רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) — סימן י״ד (ציצית שעשאן עכו״ם ונשים וטלית שאולה)

דִּינֵי צִיצִית שֶׁעֲשָׂאָן נָכְרִי וְנָשִׁים וְטַלִּית שְׁאוּלָה וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים: נָכְרִי שֶׁהֵטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד — פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר : "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת וגו׳" — בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ צִיצִית עַל הַכָּנָף, וְלֹא נָכְרִי :

נכרי שהטיל ציצית — פסול. נכרי שהטיל ציצית בבגד — פסול, שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" — בני ישראל יעשו ציצית על הכנף, ולא נכרי. חידוש הרב: הוא מנסח את הדרשה ככלל של עֲשִׂיָּה — ההֲטָלָה על הכנף היא המעשה שהתורה ייחדה לבני ישראל; יסוד זה נושא את כל הסימן (האשה, הקטן, הכוונה).

הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּכְלַל "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" . וְיֵשׁ מְדַמִּין צִיצִית לִתְפִלִּין , כְּמוֹ שֶׁהַנָּשִׁים פְּסוּלוֹת לִכְתֹּב [תְּפִלִּין] מִפְּנֵי שֶׁאֵינָ[ן] חַיָּב[וֹת] בַּהֲנָחָתָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לט — כָּךְ הֵן פְּסוּלוֹת לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חַיָּב[וֹת] בְּמִצְוַת צִיצִית . וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם אַף קָטָן פָּסוּל לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , וַאֲפִלּוּ אִם הַגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית. אֲבָל הַטְּוִיָּה וְהַשְּׁזִירָה — כָּשֵׁר בְּנָשִׁים וּקְטַנִּים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, לְדִבְרֵי הַכֹּל. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה , וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה :

האשה — כשרה; והזהירות לכתחילה. האשה כשרה להטיל ציצית בבגד, מפני שהיא בכלל "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ויש מדמין ציצית לתפילין: כשם שהנשים פסולות לכתוב [תפילין] מפני שאינן חייבות בהנחתן (עי׳ סי׳ לט) — כך הן פסולות להטיל ציצית, מפני שאינן חייבות במצות ציצית; ולפי דבריהם אף קטן פסול, ואפילו גדול עומד על גביו. אבל הטוויה והשזירה — כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחילה, לדברי הכל. והלכה כסברא הראשונה, ומכל מקום טוב ליזהר לכתחילה כסברא האחרונה. חידוש הרב: הוא מכריע את הדין (כשרה) ומשקע את חומרת הרמ״א כ«טוֹב לִזָּהֵר»; מרחיב את המחלוקת אל הקטן, ומצמצמה להֲטָלָה בלבד — הטוויה והשזירה כשרות לדברי הכל.

אִם הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִית בְּבֶגֶד שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה , פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּכְשֵׁרִים הֵם, מִפְּנֵי שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִפְסֹל אֶת הַנָּכְרִי שֶׁלֹּא יָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , שֶׁהֲרֵי נָכְרִי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִית בְּבֶגֶד בְּלֹא כַּוָּנָה — פְּסוּלִים. וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִפְסֹל אֶת הַנָּכְרִי , אֶלָּא אִם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וּמְסַיֵּעַ עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְשֵׁם צִיצִית — אֲפִלּוּ הָכֵי פְּסוּלִים. וְכֵן הֲלָכָה . וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחָק , [כְּגוֹן] שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית אַחֶרֶת מְצֻיֶּצֶת (כְּהִלְכָתָהּ), וְגַם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתִּיר הַצִּיצִית וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָם בַּטַּלִּית בְּכַוָּנָה , כְּגוֹן שֶׁהוּא שַׁבָּת — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁנָה , וְיִלְבַּשׁ טַלִּית זוֹ אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלֶיהָ, דִּבְרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת :

הטלה בלא כוונה — פסולים; ושעת הדחק בלא ברכה. הטיל ישראל ציצית שלא בכוונה — שלא נתכוון לשם מצות ציצית — יש מי שאומר דכשרים (שאם לא כן, למה הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי, שהרי אינו מתכוון לשם מצוה?), ויש אומרים — פסולים; ולא הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי אלא בישראל עומד על גביו ומסייעו — ואפילו הכי פסולים. וכן הלכה. ומכל מקום בשעת הדחק — שאין לו טלית אחרת מצוייצת, וגם אי אפשר להתיר ולחזור ולהטיל בכוונה, כגון שהוא שבת — יש לסמוך על הסברא הראשונה, וילבש טלית זו אבל לא יברך עליה, דברכות אינן מעכבות. חידוש הרב: הוא מכריע כהפוסלים (וכן הלכה), מגדיר את שעת הדחק בדקדוק (אין טלית אחרת וגם אי אפשר לתקן — כגון שבת), ומיסד את ה«בלא ברכה» על הכלל ברכות אינן מעכבות.

