Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם. In the Rav it unfolds over ו׳ סְעִיפִים (six seifim) : the essence and manner of nefilat apayim, ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״ and the order of tachanun, a place that has a סֵפֶר תּוֹרָה, no nefilat apayim at night, and the days on which one does not fall — בֵּית חָתָן, יוֹם מִילָה and בֵּית הָאָבֵל.
שולחן ערוך הרב — סימן קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן קל״א — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם — וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.131), followed by our English translation. The siman has six seifim (ו׳ סְעִיפִים ; seif k → .131.k).
סעיף א עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — רְשׁוּת ; אֵין לְהַפְסִיק ; הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים.
דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲזָרַת הַתְּפִלָּה — נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמִתְחַנְּנִים כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וְגַם עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם הוּא מִנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִימוֹת עוֹלָם. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ חוֹבָה אֶלָּא רְשׁוּת, לָכֵן כָּל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּתְחִנָּה זוֹ שֶׁמִּתְחַנֵּן בִּנְפִילַת אַפַּיִם צָרִיךְ לוֹמַר מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה, אֲבָל אִם הִפְסִיק וְעָסַק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים אַחַר הַתְּפִלָּה — שׁוּב אֵין תְּחִנָּתוֹ נִשְׁמַעַת כָּל כָּךְ. לָכֵן אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת אַפַּיִם (אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם הִיא רְשׁוּת). וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר אֶלָּא מִלְּהַפְסִיק וְלַעֲסֹק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, אֲבָל שִׂיחָה מוּעֶטֶת אֵין לָחֹש. וְכָל שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בִּדְבָרִים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי — יָכוֹל לֵילֵךְ אַחַר הַתְּפִלָּה לְמָקוֹם אַחֵר לִפֹּל שָׁם עַל פָּנָיו. וְעִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא לִפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם (וַאֲפִלּוּ יוֹשֵׁב עַל הָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה). וְאָדָם חָשׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּעִנְיָן זֶה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַצִּבּוּר אִם אֵין הַצִּבּוּר נוֹפְלִים כָּךְ כָּמוֹהוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, (שֶׁהֲרֵי) נֶאֱמַר בּוֹ ״קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ״ (מַשְׁמָע שֶׁאֵין לוֹ לִפֹּל), לְפִי שֶׁאִם לֹא יֵעָנֶה מִיָּד — יְהַרְהֲרוּ הַצִּבּוּר אַחֲרָיו לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ רָאוּי לֵעָנוֹת. וְכֵן כָּל אָדָם אָסוּר לִפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה וְלוֹקִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״, וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וְאִם אֵינוֹ מַדְבִּיק פָּנָיו בַּקַּרְקַע אֶלָּא מַטֶּה עַל צִדּוֹ — מֻתָּר אֲפִלּוּ לְאָדָם חָשׁוּב בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים שֶׁלֹּא בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְעַכְשָׁו שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם מַמָּשׁ אֶלָּא בְּהַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בִּלְבַד — לֹא שַׁיָּךְ כָּל זֶה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין נוֹפְלִין מַמָּשׁ אֶלָּא שֶׁמְּכַסֶּה פָּנָיו — נָהֲגוּ לִפֹּל אֲפִלּוּ מְעֻמָּד. אַךְ עַל פִּי הַקַּבָּלָה רָאוּי לִהְיוֹת נְפִילַת אַפַּיִם מְיֻשָּׁב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֵישֵׁב בְּמָקוֹם שֶׁכָּלוּ הַג׳ פְּסִיעוֹת — יַמְתִּין כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת וְיַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיִפֹּל מְיֻשָּׁב. וְנוֹהֲגִים לְכַסּוֹת הַפָּנִים בְּבֶגֶד, וְלֹא דַּי בְּכִסּוּי הַיָּד שֶׁנּוֹפֵל פָּנָיו עָלֶיהָ, לְפִי שֶׁהַיָּד וְהַפָּנִים גּוּף אֶחָד הֵן וְאֵין הַגּוּף יָכוֹל לְכַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ע״ד וצ״א. וְנָהֲגוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה לְהַטּוֹת עַל צַד שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל שְׁכִינָה מִימִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז. נִמְצָא כְּשֶׁהוּא מֻטֶּה עַל שְׂמֹאלוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְאִם הָיָה מֻטֶּה עַל יְמִינוֹ הָיָה לְהֶפֶךְ, וְלֹא יִתָּכֵן לָעֶבֶד לִהְיוֹת אֲחוֹרָיו כְּלַפֵּי אֲדוֹנָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהַטּוֹת עַל יַד יְמִינוֹ, שֶׁכְּשֶׁהוּא מֻטֶּה עַל יְמִינוֹ וּשְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ — יְכַוֵּן ״שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״. וְנָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַטּוֹת בְּשַׁחֲרִית עַל יְמִינוֹ וְלֹא עַל שְׂמֹאלוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתְּפִלִּין שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ, וּבְמִנְחָה אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ — מַטֶּה עַל שְׂמֹאלוֹ. וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הָעוֹמֵד מִימִין הָאָרוֹן — טוֹב שֶׁיַּטֶּה רֹאשׁוֹ מְעַט כְּלַפֵּי הָאָרוֹן אַף כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל יַד יְמִינוֹ (וְהוּא הַדִּין הַיּוֹשְׁבִים בְּצַד הַמְּנוֹרָה לִפְנֵי הָאָרוֹן וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם לַמִּזְרָח כְּמוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר). עַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לוֹמַר מִזְמוֹר ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״. אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהָאוֹמְרוֹ וְלִבּוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לוֹ לְהֵאָסֵף בְּלֹא עִתּוֹ, לְפִיכָךְ נִמְנְעוּ לְאָמְרוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא אוֹמְרִים ״רַחוּם וְחַנּוּן כו׳ ה׳ אַל בְּאַפְּךָ כו׳״:
עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — reshut. After the חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ one falls on the face and implores, each place per its minhag. It is an ancient minhag of all Israel, yet רְשׁוּת and not חובה — hence all its rules depend on the minhag. The תְּחִנָּה is said right after the tefilla ; interrupting with other matters weakens its being heard — hence אֵין לְדַבֵּר between them (a שִׂיחָה מוּעֶטֶת is not a concern). In earlier days one fell to the ground, even without פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם ; an אָדָם חָשׁוּב may not do so before the tzibbour unless he is בָּטוּחַ of being answered כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן ; and for all, falling on a stone floor is אָסוּר — a גְּזֵרָה of אֶבֶן מַשְׂכִּית. Today only הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים — so one falls even מְעֻמָּד, but עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב. One covers with a בֶּגֶד. At שַׁחֲרִית one tilts right (the tefillin are on the left), at מנחה left. עַל פִּי הַקַּבָּלָה one says the מִזְמוֹר « אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא », but in these lands one says « רַחוּם וְחַנּוּן ».
סעיף ב יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״, חֲצִי קַדִּישׁ, אַשְׁרֵי, לַמְנַצֵּחַ.
לְאַחַר שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו — יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן מְעַט מְיֻשָּׁב, כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט לוֹמַר ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כו׳״, לְפִי שֶׁהִתְפַּלַּלְנוּ בְּכָל עִנְיָן שֶׁיּוּכַל אָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, בִּישִׁיבָה וּבַעֲמִידָה וּבִנְפִילַת אַפַּיִם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֵשֵׁב בָּהָר וגו׳ וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ וְגו׳״, וּמֵאַחַר שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל בְּעִנְיָן אַחֵר — אָנוּ אוֹמְרִים ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כו׳״. וְאַחַר כָּךְ חֲצִי קַדִּישׁ, ״אַשְׁרֵי״, ״לַמְנַצֵּחַ״:
וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. After falling, he raises his head and implores a little מְיֻשָּׁב, each place per its minhag. Widespread minhag to say « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה », for we prayed in every manner — sitting, standing and in nefilat apayim — like משה רבנו (« וָאֵשֵׁב בָּהָר… וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ »), and having no strength to pray otherwise we say « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע ». Then חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ ».
סעיף ג אֵין נוֹפְלִים אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה.
יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁאֵין נוֹפְלִים אַפַּיִם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה. וְסִימָן לַדָּבָר בְּמִלְחֶמֶת הָעַי ״וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו … לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳״. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין סֵפֶר תּוֹרָה — נוֹהֲגִין לוֹמַר תְּחִנָּה בְּלֹא כִּסּוּי פָּנִים. וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַפְּתוּחָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת — הַמִּתְפַּלְלִים בָּהּ כְּשֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת פָּתוּחַ נוֹהֲגִים לוֹמַר תְּחִנָּה בִּנְפִילַת אַפַּיִם כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא כְּשֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת נָעוּל. וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים הִיא כְּבַיִת אֶחָד לְעִנְיָן זֶה עִם בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַסֵּפֶר תּוֹרָה בְּתוֹכָהּ אֲפִלּוּ אֵינוֹ פָּתוּחַ לוֹ, וְנוֹהֲגִים לוֹמַר בּוֹ בִּנְפִילַת אַפַּיִם. אֲבָל עֲזָרָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת — דִּינָהּ כַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יָכוֹל לִפֹּל עִמָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם נוֹפְלִים, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ עוֹמֵד עִמָּהֶם, שֶׁאֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ה:
מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה. Some fall only where there is a ספר תורה (a סימן : « וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו… לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳ »). Without a ספר תורה — תְּחִנָּה without covering the face. The חֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת that is open, when the synagogue is open, follows the synagogue (but not when it is locked) ; the women’s synagogue is one בַּיִת with that of the ספר תורה, and the עֲזָרָה before it is like its חצר. Even a יָחִיד praying at home at the hour the tzibbour prays may fall with them — מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת so long as there are עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד (סימן נ״ה).
סעיף ד אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה ; וְנוֹפְלִים בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת.
אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. לְפִיכָךְ אִם נִמְשְׁכָה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הַלַּיְלָה — אֵין לִפֹּל עַל פָּנָיו. וְיֵשׁ לְדַלֵּג ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ״ כְּדֵי לִפֹּל מִבְּעוֹד יוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לָחֹש לְזֶה אֶלָּא בְּוַדַּאי לַיְלָה, אֲבָל לֹא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְנוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת, הוֹאִיל וְהוּא קָרוֹב לַיּוֹם. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַאֲרִיךְ בַּסְּלִיחוֹת עַד נְכוֹן הַיּוֹם, וְאָז נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם:
אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה. No nefilat apayim at night, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. If מנחה is drawn out into the night — one does not fall ; one skips « אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ » in order to fall מִבְּעוֹד יוֹם. One is concerned only at וַדַּאי לַיְלָה, not בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. One falls בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת since it is close to day ; some prolong the סליחות עַד נְכוֹן הַיּוֹם, and then fall on the face.
סעיף ה אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית הָאָבֵל.
נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּבֵית הֶחָתָן בְּיוֹם כְּנִיסָתוֹ לַחֻפָּה, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא. וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת מִילָה בְּשִׂמְחָה קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם חָתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְלֹא בְּבֵית הָאָבֵל, מִפְּנֵי שֶׁז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת הֻקְּשׁוּ לְז׳ יְמֵי הֶחָג לְעִנְיַן אִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל״. וְהוּא הַדִּין לִ״וְהוּא רַחוּם״ שֶׁאוֹמְרִ[ים] בְּב׳ וְה׳. וְאַף לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית הֶחָתָן וְהָאָבֵל וּבָאוּ לְבָתֵּיהֶם — אֵין צְרִיכִים לוֹמַר תַּחֲנוּן, לְפִי שֶׁמְּקוֹמוֹ הוּא מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח, וְכֵיוָן שֶׁנִּדְחָה מִמְּקוֹם קְבִיעוּתוֹ — נִדְחָה לְגַמְרֵי. וְהוּא הַדִּין לִ״וְהוּא רַחוּם״ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִים לוֹמַר קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם בְּכָל הַיָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֲמִירָתוֹ חוֹבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ד (מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּנְהָג וְעַכְשָׁו נִפְטְרוּ מִלְּאָמְרוֹ בִּשְׁעַת חִיּוּבוֹ, דְּהַיְנוּ בַּזְּמַן שֶׁנּוֹהֲגִים לְאָמְרוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם — נִפְטְרוּ כָּל הַיּוֹם). אֲבָל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל בְּבֵית הָאֵבֶל (יֵשׁ לְכָל אֶחָד לוֹמַר הַלֵּל אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, שֶׁמִּצְוַת הַלֵּל הִיא כָּל הַיּוֹם וְאֵין מְקוֹמוֹ קָבוּעַ מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת י״ח, שֶׁאֲפִלּוּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ לִפְעָמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁזְּמַנָּהּ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ לַיָּחִיד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אֶלָּא מִשּׁוּם ״זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְווֹת״. וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לִ״וְהוּא רַחוּם״ שֶׁהָיוּ פְּטוּרִים מִלְּאָמְרוֹ בִּשְׁעַת חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁל אָבֵל שֶׁהִיא לוֹ כְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מִן הַלֵּל אֵינָם פְּטוּרִים אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁבַּבַּיִת אֵין רוֹצִים לוֹמַר שָׁם ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָה״ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּלוֹעֵג לָרָשׁ, לְפִיכָךְ צְרִיכִים לָצֵאת מִשָּׁם וְלִקְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ אֵצֶל קְבָרוֹת אַחַר י״ח מִיָּד, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשָּׁם מִשּׁוּם ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ וְלִקְרוֹת הַלֵּל). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהַלֵּל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג וְלֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּבֵית הָאָבֵל, אֲבָל בַּחֲנֻכָּה שֶׁהַהַלֵּל הוּא חוֹבָה מִתַּקָּנַת חֲכָמִים — קוֹרִים גַּם בְּבֵית הָאָבֵל, שֶׁגַּם הָאָבֵל חַיָּב בּוֹ. אֶלָּא שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהָאָבֵל כָּל ל׳ וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ כָּל י״ב חֹדֶשׁ — אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּעֵת הַהַלֵּל, כִּי הַקָּהָל אָז בְּשִׂמְחָה כְּעֵין שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים:
יְמֵי שִׂמְחָה — no tachanun. One does not fall בְּבֵית הֶחָתָן on the day of his חופה (his יום טוב), nor בְּבֵית הַכְּנֶסֶת on a יום מילה, nor when a חתן is present, nor בְּבֵית הָאָבֵל (ז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת are likened to the ז׳ יְמֵי הֶחָג — « וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל »). The same for « וְהוּא רַחוּם ». Even after returning home, no תַּחֲנוּן, since its place is right after the עמידה and it is נִדְחָה לְגַמְרֵי. The Rav develops the distinction between the הלל of ראש חודש (minhag, not read בבית האבל) and that of חנוכה (obligatory מתקנת חכמים, read even there), with the matter of « לוֹעֵג לָרָשׁ ».
סעיף ו יוֹם הַמִּילָה — רַק בַּבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּילָה בּוֹ ; חָתָן כָּל הַיּוֹם.
אֵין מוֹנְעִין מִלִּפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּיוֹם הַמִּילָה אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּילָה בּוֹ, אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר — נוֹפְלִין. וּבִזְמַן הַקֹּר שֶׁמָּלִין הַתִּינוֹק בְּבֵיתוֹ — נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּעַל הַבְּרִית מִתְפַּלֵּל שָׁם. וְכָל זֶה בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק — אוֹמְרִים תַּחֲנוּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים אֵצֶל הֶחָתָן, אוֹ אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, בְּיוֹם כְּנִיסָתוֹ לַחֻפָּה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים שֶׁאֵין הַחֲתָנִים הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת יוֹם אוֹ יוֹמַיִם קֹדֶם הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקָּהָל לוֹמַר תַּחֲנוּן. אַךְ אִם נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, לְבַד מִיּוֹם הַחֻפָּה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לוֹמַר תַּחֲנוּן כָּל ז׳ כְּשֶׁהֶחָתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁכָּל ז׳ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה הֵם לוֹ כְּרֶגֶל. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם ח׳ לְחֻפָּתוֹ (בְּשַׁחֲרִית) אֵין נוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַחֻפָּה סָמוּךְ לָעֶרֶב (וְלֹא נִשְׁלְמוּ ז׳ יָמִים עַד יוֹם ח׳ בָּעֵת הַהִיא). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לוֹמַר תַּחֲנוּן גַּם בְּמִנְחָה כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים אֵצֶל הַתִּינוֹק. אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נוֹפְלִים אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבְּרִית מִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְשַׁבָּת אוֹמְרִים ״צִדְקָתְךָ צֶדֶק״ אֲפִלּוּ אֵין עוֹשִׂין הַסְּעוּדָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה:הסימנים החסרים עד סימן קנ״ח לא ידענו מה היה להם כי לא היו בדפוס מעולם וחבל על דאבדין חדשים מקרוב נמצאו באמתחת הרב קנ״ה וקנ״ו וה׳ יורינו דעת להאיר עינינו במאור תורתו אמן:
יוֹם הַמִּילָה וְהֶחָתָן. One refrains from falling on the day of a מילה only in the synagogue where it takes place ; elsewhere — one falls ; in winter, when the infant is circumcised at home, one does not fall in the synagogue where the בַּעַל הַבְּרִית prays. All this at שחרית (when the circumcision occurs) ; at מנחה — one says תַּחֲנוּן. Unlike the חתן, by whom no תַּחֲנוּן is said all day. Various minhagim on the ז׳ days of the חתן and the 8th day (חופה close to evening). בְּשַׁבָּת one says « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ». (There follows the printer’s note on the missing simanim up to קנ״ח.)
