Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קנ״ו · סֵדֶר מַשָּׂא וּמַתָּן

סֵדֶר מַשָּׂא וּמַתָּן וּבוֹ כ״א סְעִיפִים: לֹא אָמְרוּ (וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י בִּתְהִלִּים סִימָן קיט עַל פָּסוּק ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ וּבְיַּלְקוּט שָׁם) קְבִיעַת עִתִּים לַתּוֹרָה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ וְנַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכָךְ, אוֹ שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִשֶּׁל אֲחֵרִים — חַיָּב לְקַיֵּם ״וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״ כְּמַשְׁמָעוֹ (וְעַיֵּן בְּסַנְהֶדְרִין פֶּרֶק חֵלֶק דַּף צ״ט ע״ב וּבִמְנָחוֹת פֶּרֶק י״א דַּף צ״ט ע״ב צֵא וּבְדֹק כו׳, וּשְׁאָר תַּנָּאֵי שָׁם לֹא פְלִיגֵי אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וּבְאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ״א וּבְמִדְרָשׁ רַבָּה רֵישׁ פְּתִיחְתָא דְּאֵיכָה וּבְקֹהֶלֶת רַבָּה פי״ב, ד דַּף קט״ו א עַל פָּסוּק ״בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה״ — מַה טַּחֲנָה זוֹ כו׳). וְאַף מִי שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ — לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר אֶלָּא עֲרַאי כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וְזֶה יִתְקַיְּמוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל כָּל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה — סוֹפָהּ בְּטֵלָה, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ. אֶלָּא מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה וְנָשָׂא לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי — יַעֲשֶׂה מְלָאכָה מְעַט בְּכָל יוֹם כְּדֵי חַיָּיו, וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:

Torah permanente, travail occasionnel. La fixation d’un temps pour la Torah — résumé : elle vise celui qui doit travailler pour subvenir à ses besoins et à ceux de sa maison ; celui qui n’en a pas besoin, ou qui est entretenu par d’autres, accomplit « וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה » à la lettre. Et même celui qui doit travailler ne fera pas de son métier son עִקָּר (l’essentiel) mais un עֲרַאי (l’occasionnel), pour sa seule subsistance, sa Torah demeurant son קֶבַע ; ainsi l’un et l’autre subsisteront en sa main. Mais toute Torah sans travail finit par être annulée, car la pauvreté le fera transgresser la volonté de son Créateur. Celui dont l’âme désire la Torah travaillera peu chaque jour, selon sa vie, et consacrera le reste de son jour et de sa nuit à la Torah.

וּכְשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן — לֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִמְצֹא צָרְכֵי הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד לְבוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וגו׳״ (מִשְׁלֵי סִימָן ג׳, ו׳) (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פי״ז וּבִשְׁמוֹנָה פְּרָקִים לְהָרַמְבַּ״ם פֶּרֶק ה). וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַמֵּד לִבְנוֹ מְלָאכָה אוֹ לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵּן — כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת, שֶׁסּוֹפוֹ לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ. וְיִזָּהֵר לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם״, שֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, כְּלוֹמַר כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר הֵן אוֹ לָאו — קַיֵּם דְּבָרֶיךָ וְהַצְדֵּק אוֹתָם (וְעַיֵּן בְּהָרַמְבַּ״ם פֶּרֶק ה׳ מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת הֲלָכָה י״ג וּפֶרֶק ז׳ מֵהִלְכוֹת מְכִירָה הֲלָכָה ח׳ וּבְפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת סוֹף שְׁבִיעִית וּבִשְׁלָ״ה בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין שֶׁלּוֹ דַּף קי״ד ע״א גַּבֵּי עִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה). וְכָל הַמַּחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וַאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבָה שֶׁנִּגְמְרָה בְּלִבּוֹ — טוֹב לְקַיְּמָהּ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ״ (תְּהִלִּים סִימָן טו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל (אִם) דִּבְרֵי עַצְמוֹ מִצְּרָכָיו אִם אֵין בָּהֶן סְמַךְ מִצְוָה — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמָן. וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם לֹא יַבְטִיחַ שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא אָמְרוּ ״מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם״, אֶלָּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ (וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ עִיּוּן קְצָת, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁלוֹם גָּדוֹל מִכָּל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת חֻקַּת עַל פָּסוּק ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״, וּבַגְּמָרָא הִתִּיר לְשַׁנּוֹת דִּבּוּרוֹ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, וְהָרִי״ף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת כָּתַב דְּלָאו הֶתֵּר הוּא אֶלָּא מִצְוָה, אִם כֵּן מִנָּלָן דִּלְשַׁנּוֹת בִּלְהַבָּא אָסוּר, שֶׁמָּא יֵשׁ לְהַתִּיר, עַל דֶּרֶךְ ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ״ פ״ט דִּבְרָכוֹת דַּף ס״ג ע״א, וְעַיֵּן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א׳, וְעַיֵּן בְּאֵלִיָּה רַבָּה מִזֶּה וּבִפְרִי מְגָדִים), וְלֹא בְּדָבָר שֶׁלְּהַבָּא. וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה — מִיתָה אוֹ עֲנִיּוּת מְצוּיָה (וּפָשׁוּט לְחַלֵּק בֵּין דִּין זֶה וּבֵין שְׁאִילַת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָה פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת). וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע אֲפִלּוּ בָּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם:

