Level 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קנ״ו · סֵדֶר מַשָּׂא וּמַתָּן

סֵדֶר מַשָּׂא וּמַתָּן וּבוֹ כ״א סְעִיפִים: לֹא אָמְרוּ (וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י בִּתְהִלִּים סִימָן קיט עַל פָּסוּק ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ וּבְיַּלְקוּט שָׁם) קְבִיעַת עִתִּים לַתּוֹרָה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ וְנַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכָךְ, אוֹ שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִשֶּׁל אֲחֵרִים — חַיָּב לְקַיֵּם ״וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״ כְּמַשְׁמָעוֹ (וְעַיֵּן בְּסַנְהֶדְרִין פֶּרֶק חֵלֶק דַּף צ״ט ע״ב וּבִמְנָחוֹת פֶּרֶק י״א דַּף צ״ט ע״ב צֵא וּבְדֹק כו׳, וּשְׁאָר תַּנָּאֵי שָׁם לֹא פְלִיגֵי אֶלָּא בְּמִי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וּבְאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ״א וּבְמִדְרָשׁ רַבָּה רֵישׁ פְּתִיחְתָא דְּאֵיכָה וּבְקֹהֶלֶת רַבָּה פי״ב, ד דַּף קט״ו א עַל פָּסוּק ״בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה״ — מַה טַּחֲנָה זוֹ כו׳). וְאַף מִי שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ — לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר אֶלָּא עֲרַאי כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וְזֶה יִתְקַיְּמוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל כָּל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה — סוֹפָהּ בְּטֵלָה, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ. אֶלָּא מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה וְנָשָׂא לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי — יַעֲשֶׂה מְלָאכָה מְעַט בְּכָל יוֹם כְּדֵי חַיָּיו, וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:

Permanent Torah, occasional labor. Setting fixed times for Torah — summary: this was said of one who must work in a worldly occupation to sustain himself and his household; one who has no need, or who is supported by others, must fulfill « וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה » literally. And even one who must work shall not make his trade his עִקָּר (principal) but only עֲרַאי (incidental), for his livelihood alone, his Torah being his קֶבַע (fixed) — so both endure in his hand. But all Torah without labor ends in nullity, for poverty will make him transgress his Maker’s will. One whose soul desires Torah works a little each day for his living and devotes the rest of his day and night to Torah.

וּכְשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן — לֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִמְצֹא צָרְכֵי הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד לְבוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וגו׳״ (מִשְׁלֵי סִימָן ג׳, ו׳) (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פי״ז וּבִשְׁמוֹנָה פְּרָקִים לְהָרַמְבַּ״ם פֶּרֶק ה). וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַמֵּד לִבְנוֹ מְלָאכָה אוֹ לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵּן — כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת, שֶׁסּוֹפוֹ לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ. וְיִזָּהֵר לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם״, שֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, כְּלוֹמַר כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר הֵן אוֹ לָאו — קַיֵּם דְּבָרֶיךָ וְהַצְדֵּק אוֹתָם (וְעַיֵּן בְּהָרַמְבַּ״ם פֶּרֶק ה׳ מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת הֲלָכָה י״ג וּפֶרֶק ז׳ מֵהִלְכוֹת מְכִירָה הֲלָכָה ח׳ וּבְפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת סוֹף שְׁבִיעִית וּבִשְׁלָ״ה בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין שֶׁלּוֹ דַּף קי״ד ע״א גַּבֵּי עִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה). וְכָל הַמַּחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וַאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבָה שֶׁנִּגְמְרָה בְּלִבּוֹ — טוֹב לְקַיְּמָהּ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ״ (תְּהִלִּים סִימָן טו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל (אִם) דִּבְרֵי עַצְמוֹ מִצְּרָכָיו אִם אֵין בָּהֶן סְמַךְ מִצְוָה — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמָן. וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם לֹא יַבְטִיחַ שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא אָמְרוּ ״מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם״, אֶלָּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ (וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ עִיּוּן קְצָת, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁלוֹם גָּדוֹל מִכָּל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת חֻקַּת עַל פָּסוּק ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״, וּבַגְּמָרָא הִתִּיר לְשַׁנּוֹת דִּבּוּרוֹ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, וְהָרִי״ף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת כָּתַב דְּלָאו הֶתֵּר הוּא אֶלָּא מִצְוָה, אִם כֵּן מִנָּלָן דִּלְשַׁנּוֹת בִּלְהַבָּא אָסוּר, שֶׁמָּא יֵשׁ לְהַתִּיר, עַל דֶּרֶךְ ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ״ פ״ט דִּבְרָכוֹת דַּף ס״ג ע״א, וְעַיֵּן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א׳, וְעַיֵּן בְּאֵלִיָּה רַבָּה מִזֶּה וּבִפְרִי מְגָדִים), וְלֹא בְּדָבָר שֶׁלְּהַבָּא. וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה — מִיתָה אוֹ עֲנִיּוּת מְצוּיָה (וּפָשׁוּט לְחַלֵּק בֵּין דִּין זֶה וּבֵין שְׁאִילַת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָה פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת). וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע אֲפִלּוּ בָּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם:

