Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם. Chez le Rav, le siman se déploie en ו׳ סְעִיפִים (six seifim) : עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם וְאֹפֶן הַנְּפִילָה, ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״ וְסֵדֶר הַתַּחֲנוּן, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, וְהַיָּמִים שֶׁאֵין נוֹפְלִים בָּהֶם — בֵּית חָתָן, יוֹם מִילָה וּבֵית הָאָבֵל.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם — וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.131), suivi de notre traduction française. Le siman comporte six seifim (ו׳ סְעִיפִים ; seif k → .131.k).
סעיף א עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — רְשׁוּת ; אֵין לְהַפְסִיק ; הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים.
דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲזָרַת הַתְּפִלָּה — נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמִתְחַנְּנִים כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וְגַם עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם הוּא מִנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִימוֹת עוֹלָם. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ חוֹבָה אֶלָּא רְשׁוּת, לָכֵן כָּל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּתְחִנָּה זוֹ שֶׁמִּתְחַנֵּן בִּנְפִילַת אַפַּיִם צָרִיךְ לוֹמַר מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה, אֲבָל אִם הִפְסִיק וְעָסַק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים אַחַר הַתְּפִלָּה — שׁוּב אֵין תְּחִנָּתוֹ נִשְׁמַעַת כָּל כָּךְ. לָכֵן אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת אַפַּיִם (אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם הִיא רְשׁוּת). וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר אֶלָּא מִלְּהַפְסִיק וְלַעֲסֹק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, אֲבָל שִׂיחָה מוּעֶטֶת אֵין לָחֹש. וְכָל שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בִּדְבָרִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי — יָכוֹל לֵילֵךְ אַחַר הַתְּפִלָּה לְמָקוֹם אַחֵר לִפֹּל שָׁם עַל פָּנָיו. וְעִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא לִפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם (וַאֲפִלּוּ יוֹשֵׁב עַל הָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה). וְאָדָם חָשׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּעִנְיָן זֶה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַצִּבּוּר אִם אֵין הַצִּבּוּר נוֹפְלִים כָּךְ כָּמוֹהוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, (שֶׁהֲרֵי) נֶאֱמַר בּוֹ ״קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ״ (מַשְׁמָע שֶׁאֵין לוֹ לִפֹּל), לְפִי שֶׁאִם לֹא יֵעָנֶה מִיָּד — יְהַרְהֲרוּ הַצִּבּוּר אַחֲרָיו לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ רָאוּי לֵעָנוֹת. וְכֵן כָּל אָדָם אָסוּר לִפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה וְלוֹקִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״, וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וְאִם אֵינוֹ מַדְבִּיק פָּנָיו בַּקַּרְקַע אֶלָּא מַטֶּה עַל צִדּוֹ — מֻתָּר אֲפִלּוּ לְאָדָם חָשׁוּב בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם מַמָּשׁ אֶלָּא בְּהַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בִּלְבַד — לֹא שַׁיָּךְ כָּל זֶה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין נוֹפְלִין מַמָּשׁ אֶלָּא שֶׁמְּכַסֶּה פָּנָיו — נָהֲגוּ לִפֹּל אֲפִלּוּ מְעֻמָּד. אַךְ עַל פִּי הַקַּבָּלָה רָאוּי לִהְיוֹת נְפִילַת אַפַּיִם מְיֻשָּׁב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֵישֵׁב בְּמָקוֹם שֶׁכָּלוּ הַג׳ פְּסִיעוֹת — יַמְתִּין כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת וְיַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיִפֹּל מְיֻשָּׁב. וְנוֹהֲגִים לְכַסּוֹת הַפָּנִים בְּבֶגֶד, וְלֹא דַּי בְּכִסּוּי הַיָּד שֶׁנּוֹפֵל פָּנָיו עָלֶיהָ, לְפִי שֶׁהַיָּד וְהַפָּנִים גּוּף אֶחָד הֵן וְאֵין הַגּוּף יָכוֹל לְכַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ע״ד וצ״א. וְנָהֲגוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה לְהַטּוֹת עַל צַד שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל שְׁכִינָה מִימִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז. נִמְצָא כְּשֶׁהוּא מֻטֶּה עַל שְׂמֹאלוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְאִם הָיָה מֻטֶּה עַל יְמִינוֹ הָיָה לְהֶפֶךְ, וְלֹא יִתָּכֵן לָעֶבֶד לִהְיוֹת אֲחוֹרָיו