Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ק״ל — רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. Chez le Rav, le siman se déploie en ב׳ סְעִיפִים (deux seifim) : le מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם et la כַּוָּנַת הָאָמֵן — לְסַיֵּם עִם הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — puis הַקְדָּמַת אֲחֵרִים et le נֻסַּח הַסִּיּוּם (״וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי״).
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ק״ל — רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ק״ל — רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם — וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.130), suivi de notre traduction française. Le siman comporte deux seifim (ב׳ סְעִיפִים ; seif k → .130.k).
סעיף א מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם — יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְיֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ ; לְסַיֵּם עִם הָאָמֵן.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא חָלַם חֲלוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִרְפוּאָה — יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן וְיֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ כו׳ אִם צְרִיכִים רְפוּאָה רְפָאֵם כו׳״. וְיכַוֵּן לְסַיֵּם כְּשֶׁמְּסַיְּמִין הַכֹּהֲנִים פָּסוּק א׳ אוֹ ב׳ אוֹ ג׳, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הַצִּבּוּר אָמֵן גַּם עַל בַּקָּשָׁתוֹ. וְאִם לֹא סִיְּמוּ הַכֹּהֲנִים עֲדַיִן — יוֹסִיף וְיֹאמַר: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם כו׳״ עַד שֶׁיְּסַיְּמוּ הַכֹּהֲנִים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹלִין לַדּוּכָן — יֹאמַר כָּל זֶה בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״שִׂים שָׁלוֹם״. וִיכַוֵּן לְסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁיַּעֲנוּ הַצִּבּוּר אָמֵן. וְאִם רוֹאֶה שֶׁלֹּא יוּכַל לְסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״יְבָרֶכְךָ״. וְלֹא יֹאמַר כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם, אֶלָּא בְּיוֹם שֶׁרָאָה חֲלוֹם. וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ הַכֹּל לוֹמַר כֵּן בָּרֶגֶל כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹלִים לַדּוּכָן, זֶהוּ לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא רָאָה חֲלוֹם שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה בֵּין רֶגֶל לָרֶגֶל:
מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם. Celui qui a vu un rêve, ignore ce qu’il a vu et craint qu’il ne requière une guérison (רְפוּאָה) — יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים pendant la נְשִׂיאַת כַּפַּיִם et dit « רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ… אִם צְרִיכִים רְפוּאָה רְפָאֵם ». Il vise à finir quand les Cohanim achèvent un verset (א׳/ב׳/ג׳), afin que le צִבּוּר réponde אָמֵן aussi sur sa demande ; s’ils n’ont pas fini — יוֹסִיף « אַדִּיר בַּמָּרוֹם ». Là où l’on ne monte pas à la דּוּכָן — il le dit pendant que le שְׁלִיחַ צִבּוּר dit « שִׂים שָׁלוֹם », visant à finir avec lui ; sinon il commence à « יְבָרֶכְךָ ». On ne le dit pas chaque jour, seulement le jour où l’on a rêvé ; et l’usage de tous de le dire בָּרֶגֶל tient à ce qu’il est impossible de n’avoir pas rêvé un rêve nécessitant guérison entre un רֶגֶל et l’autre.
סעיף ב טוֹב לְהַקְדִּים אֲחֵרִים ; וְנוֹהֲגִין לְסַיֵּם ״וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי״.
