סעיף א׳: מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנן בטלית אחר — שהמצוה עוברת ממקום למקום; אבל להסירן ולהניח הבגד בלא ציצית — לא. (הגה: ודוקא בטלית של בר חיובא; אבל טלית של מתים — שאינה בת חיוב — מותר להתיר ציציותיה.)
סעיף ב׳: אין ליקח את הכנף כמות שהוא עם ציציתו ולתופרו בבגד אחר — ד"על כנפי בגדיהם" בעינן, וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת העשייה.
סעיף ג׳: חלקוה לשתים, וכל חלק יש בו כשיעור להתעטף ונשארה בו ציצית אחת או שתים — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי, שהעשייה קדמה בכשרות.
סעיף ד׳: נקרע תוך ג׳ אצבעות — אינו רשאי לתופרו: לרש״י — חשש חוט התפירה (ולכן אפילו כל שהוא לא יתפור, אבל צמר האידנא מותר); לרב עמרם — בטל תורת בגד (ולכן נשתייר כל שהוא — כשר); וי״א דהמטיל אחר התפירה — כשר; וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר.
סעיף ה׳: נקרע מן הנקב ולמטה — קדם הטלה לקרע: כשר. נשתייר כל שהוא ותפרו והטיל: של צמר — כשר לכולי עלמא; שאר מינים — לא יתפור לדעת רש״י. תפרו בלא שיור והטיל — איכא לספוקי.
סעיף ו׳: התופר חתיכת בגד בכנף או סביב הנקב — בטלית של משי בחוט משי לבן יש לחוש לדעת רש״י, שלא תהא שום תפירה למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל. (הגה: והוא הדין בכל חוט שהוא מין הציצית — ת״ה סי׳ מ״ו בשם הגהות מיימוני.)
1. הקדמת הסוגיא — הציצית לאחר עשייתה
פתח דבר — מבגד לבגד, ונקרע הטלית
לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית — חוטיה, טווייתן לשמה ומקום הטלתן (עיין סימנים י״א–י״ב) — בא בסימן ט״ו לברר את גורל הציצית לאחר עשייתה, בשני ראשים: (א) התרת ציצית מבגד לבגד — מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנן בטלית אחר, אבל להסירן ולהניח הבגד בלא ציצית — לא (סעיף א׳); ואינו יכול ליקח הכנף כמות שהוא עם הציצית ולתופרו בבגד אחר, משום ד"על כנפי בגדיהם" בעינן (סעיף ב׳). (ב) דין נקרע הטלית — חלקוה לשתים (סעיף ג׳), נקרע תוך ג׳ אצבעות — מחלוקת רש״י ורב עמרם (סעיף ד׳), נקרע מן הנקב ולמטה (סעיף ה׳), והתופר סמוך לכנף (סעיף ו׳). ושורש הסוגיא במנחות מ״א, וצירה האחד: שעת העשייה קובעת — "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" — שתהא עשייה כשרה בכנף של בגד זה, ולא "מן העשוי".
הערה יסודית: שני חלקי הסימן מתאחדים ביסוד אחד: הציצית אינה חפץ העומד לעצמו, אלא דין הנעשה בבגד — "על כנפי בגדיהם". ולכן: המעבירהּ לבגד אחר צריך עשייה חדשה (והכנף אינו עובר עמה — סעיף ב׳); והקרע שבבגד נוגע לגוף כשרות העשייה — אם קדמה עשייה כשרה לקרע, נשארת הציצית בהכשרה (סעיפים ג׳, ה׳), ואם באה העשייה בשעת הפסול — "תעשה ולא מן העשוי".
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: כשרות הציצית שבבגד — האם היא נקבעת בשעת העשייה (וכל שנעשית בכשרות — שוב אינה נפסלת בשינויי הבגד), או מצב מתמשך התלוי בבגד בכל שעה?
(א) אם שעת העשייה קובעת — טלית שחלקוה לשתים (וכל חלק כשיעור) תישאר בהכשרה, שהעשייה נעשתה בבגד זה בכשרות; וכן קדם הטלת ציצית לקרע — כשר.