כְּלַפֵּי אֲדוֹנָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהַטּוֹת עַל יַד יְמִינוֹ, שֶׁכְּשֶׁהוּא מֻטֶּה עַל יְמִינוֹ וּשְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ — יְכַוֵּן ״שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״. וְנָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַטּוֹת בְּשַׁחֲרִית עַל יְמִינוֹ וְלֹא עַל שְׂמֹאלוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתְּפִלִּין שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ, וּבְמִנְחָה אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ — מַטֶּה עַל שְׂמֹאלוֹ. וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הָעוֹמֵד מִימִין הָאָרוֹן — טוֹב שֶׁיַּטֶּה רֹאשׁוֹ מְעַט כְּלַפֵּי הָאָרוֹן אַף כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל יַד יְמִינוֹ (וְהוּא הַדִּין הַיּוֹשְׁבִים בְּצַד הַמְּנוֹרָה לִפְנֵי הָאָרוֹן וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם לַמִּזְרָח כְּמוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר). עַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לוֹמַר מִזְמוֹר ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״. אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהָאוֹמְרוֹ וְלִבּוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לוֹ לְהֵאָסֵף בְּלֹא עִתּוֹ, לְפִיכָךְ נִמְנְעוּ לְאָמְרוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא אוֹמְרִים ״רַחוּם וְחַנּוּן כו׳ ה׳ אַל בְּאַפְּךָ כו׳״:
עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — רְשׁוּת. Après la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ on tombe sur la face et on implore, chaque lieu selon son minhag. C’est un minhag ancien de tout Israël, mais רְשׁוּת et non חובה — d’où toutes ses règles dépendent du minhag. La תְּחִנָּה se dit aussitôt après la tefilla ; interrompre par d’autres occupations affaiblit son écoute — d’où אֵין לְדַבֵּר entre tefilla et nefilat apayim (une שִׂיחָה מוּעֶטֶת n’est pas à craindre). Jadis on tombait la face à terre, même sans פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם ; un אָדָם חָשׁוּב n’y est pas autorisé devant le tzibbour sauf s’il est בָּטוּחַ d’être exaucé כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן ; et pour tous, tomber la face sur un dallage de pierres est אָסוּר — גְּזֵרָה d’אֶבֶן מַשְׂכִּית. Aujourd’hui on ne fait qu’הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים — d’où l’on tombe même מְעֻמָּד, mais עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב. On couvre la face d’un בֶּגֶד. On penche à שַׁחֲרִית sur le côté droit (les tefillin sont à gauche), à מנחה sur le gauche. עַל פִּי הַקַּבָּלָה on dit le מִזְמוֹר « אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא », mais en ces contrées on dit « רַחוּם וְחַנּוּן ».
סעיף ב יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״, חֲצִי קַדִּישׁ, אַשְׁרֵי, לַמְנַצֵּחַ.
לְאַחַר שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו — יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן מְעַט מְיֻשָּׁב, כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט לוֹמַר ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כו׳״, לְפִי שֶׁהִתְפַּלַּלְנוּ בְּכָל עִנְיָן שֶׁיּוּכַל אָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, בִּישִׁיבָה וּבַעֲמִידָה וּבִנְפִילַת אַפַּיִם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֵשֵׁב בָּהָר וגו׳ וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ וְגו׳״, וּמֵאַחַר שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל בְּעִנְיָן אַחֵר — אָנוּ אוֹמְרִים ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כו׳״. וְאַחַר כָּךְ חֲצִי קַדִּישׁ, ״אַשְׁרֵי״, ״לַמְנַצֵּחַ״:
וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. Après être tombé, il relève la tête et implore un peu מְיֻשָּׁב, chaque lieu selon son minhag. Minhag répandu de dire « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה », car nous avons prié de toutes les manières — assis, debout et en nefilat apayim — comme משה רבנו (« וָאֵשֵׁב בָּהָר… וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ »), et n’ayant plus de force pour prier autrement, nous disons « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע ». Puis חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ ».
סעיף ג אֵין נוֹפְלִים אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה.
יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁאֵין נוֹפְלִים אַפַּיִם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה. וְסִימָן לַדָּבָר בְּמִלְחֶמֶת הָעַי ״וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו … לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳״. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין סֵפֶר תּוֹרָה — נוֹהֲגִין לוֹמַר תְּחִנָּה בְּלֹא כִּסּוּי פָּנִים. וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַפְּתוּחָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת — הַמִּתְפַּלְלִים בָּהּ כְּשֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת פָּתוּחַ נוֹהֲגִים לוֹמַר תְּחִנָּה בִּנְפִילַת אַפַּיִם כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא כְּשֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת נָעוּל. וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים הִיא כְּבַיִת אֶחָד לְעִנְיָן זֶה עִם בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַסֵּפֶר תּוֹרָה בְּתוֹכָהּ אֲפִלּוּ אֵינוֹ פָּתוּחַ לוֹ, וְנוֹהֲגִים לוֹמַר בּוֹ בִּנְפִילַת אַפַּיִם. אֲבָל עֲזָרָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת — דִּינָהּ כַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יָכוֹל לִפֹּל עִמָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם נוֹפְלִים, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ עוֹמֵד עִמָּהֶם, שֶׁאֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ה:
מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה. Certains ne tombent que là où il y a un ספר תורה (סימן : « וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו… לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳ »). Sans ספר תורה — תְּחִנָּה sans כִּסּוּי פָּנִים. La חֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת ouverte, quand la synagogue est ouverte, suit la synagogue (mais non quand elle est fermée) ; la synagogue des femmes forme un seul בַּיִת avec celle où est le ספר תורה, même si elle n’y est pas ouverte ; la עֲזָרָה devant la synagogue est comme sa חצר. Même un יָחִיד priant chez lui à l’heure où le tzibbour prie peut tomber avec eux — מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת dès qu’il y a עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד (סימן נ״ה).
סעיף ד אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה ; וְנוֹפְלִים בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת.
אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. לְפִיכָךְ אִם נִמְשְׁכָה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הַלַּיְלָה — אֵין לִפֹּל עַל פָּנָיו. וְיֵשׁ לְדַלֵּג ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״ כְּדֵי לִפֹּל מִבְּעוֹד יוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לָחֹש לְזֶה אֶלָּא בְּוַדַּאי לַיְלָה, אֲבָל לֹא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְנוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת, הוֹאִיל וְהוּא קָרוֹב לַיּוֹם. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַאֲרִיךְ בַּסְּלִיחוֹת עַד נְכוֹן הַיּוֹם, וְאָז נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם:
אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה. Pas de nefilat apayim la nuit, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. Si מנחה se prolonge jusqu’à la nuit — on ne tombe pas ; on saute « אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ » pour tomber מִבְּעוֹד יוֹם. On ne s’en soucie qu’en וַדַּאי לַיְלָה, non בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. On tombe en לֵיל אַשְׁמוּרוֹת car proche du jour ; certains prolongent les סליחות עַד נְכוֹן הַיּוֹם, et alors tombent sur la face.
סעיף ה אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית הָאָבֵל.
נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּבֵית הֶחָתָן בְּיוֹם כְּנִיסָתוֹ לַחֻפָּה, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא. וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת מִילָה בְּשִׂמְחָה קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם חָתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְלֹא בְּבֵית הָאָבֵל, מִפְּנֵי שֶׁז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת הֻקְּשׁוּ לְז׳ יְמֵי הֶחָג לְעִנְיַן אִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל״. וְהוּא הַדִּין לִ״וְהוּא רַחוּם״ שֶׁאוֹמְרִ[ים] בְּב׳ וְה׳. וְאַף לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית הֶחָתָן וְהָאָבֵל וּבָאוּ לְבָתֵּיהֶם — אֵין צְרִיכִים לוֹמַר תַּחֲנוּן, לְפִי שֶׁמְּקוֹמוֹ הוּא מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח, וְכֵיוָן שֶׁנִּדְחָה מִמְּקוֹם קְבִיעוּתוֹ — נִדְחָה לְגַמְרֵי. וְהוּא הַדִּין לִ״וְהוּא רַחוּם״ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִים לוֹמַר קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם בְּכָל הַיָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֲמִירָתוֹ חוֹבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ד (מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּנְהָג וְעַכְשָׁו נִפְטְרוּ מִלְּאָמְרוֹ בִּשְׁעַת חִיּוּבוֹ, דְּהַיְנוּ בַּזְּמַן שֶׁנּוֹהֲגִים לְאָמְרוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם — נִפְטְרוּ כָּל הַיּוֹם). אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל בְּבֵית הָאֵבֶל (יֵשׁ לְכָל אֶחָד לוֹמַר הַלֵּל אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, שֶׁמִּצְוַת