סעיף א׳: ציצית שעשאו עכו״ם — פסול, דכתיב "דבר אל בני ישראל... ועשו להם" — לאפוקי עכו״ם (מנחות מ״ב.); והאשה כשרה לעשותן, שהיא בכלל ישראל. (הגה: ויש מחמירין להצריך אנשים, וטוב לעשות כן לכתחילה.)
סעיף ב׳: הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה — אם אין ציציות אחרים להכשירו, יש לסמוך על הרמב״ם שמכשיר (והרא״ש פוסל, דבעינן עשייה לשמה), אבל לא יברך עליו — ספק ברכות להקל.
סעיף ג׳: השואל טלית שאינה מצוייצת — פטור מלהטיל בה ציצית כל ל׳ יום, דכתיב "כסותך" — ולא של אחרים (חולין קל״ו.); אחר ל׳ יום — חייב מדרבנן, שנראית כשלו. (הגה: החזירהּ תוך ל׳ וחזר ולקחהּ — בעינן ל׳ יום רצופים.) שאלהּ כשהיא מצוייצת — מברך עליה מיד.
סעיף ד׳: מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה — דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה; ובלבד שיקפל אותה אם מצאהּ מקופלת. (הגה: והוא הדין בתפילין; אבל ספרים — אסור ללמוד בהם בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע.)
סעיף ה׳: טלית של שותפין — חייבת בציצית, דכתיב "על כנפי בגדיהם".
1. הקדמת הסוגיא — העושה והבעלים במצות ציצית
פתח דבר — שני צירי הסימן
לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את דיני החוטים, הכנפות והפסולים, בא בסימן י״ד לברר שני יסודות חדשים: מי כשר לעשות את הציצית, ואיזה בגד מתחייב בה. בצד העשייה: ציצית שעשאו עכו״ם — פסול, דכתיב "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצית" — לאפוקי עכו״ם (מנחות מ״ב.); והאשה כשרה לעשותן; ובכלל זה הטיל ישראל בלא כוונה — מחלוקת הרמב״ם והרא״ש אם בעינן עשייה לשמה. ובצד הבעלות: טלית שאולה פטורה כל ל׳ יום, דכתיב "כסותך" — ולא של אחרים (חולין קל״ו.), ואחר ל׳ — חייב מדרבנן; וטלית של שותפין חייבת — "על כנפי בגדיהם"; ובתווך — דין ליטול טלית חבירו ולברך עליה, מדין ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. והסימן נחלק לחמשה ראשים כסדר הסעיפים.
הערה יסודית: הסימן כולו סובב על שני צירים: (א) ציר העשייה — "ועשו להם": מי בכלל העושים (ישראל ולא עכו״ם; והאשה — כשרה, ויש מחמירין), ומה גדר העשייה (בכוונה לשמה או אף בסתמא); (ב) ציר הבעלות — "כסותך" ו־"בגדיהם": אין הבגד מתחייב אלא כשהוא שלו (למעט שאולה), ואף בעלות של שותפות שמה בעלות. ובין שני הצירים — סעיף ד׳: היתר נטילת טלית חבירו, שאינו לא מדין בעלות ולא מדין עשייה, אלא מדין אומדן דעת הבעלים — ניחא ליה דליעביד מצוה בממוניה.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: הפטור של "כסותך — ולא של אחרים" — האם הוא דין בחפצא (בגד שאינו שלו אינו בכלל הבגדים המתחייבים בציצית), או דין בגברא (אין האדם מצֻוֶּה להטיל אלא בכסות עצמו)?
(א) אם דין בחפצא — בגד שאול אינו "בגד של מצוה" כלל; ואף אם הוא מצוייץ — אין הלובשו מקיים בו מצוה, ולא יברך עליו לעולם.
(ב) אם דין בגברא — הבגד ראוי למצוה, אלא שאין השואל מחויב להטיל בו; ולכן אם הוא כבר מצוייץ — הלובשו מקיים מצוה, ומברך.
ולשון הסעיף מכריע כצד ב׳: "שאלהּ כשהיא מצוייצת — מברך עליה מיד" — הרי שהפטור אינו אלא מן ההטלה, אבל הלבישה יש בה קיום מצוה וברכה. ובזה יתבארו דיני הסימן, כדלהלן.