(ב) אם מצב מתמשך — כל שינוי בבגד (חלוקה, קרע) יעורר את הפסול, ואף ציצית שנעשתה בכשרות תיפסל.
ולשון מרן מכריע כצד א׳: "אם קדם הטלת ציצית לקרע, שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע — כשר" (סעיף ה׳), ו"חלקוה לשתים... אין בו משום תעשה ולא מן העשוי" (סעיף ג׳); ומאידך — "וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה" (סעיף ב׳). הרי שהכל הולך אחר שעת העשייה: נעשית בכשרות — כשרה; נעשית בפסול — אין החיבור שלאחריה מתקנה. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.
2. התרת ציצית מבגד לבגד — וטלית של מתים
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם בטלית אחר, אבל שלא להניחם בבגד אחר — לא. (הגה: ודוקא בטלית של בר חיובא, אבל מותר להתיר ציצית מטלית של מתים — מרדכי ותוס׳ פרק ב״מ דף כ״ב.)"
שורש הדין — הטור והבית יוסף: כתב הטור (אורח חיים ט״ו) שמותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנן בטלית אחר, והבית יוסף ביאר את החילוק: ליתנן בטלית אחר — אין כאן ביטול, שהציציות חוזרות ונקבעות למצותן; אבל להסירן סתם ולהניח הבגד בלא ציצית — לא, שמפקיע את הבגד ממצותו שלא לצורך. והרמ״א הגיה (מקורו מרדכי ותוס׳ פרק ב״מ דף כ״ב): דוקא בטלית של בר חיובא; אבל טלית של מתים — שאינה בת חיוב — מותר להתיר ציציותיה.
חקירה — מהות האיסור "אבל שלא להניחם בבגד אחר — לא": מהו יסוד האיסור להסיר הציציות בלא ליתנן בבגד אחר: בזיון הציצית — שחוטים שנעשו למצוה נעשים בטלים ומוטלים; או ביטול הבגד ממצותו — שמפקיע בידים בגד החייב מציציותיו?
צד א׳ — בזיון הציצית: האיסור בחוטים עצמם — תשמישי מצוה הם, והמסירן שלא לצורך נוהג בהם מנהג בזיון; ולפי זה אף בטלית שאינה בת חיוב יש מקום לאסור.
צד ב׳ — ביטול הבגד: האיסור בבגד — שמפקיעו ממצותו בידים שלא לצורך; ולפי זה בטלית שאינה בת חיוב (של מתים) — אין כאן הפקעה, ומותר.
והגהת הרמ״א מכרעת כצד ב׳: "ודוקא בטלית של בר חיובא, אבל מותר להתיר ציצית מטלית של מתים" — הרי שהאיסור תלוי בחיוב הבגד, וכל שאין הבגד בר חיוב — אין בהתרתו כלום (מרדכי ותוס׳). ואפשר דאף לצד א׳ אין כאן בזיון, שמתירן דרך כבוד על מנת ליתנן במקום אחר (על דרך הסברה).
קושיא — סוף סוף בשעת ההתרה מפקיע את הטלית הראשונה ממצותה! אף המתיר על מנת ליתנן בטלית אחר — הרי בשעת ההתרה נשארת הטלית הראשונה בלא ציצית; ומאי שנא ממסירן סתם, שאסור?
תירוץ (על דרך הסברה בדעת הבית יוסף): החילוק ב"לצורך". המסירן סתם — מפקיע את הבגד ומניח את הציציות בטלות, שלא לצורך כלום; אבל המתירן לצורך מצוה — ליתנן בטלית אחר — אין כאן הפקעה של בטלה, אלא העברת המצוה ממקום למקום, והציציות ממשיכות במצותן. והבגד הראשון — כשיחזור ללובשו, יטיל בו ציציות אחרות. וזהו דקדוק לשון מרן: "וליתנם בטלית אחר" — שההיתר תלוי בנתינה שלאחר ההתרה.