הַלֵּל הִיא כָּל הַיּוֹם וְאֵין מְקוֹמוֹ קָבוּעַ מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח, שֶׁאֲפִלּוּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ לִפְעָמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁזְּמַנָּהּ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ לַיָּחִיד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אֶלָּא מִשּׁוּם ״זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְווֹת״. וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לִ״וְהוּא רַחוּם״ שֶׁהָיוּ פְּטוּרִים מִלְּאָמְרוֹ בִּשְׁעַת חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁל אָבֵל שֶׁהִיא לוֹ כְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מִן הַלֵּל אֵינָם פְּטוּרִים אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁבַּבַּיִת אֵין רוֹצִים לוֹמַר שָׁם ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָה״ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּלוֹעֵג לָרָשׁ, לְפִיכָךְ צְרִיכִים לָצֵאת מִשָּׁם וְלִקְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ אֵצֶל קְבָרוֹת אַחַר י״ח מִיָּד, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשָּׁם מִשּׁוּם ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ וְלִקְרוֹת הַלֵּל). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהַלֵּל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג וְלֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּבֵית הָאָבֵל, אֲבָל בַּחֲנֻכָּה שֶׁהַהַלֵּל הוּא חוֹבָה מִתַּקָּנַת חֲכָמִים — קוֹרִים גַּם בְּבֵית הָאָבֵל, שֶׁגַּם הָאָבֵל חַיָּב בּוֹ. אֶלָּא שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהָאָבֵל כָּל ל׳ וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ כָּל י״ב חֹדֶשׁ — אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּעֵת הַהַלֵּל, כִּי הַקָּהָל אָז בְּשִׂמְחָה כְּעֵין שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים:
יְמֵי שִׂמְחָה — אֵין תַּחֲנוּן. On ne tombe pas בְּבֵית הֶחָתָן le jour de sa חופה (יום טוב שלו), ni בְּבֵית הַכְּנֶסֶת un יום מילה, ni quand un חתן s’y trouve, ni בְּבֵית הָאָבֵל (ז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת הֻקְּשׁוּ לְז׳ יְמֵי הֶחָג — « וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל »). Idem pour « וְהוּא רַחוּם ». Même de retour chez eux, pas de תַּחֲנוּן, car son lieu est aussitôt après la עמידה et נִדְחָה לְגַמְרֵי. Le Rav développe la distinction entre le הלל de ראש חודש (מנהג, non lu בבית האבל) et celui de חנוכה (חובה מתקנת חכמים, lu même là), avec la question de « לוֹעֵג לָרָשׁ ».
סעיף ו יוֹם הַמִּילָה — רַק בַּבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּילָה בּוֹ ; חָתָן כָּל הַיּוֹם.
אֵין מוֹנְעִין מִלִּפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּיוֹם הַמִּילָה אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּילָה בּוֹ, אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר — נוֹפְלִין. וּבִזְמַן הַקֹּר שֶׁמָּלִין הַתִּינוֹק בְּבֵיתוֹ — נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּעַל הַבְּרִית מִתְפַּלֵּל שָׁם. וְכָל זֶה בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק — אוֹמְרִים תַּחֲנוּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים אֵצֶל הֶחָתָן, אוֹ אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, בְּיוֹם כְּנִיסָתוֹ לַחֻפָּה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים שֶׁאֵין הַחֲתָנִים הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת יוֹם אוֹ יוֹמַיִם קֹדֶם הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקָּהָל לוֹמַר תַּחֲנוּן. אַךְ אִם נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, לְבַד מִיּוֹם הַחֻפָּה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לוֹמַר תַּחֲנוּן כָּל ז׳ כְּשֶׁהֶחָתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁכָּל ז׳ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה הֵם לוֹ כְּרֶגֶל. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם ח׳ לְחֻפָּתוֹ (בְּשַׁחֲרִית) אֵין נוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַחֻפָּה סָמוּךְ לָעֶרֶב (וְלֹא נִשְׁלְמוּ ז׳ יָמִים עַד יוֹם ח׳ בָּעֵת הַהִיא). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לוֹמַר תַּחֲנוּן גַּם בְּמִנְחָה כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים אֵצֶל הַתִּינוֹק. אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נוֹפְלִים אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבְּרִית מִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְשַׁבָּת אוֹמְרִים ״צִדְקָתְךָ צֶדֶק״ אֲפִלּוּ אֵין עוֹשִׂין הַסְּעוּדָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה:הסימנים החסרים עד סימן קנ״ח לא ידענו מה היה להם כי לא היו בדפוס מעולם וחבל על דאבדין חדשים מקרוב נמצאו באמתחת הרב קנ״ה וקנ״ו וה׳ יורינו דעת להאיר עינינו במאור תורתו אמן:
יוֹם הַמִּילָה וְהֶחָתָן. On ne s’abstient de tomber le jour de la מילה que dans le בית הכנסת où elle a lieu ; ailleurs — on tombe ; l’hiver, quand on circoncit à la maison, on ne tombe pas là où le בַּעַל הַבְּרִית prie. Tout cela à שחרית (où l’on circoncit) ; à מנחה — on dit תַּחֲנוּן. À la différence du חתן, où l’on ne dit pas תַּחֲנוּן tout le jour. Divers minhagim sur les ז׳ jours du חתן et le 8e jour (חופה סמוך לערב). בְּשַׁבָּת on dit « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ». (Suit la note de l’imprimeur sur les simanim manquants jusqu’au קנ״ח.)
