּכָל תְּפִלָּה הָרְאוּיָה לְכָךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים הָרְאוּיִים לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֲפִלּוּ אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֻבְטָח שֶׁיַּחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ בְּלֹא טֵרוּף הַדַּעַת — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקֹר רַגְלָיו לַעֲלוֹת לַדּוּכָן. וְיִזָּהֲרוּ הָעָם שֶׁלֹּא לוֹמַר לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו. אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ — צָרִיךְ לַעֲלוֹת (אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻבְטָח) אִם אָמְרוּ לוֹ בָּ״עֲבוֹדָה״ אוֹ קֹדֶם לָכֵן, שֶׁהֲרֵי עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה אִם אֵינוֹ עוֹלֶה, וּמִפְּנֵי חֲשַׁשׁ טֵרוּף וּבִלְבּוּל הַתְּפִלָּה — אֵין לוֹ לַעֲבֹר בַּעֲשֵׂה, שֶׁתְּפִלָּה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. (אֲבָל כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקּוֹרְאִים ״כֹּהֲנִים״, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹרֵא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִקְרוֹת אֶת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּלָל, הוֹאִיל וְאָסוּר לוֹ לַעֲקֹר רַגְלָיו, וְכָל שֶׁהַקּוֹרֵא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר אֲפִלּוּ הוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּגוֹן אִם נִסְתַּר אֲחוֹרֵי הָעַמּוּדִים שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ הַקּוֹרֵא, מִפְּנֵי שֶׁמִּן הַסְּתָם הַקּוֹרֵא אֵינוֹ מְכַוֵּן בִּקְרִיאָתוֹ אֶלָּא לַכֹּהֲנִים הַנִּרְאִים וִידוּעִים. וְכֹל שֶׁכֵּן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁבְּוַדַּאי אֵין הַקּוֹרֵא מִתְכַּוֵּן לוֹ אֶלָּא לִשְׁאָר הַכֹּהֲנִים בִּלְבַדָּם. וַאֲפִלּוּ הָיָה מִתְכַּוֵּן גַּם לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אֵינוֹ עוֹבֵר כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ וּמְנָעוּהוּ חֲכָמִים מִלַּעֲלוֹת, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לַעֲקֹר דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וְאַף שֶׁאָסוּר לִגְרֹם לַעֲקֹר דִּבְרֵי תּוֹרָה וְהָיָה לוֹ לַעֲקֹר רַגְלָיו בָּ״עֲבוֹדָה״ כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּקָּרְאוּ הַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם אִסּוּר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהֵם אָמְרוּ וְהֵם אָמְרוּ, וְהִתִּירוּ אִסּוּר זֶה כָּאן שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בַּתְּפִלָּה בַּעֲקִירַת רַגְלָיו לְצֹרֶךְ מִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לְהִתְקַיֵּם עַל יְדֵי אֲחֵרִים). וְיֵשׁ מַתִּירִין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר כֹּהֵן לַעֲלוֹת לַדּוּכָן אֲפִלּוּ יֵשׁ כֹּהֲנִים אֲחֵרִים, וְאֵין אִסּוּר בַּעֲקִירַת רַגְלָיו הוֹאִיל וּדְבַר מִצְוָה הוּא, וְהוּא שֶׁמֻּבְטָח שֶׁיַּחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְעַכְשָׁו שֶׁמִּתְפַּלְלִין מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר — הֲרֵי כֻּלָּם מֻבְטָחִים. וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר כֹּהֵן נוֹשֵׂא כַּפָּיו בְּכָל עִנְיָן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג — יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵן עִקָּר:

Tout cela quand il est seul Cohen ; s’il y a d’autres Cohanim aptes — même מובטח, il ne bouge pas les pieds pour monter (le קורא ne le vise pas, il ne transgresse rien) ; qu’on ne lui dise pas de monter. יש מתירין au ש״צ Cohen de monter en tout cas.

כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כֹּהֵן וְאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים — לֹא יִקְרָא הוּא לָהֶם ״כֹּהֲנִים״, וְלֹא יִהְיֶה מַקְרֵא אוֹתָם, וְהוּא הַדִּין לְכֹהֵן אַחֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, מִכְּלָל שֶׁהָאוֹמֵר אֵינוֹ מֵהֶם אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וּלְפִי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה נָכוֹן שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִהְיֶה מַקְרֵא בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, לְפִיכָךְ מִשְׁתַּדְּלִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כֹּהֵן — יַעֲמֹד יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וְיַתְחִיל ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״, וְקוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״ וּמַקְרֵא אוֹתָם, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּגְמְרוּ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּמְסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״שִׂים שָׁלוֹם״ אֲפִלּוּ אִם כִּוֵּן לִבּוֹ הַמַּקְרֵא לִתְפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִּבּוּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ — לָמָּה לָנוּ לְחַלֵּק הַתְּפִלָּה לִשְׁנַיִם (מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹלֶה לַדּוּכָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר). וְאִם אֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּכוֹל לְהַקְרוֹת — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיְּבָרְכוּ בְּלֹא הַקְרָאָה כְּלָל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מַקְרֵא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן, שֶׁלֹּא מְנָעוּהוּ לַכֹּהֵן לְהַקְרוֹת אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהַקְרוֹת כְּמַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב לְפִי פְּשׁוּטוֹ (אֲבָל כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר — סוֹמְכִין עַל מִדְרָשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ קְצָת חֲכָמִים: ״אָמוֹר לָהֶם״, שֶׁתְּהֵא אֲמִירָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁכֹּהֵן קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״, וְהוּא הַדִּין שֶׁמַקְרֵא אוֹתָם. וְכֵן עִקָּר):

ש״צ Cohen qui ne monte pas — ne dit pas « כֹּהֲנִים » ni ne fait répéter (« אָמוֹר לָהֶם » — le disant est un Israël) ; un Israël se tient près de lui et appelle ; à défaut, יש אומרים qu’il bénissent sans הקראה, ויש אומרים que le ש״צ Cohen fait répéter (וכן עיקר).

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְנַגֵּן בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים ב׳ אוֹ ג׳ נִגּוּנִים, מִשּׁוּם טֵרוּף הַדַּעַת, שֶׁכְּשֶׁרוֹצִים לָצֵאת מִנִּגּוּן לְנִגּוּן — צְרִיכִים לְכַוֵּן וּלְדַקְדֵּק יָפֶה לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שָׁוֶה וּמְיֻשָּׁר, וְעַל יְדֵי שֶׁמַּטְרִידִים דַּעְתָּם בְּזֶה — לֹא יֵדְעוּ אֵיזֶה פָּסוּק אוֹ תֵּבָה יַתְחִילוּ. וְאַף שֶׁהַמַּקְרֵא קוֹרֵא לִפְנֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם אִם תִּטָּרֵף דַּעְתָּם יִשְׁכְּחוּ גַּם כֵּן קְרִיאַת הַמַּקְרֵא. אֶלָּא יְנַגְּנוּ נִגּוּן אֶחָד מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר בִּתְפִלָּתוֹ — אֵין לוֹ לְנַגֵּן נִגּוּנִין הַרְבֵּה בִּתְפִלָּתוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד:

Les Cohanim ne chantent pas deux ou trois נִגּוּנִים dans ברכת כהנים (טירוף הדעת — ils oublieraient le verset/mot) — un seul du début à la fin ; de même le ש״צ dans sa tefila.

בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְבָרְכִים הָעָם — לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם, אֶלָּא יִהְיֶה עֵינֵיהֶם כְּלַפֵּי מַטָּה כְּמִי שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, שֶׁהֲרֵי הֵם מִתְפַּלְלִים שֶׁיְּבָרֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהָעָם הַמְקַבְּלִים אֶת הַבְּרָכָה גַּם כֵּן יְכַוְּנוּ לַבְּרָכָה, וְיִהְיוּ פְּנֵיהֶם נֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה לְשַׁלְשֵׁל הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה עַל פְּנֵיהֶם וִידֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל בָּעָם וְלֹא הָעָם בָּהֶם, לֹא בִּפְנֵיהֶם וְלֹא בִּידֵיהֶם. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים מְשַׁלְשְׁלִין הַטַּלִּית עַל פְּנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל לְבַד, אֲבָל יְדֵיהֶם חוּץ לַטַּלִּית כְּדֵי שֶׁהֵם עַצְמָן לֹא יוּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּידֵיהֶם וְלֹא יָבוֹאוּ לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת, וְהָעָם מְשַׁלְשְׁלִין הַטַּלִּית גַּם כֵּן עַל פְּנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּידֵי הַכֹּהֲנִים. וּמִנְהָג זֶה יוֹתֵר נָכוֹן לִהְיוֹת נְשִׂיאַת כַּפֵּי הַכֹּהֲנִים גְּלוּיִים וְנִרְאִים וְלֹא תְּהֵא טַלִּיתָ[ם] חוֹצֶצֶת בֵּין כַּפֵּיהֶם לְהָעָם, כִּי כֵן הוּא מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לָעָם. וְלֹא אָמְרוּ ״אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ צִבּוּר הַמִּתְבָּרְכִים מֵהַכֹּהֲנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲזַי גַּם מִי שֶׁהוּא חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִתְבָּרֵךְ עִמָּהֶם, אֶלָּא שֶׁבְּדִיעֲבַד אֵין זֶה מְעַכֵּב, שֶׁהֲרֵי עִיר שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים כֻּלָּם עוֹלִים לַדּוּכָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (אֲבָל טַלִּית שֶׁעַל פְּנֵי הָעָם בְּטֵלָה לְגַבֵּי גּוּפָם כִּשְׁאָר מַלְבּוּשֵׁיהֶם וְאֵינָהּ חוֹצֶצֶת). וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהִסְתַּכֵּל, אֲבָל רְאִיָּה בְּעָלְמָא מֻתֶּרֶת. אַךְ נוֹהֲגִין לִזָּהֵר:

Pendant la ברכה, ils ne regardent pas le peuple, sans הסח הדעת (yeux vers le bas, comme en tefila) ; d’où l’usage de rabattre le טלית sur le visage ; l’Admour note qu’il est plus juste que les mains restent visibles (« אֶל הָעָם », rien n’interpose).

עַם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל בְּרָכָה, שֶׁבִּרְכַּת כֹּהֲנִים אֵינוֹ אֶלָּא פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אֲבָל מִלִּפְנֵיהֶם וּבְצִדֵּיהֶם — אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, רַק שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַכֹּהֲנִים. וּצְדָדִים שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם — כִּלְאַחֲרֵיהֶם, כְּגוֹן אוֹתָם הָעוֹמְדִים בְּכֹתֶל מִזְרָחִי וְהַהֵיכָל בּוֹלֵט קְצָת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים לְפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹמְדִים אֵצֶל הַכֹּתֶל הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַכֹּהֲנִים — אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה. וְעַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֵם אֲנוּסִים שֶׁטְּרוּדִין בִּמְלַאכְתָּם וְאֵינָם יְכוֹלִים לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת — הֵם בִּכְלַל בְּרָכָה אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים. אֲבָל כָּל מִי שֶׁהוּא בָּעִיר וְיָכוֹל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְקַבֵּל הַבְּרָכָה פָּנִים אֶל פָּנִים כְּדָת שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינוֹ בָּא — מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁבִילָהּ, לְכָךְ אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה אִם הוּא אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים. לָכֵן כָּל מִי שֶׁהוּא בָּעִיר וְיָכוֹל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְקַבֵּל הַבְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ הָעוֹמְדִים בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת וְאֵינָם יְכוֹלִים לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם שָׁם, מִכָּל מָקוֹם אִם עוֹמְדִים אֲחוֹרֵי כֹּתֶל מִזְרָחִי — אֵינָם בִּכְלַל בְּרָכָה, שֶׁהֲרֵי יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְצַד מַעֲרָב שֶׁהוּא נֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים, אוֹ יַעַמְדוּ לִצְדָדֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וְיַהַפְכוּ פְּנֵיהֶם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּלַפֵּי הַכֹּהֲנִים. וְכֵן הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכֹתֶל מִזְרָחִי — אֵינָם אֲנוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו כָּל אֶחָד קוֹנֶה לוֹ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵין אֶחָד יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְקוֹם חֲבֵרוֹ, מִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִים לֵילֵךְ לִמְקוֹם הַכֹּהֲנִים שֶׁהוּא פָּנוּי, אוֹ לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת (עַל הַבִּימָה, אוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָבִית שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת לְצַד מַעֲרָב, אוֹ לִצְדָדֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אִם אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ שָׁם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים). וְיֵשׁ מִי שֶׁלּוֹמֵד זְכוּת עֲלֵיהֶם לוֹמַר שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַהֵיכָל מְחֻבָּר לַכֹּתֶל — הֲרֵי הוּא כְּגוּף הַכֹּתֶל, וּכְאִלּוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים סָמוּךְ לַכֹּתֶל מַמָּשׁ, וַהֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ הָעוֹמְדִים בִּצְדָדֵי הַכֹּהֲנִים מַמָּשׁ, רַק שֶׁיַּהַפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה נִזְהָרִין לְהִתְרַחֵק מִכֹּתֶל מִזְרָחִי וְלֵילֵךְ לְצַד מַעֲרָב קְצָת עַד שֶׁיִּהְיֶה פְּנֵיהֶם נֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים אוֹ נֶגֶד צִדֵּיהֶם מַמָּשׁ:

Le peuple derrière les Cohanim n’est pas dans la ברכה ; devant et sur les côtés, אפילו מחיצה של ברזל ne sépare pas ; עם שבשדות (אנוסים) inclus ; mais qui est en ville et peut venir sans venir — non ; אנשי מעשה s’écartent du mur est.