2. ציצית שעשאו עכו״ם — פסול, והאשה כשרה
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "ציצית שעשאו עכו״ם — פסול, דכתיב 'דבר אל בני ישראל׳ — לאפוקי עכו״ם. האשה כשרה לעשותן. (הגה: ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחלה — מרדכי הלכות קטנות, הגהות מיימוניות ותוס׳ מנחות דף מ״ב.)"
שורש הדין — מנחות מ״ב.: בגמרא (מנחות מ״ב.) אמרו: ציצית שעשאה עכו״ם — פסולה, שנאמר "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצית" — בני ישראל יעשו, ולא העכו״ם. והביאוהו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״א) והרא״ש והטור (אורח חיים י״ד), וכן פסק מרן. ומדסתם הכתוב "בני ישראל" — האשה בכלל, וכשרה לעשותן (בית יוסף בשם הפוסקים).
חקירה — פסול עכו״ם: גזרת הכתוב או משום "לשמה"? ציצית שעשאו עכו״ם — פסול. מהו שורש הפסול: גזרת הכתוב — שמיעטה תורה את העכו״ם מגוף העשייה ("בני ישראל" — ולא עכו״ם), או משום לשמה — שאין העכו״ם עושה לשם מצות ציצית, דעכו״ם אדעתא דנפשיה עביד?
צד א׳ — גזרת הכתוב: המיעוט בגוף העושה; ואפילו עומד ישראל על גביו ומלמדו לעשות לשמה — פסול, שאין העכו״ם בכלל "בני ישראל".
צד ב׳ — משום לשמה: הפסול מפני חסרון הכוונה; ולפי זה בעומד ישראל על גביו ומזהירו לעשות לשמה — יש צד לדון להכשיר (וכעין מה שדנו בעיבוד עורות לשמן).
ולשון הגמרא (מנחות מ״ב.) "בני ישראל יעשו ולא הגוים יעשו" משמע כצד א׳ — מיעוט בגוף העושה; וכן סתם מרן "ציצית שעשאו עכו״ם פסול" — בכל גווני. ונפקא מינה נוספת: לצד ב׳ עיקר הקפידא בכוונה — ומבואר היטב מדוע האשה כשרה, שבת כוונה היא ובכלל ישראל; ולצד א׳ — הכשר האשה מפני שהיא בכלל "בני ישראל", דלא נתמעטו אלא העכו״ם.
קושיא — מאי שנא מסת״ם, שהאשה פסולה בכתיבתן? בגיטין (גיטין מ״ה:) שנינו: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן עכו״ם... ואשה — פסולין, דכתיב "וקשרתם... וכתבתם" — כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה; והאשה אינה בקשירה. ואם כן, אף בציצית — הרי האשה פטורה מן הציצית (מצות עשה שהזמן גרמא), ונימא: כל שאינו בלבישה אינו בעשייה?
תירוץ (בית יוסף, על דרך הסברה): התם גלי קרא: ההיקש "וקשרתם — וכתבתם" הוא שמיעט את האשה מכתיבת סת״ם; אבל בציצית לא נאמר היקש כזה, והמיעוט "בני ישראל" — לאפוקי עכו״ם דוקא, שאינו בכלל ישראל; והאשה — בכלל ישראל היא, ואף שהיא פטורה מן המצוה, אין העשייה תלויה בחיוב: העשייה כשרה מכל מי שהוא בכלל הברית. ומכאן: פטור מן המצוה — לחוד, וכשרות לעשייתה — לחוד.
מחלוקת — "יש מחמירין" (הגה):
עיקר הדין (מרן, ע״פ הרמב״ם והרא״ש):האשה כשרה לעשות ציצית — שהיא בכלל "בני ישראל".
יש מחמירין (מרדכי הלכות קטנות בשם מהר״ם, הגהות מיימוניות, תוס׳ מנחות מ״ב.): להצריך אנשים — דילפינן מסת״ם: כשם שמיעטו שם את האשה מפני שאינה בקשירה, כך יש להחמיר שכל שאינו במצוה אינו בעשייתה, והאשה אינה במצות ציצית (מ״ע שהזמן גרמא).
הכרעת הרמ״א: "וטוב לעשות כן לכתחלה" — לכתחילה יעשו אנשים; ומדינא — עשיית האשה כשרה.