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קל״א (édition Kehot, ו׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם
Le yesod : les דיני נפילת אפים
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם comme רְשׁוּת וּמִנְהָג. Ensuite אֹפֶן הַנְּפִילָה — la הַטָּיָה et le כִּסּוּי הַפָּנִים. Puis מְקוֹם וּזְמַן הַנְּפִילָה — le סֵפֶר תּוֹרָה et l’absence de nefilat apayim la nuit. Enfin les יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין נוֹפְלִים בָּהֶם.
עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — רְשׁוּת וּמִנְהָג
L’essence de la nefilat apayim — reshut et minhag
Le principe. Après la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ on tombe et on implore ; c’est un מִנְהָג ancien de tout Israël, mais רְשׁוּת et non חובה — d’où toutes ses règles תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג (סעיף א).
La conséquence. La תְּחִנָּה se dit מִיָּד après la tefilla ; אֵין לְדַבֵּר entre les deux, mais une שִׂיחָה מוּעֶטֶת n’est pas à craindre. Cf. siman 130.
אֹפֶן הַנְּפִילָה — הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים
La manière de tomber — inclinaison et voile du visage
Le principe. Aujourd’hui on ne fait qu’הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; on couvre d’un בֶּגֶד, et à שַׁחֲרִית on penche à droite (סעיף א).
La conséquence. On dit « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע », puis חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ » (סעיף ב). Cf. siman 132.
מְקוֹם וּזְמַן הַנְּפִילָה
Le lieu et le temps de la nefilat apayim
Le principe. Certains ne tombent que dans un מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה ; le יָחִיד priant à l’heure du tzibbour tombe avec lui — עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד (סעיף ג).
La conséquence. אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, mais on tombe בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת (סעיף ד). Cf. siman 130.
יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין נוֹפְלִים
Les jours de joie où l’on ne tombe pas
Le principe. On ne tombe pas בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה ni בְּבֵית הָאָבֵל (ז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת הֻקְּשׁוּ לְז׳ יְמֵי הֶחָג) (סעיף ה).