נפקא מינה — התרת ציצית:(א)טלית ישנה שבלתה — מותר להתיר ציציותיה וליתנן בטלית חדשה (ובלבד שנותנן, ולא מסירן סתם). (ב)להסיר ולהניח הבגד בלא ציצית — לא. (ג)טלית של מתים — מותר להתיר (הגה; מרדכי ותוס׳). (ד) אבל ליקח הכנף עם הציצית ולתופרו בבגד אחר — אינו יכול (סעיף ב׳, כדלהלן). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מותר להתיר — ובלבד שיחזרו למצותן. התרת ציציות מטלית לטלית — מותרת, שהמצוה עוברת ממקום למקום; אבל להסירן ולהניח הבגד בלא ציצית — לא, שמפקיע הבגד ממצותו שלא לצורך. וטלית של מתים — שאינה בת חיוב — מותר להתיר ציציותיה (הגה).
3. על כנפי בגדיהם — הכנף המושתל
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציצית ולתופרו בבגד אחר, משום דעל כנפי בגדיהם בעינן, וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה."
שורש הדין — "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר ט״ו ל״ח): הכתוב תלה את העשייה בכנפי בגדיהם — שתהא הציצית נעשית על כנף שהוא מן הבגד הזה. וכנף שנחתך מבגד אחר עם ציציתו ונתפר בבגד זה — "כנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה", ואין כאן "על כנפי בגדיהם". הביאוהו הטור והבית יוסף (סימן ט״ו).
חקירה — פסול הכנף המושתל: חסרון ב"כנף" או "תעשה ולא מן העשוי"?
צד א׳ — תעשה ולא מן העשוי: העשייה נעשתה בבגד הראשון; וכשנתפר הכנף בבגד זה — נמצאת ציצית "עשויה ועומדת" הבאה לבגד בלא מעשה עשייה חדש בו — וזהו "מן העשוי" בבגד זה.
צד ב׳ — חסרון "כנפי בגדיהם": גזרת הכתוב שהכנף יהא מגוף הבגד בשעת העשייה; וכנף מושתל — אף אם נאמר שהתפירה מחברתו לבגד — אין העשייה שנעשתה בו "על כנפי בגדיהם" של בגד זה.
ושני הצדדים עולים בקנה אחד להלכה — הציצית פסולה בבגד זה; ונפקא מינה (על דרך הסברה): יתיר את הציצית ויחזור ויטילנה אחר שנתפר הכנף — כשר, שהרי עתה הכנף מחובר לבגד והעשייה חדשה בבגד זה; שלא היה הפסול אלא בציצית שבאה עם הכנף מן הבגד הראשון.
הצירוף לסעיף ג׳ — "בגד זה" אימתי בטל: חלקוה לשתים — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי (סעיף ג׳), שהעשייה נעשתה בבגד זה עצמו בעודו שלם, וכל חלק שיש בו כשיעור — שם בגד עליו, והוא הוא הבגד שהוטלה בו הציצית. אבל הכנף המושתל — עשייתו בבגד אחר; ואין חיבור התפירה משנה את "שעת העשייה" למפרע. נמצא הכלל: חלוקת הבגד אינה מפקיעה עשייה שקדמה; והשתלת כנף אינה מקנה לבגד עשייה שנעשתה בבגד אחר.
היסוד: הכנף אינו עובר עם ציציתו — דבעינן "על כנפי בגדיהם" בשעת עשייה. אינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ולתופרו בבגד אחר — שכנף זה לא היה מבגד זה בשעת העשייה; ותקנתו — יתיר הציצית ויחזור ויטילנה משנתפר הכנף.
4. נקרע תוך ג׳ אצבעות — מחלוקת רש״י ורב עמרם
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "נקרע הטלית תוך ג׳ אצבעות סמוך לשפת הכנף — אינו רשאי לתופרו. ופירש רש״י דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית, ולטעם זה אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור; ולפי זה, טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטי צמר. ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי, ואף על גב דתפריה — כמאן דפסיק חשוב, ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית; ולפירוש זה, אם נקרע ונשתייר כל שהוא — כשר. וי״א דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו, אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציצית — כשר. וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר."