Trade with faith, without changing one’s word. When one works or trades, one’s intent should aim only at the body’s needs so as to serve the Creator (« בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ »). Every person must teach his son a craft or trade; otherwise it is as though he teaches him robbery. One must deal with emuna (good faith), not changing one’s word (« וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם » — let your yes be just and your no be just). One who changes his word is like an idolater; and even a resolve settled in the heart, the God-fearing does well to keep (« וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ »). This applies between man and fellow; one may not promise a falsehood to another even for the sake of peace. One must guard against uttering the Name in vain and against swearing even truthfully — King Yannai’s thousand towns were destroyed for swearing, though they kept their oaths.

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו״ (בְּפָרָשַׁת תָּבוֹא כח, ט). וְכָךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: מַה הוּא נִקְרָא ״חַנּוּן״ — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְעוֹשֶׂה מַתְּנַת חִנָּם, מַה הוּא נִקְרָא ״רַחוּם״ — אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם, מַה הוּא נִקְרָא ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ — אַף אַתָּה הֱיֵה אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם — צָרִיךְ לְהַדְמוֹת עַצְמוֹ בָּהֶם לְבוֹרְאוֹ, וְלִמְאֹס בָּרַע שֶׁבָּהֶם וְלִבְחֹר בַּטּוֹב. וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ? יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָן קַלָּה בְּעֵינָיו וְיִקָּבְעוּ הַמִּדּוֹת בְּנַפְשׁוֹ, כְּגוֹן אִם הָיָה כִּילַי — יְפַזֵּר וְיִתֵּן מָמוֹן הַרְבֵּה לַעֲנִיִּים וְיִגְמֹל חֶסֶד גַּם לַעֲשִׁירִים, וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן עַד שֶׁתִּקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ מִדַּת ״וְרַב חֶסֶד״ שֶׁנִּשְׁתַּבֵּחַ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַחַר שֶׁתִּקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ מִדָּה זוֹ (בַּעֲרָכִין פֶּרֶק הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ דַּף כ״ח ע״א בַּמִּשְׁנָה וּגְמָרָא שָׁם וּבִכְתֻבּוֹת פֶּרֶק נַעֲרָה דַּף נ׳ ע״א, וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י פֶּרֶק ב׳ דְּבֵיצָה דַּף ט״ז ע״א וּבְפֶרֶק ו׳ דְּחֻלִּין דַּף פ״ד ע״א) — לֹא יְפַזֵּר יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁזּוֹ אֵינָהּ דֶּרֶךְ טוֹבָה, וְתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, אֶלָּא יִנְהַג בְּדֶרֶךְ הַמִּצּוּעַ הוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. חוּץ מִשִּׁפְלוּת הָרוּחַ, שֶׁ״מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ״, כִּי ״תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב״ (מִשְׁלֵי סִימָן טז, ה׳), לָכֵן יִתְרַחֵק מִזֶּה עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן. וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ לְבָבוֹ — כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ וגו׳״ (בְּפָרָשַׁת עֵקֶב ח׳, י״ד). וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — הוּא כַּאֲשֵׁרָה, וְאֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה מְאֹד וּמִגַּסּוּת הָרוּחַ הִיא בָּאָה, לָכֵן יִתְרַחֵק מִזֶּה גַּם כֵּן עַד קָצֶה אַחֲרוֹן. וַאֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לִכְעֹס עַל הָעָם לְהַפְרִישָׁם מִדְּבַר עֲבֵרָה וּלְהַחֲזִירָם לַמּוּטָב — יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא כּוֹעֵס, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַכּוֹעֵס — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְנִשְׁמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ״ (בְּאִיּוֹב סִימָן י״ח, ד). לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ כְּלָל לְדִבְרֵי הַמַּכְעִיסִים. וְזוֹ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים: עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִים, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״ (בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים סוֹף סִימָן ה׳). וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְחֵרְפוֹ וּבִזָּהוּ אֶחָד מֵהָעָם — הוּא לֹא יָשִׁיב עַל חֶרְפָּתוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה לוֹ עֹנֶשׁ עַל בִּזְיוֹן הַתּוֹרָה. וְאִם יָבוֹא אַחֵר לִנְקֹם נִקְמָתוֹ בְּקִיּוּם הַמִּשְׁפָּט — יִשְׁתֹּק וְלֹא יִמְחֶה בְּיָדוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, הוֹאִיל וְאֵין תּוֹרָתוֹ חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם מְפַיְּסִים אוֹתוֹ — צָרִיךְ לְהִתְפַּיֵּס מִיָּד, שֶׁבְּפִיּוּס זֶה כְּבָר נִתְקַן כְּבוֹד הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וּמוֹחֵל לְמִי שֶׁמְּפַיְּסוֹ — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. וְכָל זֶה בְּצַעַר הַגּוּף, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן — אַף תַּלְמִיד חָכָם אָסוּר לִטֹּר בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִנְקֹם. וְהַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ אוֹ הַנּוֹטֵר — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ״ (בְּפָרָשַׁת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ). אֵיזֶהוּ נְקִימָה? אָמַר לוֹ ״הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ״ וְלֹא הִשְׁאִילוֹ, וּלְמָחָר בָּא חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ ״הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ״, וְאָמַר לוֹ ״אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי״ — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאִם אָמַר לוֹ ״הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ״ — זוֹ הִיא נְטִירָה. אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ, וְלֹא יַזְכִּרֶנּוּ, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב לְעוֹלָם. וְצָרִיךְ כָּל הָאָדָם לִזָּהֵר בְּזֶה:

Walking in God’s ways; the character traits. A Torah mitzva to walk in God’s ways (« וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו »): as He is called “gracious,” be gracious; “merciful,” be merciful; “slow to anger,” be so. For all traits one is trained by repeating deeds until they are fixed, following the middle path — except two: גַּאֲוָה (haughtiness), from which one withdraws to the far extreme (« מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ » ; « תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב »), for the proud is as if he denied the root; and כַּעַס (anger), which comes from haughtiness, from which one likewise withdraws to the extreme — the angry man is like an idolater. The way of the righteous: insulted yet not insulting, hearing their reproach without reply. It closes with the prohibition « לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר » — take no revenge and bear no grudge, erasing the matter from the heart.

(רַמְבַּ״ם בְּסֵפֶר הַמִּצְו‍ֹת בַּעֲשָׂיִין סִימָן ו׳, וְגַם הָרַמְבַּ״ן בַּהַשָּׂגוֹת שָׁם סִימָן ז׳ מוֹדֶה לְזֶה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַ״מְּגִלַּת אֶסְתֵּר״ שָׁם סק״ב כָּתַב שֶׁאֵין הַגִּרְסָא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ן. וְכֵן הוּא בְּפֶרֶק קַמָּא דִּתְמוּרָה דַּף ג׳ סוֹף ע״ב כִּדְבָרָיו, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם. סמ״ג עֲשָׂיִין סִימָן ח׳) מִצְוַת עֲשֵׂה לִדָּבֵק בְּיוֹדְעֵי ה׳ וּבְתוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבוֹ תִדְבָּק״ (בְּפָרָשַׁת עֵקֶב יו״ד, כ׳). וְנִכְפַּל הַצִּוּוּי בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ (סוֹף פָּרָשַׁת נִצָּבִים). וְאָמְרוּ רַזַ״ל: וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וּבְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶם. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶם בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ — כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בְּסִפְרֵי שָׁם: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ — לְמַד דִּבְרֵי אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (וְעַיֵּן בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק כ״ט. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא פֶּרֶק בַּתְרָא דְּיוֹמָא דַּף ע״ה ע״א עַל פָּסוּק ״וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא״, וְהוּא מֵהַמְּכִילְתָּא):

Cleaving to the sages. A positive mitzva to cleave to those who know God and His Torah (« וּבוֹ תִדְבָּק », « וּלְדָבְקָה בוֹ »). How can one cleave to the Shechina? By clinging to the sages and their disciples to learn their deeds (« הֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם »). Therefore one should strive to marry a scholar’s daughter, to wed his own daughter to a scholar, to eat and drink with them, to trade on their behalf, and to join them in every way. Whoever benefits from a meal at which a scholar dwells is as if he benefits from the radiance of the Shechina. Included too is the study of aggada, through which one comes to recognize the One who spoke and the world came to be.