נפקא מינה — עשיית הציצית:(א) ציצית שעשאן עכו״ם — פסולות, אף בדיעבד. (ב) הקונה ציציות מוכנות — יברר שנעשו בידי ישראל ולשמה (ומכאן ההקפדה על השגחה בעשיית ציצית). (ג) אשה שעשתה — כשרות מן הדין; ולכתחילה טוב שיעשו אנשים (הגה). (ד) ישראל עומד על גבי העכו״ם — תלוי בחקירה, וסתימת מרן — פסול. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: "דבר אל בני ישראל" — עכו״ם פסול, והאשה כשרה. עשיית הציצית נתמעטה מ־"בני ישראל" — לאפוקי עכו״ם (מנחות מ״ב.); והאשה — בכלל ישראל וכשרה לעשותן, אף שפטורה מן המצוה, שאין העשייה תלויה בחיוב (ולא כסת״ם, ששם גלי קרא). ויש מחמירין לכתחילה — אנשים (הגה, בשם מהר״ם).
3. הטיל בלא כוונה — עשייה לשמה
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה — אם אין ציציות אחרים מצויים להכשירו, יש לסמוך על הרמב״ם שמכשיר, אבל לא יברך עליו."
שורש הדין — טוויה ועשייה לשמה (מנחות מ״ב:): בגמרא (מנחות מ״ב:) הצריכו טוויה לשמה בחוטי הציצית (ועיין לעיל סי׳ י״א); ונחלקו הראשונים בהטלת הציצית בבגד בלא כוונה: הרמב״ם (הלכות ציצית פ״א) — מכשיר, שעיקר ה־"לשמה" נאמר בטוויית החוטים, אבל תלייתם בבגד אינה מעכבת בכוונה; הרא״ש והתוספות — פוסלים, דבעינן "גדילים תעשה לך" — עשייה לשם חובו (על דרך הסברה). והביאם הבית יוסף, והכריע מרן: בשעת הדחק — יש לסמוך על הרמב״ם, אבל בלא ברכה.
חקירה — "יש לסמוך על הרמב״ם": הכרעה או ספק? מהו גדר פסקו של מרן: הכרעה מוגבלת או ספיקא דדינא?
צד א׳ — הכרעה מוגבלת: מעיקר הדין חושש מרן לרא״ש, אלא שבשעת הדחק סמכו על המכשירים — שלא להישאר בלא ציצית כלל.
צד ב׳ — ספק שקול: מחלוקת שלא הוכרעה; לחומרא — שלא לכתחילה, ולקולא — בדיעבד ובשעת הדחק; ולענין ברכה — ספק ברכות להקל.
ולשון מרן "יש לסמוך... אבל לא יברך" מורה כצד ב׳: אילו הכריע כרמב״ם — היה מברך; ואילו כרא״ש — לא היה מתיר כלל; אלא ספיקא דדינא היא: לענין הלבישה סומכין בשעת הדחק, ולענין הברכה — ספק ברכות להקל.
קושיא — תרתי דסתרי: אם סומכין על הרמב״ם שהציצית כשרה — יברך עליה, שהרי מקיים מצוה; ואם אין סומכין — היאך לובשה, והלא נמצא לובש בגד של ד׳ כנפות שאינו מצוייץ כהלכתו ומבטל עשה?
תירוץ (על דרך הסברה, ע״פ הבית יוסף והאחרונים): אין כאן סתירה — שני הדינים, שני משקלים. לענין הלבישה: לשיטת הרמב״ם מקיים מצוה גמורה; ובאין לו ציציות אחרות — עדיף שילבש ויקיים מצוה מספק, משיישאר בלא ציצית כלל. לענין הברכה: חשש ברכה לבטלה חמור, וספק ברכות להקל; והברכות אינן מעכבות — הלובש קיים מצותו אף בלא ברכה. ונמצא: קולת הלבישה וחומרת הברכה — שתיהן מכוח אותו ספק עצמו.
עצת האחרונים: כתבו האחרונים (משנה ברורה סי׳ י״ד) שהיכא דאפשר — ילבש טלית אחרת המצוייצת כהלכתה, יברך עליה, ויכוין לפטור גם את זו שהוטלה בלא כוונה; ונמצא מרויח ברכה אליבא דכולי עלמא. ועוד העירו (על דרך הסברה): כיון שכשרותה ספק — לא יצא בה לרשות הרבים בשבת, דשמא אינה מצוייצת כהלכתה והחוטים משוי (ועיין לעיל סי׳ י״ג).