La conséquence. Le jour de la מילה — seulement dans la synagogue où elle a lieu ; auprès du חתן — pas de תַּחֲנוּן tout le jour (סעיף ו). Cf. siman 132.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — la רְשׁוּת de la nefilat apayim, son אֹפֶן, son מָקוֹם וּזְמַן et les יְמֵי שִׂמְחָה — touche à la conduite quotidienne du תַּחֲנוּן. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman קל״א. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses six seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם וּרְשׁוּת | או״ח קל״א — אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת אַפַּיִם ; הַטָּיָה עַל צַד. | מ״ב קל״א — טַעַם שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק וּפְרָטֵי הַתְּחִנָּה. | ערוה״ש קל״א — גֶּדֶר נְפִילַת אַפַּיִם רְשׁוּת אוֹ מִנְהָג. | Voie de l’Admour HaZaken — עִקָּרָהּ רְשׁוּת וּמִנְהָג, וְכָל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג ; אֵין לְדַבֵּר, וְשִׂיחָה מוּעֶטֶת אֵין לָחֹש (סעיף א). |
| אֹפֶן הַנְּפִילָה — הַטָּיָה וְכִסּוּי | או״ח קל״א — נוֹפֵל עַל צַד שְׂמֹאל אוֹ יָמִין ; שַׁחֲרִית מִשּׁוּם הַתְּפִלִּין. | מ״ב קל״א — כִּסּוּי הַפָּנִים וְ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״. | ערוה״ש קל״א — אִסּוּר אֶבֶן מַשְׂכִּית וְאָדָם חָשׁוּב. | Voie de l’Admour HaZaken — עַכְשָׁו הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; שַׁחֲרִית עַל יְמִינוֹ (סעיפים א-ב). |
| מְקוֹם וּזְמַן — סֵפֶר תּוֹרָה וְלַיְלָה | או״ח קל״א — אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה ; בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת נוֹפְלִים. | מ״ב קל״א — מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אָרוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה. | ערוה״ש קל״א — יָחִיד עִם הַצִּבּוּר וּמְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל. | Voie de l’Admour HaZaken — מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה, יָחִיד עִם הַצִּבּוּר ; אֵין בַּלַּיְלָה, וְנוֹפְלִים בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת (סעיפים ג-ד). |
| יְמֵי שִׂמְחָה — חָתָן, מִילָה, אָבֵל | או״ח קל״א — אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית אָבֵל, חָתָן וּבְיוֹם מִילָה. | מ״ב קל״א — פְּרָטֵי מִנְחָה, ״וְהוּא רַחוּם״ וְ״צִדְקָתְךָ״. | ערוה״ש קל״א — יְמֵי שִׂמְחָה וְהַהֶקֵּשׁ לְז׳ יְמֵי הֶחָג. | Voie de l’Admour HaZaken — אֵין בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית אָבֵל ; מִילָה רַק בַּבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבּוֹ ; חָתָן כָּל הַיּוֹם (סעיפים ה-ו). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm קל״א, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Rif, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Meguila כ״ב, Bava Metzia נ״ט). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ו׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — רְשׁוּת וּמִנְהָג
Ligne 1 — reshut et minhag
Principe du siman : עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם רְשׁוּת ; כָּל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג (סעיף א).
Lecture du Rav : parce qu’elle est רְשׁוּת, אֵין אִסּוּר מִן הַדִּין à parler, et pourtant אֵין לְדַבֵּר pour que la תְּחִנָּה soit נִשְׁמַעַת. Cf. siman 130.
Conséquence pratique : dire la תְּחִנָּה aussitôt après la עמידה, sans interruption complète.
קו ב — הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים
Ligne 2 — inclinaison et voile du visage
Principe du siman : עַכְשָׁו נוֹפְלִים בְּהַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב (סעיף א).
Lecture du Rav : à שַׁחֲרִית on penche à droite מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתְּפִלִּין, à מנחה à gauche. Cf. siman 132.
Conséquence pratique : couvrir la face d’un tissu, non de la seule main, et implorer מְיֻשָּׁב.
קו ג — יְמֵי שִׂמְחָה
Ligne 3 — les jours de joie
Principe du siman : אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית הָאָבֵל (סעיפים ה-ו).
Lecture du Rav : le jour de la מילה seulement dans la synagogue où elle se fait ; auprès du חתן — pas de תַּחֲנוּן tout le jour. Cf. siman 132.
Conséquence pratique : suivre le minhag du lieu sur ces jours, et בְּשַׁבָּת dire « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ».
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman קל״א dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman קל״א (דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם)
- ① רְשׁוּת. La nefilat apayim est רְשׁוּת et minhag ; dire la תְּחִנָּה aussitôt après la עמידה, אֵין לְדַבֵּר entre les deux (שִׂיחָה מוּעֶטֶת אֵין לָחֹש). Fondement : SA HaRav קל״א séif א.
- ② אֹפֶן. Aujourd’hui — הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; שַׁחֲרִית on penche à droite. Fondement : SA HaRav קל״א séif א.
- ③ הַסֵּדֶר. Après être tombé — « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע », puis חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ ». Fondement : SA HaRav קל״א séif ב.
- ④ מָקוֹם וּזְמַן. Idéalement dans un מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה ; אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, mais on tombe בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת. Fondement : SA HaRav קל״א séifim ג-ד.
- ⑤ יְמֵי שִׂמְחָה. Pas de תַּחֲנוּן בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה (dans la synagogue où elle a lieu) ni בְּבֵית הָאָבֵל ; בְּשַׁבָּת « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ». Fondement : SA HaRav קל״א séifim ה-ו.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman קל״א (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — la רְשׁוּת, l’אֹפֶן, le מָקוֹם וּזְמַן, les יְמֵי שִׂמְחָה — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.