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת — פָּטוּר מִלְּהָטִיל בָּהּ צִיצִית כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר : "כְּסוּתְךָ" — שֶׁלְּךָ , אֲבָל לֹא שֶׁל אֲחֵרִים . אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים — חַיָּב לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית מִדְּרַבָּנָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּשֶׁלּוֹ. וְאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם צְרִיכִים לִהְיוֹת רְצוּפִים , אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְהַבְּעָלִים תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ מִמֶּנּוּ — אֵינוֹ מִצְטָרֵף, אֶלָּא מוֹנֶה הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם מִשְּׁאִילָה הַשְּׁנִיָּה:

טלית שאולה — פטורה שלשים יום. השואל מחברו טלית שאינה מצוייצת — פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום, שנאמר "כְּסוּתְךָ" — שלך, ולא של אחרים. אבל לאחר שלשים — חייב מדרבנן, מפני שנראה כשלו. ואלו השלשים רצופים: החזירה תוך שלשים וחזר ושאלה — אינו מצטרף, ומונה משאילה השניה. חידוש הרב: הוא מדקדק במנגנון הדין דרבנן — היסוד הוא המראית (נראה כשלו), ומכאן דרישת הרְצוּפִים והמנין החדש לאחר החזרה.

אִם רוֹצֶה לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְבָרֵךְ עָלָיו — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאֵינָהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַדָּבָר — יָכוֹל לוֹמַר "וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף", כְּמוֹ שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מֵהֶם, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יז עַיֵּן שָׁם:

לברך תוך שלשים — הרשות בידו. רוצה להטיל ציצית תוך שלשים ולברך — הרשות בידו ואינה ברכה לבטלה: אף שהוא פטור, יכול לומר "וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף", כמו שהנשים מברכות על כל המצוות שהן פטורות מהן (מטעם שיתבאר בסי׳ יז). חידוש הרב: הוא סומך את ברכת הפטור על דגם הנשים — "פטור" אינו "זר" למצוה; ומכאן הנוסח הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ החוזר לאורך הסימן.

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת — חַיָּב לְבָרֵךְ עָלָיו מִיָּד, מִשּׁוּם דְּאַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי הִשְׁאִילוֹ לוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו , וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה הַמְחֻיֶּבֶת עַל טַלִּית שְׁאוּלָה — אֲנַן סָהֲדֵי דְּנִתְכַּוֵּן הַמַּשְׁאִיל בְּלָשׁוֹן הַמּוֹעִיל , וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִיא שֶׁלּוֹ — הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר :

שאל טלית מצוייצת — מברך מיד. השואל מחברו טלית מצוייצת — חייב לברך עליה מיד, משום דאַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי השאילו — שיברך עליה; וכיון שאי אפשר לברך ברכה מחויבת על טלית שאולה — אֲנַן סָהֲדֵי שנתכוון המשאיל בלשון המועיל: אם אי אפשר לברך אלא אם כן היא שלו — הרי היא שלו בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. חידוש הרב: זהו הלב המשפטי של הסימן — הוא מיסד את הגהת הרמ״א (לברך על טלית שאולה מצוייצת) על אומדנא: השאילה מתחלפת מאליה במתנה על מנת להחזיר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטַלִּית הַמְיֻחֶדֶת לְמִצְוַת צִיצִית , כְּגוֹן טַלִּית גָּדוֹל אוֹ מַה שֶּׁקּוֹרִין אַרְבַּע כְּנָפוֹת, דְּבָזֶה וַדַּאי לֹא מַקְנֶה לוֹ אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וּלְבָרֵךְ עָלָיו, וְלָכֵן הֲוֵי כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. אֲבָל הַמַּשְׁאִיל לַחֲבֵרוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת, שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ אוֹתוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ בְּעָלְמָא וְלֹא לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, אֶלָּא שֶׁמֵּטִיל בּוֹ צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבַּע כְּנָפוֹת — אֵין הַשּׁוֹאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, מִשּׁוּם דְּאֵין לָנוּ בֵּרוּר שֶׁהִשְׁאִילוֹ לְשֵׁם מִצְוָה שֶׁנֹּאמַר דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא לְמַלְבּוּשׁ בְּעָלְמָא הִשְׁאִילוֹ. אֲבָל אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ , כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל :

הגבול — טלית של מצוה מול מלבוש בעלמא. במה דברים אמורים? בטלית המיוחדת למצות ציצית — טלית גדול או "ארבע כנפות" — שבזה ודאי לא הקנה לו אלא כדי לעשות המצוה ולברך, ולכן הוי כמתנה על מנת להחזיר. אבל המשאיל מלבוש של ארבע כנפות שאדם לובשו דרך מלבוש בעלמא — אין השואל צריך לברך: אין לנו בֵּרוּר שהשאילו לשם מצוה, דשמא למלבוש בעלמא השאילו. אבל אם ירצה לברך — הרשות בידו. חידוש הרב: המתנה על מנת להחזיר פועלת רק במקום שהאומדנא ודאית (בֵּרוּר) — ומכאן המדרג המשולש: טלית של מצוה (מברך), מלבוש בעלמא (רשות), והמקרה שבסעיף הבא (לפי דעת המשאיל).

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת כְּדֵי לַעֲלוֹת לַדּוּכָן אוֹ לַעֲלוֹת לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה אוֹ לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה , אִם הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהַשּׁוֹאֵל לוֹבְשׁוֹ לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — אִם כֵּן אַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי הִשְׁאִילוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו , וַהֲוֵי כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וְלָכֵן מְבָרֵךְ עָלָיו הַשּׁוֹאֵל בְּרָכָה מְחֻיֶּבֶת כְּאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ . אֲבָל אִם אֵין בְּדַעַת הַמַּשְׁאִיל שֶׁהַשּׁוֹאֵל לוֹבְשָׁהּ לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, רַק שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁאֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר — אִם כֵּן אֵין עָלֵינוּ לוֹמַר דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ הַשּׁוֹאֵל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה מְחֻיֶּבֶת, רַק אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל :

לעלות לדוכן, לקרות בתורה, לירד לפני התיבה. השואל טלית מצוייצת לעלות לדוכן, לקרות בספר תורה או לירד לפני התיבה: אם המשאיל יודע שהשואל לובשה לשם מצות ציצית — אדעתא דהכי השאילו שיברך, והוי כמתנה על מנת להחזיר — ומברך ברכה מחויבת כאילו היתה שלו ממש. אבל אם אין בדעת המשאיל אלא שלובשה מפני כבוד הציבור — אין כאן מתנה על מנת להחזיר, ואין צריך לברך ברכה מחויבת; ואם ירצה — הרשות בידו. חידוש הרב: הכל נמדד בדעת המשאיל — אותה עליה לתורה מחייבת או אינה מחייבת ברכה, לפי מה שיודע המשאיל על כוונת השואל.

מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ , וְאֵינוֹ כְּשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּנִקְרָא גַּזְלָן , כֵּיוָן דְּלֵיכָּא הָכָא חֲשַׁשׁ כִּלּוּי קַרְנָא , שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף בָּהּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה וּמַחֲזִירָהּ לוֹ אַחַר כָּךְ, וְנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם חֶסְרוֹן כִּיס . אֶלָּא דְּאִם מָצָא הַטַּלִּית מְקֻפֶּלֶת — צָרִיךְ הוּא גַּם כֵּן לְקַפְּלָהּ לְאַחַר שֶׁיְּסִירֶנָּה מֵעָלָיו , דְּאִם לֹא יְקַפְּלֶנָּה יַקְפִּיד בַּעַל הַטַּלִּית , וַהֲוָה שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּנִקְרָא גַּזְלָן. וְאֵין צָרִיךְ לְקַפְּלָהּ כְּסֵדֶר [קִפּוּלוֹ] הָרִאשׁוֹן דַּוְקָא , אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם מְקַפֵּל בְּעִנְיָן אַחֵר — דַּי בְּכָךְ. וּבְשַׁבָּת — אֵין צָרִיךְ לְקַפְּלוֹ כְּלָל. וְעַיֵּן סִימָן שב :