עִיר אוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא עֲשָׂרָה — כֻּלָּם עוֹלִים לַדּוּכָן. לְמִי מְבָרְכִין? לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן? הַנָּשִׁים וְהַטַּף. (וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִי שֶׁקּוֹרֵא לָהֶם כֹּהֲנִים וְאֵין מִי שֶׁמַּקְרֵא אוֹתָם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהַקְּרִיאָה וְהַהַקְרָאָה אֵינָן מְעַכְּבוֹת כְּלָל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁכֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה יָכוֹל לִקְרוֹת וּלְהַקְרוֹת, גַּם כָּאן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה, אֲפִלּוּ הוּא מֻבְטָח שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא כֹּהֵן וְיֵשׁ כֹּהֲנִים אֲחֵרִים — הֲרֵי הוּא קוֹרֵא וּמַקְרֵא). וְאִם יֵשׁ שָׁם יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה — הַיְתֵרִים מֵעֲשָׂרָה יַעֲלוּ וִיבָרְכוּ, וְהָעֲשָׂרָה עוֹנִים אַחֲרֵיהֶם אָמֵן (וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לִקְרוֹת ״כֹּהֲנִים״ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה בַּעֲשֵׂה, שֶׁאַף שֶׁהַקּוֹרֵא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַיְתֵרִים מֵעֲשָׂרָה, מִכָּל מָקוֹם מִי מֵפִיס מִי הֵם הַיְתֵרִים). וְאִם יֵשׁ שָׁם יִשְׂרָאֵל אֶחָד — הֲרֵי כָּל הַכֹּהֲנִים עוֹלִים וּמְבָרְכִים, וְיִשְׂרָאֵל זֶה עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם, שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶחָד רָאוּי הוּא לְקַבֵּל הַבְּרָכָה מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אֲבָל כֹּהֲנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מִתְבָּרְכִים עִם יִשְׂרָאֵל בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם חֲשׁוּבִים לְקַבֵּל הַבְּרָכָה בִּלְבַדָּם אֶלָּא אִם כֵּן הֵם עֲשָׂרָה, לְפִיכָךְ כְּשֶׁאֵין מֵהֶם עֲשָׂרָה מְקַבְּלִים הַבְּרָכָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — כֻּלָּם עוֹלִים וּמְבָרְכִים לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וְכֵן הַנָּשִׁים וְהַטַּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם חֲשׁוּבִים לְקַבֵּל הַבְּרָכָה בִּלְבַדָּם:

Ville ou synagogue tout de Cohanim : s’il n’y a que dix — tous montent et bénissent leurs frères aux champs, les נשים וטף répondent אמן ; au-delà de dix, les surnuméraires montent et les dix répondent ; un seul Israël — tous montent, lui répond.

בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְבָרְכִים — אֵין לוֹמַר שׁוּם פָּסוּק, כִּי כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִים אוֹתוֹ בִּשְׁלִיחוּת רַבּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲזִין וּמְכַוֵּן לַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכוֹ רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ אוֹמְרִים הַפְּסוּקִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְכַוֵּן לַבְּרָכָה, לְכָךְ יֵשׁ לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכָה. וּמִכָּל מָקוֹם, עַכְשָׁו שֶׁהַכֹּהֲנִים מַאֲרִיכִים הַרְבֵּה בְּנִגּוּנִים — נָהֲגוּ לוֹמַר גַּם כֵּן פְּסוּקִים בִּשְׁעַת הַאֲרָכַת הַנִּגּוּן. אַךְ יוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא לְאָמְרָם. וְהָאוֹמְרִים יֹאמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּקְרֵא מַקְרֵא הַתֵּבָה וּמַמְשִׁיכָהּ בְּנִגּוּן:

Pendant la ברכה, ne dire aucun verset (comme un serviteur béni de la part de son maître doit écouter) — se taire et se concentrer ; mais comme ils allongent les נִגּוּנִים, on a pris l’usage de dire des versets (יותר טוב שלא), pendant que le מקריא prolonge le mot.

כֹּהֵן אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ יוֹתֵר עַל הַג׳ פְּסוּקִים שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְאִם הוֹסִיף — עוֹבֵר עַל ״בַּל תּוֹסִיף״ אִם אָמַר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וּבְהַחְזָרַת פָּנִים כְּלַפֵּי הָעָם (וְלָכֵן אוֹמְרִים ״הַשְׁקִיפָה כו׳״, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר פָּשְׁטוּ כַּפֵּיהֶם וְהֶחֱזִירוּ פְּנֵיהֶם). אֲבָל אִם אוֹמֵר ג׳ פְּסוּקִים אֵלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם — אֵינוֹ עוֹבֵר עַל ״בַּל תּוֹסִיף״, שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ ״בַּל תּוֹסִיף״ אֶלָּא בְּמוֹסִיף עַל הַמִּצְוָה עַצְמָהּ וְלֹא בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה ב׳ פְּעָמִים:

Le Cohen ne peut ajouter de son chef aux trois versets (עובר על « בַּל תּוֹסִיף » s’il ajoute בנשיאת כפים ובהחזרת פנים ; d’où « הַשְׁקִיפָה » après) ; mais dire ces trois versets plusieurs fois dans la journée — pas de בל תוסיף.

לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים — יָכוֹל לִשָּׂא כַּפָּיו שֵׁנִית וּמְבָרֵךְ עַל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם הָרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

Cohen qui a béni puis va dans une autre synagogue n’ayant pas atteint ברכת כהנים — peut relever les mains une seconde fois et bénir (avec ברכה), bien qu’il ait déjà été יוצא.

כֹּהֵן שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלֵּל — נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין הַתְּפִלָּה מְעַכַּבְתּוֹ. וְאִם יָרֵא שֶׁאִם יַעֲלֶה לַדּוּכָן יַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה — יֵלֵךְ חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁאִם יִהְיֶה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁיִּקְרְאוּ ״כֹּהֲנִים״ וְלֹא יַעֲלֶה — יַעֲבֹר בַּעֲשֵׂה. אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו — לֹא יֵלֵךְ הַחוּצָה לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא צָרִיךְ לַעֲלוֹת שֶׁלֹּא יַעֲבֹר בַּעֲשֵׂה, שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְנִדְחֵית מִפְּנֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יִקְרָאֶנָּה בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ. וְאִם אֵין פְּנַאי לִקְרוֹת כֻּלָּהּ — יִקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן לְהָאוֹמְרִים שֶׁפָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד הוּא מִן הַתּוֹרָה (אוֹ פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה לְהָאוֹמְרִים שֶׁפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה מִדְּאוֹרַיְתָא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ״ו):

Cohen qui n’a pas encore prié et trouve le צבור priant — lève les mains, la tefila ne l’empêche pas ; s’il craint de manquer זמן תפלה — il sort et prie ; mais si on lui a dit de monter — il monte (la tefila דרבנן cède à la מ״ע דאורייתא) ; ק״ש בלא ברכות si besoin.

וְכֵן כֹּהֵן הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְאָמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן אוֹ לִטֹּל יָדָיו — צָרִיךְ לְהַפְסִיק וְלַעֲלוֹת אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם לֹא אָמְרוּ לוֹ — אֵינוֹ פּוֹסֵק אִם יֵשׁ שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים (וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקּוֹרְאִים ״כֹּהֲנִים״ — אֵינוֹ עוֹבֵר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה בְּסָעִיף ל״ג). וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים — פּוֹסֵק וְעוֹלֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם:

Cohen en pleine tefila à qui on dit de monter/laver — interrompt et monte, même s’il y a d’autres Cohanim ; si on ne lui a rien dit et qu’il y a d’autres Cohanim — il n’interrompt pas ; seul Cohen — il interrompt et monte.