טוֹב לוֹמַר תְּחִלָּה ״בֵּין חֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְתִּי עַל אֲחֵרִים״ וְאַחַר כָּךְ ״בֵּין חֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְתִּי עַל עַצְמִי וְשֶׁחָלְמוּ אֲחֵרִים עָלַי״, לְפִי שֶׁאָמְרוּ: הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ — הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה, לָכֵן יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ עַל אֲחֵרִים מֵעַל עַצְמוֹ. וְנוֹהֲגִין לְסַיֵּם ״וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי״. ״וְתִשְׁמְרֵנִי״ — כְּנֶגֶד ״וְיִשְׁמְרֶךָ״, ״וּתְחָנֵּנִי״ — כְּנֶגֶד וִיחֻנֶּךָּ״, ״וְתִרְצֵנִי״ — הוּא רָצוֹן וְשָׁלוֹם:
הַקְדָּמַת אֲחֵרִים. טוֹב de dire d’abord « בֵּין חֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְתִּי עַל אֲחֵרִים » puis « … עַל עַצְמִי וְשֶׁחָלְמוּ אֲחֵרִים עָלַי », car הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ — הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה : on précède donc sa prière pour autrui à celle pour soi. On conclut « וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי » : « וְתִשְׁמְרֵנִי » כְּנֶגֶד « וְיִשְׁמְרֶךָ », « וּתְחָנֵּנִי » כְּנֶגֶד וִיחֻנֶּךָּ, « וְתִרְצֵנִי » — רָצוֹן וְשָׁלוֹם.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״ל (édition Kehot, ב׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם
Le yesod : le רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם lors de la נְשִׂיאַת כַּפַּיִם
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de trois axes. D’abord le מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם — quand et pourquoi on dit ce רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. Ensuite la כַּוָּנַת הָאָמֵן — finir avec les Cohanim ou avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר. Enfin la הַקְדָּמַת אֲחֵרִים et le נֻסַּח הַסִּיּוּם.
מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם — מָתַי אוֹמְרוֹ
Celui qui a vu un rêve — quand le dire
Le principe. מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה — יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים pendant la נְשִׂיאַת כַּפַּיִם et dit « רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם ». On ne le dit pas chaque jour, אֶלָּא בְּיוֹם שֶׁרָאָה חֲלוֹם (סעיף א).
La conséquence. L’usage de tous de le dire בָּרֶגֶל tient à ce qu’il est impossible de n’avoir pas rêvé un rêve nécessitant guérison בֵּין רֶגֶל לָרֶגֶל. Cf. siman 128 (נְשִׂיאַת כַּפַּיִם).
כַּוָּנַת הָאָמֵן — עִם הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשַּׁ״ץ
La kavana de l’amen — finir au bon moment
Le principe. וְיכַוֵּן לְסַיֵּם quand les Cohanim achèvent un verset (א׳/ב׳/ג׳), כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הַצִּבּוּר אָמֵן גַּם עַל בַּקָּשָׁתוֹ ; s’ils n’ont pas fini — יוֹסִיף « אַדִּיר בַּמָּרוֹם » (סעיף א).
La conséquence. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹלִין לַדּוּכָן — il le dit à « שִׂים שָׁלוֹם », visant à finir עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ; sinon il commence à « יְבָרֶכְךָ ». Cf. siman 127 (עֲנִיַּת אָמֵן).
הַקְדָּמַת אֲחֵרִים וְנֻסַּח הַסִּיּוּם
Précéder autrui et le texte de la conclusion
Le principe. טוֹב de dire d’abord « עַל אֲחֵרִים » puis « עַל עַצְמִי », car הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ — הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה (סעיף ב).