טלית חברו שלא מדעתו — ניחא ליה. מותר להתעטף בטלית של חברו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת הנקרא גזלן: ליכא הכא חשש כִּלּוּי קַרְנָא — מתעטף לפי שעה ומחזירה — ונִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ במקום שאין חסרון כיס. אלא שאם מצא הטלית מקופלת — צריך לקפלה לאחר שיסירנה: אם לא יקפלנה — יקפיד בעל הטלית, והוי שואל שלא מדעת דנקרא גזלן. ואין צריך כסדר הקיפול הראשון דוקא. ובשבת — אין צריך לקפלו כלל (עי׳ סי׳ שב). חידוש הרב: הוא מיסד את ההיתר על העדר כילוי קרנא (ולא על אומדנא סתמית), ועושה את ההקפדה של הבעלים לקו המדויק שבו המצוה מתהפכת לגזל.

לֹא הִתִּירוּ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֶלָּא בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא , אֲבָל בִּקְבִיעוּת — אָסוּר, שֶׁמָּא יַקְפִּיד בַּעַל הַטַּלִּית. וַאֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי לֹא הִתִּירוּ לְהִתְעַטֵּף אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִנִּיחוּ בְּעָלִים , אֲבָל לֹא יוֹצִיאֶנָּה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם לְמָקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ אוֹ מִבֵּית בְּעָלִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ יַחֲזֹר וְיַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנְּטָלָהּ שָׁם — אָסוּר, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיְּטַלְטְלוּ חֲפָצָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְיֻחָדִים לוֹ :

באקראי — כן; בקביעות או בטלטול — לא. לא התירו אלא באקראי בעלמא; אבל בקביעות — אסור, שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי — רק במקום שהניחו הבעלים: לא יוציאנה מבית הכנסת לביתו או מבית הבעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנה במקומה — אסור, דלא ניחא ליה לאיניש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו. חידוש הרב: הניחא ליה אינו היתר גורף — הוא נמדד במה שהבעלים באמת מסכים לו: לא קביעות, ולא טלטול חוץ למקומו — אף עם החזרה.

כְּשֶׁמִּתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, שֶׁהֲרֵי כָּאן לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, כֵּיוָן שֶׁאֵין בַּעַל הַטַּלִּית יוֹדֵעַ מְאוּמָה. אֲבָל אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ו, ח, ט עַיֵּן שָׁם:

שלא מדעתו — אין ברכה מחויבת. המתעטף בטלית חברו שלא מדעתו — אין צריך לברך: כאן לא שייך מתנה על מנת להחזיר, כיון שאין בעל הטלית יודע מאומה. אבל אם ירצה לברך — הרשות בידו (כדלעיל סעיף ו, ח, ט). חידוש הרב: עקביות השיטה — המתנה על מנת להחזיר דורשת דעת של הבעלים; באין דעת, הטלית נשארת "של אחרים" (אין ברכה מחויבת), אך שער הברכה שברשות נשאר פתוח.

וְכֵן מֻתָּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא בִּתְפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם , מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין חוֹבַת הַגּוּף הֵם , וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַתְּפִלִּין שֶׁלּוֹ דַּוְקָא . רַק יִזָּהֵר שֶׁיְּקַפְּלֵן אִם מְצָאָן מְקֻפָּלִים וְשֶׁלֹּא יוֹצִיאֵן מִמָּקוֹם שֶׁהֻנְחוּ שָׁם , שֶׁמָּא יַקְפִּיד עָלָיו בַּעַל הַתְּפִלִּין, וַהֲוָה מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה :

תפילין של חברו — מברך (חובת הגוף). וכן מותר להתלבש באקראי בתפילין של חברו שלא מדעתו, וצריך לברך עליהם — מפני שהתפילין חוֹבַת הַגּוּף הם, ואין צריך שיהיו שלו דוקא. רק יזהר לקפלן אם מצאן מקופלים ולא יוציאן ממקומם — שמא יקפיד בעל התפילין, והוי מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה. חידוש הרב: החילוק המבני מן הטלית — הציצית חובת הבגד ("כסותך": אין ברכה מחויבת בשל אחרים), והתפילין חובת הגוף (ברכה מחויבת אף בשל אחרים); והוא קורא לסכנה בשמה: מצוה הבאה בעבירה.

סְפָרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ — אָסוּר לִלְמֹד בָּהֶן שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא , מִשּׁוּם דְּבַעַל הַסְּפָרִים חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִקְרָא בָּהֶן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּקָּרְעוּ מֵרֹב מִשְׁמוּשָׁם , וּבִשְׁבִיל כָּךְ לֹא נִיחָא לֵיהּ שֶׁיִּלְמֹד בָּהֶם כְּלוּם (וְאִם הִפְקִיד סְפָרִים אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם — עַיֵּן בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רצב סָעִיף כ . עַיֵּן שָׁם):

ספרים של חברו — אסור. ספרים של חברו — אסור ללמוד בהן שלא מדעתו אפילו באקראי בעלמא: בעל הספרים חושש שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב משמושם, ובשביל כך לא ניחא ליה שילמד בהם כלום. (ובהפקיד ספרים אצל תלמיד חכם — עי׳ חושן משפט סי׳ רצב סעיף כ.) חידוש הרב: הניחא ליה הוא מדד של מציאות, לא פיקציה — במקום הפסד צפוי (הספרים נשחקים) ההנחה מתהפכת: לא ניחא ליה, אף למצות תלמוד תורה.

כְּשֵׁם שֶׁטַּלִּית שְׁאוּלָה אֵינָהּ בְּתוֹרַת חִיּוּב צִיצִית — כָּךְ צִיצִית שְׁאוּלִין אֵינָן צִיצִית כְּלָל וְאֵינָן פּוֹטְרִין אֶת הַבֶּגֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם" — מִשֶּׁלָּהֶם . וְאֵינָן נִקְרָאִין שְׁאוּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עִמּוֹ הַמַּשְׁאִיל שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין בְּעַצְמָן שֶׁשְּׁאָלָם מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין בְּעַצְמָן — אֵין זֶה נִקְרָא שְׁאִילָה אֶלָּא הַלְוָאָה, וַהֲרֵי הֵם כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ. וְלָכֵן מֻתָּר לְהָטִיל אוֹתָם בַּבֶּגֶד אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה . וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִם הַמַּשְׁאִיל שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין עַצְמָן — אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינָן פְּסוּלִין, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם מִמֶּנּוּ לְשֵׁם צִיצִית, רַק שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה אַחֶרֶת , אֲבָל אִם הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהַשּׁוֹאֵל רוֹצֶה לְהָטִיל הַחוּטִין בַּבֶּגֶד לְשֵׁם צִיצִית וְאַדַּעֲתָא דְּהָכֵי הִשְׁאִילָם לוֹ — מֻתָּר הַשּׁוֹאֵל לְהָטִיל בַּבֶּגֶד וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל גַּבֵּי טַלִּית שְׁאוּלָה בְּסָעִיף ז :

ציצית שאולין — אינן ציצית כלל. כשם שטלית שאולה אינה בתורת חיוב ציצית — כך ציצית שאולין אינן ציצית כלל ואינן פוטרין את הבגד, שנאמר "וְעָשׂוּ לָהֶם" — מִשֶּׁלָּהֶם. ואינן "שאולין" אלא אם התנה המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין עצמן; אם אינו צריך להחזיר אותם עצמם — הלואה היא והרי הם כשלו ממש, ומותר להטילם אפילו לכתחילה. ואף בהתנה — אינן פסולין אלא כשאין המשאיל יודע ששואלם לשם ציצית; אבל אם יודע ואדעתא דהכי השאילם — מותר להטיל אפילו לכתחילה, דהוי כמתנה על מנת להחזיר (כדלעיל סעיף ז). חידוש הרב: הוא מעתיק אל החוטין את הכלי הכפול של הסימן — החילוק הממוני שאילה / הלואה, והאומדנא של מתנה על מנת להחזיר.

טַלִּית שֶׁל שֻׁתָּפִין — חַיֶּבֶת בְּצִיצִית , שֶׁנֶּאֱמַר : "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וגו׳" — לְשׁוֹן רַבִּים, לְרַבּוֹת שֶׁל שֻׁתָּפִין :

טלית של שותפין — חייבת. טלית של שותפין — חייבת בציצית, שנאמר "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — לשון רבים, לרבות של שותפין. חידוש הרב: בן־הזוג המדויק של "כְּסוּתְךָ" — שותפות אינה "של אחרים": כל שותף בעלים הוא, והבגד "בִּגְדֵיהֶם" גמור.