אֵלּוּ הַפְּסוּלִים לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּמִין בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו, כְּגוֹן שֶׁיָּדָיו הֵן כְּפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת לְצִדֵּיהֶן, אוֹ שֶׁהֵן בּוֹהֲקָנִיּוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁמְּנֻמָּרוֹת בִּנְקֻדּוֹת דַּקּוֹת. וְכֵן אִם פָּנָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת אוֹ עֲקֻמִּים — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ וּבָאִים לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּמִין בְּרַגְלָיו, בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִין לַדּוּכָן בְּלֹא בָּתֵּי שׁוֹקַיִם, שֶׁהַמּוּמִין גְּלוּיִים וּמִסְתַּכְּלִין בָּהֶם. אֲבָל מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵינָן פּוֹסְלִין לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹסְלִין לָעֲבוֹדָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְלֹא הֻקְּשָׁה נְשִׂיאַת כַּפַּיִם לָעֲבוֹדָה אֶלָּא לְעִנְיַן עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, לַעֲמִידָה הֻקְּשָׁה — וְלֹא לְדָבָר אַחֵר (שֶׁאִם לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְלַמֵּד עַל שֵׁרוּת שֶׁהִיא בַּעֲמִידָה, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״, וְשָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹמְדִים שָׁם וְגו׳״):

Les פסולים מדברי סופרים : מומין au visage/mains (recourbées, בוהקניות) — לא ישא כפיו (car העם מסתכלין → הסח הדעת) ; de même aux pieds là où l’on monte sans בתי שוקים ; מומין cachés ne rendent pas פסול (נ״כ n’est comparée à la עבודה que pour l’עמידה).

וְכֵן מִי שֶׁרִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ אוֹ שֶׁעֵינָיו זוֹלְפוֹת דִּמְעָה, וְכֵן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהֵם רְגִילִים בּוֹ וּמַכִּירִים הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם, בֵּין שֶׁאוֹתוֹ מוּם הוּא בְּפָנָיו בֵּין בְּיָדָיו וְרַגְלָיו — יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וַאֲפִלּוּ הוּא סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. וְכָל מִי שֶׁשָּׁהָה ל׳ יוֹם בָּעִיר בְּמוּם זֶה — נִקְרָא דָּשׁ בְּעִירוֹ. וְהוּא שֶׁהִיא עִירוֹ שֶׁדָּר בָּהּ אוֹ שֶׁבָּא לָגוּר בָּהּ וְשָׁהָה בָּהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַאֲפִלּוּ לֹא בָּא לְהִשְׁתַּקֵּעַ בָּהּ לִהְיוֹת מִבְּנֵי הָעִיר אֶלָּא בָּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר אוֹ מְשָׁרֵת שָׁנָה אוֹ חֲצִי שָׁנָה — נִקְרָא דָּשׁ בְּעִירוֹ בִּשְׁלֹשִׁים יוֹם, לְפִי שֶׁרְגִילִים בְּנֵי הָעִיר לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמּוֹ בִּדְבָרִים וּמִסְתַּכְּלִין בּוֹ, וְהֶרְגֵּל עַיִן הוּא בְּלָמֶ״ד יוֹם כְּמוֹ הֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד. אֲבָל אִם הוֹלֵךְ בְּאַקְרַאי לְעִיר אַחֶרֶת וְשָׁהָה בָּהּ ל׳ יוֹם — אֵינוֹ נִקְרָא דָּשׁ בְּעִירוֹ (עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בָּהּ י״ב חֹדֶשׁ), לְפִי שֶׁאֵין בְּנֵי הָעִיר רְגִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמּוֹ:

De même bave sur la barbe, yeux larmoyants, aveugle même d’un œil — ne bénit pas (מסתכלין) ; mais דָּשׁ בְּעִירוֹ (connu de tous depuis 30 jours dans sa ville) — bénit, même aveugle des deux yeux (הרגל עין).

אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם לְשַׁלְשֵׁל הַכֹּהֲנִים טַלִּית עַל פְּנֵיהֶם, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּפָנָיו כַּמָּה מוּמִין — יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָחֹש לְהֶסַּח הַדַּעַת. אֲבָל אִם אֵין הַמִּנְהָג כֵּן וְרָצָה זֶה שֶׁמּוּם בּוֹ לְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ — אָסוּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרָיו — יָבוֹאוּ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ וְיַסִּיחוּ דַּעְתָּם. וַאֲפִלּוּ רָצוּ כָּל הַכֹּהֲנִים לְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתָם — אֵין לְהַתִּיר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻרְגְּלוּ בְּנֵי הָעִיר לְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתָם, כְּשֶׁיְּשַׁלְשְׁלוּ עַכְשָׁו מַכִּירִים הָעָם שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם הוּא, וּבָאִין לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא לְבַדּוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו וּמְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם, שֶׁנִּכָּר שֶׁבִּשְׁבִיל מוּם שֶׁבּוֹ הוּא, וְיָבוֹאוּ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיְּדֵי הַכֹּהֲנִים הֵן לִפְנִים מִן הַטַּלִּית שֶׁעַל פְּנֵיהֶם, אֲפִלּוּ יֵשׁ כַּמָּה מוּמִים בְּיָדָיו — יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא הַדִּין אִם מִנְהַג הַקָּהָל לְכַסּוֹת פְּנֵיהֶם בַּטַּלִּית, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּפָנָיו וְיָדָיו כַּמָּה מוּמִין — יִשָּׂא כַּפָּיו. וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן:

Si l’usage du lieu est de rabattre le טלית sur le visage — même plusieurs מומין, il bénit (pas de הסח הדעת) ; mais rabattre à l’encontre de l’usage attire les regards — interdit, וכל שכן s’il le fait seul.

הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה — לֹא יִשָּׂא כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן דָּשׁ בְּעִירוֹ. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּם בְּכָךְ — יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דָּשׁ בְּעִירוֹ:

Mains teintes d’אִסְטִיס et פּוּאָה — ne bénit pas (העם מסתכלין), sauf דש בעירו ; et si la majorité de la ville fait ce métier — il bénit même sans être דש בעירו.

מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחְתֹּךְ הָאוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר לְאַלְפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אַלְפִי״ן, שֶׁאַף שֶׁאֵין עַיִ״ן בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאוֹמֵר ״יָאֵר ה׳״ — מֵחֲזֵי כְּאוֹמֵר יָעֵר, שֶׁעַיִ״ן וְאָלֶ״ף שָׁוִין אֶצְלוֹ. וְכֵן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְ״סִבֹּלֶת״ ״שִׁבֹּלֶת״ וּלְ״שִׁבֹּלֶת״ ״סִבֹּלֶת״, וְכֵן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְחֵתִי״ן הֵהִי״ן, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. אֶלָּא אִם כֵּן כָּל בְּנֵי עִירוֹ קוֹרְאִין כָּךְ, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם אֵינָם יוֹדְעִים לְהַבְחִין בֵּין עַיִ״ן לְאָלֶ״ף, לְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ פְּסוּל זֶה בֵּינֵינוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמְּצוּיִים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מְאֹד שֶׁאֵין מַבְחִינִים בֵּין ״שִׁבֹּלֶת״ לְ״סִבֹּלֶת״ — נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם (לְפִי שֶׁאֵין הַפְּסוּל מֵחֲמַת שֶׁאֵין יָכוֹל לוֹמַר הָאוֹת כָּרָאוּי, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָעָם לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת, שֶׁהֵם תְּמֵהִים עָלָיו כְּשֶׁמְּשַׁנֶּה קְרִיאַת הָאוֹתִיּוֹת, וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן רְגִילִים בְּשִׁנּוּי זֶה — אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ וְאֵין מַסִּיחִים דַּעְתָּם מִן הַבְּרָכָה. וּלְפִי זֶה אֵין לָחֹש אִם קוֹרֵא לְעַיְנִי״ן אַלְפִי״ן אֲפִלּוּ אִם כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם קוֹרִים כָּרָאוּי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין עַיִ״ן בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים — אֵין לָחֹש לְהֶסַּח הַדַּעַת. וְעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהַפְּסוּל הוּא מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּנָּה מַשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הַבְּרָכָה. וְאֵין הֶתֵּר אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם קוֹרִין כָּךְ, שֶׁאֶצְלָם מַשְׁמָעוּת הַבְּרָכָה כָּךְ הִיא):

Qui ne sait pas articuler les lettres (dit א pour ע, שׁ pour ס...) — ne bénit pas (il altère le sens : « יָאֵר » → « יָעֵר ») ; sauf si toute sa ville lit ainsi (chez nous א/ע), donc ce פסול ne s’applique pas ; l’עיקר : le פסול tient au changement de sens.