Commercer avec émouna, sans changer sa parole. Quand on travaille ou commerce, l’intention ne doit viser que les besoins du corps pour pouvoir servir son Créateur (« בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ »). Chacun doit apprendre à son fils un métier ou le commerce ; sinon c’est comme lui enseigner le brigandage. On veillera à négocier avec émouna (bonne foi), sans changer sa parole (« וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם » — que ton oui soit juste et ton non soit juste). Celui qui change sa parole est comme un idolâtre ; et même une pensée arrêtée dans le cœur, il est bon de la tenir (« וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ »). Cela concerne ce qui est entre l’homme et son prochain ; on ne promettra pas de mensonge à autrui, même pour la paix. On se gardera de prononcer le Nom en vain et de jurer même en vérité — les mille villes de Yannaï le roi furent détruites pour avoir juré, fût-ce en tenant leurs serments.

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו״ (בְּפָרָשַׁת תָּבוֹא כח, ט). וְכָךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: מַה הוּא נִקְרָא ״חַנּוּן״ — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְעוֹשֶׂה מַתְּנַת חִנָּם, מַה הוּא נִקְרָא ״רַחוּם״ — אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם, מַה הוּא נִקְרָא ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ — אַף אַתָּה הֱיֵה אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם — צָרִיךְ לְהַדְמוֹת עַצְמוֹ בָּהֶם לְבוֹרְאוֹ, וְלִמְאֹס בָּרַע שֶׁבָּהֶם וְלִבְחֹר בַּטּוֹב. וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ? יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָן קַלָּה בְּעֵינָיו וְיִקָּבְעוּ הַמִּדּוֹת בְּנַפְשׁוֹ, כְּגוֹן אִם הָיָה כִּילַי — יְפַזֵּר וְיִתֵּן מָמוֹן הַרְבֵּה לַעֲנִיִּים וְיִגְמֹל חֶסֶד גַּם לַעֲשִׁירִים, וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן עַד שֶׁתִּקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ מִדַּת ״וְרַב חֶסֶד״ שֶׁנִּשְׁתַּבֵּחַ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַחַר שֶׁתִּקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ מִדָּה זוֹ (בַּעֲרָכִין פֶּרֶק הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ דַּף כ״ח ע״א בַּמִּשְׁנָה וּגְמָרָא שָׁם וּבִכְתֻבּוֹת פֶּרֶק נַעֲרָה דַּף נ׳ ע״א, וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י פֶּרֶק ב׳ דְּבֵיצָה דַּף ט״ז ע״א וּבְפֶרֶק ו׳ דְּחֻלִּין דַּף פ״ד ע״א) — לֹא יְפַזֵּר יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁזּוֹ אֵינָהּ דֶּרֶךְ טוֹבָה, וְתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, אֶלָּא יִנְהַג בְּדֶרֶךְ הַמִּצּוּעַ הוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. חוּץ מִשִּׁפְלוּת הָרוּחַ, שֶׁ״מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ״, כִּי ״תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב״ (מִשְׁלֵי סִימָן טז, ה׳), לָכֵן יִתְרַחֵק מִזֶּה עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן. וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ לְבָבוֹ — כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ וגו׳״ (בְּפָרָשַׁת עֵקֶב ח׳, י״ד). וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — הוּא כַּאֲשֵׁרָה, וְאֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה מְאֹד וּמִגַּסּוּת הָרוּחַ הִיא בָּאָה, לָכֵן יִתְרַחֵק מִזֶּה גַּם כֵּן עַד קָצֶה אַחֲרוֹן. וַאֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לִכְעֹס עַל הָעָם לְהַפְרִישָׁם מִדְּבַר עֲבֵרָה וּלְהַחֲזִירָם לַמּוּטָב — יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא כּוֹעֵס, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַכּוֹעֵס — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְנִשְׁמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ״ (בְּאִיּוֹב סִימָן י״ח, ד). לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ כְּלָל לְדִבְרֵי הַמַּכְעִיסִים. וְזוֹ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים: עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִים, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״ (בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים סוֹף סִימָן ה׳). וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְחֵרְפוֹ וּבִזָּהוּ אֶחָד מֵהָעָם — הוּא לֹא יָשִׁיב עַל חֶרְפָּתוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה לוֹ עֹנֶשׁ עַל בִּזְיוֹן הַתּוֹרָה. וְאִם יָבוֹא אַחֵר לִנְקֹם נִקְמָתוֹ בְּקִיּוּם הַמִּשְׁפָּט — יִשְׁתֹּק וְלֹא יִמְחֶה בְּיָדוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, הוֹאִיל וְאֵין תּוֹרָתוֹ חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם מְפַיְּסִים אוֹתוֹ — צָרִיךְ לְהִתְפַּיֵּס מִיָּד, שֶׁבְּפִיּוּס זֶה כְּבָר נִתְקַן כְּבוֹד הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וּמוֹחֵל לְמִי שֶׁמְּפַיְּסוֹ — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. וְכָל זֶה בְּצַעַר הַגּוּף, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן — אַף תַּלְמִיד חָכָם אָסוּר לִטֹּר בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִנְקֹם. וְהַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ אוֹ הַנּוֹטֵר — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ״ (בְּפָרָשַׁת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ). אֵיזֶהוּ נְקִימָה? אָמַר לוֹ ״הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ״ וְלֹא הִשְׁאִילוֹ, וּלְמָחָר בָּא חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ ״הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ״, וְאָמַר לוֹ ״אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי״ — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאִם אָמַר לוֹ ״הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ״ — זוֹ הִיא נְטִירָה. אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ, וְלֹא יַזְכִּרֶנּוּ, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב לְעוֹלָם. וְצָרִיךְ כָּל הָאָדָם לִזָּהֵר בְּזֶה:

Marcher dans les voies de Dieu ; les midot. Mitzva de la Torah de marcher dans les voies de Dieu (« וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו ») : comme Il est appelé « clément », sois clément ; « miséricordieux », sois miséricordieux ; « lent à la colère », sois-le. Pour toutes les midot, on se façonne par la répétition des actes jusqu’à ce qu’elles s’ancrent, en suivant la voie du milieu — sauf deux : la גַּאֲוָה (l’orgueil), dont on s’éloigne jusqu’à l’extrême (« מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ » ; « תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב »), car l’orgueilleux est comme s’il reniait le principe ; et le כַּעַס (la colère), qui vient de l’orgueil, dont on s’éloigne aussi jusqu’à l’extrême — le coléreux est comme un idolâtre. La voie des justes : humiliés sans humilier, entendant leur outrage sans répondre. On conclut par l’interdit « לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר » — ne pas se venger ni garder rancune, effaçant la chose du cœur.

(רַמְבַּ״ם בְּסֵפֶר הַמִּצְו‍ֹת בַּעֲשָׂיִין סִימָן ו׳, וְגַם הָרַמְבַּ״ן בַּהַשָּׂגוֹת שָׁם סִימָן ז׳ מוֹדֶה לְזֶה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַ״מְּגִלַּת אֶסְתֵּר״ שָׁם סק״ב כָּתַב שֶׁאֵין הַגִּרְסָא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ן. וְכֵן הוּא בְּפֶרֶק קַמָּא דִּתְמוּרָה דַּף ג׳ סוֹף ע״ב כִּדְבָרָיו, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם. סמ״ג עֲשָׂיִין סִימָן ח׳) מִצְוַת עֲשֵׂה לִדָּבֵק בְּיוֹדְעֵי ה׳ וּבְתוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבוֹ תִדְבָּק״ (בְּפָרָשַׁת עֵקֶב יו״ד, כ׳). וְנִכְפַּל הַצִּוּוּי בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ (סוֹף פָּרָשַׁת נִצָּבִים). וְאָמְרוּ רַזַ״ל: וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וּבְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶם. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶם בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ — כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בְּסִפְרֵי שָׁם: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ — לְמַד דִּבְרֵי אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (וְעַיֵּן בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ״ט. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא פֶּרֶק בַּתְרָא דְּיוֹמָא דַּף ע״ה ע״א עַל פָּסוּק ״וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא״, וְהוּא מֵהַמְּכִילְתָּא):