נפקא מינה — הטיל בלא כוונה:(א) יש לו ציציות אחרות או טלית אחרת — יטיל את הכשרות (או ילבש האחרת), ויברך עליה ויפטור את זו. (ב) אין לו אחרות (שעת הדחק) — לובשה, וסומך על הרמב״ם, ובלא ברכה. (ג) לכתחילה — יטיל בכוונה מפורשת לשם מצות ציצית. (ד) בשבת — לא יצא בה לרה״ר, דספק משוי (ועיין סי׳ י״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: הטיל בלא כוונה — סומכין על הרמב״ם בשעת הדחק, ובלא ברכה. נחלקו הרמב״ם (מכשיר) והרא״ש (פוסל — תעשה לשמה) בהטלת ציצית בלא כוונה; והכריע מרן: אם אין אחרות — יש לסמוך על הרמב״ם, אבל לא יברך — ספק ברכות להקל, והברכות אינן מעכבות.
4. טלית שאולה — "כסותך ולא של אחרים"
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: "השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת — פטור מלהטיל בה ציצית כל ל׳ יום, דכתיב 'כסותך׳ — ולא של אחרים; אבל אחר שלשים יום — חייב מדרבנן, מפני שנראית כשלו. (הגה: ואם החזירו תוך שלשים יום וחזר ולקחו — אינו מצטרף, רק בעינן ל׳ יום רצופים — נמוקי יוסף הלכות ציצית.) שאלהּ כשהיא מצוייצת — מברך עליה מיד."
שורש הדין — "כסותך ולא של אחרים" (חולין קל״ו.): בגמרא (חולין קל״ו.) דרשו: "כסותך" — ולא של אחרים; טלית שאולה פטורה מן הציצית מן התורה. וכתבו הפוסקים (הובאו בטור ובבית יוסף) שאחר שלושים יום חייב מדרבנן, מפני שנראית כשלו — וכעין מה שאמרו בשוכר בית לענין מזוזה, שכל שלושים יום פטור (מנחות מ״ד.). והוסיף בהגה (בשם נמוקי יוסף הלכות ציצית): החזירהּ תוך ל׳ וחזר ולקחהּ — אינו מצטרף, ובעינן ל׳ יום רצופים. וסיים הסעיף: שאלהּ כשהיא מצוייצת — מברך עליה מיד.
חקירה — החיוב דרבנן אחר ל׳ יום: מפני הרואים, או שעשאוה חכמים כשלו? מהו גדר החיוב מדרבנן אחר שלושים יום:
צד א׳ — מפני הרואים: כיון שנראית כשלו, הרואה אומר: בגדו של זה בלא ציצית — חיוב משום חשד ומראית העין.
צד ב׳ — עשאוה חכמים כשלו: אחר ל׳ יום החשיבוה חכמים ככסותו לענין ציצית — כעין קנין דרבנן, וחיובו חיוב גמור מדבריהם.
ונפקא מינה: הברכה — לצד א׳ (חשש בעלמא) יש לפקפק אם יברך משהטיל בה; לצד ב׳ — מברך, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומדין ההגה — ל׳ יום רצופים — סייעתא לכך שהחיוב תלוי ב־"נראית כשלו": משהפסיק והחזיר, בטלה ההתמדה שממנה נראית כשלו, ומתחיל המנין מחדש (נמוקי יוסף).
קושיא — שאלהּ מצוייצת מברך מיד: והלא "כסותך ולא של אחרים"? אם התורה פטרה בגד שאול מציצית — היאך מברך על טלית שאולה מצוייצת "להתעטף בציצית", והלא אינו מחויב בה, ולכאורה ברכתו לבטלה?
תירוץ (על דרך הסברה, ע״פ הבית יוסף והאחרונים): הפטור של "כסותך" אינו אלא מן ההטלה — שאין התורה מחייבתו להטיל ציצית בבגד שאינו שלו; אבל הלבישה — הלובש טלית מצוייצת ומתעטף בה, קיום מצוה יש בידו. ועוד: המשאיל טלית מצוייצת — אדעתא דמצוה השאילהּ, והרי היא לו לשעתה כשלו לענין קיומה (וכעין מתנה על מנת להחזיר); ולכן מברך מיד. וזהו שנתבאר בחקירת היסוד (לעיל אות 1): הפטור — פטור מחיוב ההטלה, ולא הפקעת הבגד מתורת בגד של מצוה.