קָטָן אֲפִלּוּ הוּא בֶּן י״ג שָׁנָה אֶלָּא שֶׁלֹּא הֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת — אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁאֵין כְּבוֹד הַצִּבּוּר לִהְיוֹת כְּפוּפִים לְבִרְכָתוֹ. אֲבָל עִם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן י״ג שָׁנִים שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא אֶת כַּפָּיו — נוֹשֵׂא עִמָּהֶם כְּדֵי לְהִתְחַנֵּךְ בְּמִצְווֹת. וְרַשַּׁאי לְבָרֵךְ עַל נְשִׂיאַת כַּפָּיו, כְּמוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל שְׁאָר מִצְוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וּמְחַנְּכִין אוֹתוֹ בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמִשֶּׁהֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת נוֹשֵׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּאַקְרַאי, וְלֹא בִּקְבִיעוּת עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין כְּבוֹדָם שֶׁיְּבָרְכֵם יְחִידִי בִּקְבִיעוּת מִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְכָל מִי שֶׁהִגִּיעַ לַשָּׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ דְּהַיְנוּ בֶּן כ׳, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ — דִּינוֹ כְּנִתְמַלֵּא, וְנוֹשֵׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ יְחִידִי בְּקֶבַע. וְאֵינוֹ נִקְרָא קֶבַע אֶלָּא כְּשֶׁנּוֹשֵׂא כַּפָּיו בְּכָל יוֹם, אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן אֶלָּא בָּרֶגֶל, אֲפִלּוּ נוֹשֵׂא כַּפָּיו בְּכָל רֶגֶל וְרֶגֶל — אֵין זֶה אֶלָּא בְּאַקְרַאי, וְרַשַּׁאי לִשָּׂא כַּפָּיו יְחִידִי אֲפִלּוּ הוּא פָּחוּת מִבֶּן כ׳ (רַק שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּשַׂעֲרוֹתָיו, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה):

קטן sans deux poils — ne bénit pas seul (כבוד הצבור), mais avec des adultes pour להתחנך (et peut bénir) ; un jeune ayant deux poils bénit seul באקראי, non בקביעות jusqu’à מלא זקן ; à 20 ans — כנתמלא זקנו.

כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג — לֹא יִשָּׂא כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ וגו׳״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — נוֹשֵׂא כַּפָּיו, וְלֹא מָנְעוּ מִמֶּנּוּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא כְּשֶׁעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְיֵשׁ לְהָקֵל עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן נוֹהֲגִין. וְאִם הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרָיו שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר הַדָּבָר — יִשָּׂא כַּפָּיו. וְכֵן אִם מָל תִּינוֹק וּמֵת — נוֹשֵׂא כַּפָּיו, כִּי שֶׁמָּא לֹא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. וַאֲפִלּוּ יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְמִצְוָה — אֵין לְפָסְלוֹ מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֵן אִם דָּחַף אִשָּׁה הָרָה וְהִפִּילָה — נוֹשֵׂא כַּפָּיו, שֶׁהַהוֹרֵג אֶת הָעֻבָּר פָּטוּר אֲפִלּוּ אִם כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו:

Cohen qui a tué, même בשוגג — ne bénit pas (« יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ ») même après תשובה ; יש אומרים qu’après תשובה il bénit (וכן נוהגין, יש להקל על בעלי תשובה) ; מל תינוק ומת, ou une fausse couche provoquée — il bénit.

כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, אֲפִלּוּ לְדַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה — (קְנָסוּהוּ חֲכָמִים לִהְיוֹת) מְחֻלָּל מִקְּדֻשָּׁתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, וְאֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וְהוּא שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ הֵמִיר דָּתוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחָזַר בּוֹ — חוֹזֵר לִקְדֻשָּׁתוֹ. וּשְׁאָר עֲבֵרוֹת חוּץ מִמֵּמִיר דָּתוֹ וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים אֲפִלּוּ גִּלּוּי עֲרָיוֹת — אֵין מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֲפִלּוּ לֹא חָזַר בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ עָרֵל נוֹשֵׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ לֹא מָל עַצְמוֹ בְּמֵזִיד. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָרֵל פָּסוּל לַעֲבוֹדָה — אֵין לְפָסְלוֹ לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם מִשּׁוּם שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לְשֵׁרוּת, כִּי לֹא הֻקְּשָׁה אֶלָּא לַעֲמִידָה בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה סָעִיף מ״ד. וּמִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לַעֲבוֹדָה בְּמִקְצָת — אָסְרוּ חֲכָמִים לְשִׁכּוֹר לִשָּׂא כַּפָּיו כְּמוֹ שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה לְשִׁכּוֹר לַעֲבֹד עֲבוֹדָה בַּמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְגו׳״. וְסָמְכוּ אִסּוּר זֶה לְמַה שֶּׁנִּסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר, מַה נָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּיַיִן. וְנָתְנוּ עַל כֹּהֵן מְבָרֵךְ קֻלֵּי נָזִיר וְקֻלֵּי מְשָׁרֵת בַּמִּקְדָּשׁ: קֻלֵּי נָּזִיר, מַה נָּזִיר מֻתָּר בִּשְׁאָר מַשְׁקִים הַמְשַׁכְּרִים וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן וְגַם אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין בּוֹ — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין בּוֹ וְאֵין שְׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִים מוֹנְעִים אוֹתוֹ מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם כְּמוֹ בִּמְשָׁרֵת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּכֵּר עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם אֵינָהּ דּוֹמָה לִתְפִלָּה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אָמוֹר לָהֶם״), אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, שֶׁאָז פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְווֹת. וְקֻלֵּי מְשָׁרֵת בַּמִּקְדָּשׁ, מַה מְּשָׁרֵת מֻתָּר בְּיַיִן כָּל שֶׁהוּא וְאֵינוֹ מֻזְהָר אֶלָּא עַל רְבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁכָר״, יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְשַׁכֵּר, וְאַף עַל רְבִיעִית אֵינוֹ בְּאַזְהָרָה אֶלָּא כְּשֶׁשְּׁתָאוֹ דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, אֲבָל אִם הִפְסִיק בּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם פָּטוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָזִיר — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אִם שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּב׳ פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם מֻתָּר, וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָזוּג וַאֲפִלּוּ שְׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים — לֹא יִשָּׂא כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו. וּמַה מֵּפִיג אֶת הַיַּיִן — נִתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ט. וְיֵשׁ אוֹסְרִים שִׁכּוֹר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּכֵּר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין אוֹ אֳכָלִים הַמְשַׁכְּרִים. וּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִשְׁתּוֹת כְּלָל מַשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר קֹדֶם נְשִׂיאַת כַּפַּיִם (וְכֵן נוֹהֲגִים). וְלֹא נָתְנוּ קֻלֵּי נָזִיר אֶלָּא לְעִנְיַן מוּמִין בִּלְבַד:

Cohen qui a apostasié (même vers l’islam) — מחולל, ne bénit ni ne lit premier, sauf תשובה ; les autres עבירות (hors apostasie et meurtre) n’empêchent pas ; ערל bénit ; mais שיכור interdit (סמיכות נזיר/משרת) : רביעית יין בבת אחת — לא ישא כפיו.