S’attacher aux sages. Mitzva positive de s’attacher à ceux qui connaissent Dieu et à Sa Torah (« וּבוֹ תִדְבָּק », « וּלְדָבְקָה בוֹ »). Comment se coller à la Chékhina ? En s’attachant aux sages et à leurs disciples pour apprendre leurs actes (« הֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם »). C’est pourquoi on s’efforce d’épouser une fille de talmid chacham, de marier sa fille à un talmid chacham, de manger et boire avec eux, de faire du commerce pour eux et de s’unir à eux de toute manière. Qui profite d’un repas où réside un talmid chacham est comme s’il jouissait de l’éclat de la Chékhina. On y rattache aussi l’étude de la aggada, par laquelle on reconnaît Celui qui a dit et le monde fut.

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּגוּפו‍ֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ וְעַל מָמוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁחָס עַל כָּבוֹד וּמָמוֹן שֶׁלּוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ — אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

Aimer son prochain comme soi-même. Mitzva pour chacun d’aimer tout homme comme soi-même (« וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ »). Il faut donc veiller sur son honneur et sur son bien comme sur son propre honneur et son propre bien. Et celui qui se glorifie par la honte de son prochain n’a pas de part au monde à venir.

כְּשֶׁיֶּחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק, אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר ״לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״. וְאִם רוֹצֶה לִמְחֹל לוֹ וְלֹא לְהוֹכִיחוֹ — הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת, וְלֹא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה:

Reprocher plutôt que haïr en silence. Quand un homme faute envers un autre, il ne le haïra pas en se taisant ; c’est au contraire une mitzva de le lui faire savoir et de dire « pourquoi m’as-tu fait telle chose » (« הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ »). Et s’il veut lui pardonner sans le reprendre, c’est là une midat ‘hassidout (mesure de piété) : la Torah n’a réprouvé que la haine silencieuse.

הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה — מִצְוָה עָלָיו לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב, וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל נַפְשׁוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״. וְאִם לֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ — יַחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״ — אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים, עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ הַחוֹטֵא אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהוֹכִיחַ אֶלָּא עֲמִיתוֹ שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּס בּוֹ, אֲבָל אִישׁ אַחֵר שֶׁאִם יוֹכִיחֶנּוּ יִשְׂנָאֶנּוּ וְיִנְקֹם מִמֶּנּוּ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יִשְׁמַע לוֹ. אֲבָל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ — חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג, שֶׁאָז אָנוּ אוֹמְרִים: מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג וְאַל יִהְיֶה מֵזִיד. וְרַבִּים אֲפִלּוּ הֵם מְזִידִין — אֵין לְהוֹכִיחָם יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁדְּבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע — כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע. וְאִם הֵם שׁוֹגְגִים — אֵין לְהוֹכִיחָם כְּלָל, שֶׁמּוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד הַמּוֹכִיחַ, אֲבָל עַל הַבֵּית דִּין מֻטָּל לְהוֹכִיחָם וְלִגְעֹר בָּם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִתְפָּשִׂים בְּאוֹתוֹ עָוֹן. וַאֲפִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִסָּפֵק, וַאֲפִלּוּ אִם רַבִּים הֵם הַשּׁוֹגְגִים. וְאֵין לָהֶם לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אִסּוּר שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּפָרְצוּ בּוֹ רַבִּים מִפְּנֵי חֶסְרוֹן אֱמוּנָתָם בָּאִסּוּר, שֶׁאָז קָשֶׁה מְאֹד לִמְחוֹת בְּיָדָם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבֵית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בְּבֵית כָּל אֶחָד. וְעַל זֶה אָמְרוּ: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִקְּצֹף עֲלֵיהֶם וּמִגְּעָר בָּם, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים:

Ramener le fautif au bien — et ses limites. Qui voit son prochain fauter ou marcher dans une mauvaise voie — mitzva de le ramener au bien et de l’avertir qu’il pèche contre son âme (« הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ »), fût-ce cent fois, jusqu’à ce que le fautif le frappe ou le maudisse. On n’est tenu de reprendre que son proche ; un étranger qui le haïrait et se vengerait, on ne le reprend pas car il n’écoutera pas. Pour un שׁוֹגֵג (fautif par inadvertance), « mieux vaut qu’il reste inadvertant que délibéré » ; et pour un interdit non explicite dans la Torah où la multitude a fauté par manque de foi, il est très difficile de protester : « laisse Israël — mieux vaut שׁוֹגְגִין que מְזִידִין ».