שיטת רש״י — גזירת חוט התפירה: טעם האיסור לתפור — דחיישינן שישתייר מחוט התפירה תלוי בכנף, ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית; ונמצאת ציצית שאחד מחוטיה חוט תפירה בעלמא, שלא הוטל בכנף לשם ציצית כדינו — ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". ולטעם זה: אפילו נקרע כל שהוא — לא יתפור, שאף בתפירה מועטת ישנו לחשש. אבל טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה — מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטי צמר, ואין חוט התפירה ראוי לבוא לכלל חוטי הציצית — ובטל החשש.
שיטת רב עמרם גאון — בטל תורת בגד: טעם האיסור — דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד: מה שבתוך ג׳ אצבעות לשפת הכנף, משנקרע — אינו חשוב "בגד", וכמאן דליתיה דמי; ואף על גב דתפריה — כמאן דפסיק חשוב, שאין התפירה משיבה לו תורת בגד, ואי עביד ביה ציצית — לא פטרה לטלית. ולפירוש זה: אם נקרע ונשתייר כל שהוא — כשר, שכל שנשתייר חוט מחובר לא נפסק הכנף מן הבגד, ולא בטלה ממנו תורת בגד.
מחלוקת רש״י ורב עמרם — והי״א:
רש״י: הפסול גזירה מבחוץ — חשש חוט התפירה שיבוא לכלל ציצית פסולה; הבגד עצמו כשר הוא, ואין הקרע והתפירה פוגמים בו.
רב עמרם: הפסול בגוף הבגד — נקרע תוך ג׳ בטלה ממנו תורת בגד, ואין תפירה מועילה ("כמאן דפסיק"), וציצית הנעשית בו אינה פוטרת.
י״א (בדעת רב עמרם): לא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו — דהויא לה "תעשה ולא מן העשוי"; אבל הטיל בו ציצית אחר שתפרו — כשר, דמהניא התפירה לשוויה בגד לענין עשייה חדשה.
הכרעת מרן: "וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר" — לחוש לכל השיטות.
חקירה — במאי פליגי: בגדר התפירה או בגדר "תורת בגד"?
צד א׳ — בגדר התפירה: לרב עמרם (כפשוטו) אין התפירה חיבור גמור לענין ציצית — "כמאן דפסיק"; ולי״א מהניא התפירה לחבר, אלא שהציצית שקדמה לה — "מן העשוי". ולרש״י — התפירה חיבור גמור, וכל החשש מן החוט הנותר בלבד.
צד ב׳ — בגדר "תורת בגד": לרב עמרם — משבטל שם בגד מן השיריים, בטל, ושוב אינו חוזר אף בתפירה; ולי״א — שם בגד חוזר וניעור בתפירה, ולא נשאר אלא פסול "מן העשוי" על הציצית שקדמה.
ונפקותא בין הצדדים — בציצית שהוטלה אחר התפירה, שבה נחלקו רב עמרם (כפשוטו) והי״א, כמבואר; ומרן הביא את שניהם וחשש להם — "וירא שמים יצא את כולם".
נפקא מינה — בין רש״י לרב עמרם:(א)טלית של צמר האידנא — לרש״י מותר לתפור (אין דרך לתפור בחוטי צמר, ובטל החשש); לרב עמרם — אסור, שהפסול בגוף הבגד ולא בחוט. (ב)נקרע ונשתייר כל שהוא — לרב עמרם כשר (לא בטלה תורת בגד); לרש״י — אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור. (ג)הטיל ציצית אחר שתפרו — לי״א בדעת רב עמרם כשר; ולרש״י החשש במקומו עומד (חוט התפירה). (ד)ירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר — שלא יתפור תוך ג׳ כלל; ונתפר — יתיר הציציות ויחזור ויטילן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: נקרע תוך ג׳ — אינו רשאי לתופרו, ושני טעמים בדבר. לרש״י — גזירת חוט התפירה (שמא יניחנו ויוסיף עליו ז׳ חוטין לשם ציצית), ולכן אפילו כל שהוא לא יתפור — אבל של צמר האידנא מותר; לרב עמרם — בטלה תורת בגד, ואף תפור כמאן דפסיק — אבל נשתייר כל שהוא כשר. וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר.