לֹא הָיָה בּוֹ אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רַע מַעֲלָלִים וּבְלִיַּעַל וְעַז פָּנִים וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת וְכָל הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרָיו — נוֹשֵׂא כַּפָּיו, שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְכָל כֹּהֵן לִשָּׂא כַּפָּיו, וְאֵין אוֹמְרִים לָרָשָׁע ״הוֹסֵף רֶשַׁע (עַל רִשְׁעָתְךָ) וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְווֹת״. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר מַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה? שֶׁאֵין קַבָּלַת הַבְּרָכָה תְּלוּיָה בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״. וַאֲפִלּוּ מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בַּעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת כְּגוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וַאֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁהָרִנּוּן הוּא אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ עוֹבֵר וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ כְּלָל — נוֹשֵׂא כַּפָּיו (חוּץ מֵחִלּוּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁהוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו), לְפִי שֶׁאֵין שְׁאָר עֲבֵרוֹת מוֹנְעִים נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא מֵמִיר דָּת (מִשּׁוּם קְנָס) וּשְׁפִיכַת דָּמִים (מִשּׁוּם ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״):

Sans empêchement — même רשע, בליעל, עז פנים, ומרננים אחריו — il bénit (מצות עשה ; on ne dit pas au רשע « ajoute du mal ») ; « וַאֲנִי אֲבָרְכֵם » — la ברכה dépend de Hachem ; seules apostasie et meurtre (et חילול שבת בפרהסיא) empêchent.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁעוֹבֵר עַל מִצְווֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְכֹהֲנִים שָׁוִין בָּהֶם, אֲבָל אִם עוֹבֵר עַל מִצְווֹת הַמְיֻחָדוֹת לַכֹּהֲנִים — קְנָסוּהוּ חֲכָמִים וּפְסָלוּהוּ מִכָּל מַעֲלוֹת הַכְּהֻנָּה, כְּגוֹן כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה, אוֹ שֶׁנִּטְמָא לְמֵת שֶׁאֵינוֹ מִז׳ מֵתֵי מִצְוָה — אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, וְאֵין נוֹהֲגִים בּוֹ קְדֻשָּׁה אֲפִלּוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ אוֹ מֵתָה — פָּסוּל עַד שֶׁיִּדֹּר הֲנָאָה עַל דַּעַת רַבִּים מֵהַנָּשִׁים שֶׁהוּא אָסוּר בָּהֶן, שֶׁנֵּדֶר שֶׁהֻדַּר עַל דַּעַת רַבִּים אֵין לוֹ הַתָּרָה. אֲבָל כְּשֶׁלֹּא יִדֹּר עַל דַּעַת רַבִּים, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וְיִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ, לְפִי שֶׁיִּצְרוֹ תְּקָפוֹ לַעֲרָיוֹת. אֲבָל בְּנִטְמָא לַמֵּת אֵין צָרִיךְ לִדֹּר, אֶלָּא דַּי שֶׁיָּשׁוּב וִיקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יִטַּמָּא עוֹד לְמֵתִים:

במה דברים אמורים quand il transgresse des מצוות communes à Israël ; mais s’il transgresse des מצוות propres aux Cohanim (a épousé une גרושה/חלוצה, s’est טמא למת non des ז׳ מתי מצוה) — קנסוהו, פסול même לקרות ראשון, jusqu’à נדר על דעת רבים / קבלה.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת שֶׁזִנְּתָה אֲרוּסָה אוֹ אֲפִלּוּ נְשׂוּאָה, אוֹ שֶׁהֵמִירָה שֶׁמִּן הַסְּתָם זִנְּתָה — ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, וְאֵין מְחֻיָּבִים לְקַדְּשׁוֹ עוֹד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וּשְׁאָר מַעֲלוֹת הַכְּהֻנָּה. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם נוֹשֵׂא כַּפָּיו, שֶׁאֵין שְׁאָר עֲבֵרוֹת מוֹנְעִים נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֲפִלּוּ הֵן בּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּבִתּוֹ (וְלֹא נָהֲגוּ כְּדִבְרֵיהֶם, לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״ אֶלָּא כְּשֶׁזִּנְּתָה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה וּכְשֶׁהֵעִידוּ בִּפְנֵי סַנְהֶדְרִין, אֲבָל עַכְשָׁו נוֹהֲגִין בּוֹ קְדֻשָּׁה לְכָל דָּבָר):

יש אומרים : un Cohen dont la fille a fauté ou apostasié (« אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת ») — plus obligé de le sanctifier ; mais il bénit quand même (les autres עבירות n’empêchent pas, וכל שכן celles de sa fille) ; ולא נהגו כדבריהם.

הֶחָלָל, דְּהַיְנוּ הַנּוֹלָד מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה שֶׁהֵן גְּרוּשָׁה זוֹנָה חֲלָלָה — אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּזָר לְכָל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן ז׳ (לְפִיכָךְ אִם נוֹשֵׂא כַּפָּיו — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, כְּמוֹ זָר שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו). וַאֲפִלּוּ חָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן הַנּוֹלָד מֵחֲלוּצָה — אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם הִיא מִן הַתּוֹרָה וְעוֹבֵר בַּעֲשֵׂה אִם אָמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת — יֵשׁ כֹּחַ בְּיָד חֲכָמִים לַעֲקֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וּמִטַּעַם זֶה כָּל הַפְּסוּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין עוֹלִין אֲפִלּוּ אָמְרוּ לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אֶלָּא שֶׁהַפְּסוּלִים שֶׁלֹּא מִפְּנֵי פְּגָמָם — יֵשׁ לָהֶם לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם ״רְצֵה״, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם פְּגוּמִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין חִיּוּב עֲלֵיהֶם לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחֲכָמִים מְנָעוּם מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם — אֵין עוֹבְרִים כְּלוּם. אֲבָל כֹּהֲנִים הַנִּמְנָעִים מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם מֵחֲמַת הַמִּנְהָג, כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁבְּתוֹךְ ז׳ יְמֵי הָאֲבֵלוּת אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁרוּי בְּשִׂמְחָה וְהַמְבָרֵךְ יֵשׁ לוֹ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיִצְחָק שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ מַטְעַמִּים קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ; וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁכָּל זְמַן הָאֲבֵלוּת אֲפִלּוּ עַד י״ב חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְכָל שְׁלֹשִים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא אֲפִלּוּ בְּיָמִים טוֹבִים, שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא שָׁרוּי בְּשִׂמְחָה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לֵילֵךְ לְשִׂמְחַת נִשּׂוּאִין וְכַיּוֹצֵא בָּהּ; וְהוּא הַדִּין הַקּוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁהֲרֵי אָסוּר בְּשִׂמְחָה כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא חָל עָלָיו הָאֲבֵלוּת, וְכֵן הָאוֹנֵן אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁהוּא חַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ שָׁרוּי בְּשִׂמְחָה — הֲרֵי כֻּלָּם חַיָּבִין לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם שֶׁקּוֹרֵא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״כֹּהֲנִים״ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בַּעֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי מִן הַדִּין הֵם רַשָּׁאִים לִשָּׂא כַּפֵּיהֶם. וְיֵשׁ לָהֶם לָצֵאת קֹדֶם ״רְצֵה״, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם פְּגוּמִים. וְאִם אָמְרוּ לָהֶם לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יְדֵיהֶם — חַיָּבִים לַעֲלוֹת אִם אָמְרוּ לָהֶם קֹדֶם סִיּוּם בִּרְכַּת ״עֲבוֹדָה״, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בַּעֲשֵׂה. לָכֵן לֹא יִהְיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁאוֹמְרִים לַכֹּהֲנִים לִטֹּל יְדֵיהֶם:

Le חלל (né d’איסורי כהונה : גרושה, זונה, חללה) ne bénit pas (כזר, עובר בעשה) ; même חלל דרבנן ; tous les פסולים דרבנן ne montent pas même si on leur dit ; les פסולים non par פגם sortent avant « רְצֵה » (מנהג : אבלים ne bénissent pas).

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהוּא פָּנוּי וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׂא כַּפָּיו מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה — חַיָּב לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם קְרִיאַת ״כֹּהֲנִים״, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו. אֲבָל הַמִּנְהָג הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא כַּפָּיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי (וּמִכָּל מָקוֹם הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא לִשָּׂא כַּפָּיו וְלָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל מַה לִּסְמֹךְ. אֲבָל נָשׂוּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ — נוֹשֵׂא כַּפָּיו לְדִבְרֵי הַכֹּל):

Cohen célibataire qui ne veut pas bénir (השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה) — doit sortir avant l’appel ; mais l’usage est qu’il bénit même non marié ; celui dont la femme n’est pas avec lui — bénit לדברי הכל.

נָהֲגוּ בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁאָז שְׁרוּיִים בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, וְ״טוֹב לֵב הוּא יְבָרֵךְ״, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר יָמִים אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת הֵם טְרוּדִים עַל מִחְיָתָם וְעַל בִּטּוּל מְלַאכְתָּם וְאֵינָם שְׁרוּיִים בְּשִׂמְחָה. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא בִּתְפִלַּת מוּסָף, שֶׁיּוֹצְאִים אָז מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְיֵיטִיבוּ לִבָּם וְיִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שִׂמְחַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה — נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם בּוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחַת מְחִילָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וּקְדֻשָּׁה וּכְבוֹד הַיּוֹם בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים. וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים כַּפַּיִם בּוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁחֲרִית. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים כַּפַּיִם בּוֹ גַּם בִּנְעִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָמוּךְ לַיְּצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁהוּא הַטַּעַם בִּשְׁאָר יוֹם טוֹב. אֲבָל יוֹם טוֹב וְיוֹם כִּפּוּר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — לֹא הָיָה רָאוּי לְפִי זֶה לְבַטֵּל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם מִיוֹם טוֹב זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשָּׁה נוֹסֶפֶת שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן שֶׁלֹּא לִשָּׂא כַּפֵּיהֶם בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁמִּנְהַג הַכֹּהֲנִים לִטְבֹּל לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְטוֹבְלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְאֵין נִזְקָקִין לִנְשׁוֹתֵיהֶם בְּיוֹם טוֹב, וּכְשֶׁחָל בְּשַׁבָּת לֹא רָצוּ לְבַטֵּל הָעוֹנָה, וְלֹא רָצוּ לִטְבֹּל שַׁחֲרִית מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ״ו (אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל בְּשַׁבָּת לֹא שַׁיָּךְ טַעַם זֶה). וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֵיל יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּאֶמְצַע שָׁבוּעַ שֶׁהוּא לֵיל טְבִילָה — יְשַׁמֵּשׁ וְיִטְבֹּל בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל הַפּוֹרְשִׁים מִנְּשׁוֹתֵיהֶם בְּלֵיל יוֹם טוֹב וְאֵין טוֹבְלִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — שִׁבּוּשׁ גָּמוּר הוּא. וְכָל טְעָמִים אֵלּוּ הֵם לְיַשֵּׁב הַמִּנְהָג אַף שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדַאי לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאֵין קוֹרְאִים ״כֹּהֲנִים״ — אֵינָם עוֹבְרִים כְּלוּם. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יִישַׁר כֹּחָם שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּסְבִיבוֹתֵיהֶם שֶׁנּוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם בְּכָל יוֹם כְּתִקּוּן חֲכָמִים, וּמְקַיְּמִים ג׳ מִצְווֹת עֲשֵׂה בְּכָל יוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לִטְבֹּל. וְכָל שַׁחֲרִית וּמוּסָף שֶׁאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ — אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר: ״אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ כו׳״, אֲפִלּוּ הוּא כֹּהֵן, שֶׁלֹּא מָנְעוּ לַכֹּהֵן אֶלָּא לִקְרוֹת ״כֹּהֲנִים״ וּלְהַקְרוֹתָן וּמִן הַטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, אֲבָל לוֹמַר כָּךְ ״כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁיךָ״ סְתָם בְּלֹא קְרִיאָה — מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה (וְאֵין לָחֹש שֶׁכְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁיֹּאמַר ״כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁיךָ״ יֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא אֵינוֹ בִּכְלַל כֹּהֲנִים אֶלָּא בֶּן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, לְפִי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁנֻּסַּח הַתְּפִלָּה כָּךְ הוּא, שֶׁמִּטַּעַם כַּיּוֹצֵא בְּזֶה מֻתָּר לְכֹהֵן לִקְרוֹת לְכֹהֵן אַחֵר לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ה):

Usage de ces pays : נ״כ seulement à יום טוב (שמחת יום טוב), à מוסף ; יום כיפור aussi (שמחת מחילה) ; détails de טבילה quand יום טוב tombe שבת ; יישר כח des בני ארץ ישראל qui bénissent chaque jour כתיקון חכמים ; les jours sans נ״כ — le ש״צ dit « אֱלֹהֵינוּ... כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁיךָ ».