כָּל הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם — צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ. וְאִם דִּבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת וְהִכְלִימוֹ — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (וְאַף עַל פִּי שֶׁרַשִׁ״י שָׁם פֵּרֵשׁ דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיּוֹכִיחֶנוּ בָּרַבִּים לְהַלְבִּין פָּנָיו, הִנֵּה הַסמ״ג וְהָרַמְבַּ״ם פֵּרְשׁוּ שֶׁלֹּא יוֹכִיחֶנּו בִּדְבָרִים קָשִׁים עַד שֶׁפָּנָיו נִשְׁתַּנּוֹת וְהַיְנוּ אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ). מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְהַכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּרַבִּים. לְפִיכָךְ לֹא יִקְרָאֶנּוּ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ, וְלֹא מְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְכָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים — אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ — צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָל זֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁבַּסֵּתֶר, אֲבָל אִם עָבַר עֲבֵרָה בְּגָלוּי — יוֹכִיחֶנּוּ מִיָּד, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם. וְתַלְמִיד שֶׁרָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה — יֹאמַר לוֹ ״לִמַּדְתַּנִי רַבֵּינוּ כָּךְ וְכָךְ״, לְהַזְכִּירוֹ אוּלַי שׁוֹגֵג הוּא. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לוֹ — לֹא יוֹכִיחֶנּוּ עוֹד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

Reprendre avec douceur, sans humilier. Qui reprend son prochain — pour ce qui est entre eux ou entre lui et Dieu — doit le faire en tête-à-tête, avec douceur et en langage tendre, en lui faisant savoir que c’est pour son bien. S’il lui parle durement et l’humilie, il transgresse « וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא » : il est interdit d’humilier son prochain même en privé, a fortiori en public ; qui blanchit le visage de son prochain en public n’a pas de part au monde à venir. Cela vaut entre l’homme et son prochain ; mais pour les choses du Ciel, s’il ne revient pas, on le reprend publiquement comme firent les prophètes ; et une faute commise au grand jour, on la reprend aussitôt pour ne pas profaner le Nom. Un élève qui voit son maître fauter lui dira « tu m’as enseigné ainsi », pour le lui rappeler.

חַיָּב אָדָם לִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת אֲפִלּוּ הֵם עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים. וְכָל הַמַּקְנִיטָן, אוֹ הִכְעִיסָן, אוֹ הִכְאִיב לִבָּם, אוֹ רָדָה בָּהֶן, אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן״. וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָן אוֹ הַמְקַלְּלָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲבָל אִם עִנָּה אוֹתָן רַבָּן כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהַג בָּהֶן מִנְהָג כָּל אָדָם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ, וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים, אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימַת נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

Ménager orphelins et veuves. On doit ménager les orphelins et les veuves, fussent-ils de grands riches. Qui les irrite, les fâche, blesse leur cœur, les domine ou dilapide leur bien transgresse « כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן », a fortiori qui les frappe ou les maudit. Cela vaut quand on les afflige pour son propre intérêt ; mais si un maître les afflige pour leur enseigner la Torah, un métier ou les mener dans la voie droite, c’est permis — et pourtant on ne les traitera pas comme tout un chacun, mais avec un traitement à part, avec douceur et grande miséricorde, qu’ils soient orphelins de père ou de mère. Jusqu’à quand sont-ils dits « orphelins » ? Jusqu’à ce qu’ils n’aient plus besoin de s’appuyer sur autrui et pourvoient eux-mêmes à leurs besoins comme les adultes.