5. תעשה ולא מן העשוי — חלקוה לשתים, ונקרע מן הנקב
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: "טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים, ובכל חלק יש בו כשיעור להתעטף, ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי."
סעיף ה׳: "אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה — אם קדם הטלת ציצית לקרע, שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע — כשר. ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו, ואחר כך הטיל בו ציצית — אם הוא של צמר, כשר לכולי עלמא; ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין — לא יתפור לדעת רש״י. ואם נקרע ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית — איכא לספוקי."
שורש הדין — "תעשה ולא מן העשוי" (מנחות מ״א): "גדילים תעשה לך" — שתהא עשייה כשרה בבגד החייב, ולא שתימצא הציצית "עשויה ועומדת" מאליה בלא מעשה כשר בבגד זה. ומכאן לשני הדינים שבסימננו: חלקוה לשתים (סעיף ג׳) — כיון שהעשייה הראשונה נעשתה בכשרות בבגד זה, וכל חלק יש בו כשיעור ונשארה בו ציצית — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי; ונקרע מן הנקב ולמטה (סעיף ה׳) — אם קדם הטלת ציצית לקרע, שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע — כשר.
חקירה — חלוקת הטלית: למה אין כאן "מן העשוי"? טלית מצוייצת שחלקוה לשתים — כל חצי הוא לכאורה "בגד חדש" שלא הוטלה בו ציצית מעולם; ולמה אין ציציותיו "מן העשוי"?
צד א׳ — הבגד הוא הוא: החלוקה אינה בוראת בגד חדש; כל חלק שיש בו כשיעור להתעטף — שם הבגד הראשון עליו, והעשייה שנעשתה בו בעודו שלם — בו נעשתה.
צד ב׳ — העשייה נגררת: אף אם החצי "בגד חדש" — העשייה הכשרה שקדמה נמשכת עמו, וכל שלא נעשה מעשה בציצית עצמה — בהכשרה עומדת.
ולשון מרן — "טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה", ובלבד ש"בכל חלק יש בו כשיעור" — מורה כצד א׳: תנאי ההכשר הוא ששם בגד (בשיעורו) נשאר על כל חלק; חלק שאין בו כשיעור — אין שם בגד עליו. והוא היסוד שכתבנו בהקדמה: שעת העשייה קובעת — ובלבד שלא בטל שם הבגד.
שלושת הצדדים שבסעיף ה׳:(א)קדם הטלה לקרע — כשר: העשייה נעשתה בכשרות, ואין הקרע שלמטה מן הנקב מפקיעה. (ב)נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא, תפרו ואחר כך הטיל בו ציצית: אם הוא של צמר — כשר לכולי עלמא; ואם הוא של שאר מינים, שדרך לתפור בחוטין של אותו המין — לא יתפור לדעת רש״י, שהחשש במקומו. (ג)נקרע ותפרו (בלא שיור) ואחר כך הטיל בו ציצית — איכא לספוקי: אי מהניא התפירה לשוויה חיבור גמור לענין עשייה חדשה, אי לא — וספיקו לחומרא.
קושיא — "כשר לכולי עלמא" בשל צמר: והא לרש״י אפילו כל שהוא לא יתפור? בסעיף ד׳ נתבאר דלרש״י אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור; והכא — נקרע ונשתייר כל שהוא ותפרו והטיל — "כשר לכולי עלמא". ומאי שנא?
תירוץ (על דרך הסברה בדעת מרן): "כשר לכולי עלמא" דהכא — בטלית של צמר דוקא, שנצטרפו בה שתי ההכשרות: לרב עמרם — נשתייר כל שהוא, ולא בטלה תורת בגד; ולרש״י — של צמר האידנא אין דרך לתפור בחוטי צמר, ובטל חשש חוט התפירה (כמו שכתב מרן בסעיף ד׳: "טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מותר לתפור האידנא"). אבל שאר מינים — שדרך לתפור בחוטין של אותו המין — חשש רש״י במקומו, ולא יתפור. נמצא סעיף ה׳ מיוסד כולו על שתי השיטות שבסעיף ד׳, ומרן חושש לשתיהן — כדרך "ירא שמים יצא את כולם".