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קל״א (Kehot edition, ו׳ סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם
The yesod : the דיני נפילת אפים
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם as רְשׁוּת and minhag. Then אֹפֶן הַנְּפִילָה — the הַטָּיָה and the covering of the face. Then מְקוֹם וּזְמַן הַנְּפִילָה — the סֵפֶר תּוֹרָה and the absence of nefilat apayim at night. Finally the יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין נוֹפְלִים בָּהֶם.
עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם — רְשׁוּת וּמִנְהָג
The essence of nefilat apayim — reshut and minhag
The principle. After the חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ one falls and implores ; an ancient מִנְהָג of all Israel, but רְשׁוּת and not חובה — so all its rules are תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג (seif א).
The consequence. The תְּחִנָּה is said מִיָּד after the tefilla ; אֵין לְדַבֵּר between them, yet a שִׂיחָה מוּעֶטֶת is not a concern. Cf. siman 130.
אֹפֶן הַנְּפִילָה — הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים
The manner of falling — tilting and covering the face
The principle. Today only הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; one covers with a בֶּגֶד, and at שַׁחֲרִית tilts right (seif א).
The consequence. One says « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע », then חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ » (seif ב). Cf. siman 132.
מְקוֹם וּזְמַן הַנְּפִילָה
The place and time of nefilat apayim
The principle. Some fall only in a מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה ; a יָחִיד praying at the tzibbour’s hour falls with them — עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד (seif ג).
The consequence. אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, but one falls בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת (seif ד). Cf. siman 130.
יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין נוֹפְלִים
The days of joy on which one does not fall
The principle. One does not fall בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה or בְּבֵית הָאָבֵל (ז׳ יְמֵי אֲבֵלוּת are likened to the ז׳ יְמֵי הֶחָג) (seif ה).
The consequence. On the day of a מילה — only in the synagogue where it takes place ; by the חתן — no תַּחֲנוּן all day (seif ו). Cf. siman 132.
A note for study. The scope of this siman — the רְשׁוּת of nefilat apayim, its אֹפֶן, its מָקוֹם וּזְמַן and the יְמֵי שִׂמְחָה — bears on the daily conduct of תַּחֲנוּן. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman קל״א. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his six seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם וּרְשׁוּת | או״ח קל״א — אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת אַפַּיִם ; הַטָּיָה עַל צַד. | מ״ב קל״א — טַעַם שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק וּפְרָטֵי הַתְּחִנָּה. | ערוה״ש קל״א — גֶּדֶר נְפִילַת אַפַּיִם רְשׁוּת אוֹ מִנְהָג. | The Alter Rebbe’s way — עִקָּרָהּ רְשׁוּת וּמִנְהָג, וְכָל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג ; אֵין לְדַבֵּר, וְשִׂיחָה מוּעֶטֶת אֵין לָחֹש (סעיף א). |
| אֹפֶן הַנְּפִילָה — הַטָּיָה וְכִסּוּי | או״ח קל״א — נוֹפֵל עַל צַד שְׂמֹאל אוֹ יָמִין ; שַׁחֲרִית מִשּׁוּם הַתְּפִלִּין. | מ״ב קל״א — כִּסּוּי הַפָּנִים וְ״וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע״. | ערוה״ש קל״א — אִסּוּר אֶבֶן מַשְׂכִּית וְאָדָם חָשׁוּב. | The Alter Rebbe’s way — עַכְשָׁו הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; שַׁחֲרִית עַל יְמִינוֹ (סעיפים א-ב). |