נפקא מינה — טלית שאולה:(א) שאל טלית שאינה מצוייצת — פטור מלהטיל בה כל ל׳ יום; אחר ל׳ — חייב מדרבנן. (ב) החזירהּ תוך ל׳ וחזר ושאלהּ — מנין חדש, דבעינן רצופים (הגה). (ג) שאל טלית מצוייצת (לעלות לתורה, לעבור לפני התיבה וכדומה) — מברך עליה מיד. (ד) טלית של בית הכנסת — יש בה גם צד שותפות דכל הקהל, וחייבת ומברכין עליה (ועיין להלן אות 6). (ה) שכר או שאל טלית לזמן ארוך — משעברו ל׳ יום רצופים חייב מדרבנן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: "כסותך — ולא של אחרים": פטור מן ההטלה, לא הפקעת המצוה. טלית שאולה פטורה מציצית כל ל׳ יום (חולין קל״ו.); אחר ל׳ — חייב מדרבנן, שנראית כשלו, ובעינן ל׳ רצופים (הגה). ושאלהּ כשהיא מצוייצת — מברך עליה מיד: שהפטור אינו אלא מחיוב ההטלה, אבל הלובש טלית מצוייצת — מצוה וברכה בידו.
5. ניחא ליה דליעביד מצוה בממוניה — טלית חבירו
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאהּ מקופלת. (הגה: והוא הדין בתפילין — נמוקי יוסף פרק הספינה; אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו — נמוקי יוסף הלכות קטנות.)"
שורש הדין — ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה: מקור ההיתר בפוסקים (נמוקי יוסף, והובא בבית יוסף): מותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליה, דאנן סהדי דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה — נוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו (וכעין העיקרון שבגמרא פסחים ד׳:). ובלבד שיקפל אותה אם מצאהּ מקופלת — שיחזירנה כמות שמצאהּ. והוסיף בהגה: והוא הדין בתפילין (נמוקי יוסף פרק הספינה; ועיין לקמן סי׳ כ״ה); אבל ספרים — אסור ללמוד בהם בלא דעת הבעלים, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו (נמוקי יוסף הלכות קטנות; וכעין מה שמצינו בבבא מציעא כ״ט: לענין ספרים של אחרים, שהקפידו על קריעתם והפסדם).
חקירה — היתר נטילת טלית חבירו: אומדנא בדעת הבעלים, או דין בהלכות מצוות?
צד א׳ — אומדנא בדעת הבעלים: שאלה מדעת היא — שאנן סהדי שנוח לו, והוי כאילו השאילו בפירוש; וכל הדין דין בהלכות שאלה.
צד ב׳ — דין בהלכות מצוות: זכות היא לבעלים שתיעשה מצוה בממונם — וכעין "זכין לאדם שלא בפניו"; ההיתר מדין המצוה, לא מדין קנין.
ונפקא מינה: (א) בעלים שידוע שמקפיד — לצד א׳ בטלה האומדנא ואסור (וכן עיקר); (ב)להוציאה חוץ למקומה — כתבו האחרונים לאסור, שאין אומדנא אלא לתשמיש עראי במקומו; (ג)הברכה — לצד א׳ הרי זו שאולה מדעת, ומברך כדין "שאלהּ כשהיא מצוייצת" (סעיף ג׳). ולשון הפוסקים "ניחא ליה" — כצד א׳: אומדן דעת הבעלים הוא, וכל שיש ריעותא באומדנא (מקפיד; חשש הפסד) — בטל ההיתר.
קושיא — והא שואל שלא מדעת גזלן הוא? קיימא לן שהמשתמש בחפץ חבירו בלא דעתו — שואל שלא מדעת הוא, ודינו כגזלן (כמבואר בבבא מציעא); והיאך התירו ליטול טלית חבירו, ועוד לברך עליה — ולכאורה מצוה הבאה בעבירה היא?