נפקא מינה — קרע ותפירה:(א)נקרע מן הנקב ולמטה וקדמה ההטלה — כשר. (ב)נשתייר כל שהוא, תפרו והטיל: של צמר — כשר לכולי עלמא; שאר מינים — לא יתפור לדעת רש״י. (ג)תפרו בלא שיור והטיל — איכא לספוקי, ולחומרא. (ד)חלקוה לשתים — כל חלק שיש בו כשיעור ונשארה בו ציצית אחת או שתים — כשר, וישלים הציציות החסרות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: קדמה עשייה כשרה — אין הקרע מפקיעה; קדם הקרע — תעשה ולא מן העשוי. חלקוה לשתים וכל חלק כשיעור — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי; קדם הטלת ציצית לקרע — כשר; נקרע ותפרו והטיל אחר כך — של צמר כשר לכולי עלמא, של שאר מינים לא יתפור לדעת רש״י; ובלא שיור — איכא לספוקי.
6. תפירה סמוך לכנף — חוט ממין הציצית
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳: "התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית, וכן מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית בו — אם הטלית של משי ותפרו בחוט משי לבן, יש לחוש בדבר לדעת רש״י, שלא תהא שום תפירה למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל. (הגה: והוא הדין בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית, דחיישינן שמא יקח אותו חוט לחוט הציצית — ת״ה סי׳ מ״ו בשם הגהות מיימוני.)"
שורש הדין — תרומת הדשן (סי׳ מ״ו) בשם הגהות מיימוני: חששו של רש״י (סעיף ד׳) חוזר וניעור אף שלא במקום קרע: התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית (החיזוק שנוהגים לתפור בכנף), וכן התפירה סביב הנקב שהציצית בו — אם הטלית של משי ותפרו בחוט משי לבן, יש לחוש לדעת רש״י שמא יקח מחוט התפירה לחוט ציצית; ולכן — שלא תהא שום תפירה למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל. והרמ״א הרחיב (ת״ה סי׳ מ״ו בשם הגהות מיימוני): הוא הדין בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית, דחיישינן שמא יקח אותו חוט לחוט הציצית.
חקירה — גדר "חוט הראוי לציצית" לענין החשש: מרן נקט "חוט משי לבן" בטלית של משי, והרמ״א — "חוט שהוא מין הציצית". מהו הקובע: המין (משי בטלית של משי), או אף המראה (לבן, כחוטי הציצית)?
צד א׳ — המין והמראה: אין החשש אלא בחוט הראוי ממש לחוטי הציצית — מינו ומראהו; וחוט צבוע, שאינו עומד לציצית — לית לן בה.
צד ב׳ — המין לבדו: כל שהחוט ממין הציצית — חיישינן, שסוף סוף ראוי הוא לבוא לכללה.
ומדקדוק לשון מרן — "בחוט משי לבן" — משמע כצד א׳, דבצבוע ליכא חששא (על דרך הסברה); ולשון הרמ״א "מין הציצית" סתמה. ונפקא מינה: התופר את החיזוק בחוט צבוע, או בחוט שאינו מינה של הטלית — אין בו חשש.
קושיא — אמאי דוקא "למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל"? אם חיישינן לחוט התפירה — ניחוש בכל הכנף כולו; למה תלה מרן את החשש במקום זה דוקא?
תירוץ (על דרך הסברה בביאור דברי מרן): "למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל" — הוא הוא מקום הטלת הציצית הכשר (למעלה מקשר גודל משפת הכנף, ולמטה מג׳ אצבעות — כמבואר בסימן י״א); ודוקא שם שייך החשש — שישתייר חוט התפירה במקום הראוי לציצית, ויבוא להשלים בו את חוטיה. אבל למעלה מג׳ או למטה מקשר גודל — אין ציצית כשרה נעשית שם, וממילא ליכא למיחש.