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּגוּפו‍ֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ וְעַל מָמוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁחָס עַל כָּבוֹד וּמָמוֹן שֶׁלּוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ — אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

Loving your fellow as yourself. A mitzva upon each person to love every man as himself (« וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ »). One must therefore care for his fellow’s honor and property as for his own honor and property. And one who honors himself through his fellow’s disgrace has no share in the World to Come.

כְּשֶׁיֶּחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק, אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר ״לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״. וְאִם רוֹצֶה לִמְחֹל לוֹ וְלֹא לְהוֹכִיחוֹ — הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת, וְלֹא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה:

Rebuke rather than hate in silence. When one man sins against another, he shall not hate him in silence; rather it is a mitzva to inform him and to say “why did you do such a thing to me” (« הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ »). And if he wishes to forgive without rebuking, that is a midat chassidut (measure of piety): the Torah objected only to the silent hatred.

הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה — מִצְוָה עָלָיו לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב, וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל נַפְשׁוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״. וְאִם לֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ — יַחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״ — אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים, עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ הַחוֹטֵא אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהוֹכִיחַ אֶלָּא עֲמִיתוֹ שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּס בּוֹ, אֲבָל אִישׁ אַחֵר שֶׁאִם יוֹכִיחֶנּוּ יִשְׂנָאֶנּוּ וְיִנְקֹם מִמֶּנּוּ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יִשְׁמַע לוֹ. אֲבָל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ — חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג, שֶׁאָז אָנוּ אוֹמְרִים: מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג וְאַל יִהְיֶה מֵזִיד. וְרַבִּים אֲפִלּוּ הֵם מְזִידִין — אֵין לְהוֹכִיחָם יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁדְּבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. וְעַל זֶה אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע — כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע. וְאִם הֵם שׁוֹגְגִים — אֵין לְהוֹכִיחָם כְּלָל, שֶׁמּוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד הַמּוֹכִיחַ, אֲבָל עַל הַבֵּית דִּין מֻטָּל לְהוֹכִיחָם וְלִגְעֹר בָּם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִתְפָּשִׂים בְּאוֹתוֹ עָוֹן. וַאֲפִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִסָּפֵק, וַאֲפִלּוּ אִם רַבִּים הֵם הַשּׁוֹגְגִים. וְאֵין לָהֶם לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אִסּוּר שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּפָרְצוּ בּוֹ רַבִּים מִפְּנֵי חֶסְרוֹן אֱמוּנָתָם בָּאִסּוּר, שֶׁאָז קָשֶׁה מְאֹד לִמְחוֹת בְּיָדָם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבֵית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בְּבֵית כָּל אֶחָד. וְעַל זֶה אָמְרוּ: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִקְּצֹף עֲלֵיהֶם וּמִגְּעָר בָּם, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים:

Restoring the sinner — and its limits. One who sees his fellow sin or walk a wrong path — a mitzva to restore him to good and warn him that he sins against his own soul (« הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ »), even a hundred times, until the sinner strikes or curses him. One is obligated to rebuke only his close fellow; a stranger who would hate and take revenge, one does not rebuke, for he will not listen. For a שׁוֹגֵג (unwitting transgressor), “better he remain unwitting than deliberate”; and for a prohibition not explicit in the Torah, where many have breached it through lack of faith, it is very hard to protest: “leave Israel be — better שׁוֹגְגִין than מְזִידִין.”