תירוץ: כל דין "שואל שלא מדעת — גזלן" אינו אלא במקום שאין דעת הבעלים ידועה או שדרכם להקפיד; אבל הכא — אומדנא דמוכח היא, דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה, והרי זו כשאלה מדעת גמורה, שדעת הבעלים מסכמת מסתמא. ומגבלות ההיתר מוכיחות את יסודו: שיקפל אם מצאהּ מקופלת — שלא יגיע לבעלים שום קלקול וטורח (דבזה ודאי לא ניחא ליה); לא יוציאנה ממקומה; ובידוע שמקפיד — אסור. וכיון ששאלה מדעת היא — אין כאן עבירה כלל, ומברך.
הגבול — תפילין הן, ספרים לא: ההגה חילקה: תפילין — כטלית, שנטילתן לשעה למצוה אינה מחסרתן כלום, וניחא ליה לבעלים; אבל ספרים — אסור ללמוד בהם בלא דעת, דחיישינן שמא יקרע בלמודו. והיסוד: כל שיש חשש הפסד לממון — בטלה האומדנא, שאין אדם רוצה שתיעשה מצוה בממונו במקום שממונו נפסד; ואפילו מצות תלמוד תורה לא הותרה בספרי חבירו בלא דעתו. ומכאן: אין ההיתר דין קבוע בהלכות מצוות, אלא אומדן דעת — וכל שדעת הבעלים מסופקת, אסור.
קיפול בשבת: כתבו האחרונים (מגן אברהם ומשנה ברורה) שבשבת לא יקפלנה — שאין מקפלין בגדים בשבת כדרך חול (כמבואר בהלכות שבת); ונמצא הנוטל טלית חבירו בשבת — יחזירנה מונחת כמות שהיא. ואין הקיפול מעכב בעצם ההיתר, שאינו אלא משום השבת הדבר לדעת בעליו.
נפקא מינה — טלית חבירו:(א) הנוטל טלית חבירו בבית הכנסת להתפלל בה — מותר ומברך עליה, ויחזירנה מקופלת כשמצאהּ. (ב) להוציאה מבית הכנסת או להשתמש בה דרך קבע — אסור. (ג) בעלים הידוע כמקפיד — אסור. (ד) תפילין של חבירו — כטלית (הגה; ועיין סי׳ כ״ה). (ה) ספרים — אסור ללמוד בהם בלא דעת הבעלים, דחיישינן לקריעה והפסד. (ו) בשבת — לא יקפלנה, ויחזירנה כמות שהיא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: ניחא ליה דליעביד מצוה בממוניה — ובלבד שלא יפסיד. מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, דאומדנא דמוכח שנוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו; ובלבד שיקפל אם מצאהּ מקופלת. והוא הדין בתפילין; אבל ספרים — אסור, דחיישינן שמא יקרע — שבמקום חשש הפסד בטלה האומדנא.
6. טלית של שותפין — "על כנפי בגדיהם"
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳: "טלית של שותפין — חייבת בציצית, דכתיב 'על כנפי בגדיהם'."
שורש הדין — חולין קל״ו.: בגמרא (חולין קל״ו.) למדו: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" — לשון רבים, לרבות טלית של שותפין שחייבת בציצית; ושם חילקו בין ציצית — דכתיב בה "בגדיהם", לדינים אחרים ששנה בהן הכתוב לשון יחיד. והביאוהו הרמב״ם והטור, וכן פסק מרן.
חקירה — טלית של שותפין: בעלות גמורה לכל אחד, או חיוב על הצירוף?
צד א׳ — כל אחד בעלים על כולה: קנין השותפות מתפשט בכל הבגד, וכל אחד "כסותך" קרינא ביה — וחיובו חיוב גמור, ומברך עליה.
צד ב׳ — חיוב על הצירוף: אין לכל אחד אלא חלקו, והחיוב חל על השותפות כאחת — מריבוי "בגדיהם".
ונפקא מינה: לבישת אחד מן השותפין לבדו — לצד א׳ מקיים מצוה גמורה ומברך כדרכו; לצד ב׳ — עיקר חיובו מכוח הריבוי. ופשטות הדין כצד א׳: הלובשהּ מברך עליה כדרכו, ולא מצינו שחילקו בדבר.