נפקא מינה — התפירות שבכנף:(א)טלית של משי שתפר בה בחוט משי לבן — יש לחוש לדעת רש״י, ולא יתפור למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל. (ב)כל חוט שהוא מין הציצית — הוא הדין (הגה). (ג)חוט צבוע או שאינו מין הציצית — אין בו החשש. (ד)החיזוקים הנתפרים סביב הנקב שבזמננו — יתפרם בחוט שאינו בר חשש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: אין תופרין במקום הציצית בחוט הראוי לה. התופר בכנפי הטלית או סביב הנקב — לא יתפור בחוט ממין הציצית (ובמשי — בחוט משי לבן) למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל, דחיישינן לדעת רש״י שמא יקח אותו חוט לחוט הציצית (ת״ה בשם הגהות מיימוני).
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
התרה מבגד לבגד
מותר להתיר ציציות מטלית וליתנן בטלית אחר; אבל להסירן ולהניח הבגד בלא ציצית — לא (סעיף א׳).
טלית של מתים
מותר להתיר ציציותיה — שאינה בת חיוב (הגה; מרדכי ותוס׳).
הכנף המושתל
לא יקח הכנף עם הציצית לתופרו בבגד אחר; ותקנתו — יתיר ויחזור ויטיל אחר התפירה (סעיף ב׳).
חלקוה לשתים
כל חלק שיש בו כשיעור ונשארה בו ציצית — כשר, אין בו משום תעשה ולא מן העשוי (סעיף ג׳).
נקרע תוך ג׳
אינו רשאי לתופרו — מחלוקת רש״י ורב עמרם; וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר (סעיף ד׳).
נקרע מן הנקב
קדם הטלה לקרע — כשר; נשתייר כל שהוא ותפרו והטיל — צמר כשר לכולי עלמא, שאר מינים לדעת רש״י לא (סעיף ה׳).
תפירה סמוך לכנף
לא יתפור בחוט ממין הציצית למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל (סעיף ו׳ והגה).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — התרת ציצית והכנף המושתל
המקרה
הדין
המקור
מתיר ציציות וליתנן בטלית אחר
מותר — המצוה עוברת ממקום למקום
סעיף א׳
מסירן ומניח הבגד בלא ציצית
לא — מפקיע הבגד ממצותו שלא לצורך
סעיף א׳ (בית יוסף)
טלית של מתים
מותר להתיר — שאינה בת חיוב
הגה (מרדכי ותוס׳ פרק ב״מ דף כ״ב)
הכנף עם ציציתו לבגד אחר
פסול — לא היה מבגד זה בשעת עשייה
סעיף ב׳ (על כנפי בגדיהם)
חלקוה לשתים (כל חלק כשיעור)
כשר — אין בו משום תעשה ולא מן העשוי
סעיף ג׳
טבלה — נקרע הטלית: רש״י מול רב עמרם
הענין
רש״י
רב עמרם גאון
טעם איסור התפירה
חשש חוט התפירה — שמא יניחנו ויוסיף עליו ז׳ חוטין לשם ציצית
נקרע תוך ג׳ — לית ביה תורת בגד, וכמאן דליתיה דמי
נקרע כל שהוא
לא יתפור — אף בתפירה מועטת ישנו לחשש
נשתייר כל שהוא — כשר, שלא בטלה תורת בגד
טלית של צמר האידנא
מותר לתפור — אין דרך לתפור בחוטי צמר
אסור — הפסול בגוף הבגד, לא בחוט
תפרו — מהו החיבור?
חיבור גמור; כל החשש מן החוט הנותר
כמאן דפסיק חשוב; ואי עביד ביה ציצית — לא פטרה
הטיל ציצית אחר שתפרו
החשש במקומו עומד
לי״א — כשר; ולפשוטו — לא פטרה
הכרעת מרן
"וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר" (סעיף ד׳)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות מ״א.–מ״א: (נקרע הטלית; תעשה ולא מן העשוי) · מרדכי ותוס׳ פרק ב״מ דף כ״ב (טלית של מתים) · במדבר ט״ו ל״ח ("ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם") · דברים כ״ב י״ב ("גדילים תעשה לך")
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)