בְּאֵלּוּ הַתֵּבוֹת נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים שֶׁהוֹפְכִין בָּהֶם פְּנֵיהֶם לַדָּרוֹם וְלַצָּפוֹן: ״יְבָרֶכְךָ״, ״וְיִשְׁמְרֶךָ״, ״אֵלֶיךָ״, ״וִיחֻנֶּךָּ״, ״אֵלֶיךָ״, ״לְךָ״, ״שָׁלוֹם״, לְפִי שֶׁכָּל תֵּבוֹת אֵלּוּ הֵם לְנֹכַח, לָכֵן הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם גַּם לַדָּרוֹם וְלַצָּפוֹן כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם (וּבְתֵבַת ״שָׁלוֹם״, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹף הַבְּרָכָה וְעִקָּרוֹ, כִּי בִּרְכָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא ״שָׁלוֹם״, לָכֵן מְבָרְכִים לְכֻלָּם בְּשָׁלוֹם[)]. וְנוֹהֲגִים לְהַאֲרִיךְ בְּסוֹף תֵּבוֹת אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא סוֹף בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְנָכוֹן שֶׁהָאוֹמְרִים ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חֲלוֹם חָלַמְתִּי כו׳״ — שֶׁיֹּאמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מַאֲרִיכִים בְּנִגּוּן בְּסוֹף הַתֵּבָה שֶׁבְּסוֹף הַפָּסוּק, שֶׁכְּבָר כָּלְתָה בְּרָכָה זוֹ מִפִּי הַכֹּהֲנִים וְאֵין צָרִיךְ עוֹד לְהַאֲזִין לָהֶם, אֲבָל בְּעוֹד שֶׁהֵם אוֹמְרִים תֵּבוֹת הַבְּרָכָה — צָרִיךְ לְהַאֲזִין לָהֶם וּלְכַוֵּן וְאָסוּר לוֹמַר שׁוּם דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְאַף שֶׁחֲכָמִים הִתִּירוּ לוֹמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ עַל חֲלוֹמוֹת מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה שֶׁמָּא צָרִיךְ רְפוּאָה לַחֲלוֹמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן זֶה לוֹמַר בִּשְׁעַת הַאֲרָכַת הַנִּגּוּן שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה — יֵשׁ לְתַקֵּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁרְפוּאָתוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כו׳״ בִּשְׁעַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְלֹא לְאַחַר שֶׁכָּלְתָה בְּרָכָה מִפִּי כֹּהֲנִים, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁהֵם מַאֲרִיכִים בְּנִגּוּן הֲבָרַת אוֹת אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַתֵּבָה — עֲדַיִן לֹא נִסְתַּיְּמָה תֵּבָה זוֹ לְעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוֹעִיל אָז אֲמִירַת ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כו׳״ (כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר לֹא עָנוּ עֲדַיִן אָמֵן), אַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתַּיְּמָה לְעִנְיָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַאֲזִין עוֹד לַכֹּהֲנִים, כֵּיוָן שֶׁהֶאֱזִין כְּבָר תְּחִלַּת הֲבָרַת אוֹת אַחֲרוֹנָה, וְהַאֲרָכַת הַהֲבָרָה בְּנִגּוּן אֵין צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּתֵבַת ״שָׁלוֹם״ הֵן מַאֲרִיכִים בְּנִגּוּן קֹדֶם שֶׁיֹּאמְרוּ מֵ״ם שֶׁל ״שָׁלוֹם״, וּכְשֶׁאוֹמְרִים אָז ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ וּמְסַיְּמִים עִם הַכֹּהֲנִים אִם כֵּן אֵין שׁוֹמֵעַ הַמֵּ״ם שֶׁל ״שָׁלוֹם״ כָּרָאוּי לִשְׁמֹעַ בְּשְׁתִיקָה וְכַוָּנָה, מִכָּל מָקוֹם בְּתֵבַת ״וְיִשְׁמְרֶךָ״ ״וִיחֻנֶּךָּ״ שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן שֶׁיִּשְׁמְעוּ גַּם הָאוֹת הָאַחֲרוֹנָה — מְתַקְּנִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף שֶׁאוֹמְרִים ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ כְּשֶׁהֵם מַאֲרִיכִים בְּנִגּוּן סוֹף הַפָּסוּק — לֹא יֹאמַר הַמַּקְרֵא ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כו׳״ אֲפִלּוּ אֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אָסוּר מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה:

Mots où les Cohanim tournent le visage sud/nord — « יְבָרֶכְךָ, וְיִשְׁמְרֶךָ, אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ, אֵלֶיךָ, לְךָ, שָׁלוֹם » (לנוכח) ; on allonge la fin de ces mots (chacun est fin de ברכה) ; le « רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם » sur les rêves se dit pendant le נִגּוּן final, jamais par le מקריא ou le ש״צ.

כָּל כֹּהֵן יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בִּכְהֻנָּה, כְּגוֹן לִקַּח מַתָּנוֹת אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא כַּפָּיו מֵחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁמְּלַמֵּד לְתַלְמִידָיו בְּעֵת שֶׁהַצִּבּוּר נֶאֱסָפִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּמֵעָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁהוֹת נְקָבָיו עַד גְּמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים:

Tout Cohen doit accomplir une chose une fois l’an pour maintenir sa כהונה (prendre des מתנות) s’il ne peut bénir par אונס — par ex. il enseigne à ses élèves quand le צבור se réunit, ou il est malade et ne peut se retenir jusqu’à la fin de la ברכה.

אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹהֵן אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה וּכְמוֹעֵל בְּהֶקְדֵּשׁ הוּא, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״. וְאַף עַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּנוֹת — בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא עוֹמֵד. וְאִם הַכֹּהֵן הוּא מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ — מֻתָּר, שֶׁהַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹ הִיא וְיָכוֹל לִמְחֹל כְּבוֹדוֹ וְלִתֵּן רְשׁוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה הֲנָאָה כְּגוֹן בְּשָׂכָר, אוֹ אֲפִלּוּ בְּחִנָּם לְאָדָם חָשׁוּב שֶׁהוּא חָפֵץ לְשַׁמְּשׁוֹ וְנֶהֱנֶה מִזֶּה שֶׁזָּכָה לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, אֲבָל אִם אֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה מִזֶּה — אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: קַדְּשֵׁהוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. (וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לִתֵּן רְשׁוּת לְיִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת וּלְבָרֵךְ לְפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ה ור״א. וְאֵין אוֹמְרִים ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים הַתְּלוּיִים בִּקְדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְחַלֵּל קְדֻשָּׁתוֹ וְלִשָּׂא גְּרוּשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים לֹא נִתְּנָה לָהֶם לֵהָנוֹת בָּהּ גּוּפָם, כְּמוֹ שֶׁקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְּנָה לֵהָנוֹת בָּהּ גּוּפָם, שֶׁמִּצְווֹת לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ אֶלָּא גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ קְדוֹשִׁים, הוֹאִיל וְנִבְחֲרוּ לְשָׁרֵת לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ״ וְגו׳, ״קָדֹשׁ יִהְיֶה … כִּי קָדוֹשׁ וְגו׳״, לְפִיכָךְ אֵינָהּ בְּיָדָם לְמָחְלָהּ. אֲבָל כְּבוֹד הַכְּהֻנָּה נִתַּן לָהֶם לַהֲנָאָתָם, לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן, וְכֵן לְהַקְדִּימָם לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כָּבוֹד זֶה הֲנָאַת הַגּוּף הוּא, לְפִיכָךְ הוּא בְּיָדָם לִמְחֹל כְּבוֹדָם, וְרַשַּׁאי לִתְּנוֹ לְיִשְׂרָאֵל אִם רָצָה, כִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם — זֶהוּ כְּבוֹדוֹ):

אסור de se servir d’un Cohen (כמועל בהקדש, « וְקִדַּשְׁתּוֹ ») même de nos jours ; s’il מוחל sur son honneur — permis (הכהונה שלו) ; יש מי שאומר qu’il ne le peut qu’avec quelque הנאה ; העיקר qu’il peut מוחל (« רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶהוּ כְּבוֹדוֹ ») — mais la קדושה elle-même (גרושה) est ingrácible.