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ״ (קְדֹשִׁים י״ט, ט״ז). אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת וְאֵינָן דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי כְּלָל, וְגַם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא מַכְחִישָׁם כְּלָל — הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, שֶׁמִּזֶּה יוּכַל לָבוֹא לִפְעָמִים לִידֵי שְׁפִיכַת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַעֲשֵׂה דּוֹאֵג עִם אֲחִימֶלֶךְ (וּלְשׁוֹן הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה כָּךְ הוּא, שֶׁרָכִיל הַיְנוּ: הָאוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמַר עָלֶיךָ כָּךְ וְכָךְ אוֹ עָשָׂה לְךָ כָּךְ וְכָךְ כו׳. וְזֶה לְשׁוֹן הַסמ״ג שָׁם: אֵיזֶהוּ רָכִיל? הַמְגַלֶּה לַחֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר מִמֶּנּוּ אָדָם בַּסֵּתֶר, וְהֵבִיא רְאָיָה מֵהַמִּשְׁנָה פֶּרֶק ג׳ דְסַנְהֶדְרִין וְהַגְּמָרָא שָׁם דַּף ל״א, א׳. וְכֵן מַשְׁמַע בְּעָרוּךְ סוֹף עֶרֶךְ לָשׁוֹן, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל״ — תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי ״לִישְׁנָא תְּלִיתָאִי״. וְעַיֵּן פֶּרֶק ג׳ [דַּעֲרָכִין] דַּף ט״ו ע״ב בַּגְּמָרָא וּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י ד״ה לִישְׁנָא תְּלִיתָאִי, וְהַתּוֹסָפוֹת שָׁם פֵּרְשׁוּ בְּעִנְיָן אַחֵר, וּבְהָרַאֲבַ״ד בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת רֵישׁ פֶּרֶק ז׳ מַשְׁמָע כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. וְכֵן מַשְׁמָע בְּמִדְרָשׁ רַבָּה רֵישׁ פָּרָשַׁת אֱמֹר). וְהַמְקַבְּלוֹ נֶעֱנָשׁ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא רוֹאֶה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים. וּבִכְלַל לָאו זֶה הוּא לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. וַאֲפִלּוּ אָמַר: הֵיכָן מָצוּי אוּר תָּדִיר אִם לֹא בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמָּצוּי אֶצְלוֹ בָּשָׂר וְדָגִים — הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע אִם הוֹצִיאוֹ בְּדֶרֶךְ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְגְנוּת שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר לָמוֹ. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ — נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע. וְעַיֵּן פֶּרֶק ד׳ דִּכְתֻבּוֹת דַּף מ״ו ע״א:

Le colportage et le lachon hara. Qui colporte sur son prochain transgresse « לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ ». Qu’est-ce que le רָכִיל (colporteur) ? Celui qui rapporte des propos et va de l’un à l’autre en disant « untel a dit ceci, j’ai entendu cela sur untel » — même si c’est vrai et nullement infamant, et même si l’intéressé ne le nie pas : il détruit le monde, car cela peut mener au meurtre (comme dans l’affaire de Doëg et A’himélekh). Est inclus dans cet interdit le לָשׁוֹן הָרָע : rapporter en mal de son prochain, même vrai. Même dire « où trouve-t-on toujours du feu, sinon chez untel où il y a viande et poisson » est du lachon hara si c’est dit dans une intention de dénigrement. Et qui dit un mensonge sur son prochain est appelé « מוֹצִיא שֵׁם רַע » ; le récepteur est puni plus que le diseur.

אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים, אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אוֹ לְצַעֲרוֹ, אוֹ לְהַפְחִידוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע. וְאִם נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה — כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע. וְאִם סִפֵּר הַדָּבָר אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה פַּעַם אַחֶרֶת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר. וְאִם הָאוֹמֵר מַזְהִיר שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ, אֲפִלּוּ אָמַר בִּפְנֵי רַבִּים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמְּסַפֵּר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע לְהָאוֹמֵר, כְּשֶׁאוֹמֵר דָּבָר שֶׁל קִנְטוּר וּגְנַאי, אוֹ דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לִגְרֹם לוֹ נֶזֶק אוֹ צַעַר. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְלָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן הֵיכָן מָצוּי אוּר בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמָּצוּי לוֹ בָּשָׂר — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע אִם אוֹמֵר כֵּן בְּפָנָיו, וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר בְּפָנָיו, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הַדָּבָר בְּאָזְנָיו:

Le lachon hara et la règle des trois. Qu’on dise du לָשׁוֹן הָרָע devant son prochain ou en son absence, ou qu’on rapporte des choses susceptibles — si elles se répandent de bouche en bouche — de nuire à autrui en son corps ou son bien, de le peiner ou l’effrayer, même si ce ne sont pas des propos infamants : c’est du lachon hara. Si ces propos ont été dits devant trois, la chose est déjà entendue et connue ; si l’un des trois la répète, il n’y a pas là de lachon hara — pourvu qu’il ne cherche pas à propager davantage la rumeur. Mais si le locuteur avertit de ne pas répéter, même dit devant plusieurs, il y a lachon hara. Tout cela quand le propos est de nature à causer dommage, peine ou moquerie ; mais un propos où l’on peut dire que l’intention n’est pas de médire n’est pas du lachon hara s’il est dit en sa présence, ou devant trois — car c’est comme dit en sa présence, la chose devant fatalement parvenir à ses oreilles.

אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע כֵּיצַד? מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה, אוֹ שֶׁיֹּאמַר: שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו, אוֹ בִּפְנֵי רַבִּים מֵהָעָם שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶחָד מִשּׂוֹנְאָיו — הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁשּׂוֹנְאוֹ יְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. אֲבָל בִּפְנֵי אוֹהֲבָיו מֻתָּר לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַרְבֶּה יוֹתֵר מִדַּאי, מִתּוֹךְ שֶׁמְּסַפֵּר וּמוֹנֶה מִדּוֹתָיו אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי גְּנוּת. וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת, וְהוּא שֶׁמְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אוֹ שֶׁזֶּה עָשָׂה פְּלוֹנִי. וְעַיֵּן עוֹד מַה שֶּׁכָּתַב הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִיּוֹת שָׁם סק״ג בַּיְּרוּשַׁלְמִי מֻתָּר כו׳, וְהוּא גַּם כֵּן בְּיַלְקוּט חֵלֶק ב רֶמֶז קס״ו. וְעַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם בְּשֵׁם הַגָּהַת סמ״ק. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּהִלְכוֹת נִזְקֵי מָמוֹן סְעִיף ז וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן תכ״א סוֹף סְעִיף י״ג דְּבִכְהַאי גַּוְנָא דְּהָתָם מַיְירֵי בַּיְּרוּשַׁלְמִי:

La « poussière » de lachon hara. אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע (la poussière du lachon hara), comment ? « Qui dira à untel qu’il reste tel qu’il est maintenant… », ou « taisez-vous sur untel, je ne veux pas dire ce qui est arrivé », et propos semblables. Qui vante son prochain devant ses ennemis, ou devant une foule où pourrait se trouver un ennemi, fait de la poussière de lachon hara, car il pousse l’ennemi à médire. Mais devant ses amis, il est permis de le louer, pourvu de ne pas trop en faire — car à force d’énumérer ses qualités on finit par arriver au blâme. De même celui qui rapporte du lachon hara par ruse, en le disant « innocemment » comme s’il ne savait pas que c’était du lachon hara.

אוֹרֵחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשַׁבֵּחַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טוֹב עַיִן, שֶׁמָּא יִרְבּוּ עָלָיו אוֹרְחִים וְיֹאכְלוּ כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים — קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ״ (בְּמִשְׁלֵי סִימָן כ״ז, י״ד). וְעַיֵּן עוֹד מִפָּסוּק זֶה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן סוֹף פֶּרֶק י״א:

L’hôte ne doit pas trop louer. Un invité n’a pas le droit de louer son hôte en disant qu’il est généreux, de peur que les invités n’affluent chez lui et ne mangent tout ce qu’il possède. C’est de cela qu’il est dit : « מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים — קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ » (celui qui bénit son prochain à voix forte, se levant tôt le matin — cela lui est compté comme malédiction).

כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ הוּא בְּ״בַל יֹאמַר״, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ ״לֵךְ אֱמֹר״:

La confidentialité par défaut. Tout ce qu’un homme dit à son prochain est soumis à « בַּל יֹאמַר » (« qu’il ne le dise pas ») — c’est-à-dire tenu pour confidentiel — jusqu’à ce qu’il lui dise expressément « לֵךְ אֱמֹר » (« va, dis-le »).

אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן רַק לְהָטִיל גּוֹרָל עַל אֵיזֶה סְכוּם וּמִסְפָּר, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמוֹנִים הָאֶצְבָּעוֹת. כְּתִיב: ״יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם״ בְּסוֹף קֹהֶלֶת, לְרַבּוֹת אֲפִלּוּ הַהוֹרֵג כִּנָּה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ:

Ne pas compter Israël. Il est interdit de compter Israël, même sans autre intention que de tirer au sort une somme ou un nombre, et même pour une affaire de mitzva ; on sort plutôt les doigts et on compte les doigts. Il est écrit « יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם » (à la fin de Qohélet) — pour inclure même celui qui tue un pou devant son prochain.

הַשָּׂח שִׂיחַת חֻלִּין, וְהוּא שִׂיחַת הַיַּלְדוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, ״בָּם״ — וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וְאַף אִם קָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה — לֹא יַעֲסֹק בִּשְׁאָר הַיּוֹם אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ, אֲבָל לֹא בְּשִׂיחַת הַיַּלְדוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא יַחֲזֹר לְלִמּוּדוֹ. וּקְבִיעַת הָעֵת אֵינָהּ אֶלָּא לְהַחֲמִיר, שֶׁלֹּא יִמְשֹׁךְ כָּל הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סְעִיף א׳:

Éviter les paroles vaines. Qui tient des propos vains — paroles de puérilité et de légèreté — transgresse un commandement positif, « וְדִבַּרְתָּ בָּם » : « en elles » (les paroles de Torah), et non en d’autres choses. Même celui qui a fixé des temps pour la Torah ne s’occupera, le reste du jour, que de choses utiles, non de puérilités et de légèreté, mais reviendra à son étude. Et la fixation d’un temps n’est qu’une rigueur, pour qu’il ne se laisse pas entraîner tout le jour dans les occupations du monde, comme il a été expliqué plus haut au séif א.

זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת, וְאֵין צָרִיךְ לְהַקְדִּים יוֹתֵר מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר:

Les diligents devancent — jusqu’à l’aube. Les diligents devancent l’accomplissement des mitzvot (« זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת »), et il n’est pas besoin de devancer plus tôt que עַמּוּד הַשַּׁחַר (le lever de l’aube).

כָּל הַמַּחֲנִיף בִּדְבַר עֲבֵרָה מֵחֲמַת יִרְאָתוֹ מִפְּנֵי בַּעַל עֲבֵרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל יִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עָנְשׁוֹ גָּדוֹל. אַךְ אִם מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ — מֻתָּר לוֹמַר לוֹ ״יָפֶה עָשִׂיתָ״ אֲפִלּוּ עָבַר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה. וְלֹא אָסְרוּ לַחֲנֹף אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. וְעַיֵּן בְּסֵפֶר יְרֵאִים סִימָן נ״ה וּבְכַד הַקֶּמַח אוֹת ח׳ וּבְרֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק י״ב:

La flatterie coupable et son exception. Qui flatte dans une affaire de faute, par crainte du fauteur et sans se soucier de la crainte du Saint béni soit-Il — son châtiment est grand. Mais s’il craint d’être tué, il lui est permis de dire « tu as bien agi », même pour une grande faute. On n’a interdit de flatter que là où il n’y a pas danger.

אַל יַעֲמֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיָה נִמְנַע לַעֲבֹר בִּסְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים, שֶׁמָּא נִפְקַד דִּין עֲלֵיהֶם וְיִתָּפֵס עִמָּהֶם. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיָה מַחֲזִיר לַעֲבֹר בִּסְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְהוּדִים וְאֵינָם יְהוּדִים, אָמַר שֶׁהַשָּׂטָן אֵינוֹ שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי אֻמּוֹת. וְעַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם סוֹף סִימָן זֶה:

Ne pas compter sur le miracle. Que nul ne se tienne en un lieu de danger en disant qu’un miracle sera fait pour lui, car peut-être n’en fera-t-on pas ; et si on en fait un, on le déduit de ses mérites. Certains sages s’abstenaient de voyager dans un navire portant des pécheurs achevés, de peur que le jugement fondant sur eux ne les emporte avec eux ; et d’autres cherchaient au contraire à voyager dans un navire portant des Juifs et des non-Juifs, disant que le Satan ne domine pas sur deux nations.

כָּל מִי שֶׁהִקִּיז דָּם וְאֵין לוֹ בְּמַה לְּהַבְרוֹת נַפְשׁוֹ — נָתְנוּ לוֹ חֲכָמִים עֵצָה שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ דִּינָר רַע וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְיִטְעֹם יַיִן אִם טוֹב הוּא לִקְנוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְצֶה לִקְנוֹת לֹא יִקַּח הַחֶנְוָנִי אֶת הַדִּינָר, וְיֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי אַחֵר וְיַעֲשֶׂה כֵּן עַד שֶׁיִּטְעֹם רְבִיעִית. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּהַקָּזָה שֶׁלָּנוּ אֵין חֲשָׁשׁ כָּל כָּךְ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִלְמֹד מִזֶּה לִשְׁאָר חֹלִי:

Un conseil des sages pour le convalescent. À qui a fait une saignée et n’a pas de quoi se restaurer, les sages ont donné un conseil : qu’il prenne en main un mauvais dinar, aille chez le marchand goûter le vin comme pour l’acheter, puis, au moment d’acheter, le marchand refuse ce dinar ; il ira chez un autre marchand et fera de même, jusqu’à avoir goûté un רְבִיעִית (une revi‘it). Et bien que dans notre saignée le risque ne soit pas si grand, il y a néanmoins là de quoi apprendre pour d’autres maladies.

בְּדִבְרֵי תּוֹרָה — ״עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו״. אֲבָל בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם — ״אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ״ (בְּמִשְׁלֵי סִימָן כ״ו):

Répondre au sot — ou non. En matière de Torah : « עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ » (réponds au sot selon sa sottise), de peur qu’il ne se croie sage à ses propres yeux. Mais en matières du monde : « אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ » (ne réponds pas au sot selon sa sottise), de peur que tu ne lui deviennes semblable.