| מְקוֹם וּזְמַן — סֵפֶר תּוֹרָה וְלַיְלָה | או״ח קל״א — אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה ; בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת נוֹפְלִים. | מ״ב קל״א — מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אָרוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה. | ערוה״ש קל״א — יָחִיד עִם הַצִּבּוּר וּמְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל. | The Alter Rebbe’s way — מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה, יָחִיד עִם הַצִּבּוּר ; אֵין בַּלַּיְלָה, וְנוֹפְלִים בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת (סעיפים ג-ד). |
| יְמֵי שִׂמְחָה — חָתָן, מִילָה, אָבֵל | או״ח קל״א — אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית אָבֵל, חָתָן וּבְיוֹם מִילָה. | מ״ב קל״א — פְּרָטֵי מִנְחָה, ״וְהוּא רַחוּם״ וְ״צִדְקָתְךָ״. | ערוה״ש קל״א — יְמֵי שִׂמְחָה וְהַהֶקֵּשׁ לְז׳ יְמֵי הֶחָג. | The Alter Rebbe’s way — אֵין בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית אָבֵל ; מִילָה רַק בַּבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבּוֹ ; חָתָן כָּל הַיּוֹם (סעיפים ה-ו). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm קל״א, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Rif, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Meguila כ״ב, Bava Metzia נ״ט). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (ו׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — רְשׁוּת וּמִנְהָג
Line 1 — reshut and minhag
Principle of the siman : עִקַּר נְפִילַת אַפַּיִם רְשׁוּת ; כָּל הִלְכוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת בַּמִּנְהָג (סעיף א).
The Rav’s reading : because it is רְשׁוּת there is אֵין אִסּוּר מִן הַדִּין to speak, yet אֵין לְדַבֵּר so that the תְּחִנָּה be נִשְׁמַעַת. Cf. siman 130.
Practical consequence : say the תְּחִנָּה right after the עמידה, without a full interruption.
קו ב — הַטָּיָה וְכִסּוּי הַפָּנִים
Line 2 — tilting and covering the face
Principle of the siman : עַכְשָׁו נוֹפְלִים בְּהַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב (סעיף א).
The Rav’s reading : at שַׁחֲרִית one tilts right מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתְּפִלִּין, at מנחה left. Cf. siman 132.
Practical consequence : cover the face with a cloth, not only the hand, and implore מְיֻשָּׁב.
קו ג — יְמֵי שִׂמְחָה
Line 3 — the days of joy
Principle of the siman : אֵין נוֹפְלִים בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה וּבְבֵית הָאָבֵל (סעיפים ה-ו).
The Rav’s reading : on the day of a מילה only in the synagogue where it is done ; by the חתן — no תַּחֲנוּן all day. Cf. siman 132.
Practical consequence : follow the local minhag on these days, and בְּשַׁבָּת say « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ».
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman קל״א in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman קל״א (דִּינֵי נְפִילַת אַפַּיִם)
- ① רְשׁוּת. Nefilat apayim is רְשׁוּת and minhag ; say the תְּחִנָּה right after the עמידה, אֵין לְדַבֵּר between them (a שִׂיחָה מוּעֶטֶת is no concern). Basis : SA HaRav קל״א seif א.
- ② אֹפֶן. Today — הַטָּיַת הָרֹאשׁ וְכִסּוּי הַפָּנִים בְּבֶגֶד ; עַל פִּי הַקַּבָּלָה מְיֻשָּׁב ; at שַׁחֲרִית one tilts right. Basis : SA HaRav קל״א seif א.
- ③ הַסֵּדֶר. After falling — « וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע », then חֲצִי קַדִּישׁ, « אַשְׁרֵי », « לַמְנַצֵּחַ ». Basis : SA HaRav קל״א seif ב.
- ④ מָקוֹם וּזְמַן. Ideally in a מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה ; אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה, but one falls בְּלֵיל אַשְׁמוּרוֹת. Basis : SA HaRav קל״א seifim ג-ד.
- ⑤ יְמֵי שִׂמְחָה. No תַּחֲנוּן בְּבֵית חָתָן, בְּיוֹם מִילָה (in the synagogue where it takes place) or בְּבֵית הָאָבֵל ; בְּשַׁבָּת « צִדְקָתְךָ צֶדֶק ». Basis : SA HaRav קל״א seifim ה-ו.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman קל״א (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the רְשׁוּת, the אֹפֶן, the מָקוֹם וּזְמַן, the יְמֵי שִׂמְחָה — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.