קושיא — מאי שנא משאולה? והלא חלקו של שותפו — "של אחרים" הוא אצלו; ואם דרשינן "כסותך — ולא של אחרים", תיפטר טלית של שותפין לכל אחד מהם מחמת חלק חבירו, כטלית שאולה?
תירוץ: לכך הוצרך הריבוי "בגדיהם": גילתה תורה שבעלות של שותפות שמה בעלות. השואל — אין לו בגוף הבגד כלום, וכולו "של אחרים"; אבל השותף — יש לו קנין בכל הבגד כולו (שאין חלקו מסוים בכנף זו או זו, אלא שותף הוא בכל חוט וחוט), ובצירוף הריבוי — "כסותך" קרינא ביה. ונמצאו שלוש מדרגות: שלו — חייב מן התורה; של שותפין — חייב מן התורה מריבוי "בגדיהם"; שאולה — פטורה מן התורה, וחייב מדרבנן אחר ל׳.
טלית של ציבור ובית הכנסת: מכאן דנו האחרונים בטלית של קהל: כיון שנקנית מממון הציבור — הרי היא כשל שותפין לכל בני הקהל, וחייבת בציצית ומברכין עליה; ואף מי שאינו מבני הקהל הלובשהּ — הרי היא לו כטלית שאולה מצוייצת, שמברך עליה מיד (סעיף ג׳). ומטעם זה פשט המנהג לברך על טליתות בית הכנסת (העולה לתורה, העובר לפני התיבה, הכהן בנשיאת כפים). (ופרטי הדינים — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — טלית של שותפין:(א) שני שותפין שקנו טלית — חייבת בציצית מן התורה, וכל אחד מברך עליה בלבישתו. (ב) טלית של בית הכנסת — כשל שותפין לכל בני הקהל, וחייבת. (ג) אין השותף יכול להיפטר בטענה שחלק חבירו "של אחרים" — דריבה הכתוב "בגדיהם". (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: "בגדיהם" — בעלות של שותפות שמה בעלות. טלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב "על כנפי בגדיהם" (חולין קל״ו.); שהשותף יש לו קנין בכל הבגד — ולא כשואל, שאין לו בגופו כלום. ומכאן — טלית הקהל חייבת, ומברכין עליה.
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
עשאן עכו״ם
פסולות אף בדיעבד; הקונה ציציות מוכנות — יברר שנעשו בידי ישראל ולשמה (סעיף א׳).
עשאתן אשה
כשרות מן הדין; ולכתחילה טוב שיעשו אנשים (סעיף א׳ והגה).
הטיל בלא כוונה
אין לו אחרות — סומך על הרמב״ם ולובש בלא ברכה; יש לו — ילבש אחרת, יברך עליה ויפטור את זו (סעיף ב׳).
טלית שאולה
פטורה מהטלה כל ל׳ יום; אחר ל׳ רצופים — חייב מדרבנן; שאלהּ מצוייצת — מברך מיד (סעיף ג׳).
טלית חבירו
נוטל ומברך, מקפלהּ כשמצאהּ מקופלת (ובשבת — לא יקפל), ואינו מוציאהּ ממקומה; בעלים מקפיד — אסור (סעיף ד׳).
תפילין וספרים
תפילין של חבירו — כטלית; ספרים — אסור ללמוד בהם בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע (הגה).
של שותפין
חייבת בציצית — "בגדיהם"; וטלית הקהל ובית הכנסת בכלל (סעיף ה׳).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — עשיית הציצית ולשמה
המקרה
הדין
המקור
עשאן עכו״ם
פסול — "דבר אל בני ישראל" לאפוקי עכו״ם
סעיף א׳ (מנחות מ״ב.)
עשאתן אשה
כשרה — בכלל ישראל היא
סעיף א׳
יש מחמירין — אנשים
טוב לעשות כן לכתחילה
הגה (מרדכי בשם מהר״ם, תוס׳ מנחות מ״ב.)
הטיל ישראל בלא כוונה
בשעת הדחק סומכין על הרמב״ם — ובלא ברכה (והרא״ש פוסל)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית פ״א) · רא״ש ותוספות (מנחות מ״ב.) · טור (אורח חיים י״ד) · מרדכי (הלכות קטנות, בשם מהר״ם) · הגהות מיימוניות (הלכות ציצית) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית; פרק הספינה) · אגור
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)