La conséquence. On conclut « וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי » — כְּנֶגֶד « וְיִשְׁמְרֶךָ », « וִיחֻנֶּךָּ » — et וְתִרְצֵנִי הוּא רָצוֹן וְשָׁלוֹם. Cf. siman 128 (בִּרְכַּת כֹּהֲנִים).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם, la כַּוָּנַת הָאָמֵן et la הַקְדָּמַת אֲחֵרִים — touche à la conduite du fidèle pendant la בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman ק״ל. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses deux seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם וְכַוָּנַת הָאָמֵן | או״ח ק״ל — מַאן דַּחֲזָא חֶלְמָא ; יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְיֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ ; וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹלִין — בְּ״שִׂים שָׁלוֹם״. | מ״ב ק״ל — פְּרָטֵי הַכַּוָּנָה לְסַיֵּם עִם הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשַּׁ״ץ. | ערוה״ש ק״ל — גֶּדֶר תְּפִלַּת הַחוֹשֵׁשׁ מֵחֲלוֹם בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. | Voie de l’Admour HaZaken — יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְיֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ ; לְסַיֵּם עִם הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשַּׁ״ץ, וּמוֹסִיף ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם״ ; רַק בְּיוֹם שֶׁרָאָה חֲלוֹם (סעיף א). |
| הַקְדָּמַת אֲחֵרִים וְנֻסַּח הַסִּיּוּם | או״ח ק״ל — יְסוֹד הַתְּפִלָּה מֵהָרַ״ן פֶּרֶק הָרוֹאֶה ; וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹלִין לַדּוּכָן. | מ״ב ק״ל — ״הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ נַעֲנֶה תְּחִלָּה״, וְנֻסַּח ״וְתִשְׁמְרֵנִי״. | ערוה״ש ק״ל — סֵדֶר הַבַּקָּשָׁה וְהַהַקְבָּלָה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים. | Voie de l’Admour HaZaken — טוֹב לְהַקְדִּים ״עַל אֲחֵרִים״ (הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ נַעֲנֶה תְּחִלָּה) ; וְלְסַיֵּם ״וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי״ כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים (סעיף ב). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ק״ל, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Ran Pérek haRoeh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot נ״ה, נ״ז ; Sota ל״ט). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ב׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Deux orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — כַּוָּנַת הָאָמֵן
Ligne 1 — la kavana de l’amen
Principe du siman : יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְיֹאמַר ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״ ; וְיכַוֵּן לְסַיֵּם עִם הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשַּׁ״ץ (סעיף א).
Lecture du Rav : tout est ordonné à ce que le צִבּוּר réponde אָמֵן גַּם עַל בַּקָּשָׁתוֹ — d’où le מוֹסִיף « אַדִּיר בַּמָּרוֹם » ou le début à « יְבָרֶכְךָ ». Cf. siman 128.
Conséquence pratique : ajuster son rythme pour que la demande soit scellée par le אָמֵן du public.
קו ב — הַקְדָּמַת אֲחֵרִים
Ligne 2 — précéder autrui
Principe du siman : טוֹב לְהַקְדִּים ״עַל אֲחֵרִים״ ; הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ — הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה (סעיף ב).
Lecture du Rav : le נֻסַּח הַסִּיּוּם est aligné כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים (וְיִשְׁמְרֶךָ / וִיחֻנֶּךָּ / רָצוֹן וְשָׁלוֹם). Cf. siman 127.
Conséquence pratique : commencer sa prière par autrui avant soi, et conclure « וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי ».
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ק״ל dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ק״ל (רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּשְׁעַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם)
- ① מָתַי. On dit ce רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּיוֹם שֶׁרָאָה חֲלוֹם qu’il craint, non chaque jour ; בָּרֶגֶל tous le disent (impossible de n’avoir pas rêvé בֵּין רֶגֶל לָרֶגֶל). Fondement : SA HaRav ק״ל séif א.
- ② הַנֻּסָּח. יָקוּם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים et dit « רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ… אִם צְרִיכִים רְפוּאָה רְפָאֵם ». Fondement : SA HaRav ק״ל séif א.
- ③ כַּוָּנַת הָאָמֵן. Viser à finir עִם הַכֹּהֲנִים (verset א׳/ב׳/ג׳) ; s’ils n’ont pas fini — יוֹסִיף « אַדִּיר בַּמָּרוֹם ». Fondement : SA HaRav ק״ל séif א.
- ④ אֵין עוֹלִין לַדּוּכָן. Là où l’on ne monte pas — le dire à « שִׂים שָׁלוֹם », finir עִם הַשַּׁ״ץ ; sinon commencer à « יְבָרֶכְךָ ». Fondement : SA HaRav ק״ל séif א.
- ⑤ הַקְדָּמָה וְסִיּוּם. Précéder « עַל אֲחֵרִים » (נַעֲנֶה תְּחִלָּה) ; conclure « וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחָנֵּנִי וְתִרְצֵנִי ». Fondement : SA HaRav ק״ל séif ב.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ק״ל (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם, la כַּוָּנַת הָאָמֵן, la הַקְדָּמַת אֲחֵרִים — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.