כָּל הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם — צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ. וְאִם דִּבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת וְהִכְלִימוֹ — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (וְאַף עַל פִּי שֶׁרַשִׁ״י שָׁם פֵּרֵשׁ דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיּוֹכִיחֶנוּ בָּרַבִּים לְהַלְבִּין פָּנָיו, הִנֵּה הַסמ״ג וְהָרַמְבַּ״ם פֵּרְשׁוּ שֶׁלֹּא יוֹכִיחֶנּו בִּדְבָרִים קָשִׁים עַד שֶׁפָּנָיו נִשְׁתַּנּוֹת וְהַיְנוּ אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ). מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְהַכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּרַבִּים. לְפִיכָךְ לֹא יִקְרָאֶנּוּ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ, וְלֹא מְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְכָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים — אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ — צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָל זֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁבַּסֵּתֶר, אֲבָל אִם עָבַר עֲבֵרָה בְּגָלוּי — יוֹכִיחֶנּוּ מִיָּד, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם. וְתַלְמִיד שֶׁרָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה — יֹאמַר לוֹ ״לִמַּדְתַּנִי רַבֵּינוּ כָּךְ וְכָךְ״, לְהַזְכִּירוֹ אוּלַי שׁוֹגֵג הוּא. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לוֹ — לֹא יוֹכִיחֶנּוּ עוֹד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

Rebuke gently, without shaming. One who rebukes his fellow — whether in matters between them or between him and God — must do so privately, gently, in soft language, letting him know it is for his good. If he speaks harshly and shames him, he transgresses « וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא »: it is forbidden to shame one’s fellow even in private, all the more in public; one who whitens the face of his fellow in public has no share in the World to Come. This applies between man and fellow; but in matters of Heaven, if he does not repent, one rebukes publicly as the prophets did; and a sin done openly is rebuked at once, lest the Name be profaned. A student who sees his teacher transgress says “you taught me thus,” to remind him.

חַיָּב אָדָם לִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת אֲפִלּוּ הֵם עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים. וְכָל הַמַּקְנִיטָן, אוֹ הִכְעִיסָן, אוֹ הִכְאִיב לִבָּם, אוֹ רָדָה בָּהֶן, אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן״. וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָן אוֹ הַמְקַלְּלָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲבָל אִם עִנָּה אוֹתָן רַבָּן כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהַג בָּהֶן מִנְהָג כָּל אָדָם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ, וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים, אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימַת נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

Sparing orphans and widows. One must be careful with orphans and widows, even great and wealthy ones. Whoever provokes, angers, pains their heart, dominates them, or wastes their property transgresses « כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן » — all the more one who strikes or curses them. This applies when one afflicts them for one’s own purposes; but if a teacher afflicts them to teach them Torah, a craft, or to lead them in the right path, it is permitted — yet even so he shall not treat them as everyone else, but set them apart, leading them gently and with great mercy, whether orphaned of father or of mother. Until when are they called “orphans”? Until they no longer need to rely on another and see to all their own needs like other adults.

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ — עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ״ (קְדֹשִׁים י״ט, ט״ז). אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת וְאֵינָן דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי כְּלָל, וְגַם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא מַכְחִישָׁם כְּלָל — הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, שֶׁמִּזֶּה יוּכַל לָבוֹא לִפְעָמִים לִידֵי שְׁפִיכַת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַעֲשֵׂה דּוֹאֵג עִם אֲחִימֶלֶךְ (וּלְשׁוֹן הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה כָּךְ הוּא, שֶׁרָכִיל הַיְנוּ: הָאוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמַר עָלֶיךָ כָּךְ וְכָךְ אוֹ עָשָׂה לְךָ כָּךְ וְכָךְ כו׳. וְזֶה לְשׁוֹן הַסמ״ג שָׁם: אֵיזֶהוּ רָכִיל? הַמְגַלֶּה לַחֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר מִמֶּנּוּ אָדָם בַּסֵּתֶר, וְהֵבִיא רְאָיָה מֵהַמִּשְׁנָה פֶּרֶק ג׳ דְסַנְהֶדְרִין וְהַגְּמָרָא שָׁם דַּף ל״א, א׳. וְכֵן מַשְׁמַע בְּעָרוּךְ סוֹף עֶרֶךְ לָשׁוֹן, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל״ — תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי ״לִישְׁנָא תְּלִיתָאִי״. וְעַיֵּן פֶּרֶק ג׳ [דַּעֲרָכִין] דַּף ט״ו ע״ב בַּגְּמָרָא וּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י ד״ה לִישְׁנָא תְּלִיתָאִי, וְהַתּוֹסָפוֹת שָׁם פֵּרְשׁוּ בְּעִנְיָן אַחֵר, וּבְהָרַאֲבַ״ד בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת רֵישׁ פֶּרֶק ז׳ מַשְׁמָע כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. וְכֵן מַשְׁמָע בְּמִדְרָשׁ רַבָּה רֵישׁ פָּרָשַׁת אֱמֹר). וְהַמְקַבְּלוֹ נֶעֱנָשׁ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא רוֹאֶה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים. וּבִכְלַל לָאו זֶה הוּא לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. וַאֲפִלּוּ אָמַר: הֵיכָן מָצוּי אוּר תָּדִיר אִם לֹא בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמָּצוּי אֶצְלוֹ בָּשָׂר וְדָגִים — הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע אִם הוֹצִיאוֹ בְּדֶרֶךְ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְגְנוּת שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר לָמוֹ. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ — נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע. וְעַיֵּן פֶּרֶק ד׳ דִּכְתֻבּוֹת דַּף מ״ו ע״א:

Talebearing and evil speech. One who bears tales about his fellow transgresses « לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ ». What is a רָכִיל (talebearer)? One who carries words, going from one to another saying “so-and-so said this, I heard that about so-and-so” — even if true and not disparaging at all, and even if the person does not deny it: he destroys the world, for this can lead to bloodshed (as in the affair of Doeg and Achimelech). Included in this prohibition is לָשׁוֹן הָרָע (evil speech): telling a fellow’s disgrace even if true. Even saying “where is fire always found if not in so-and-so’s house, where there is meat and fish” is evil speech if said with intent to disparage. And one who tells a lie about his fellow is called « מוֹצִיא שֵׁם רַע » (a defamer); the receiver is punished more than the teller.

אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים, אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אוֹ לְצַעֲרוֹ, אוֹ לְהַפְחִידוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע. וְאִם נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה — כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע. וְאִם סִפֵּר הַדָּבָר אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה פַּעַם אַחֶרֶת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר. וְאִם הָאוֹמֵר מַזְהִיר שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ, אֲפִלּוּ אָמַר בִּפְנֵי רַבִּים — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמְּסַפֵּר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע לְהָאוֹמֵר, כְּשֶׁאוֹמֵר דָּבָר שֶׁל קִנְטוּר וּגְנַאי, אוֹ דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לִגְרֹם לוֹ נֶזֶק אוֹ צַעַר. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְלָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן הֵיכָן מָצוּי אוּר בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמָּצוּי לוֹ בָּשָׂר — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע אִם אוֹמֵר כֵּן בְּפָנָיו, וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר בְּפָנָיו, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הַדָּבָר בְּאָזְנָיו:

Evil speech and the rule of three. Whether one speaks לָשׁוֹן הָרָע before his fellow or in his absence, or relates matters liable — if passed mouth to mouth — to harm another in body or property, to pain or frighten him, even if not disparaging words: it is evil speech. If these words were said before three, the matter is already heard and known; if one of the three repeats it, there is no evil speech — provided he does not intend to spread the report further. But if the speaker warns not to repeat it, even said before many, it is evil speech. All this when the words are apt to cause harm, pain, or mockery; but words of which one can say the intent is not to disparage are not evil speech if said in his presence, or before three — since that is like saying it before him, as the matter must inevitably reach his ears.

אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע כֵּיצַד? מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה, אוֹ שֶׁיֹּאמַר: שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו, אוֹ בִּפְנֵי רַבִּים מֵהָעָם שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶחָד מִשּׂוֹנְאָיו — הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁשּׂוֹנְאוֹ יְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. אֲבָל בִּפְנֵי אוֹהֲבָיו מֻתָּר לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַרְבֶּה יוֹתֵר מִדַּאי, מִתּוֹךְ שֶׁמְּסַפֵּר וּמוֹנֶה מִדּוֹתָיו אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי גְּנוּת. וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת, וְהוּא שֶׁמְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אוֹ שֶׁזֶּה עָשָׂה פְּלוֹנִי. וְעַיֵּן עוֹד מַה שֶּׁכָּתַב הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִיּוֹת שָׁם סק״ג בַּיְּרוּשַׁלְמִי מֻתָּר כו׳, וְהוּא גַּם כֵּן בְּיַלְקוּט חֵלֶק ב רֶמֶז קס״ו. וְעַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם בְּשֵׁם הַגָּהַת סמ״ק. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּהִלְכוֹת נִזְקֵי מָמוֹן סְעִיף ז וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן תכ״א סוֹף סְעִיף י״ג דְּבִכְהַאי גַּוְנָא דְּהָתָם מַיְירֵי בַּיְּרוּשַׁלְמִי:

The “dust” of evil speech. אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע (the dust of evil speech), how? “Who would say of so-and-so that he should stay as he is now…,” or “be silent about so-and-so, I do not wish to tell what happened,” and the like. One who praises his fellow before his enemies, or before a crowd where an enemy might be, commits dust of evil speech, for he prompts the enemy to disparage him. But before his friends it is permitted to praise him, provided one does not overdo it — for by recounting and listing his qualities one inevitably comes to blame. Likewise one who speaks evil speech by cunning, telling it “innocently” as if he did not know it was evil speech.

אוֹרֵחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשַׁבֵּחַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טוֹב עַיִן, שֶׁמָּא יִרְבּוּ עָלָיו אוֹרְחִים וְיֹאכְלוּ כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים — קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ״ (בְּמִשְׁלֵי סִימָן כ״ז, י״ד). וְעַיֵּן עוֹד מִפָּסוּק זֶה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן סוֹף פֶּרֶק י״א:

A guest may not over-praise. A guest may not praise his host by saying he is generous, lest guests flock to him and consume all he owns. Of this it is said: « מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים — קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ » (one who blesses his fellow in a loud voice, rising early in the morning — it is counted to him as a curse).

כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ הוּא בְּ״בַל יֹאמַר״, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ ״לֵךְ אֱמֹר״:

Confidentiality by default. Everything a man tells his fellow is under « בַּל יֹאמַר » (“let it not be told” — held confidential) until he explicitly says to him « לֵךְ אֱמֹר » (“go and tell it”).

אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן רַק לְהָטִיל גּוֹרָל עַל אֵיזֶה סְכוּם וּמִסְפָּר, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמוֹנִים הָאֶצְבָּעוֹת. כְּתִיב: ״יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם״ בְּסוֹף קֹהֶלֶת, לְרַבּוֹת אֲפִלּוּ הַהוֹרֵג כִּנָּה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ:

Do not count Israel. It is forbidden to count Israel, even with no other intent than to cast lots over a sum or number, and even for a matter of mitzva; rather one puts out fingers and counts the fingers. It is written « יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם » (at the end of Kohelet) — to include even one who kills a louse in front of his fellow.

הַשָּׂח שִׂיחַת חֻלִּין, וְהוּא שִׂיחַת הַיַּלְדוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, ״בָּם״ — וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וְאַף אִם קָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה — לֹא יַעֲסֹק בִּשְׁאָר הַיּוֹם אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ, אֲבָל לֹא בְּשִׂיחַת הַיַּלְדוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא יַחֲזֹר לְלִמּוּדוֹ. וּקְבִיעַת הָעֵת אֵינָהּ אֶלָּא לְהַחֲמִיר, שֶׁלֹּא יִמְשֹׁךְ כָּל הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סְעִיף א׳:

Avoiding idle talk. One who engages in idle talk — words of childishness and levity — transgresses a positive command, « וְדִבַּרְתָּ בָּם »: “in them” (words of Torah), and not in other things. Even one who has set fixed times for Torah shall occupy himself, the rest of the day, only with needful matters, not childishness and levity, but shall return to his study. And fixing a time is only a stringency, so that he not be drawn all day into worldly occupation, as explained above in seif א.

זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת, וְאֵין צָרִיךְ לְהַקְדִּים יוֹתֵר מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר:

The zealous act early — up to dawn. The zealous hasten to perform mitzvot (« זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת »), and there is no need to advance earlier than עַמּוּד הַשַּׁחַר (the break of dawn).

כָּל הַמַּחֲנִיף בִּדְבַר עֲבֵרָה מֵחֲמַת יִרְאָתוֹ מִפְּנֵי בַּעַל עֲבֵרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל יִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עָנְשׁוֹ גָּדוֹל. אַךְ אִם מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ — מֻתָּר לוֹמַר לוֹ ״יָפֶה עָשִׂיתָ״ אֲפִלּוּ עָבַר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה. וְלֹא אָסְרוּ לַחֲנֹף אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. וְעַיֵּן בְּסֵפֶר יְרֵאִים סִימָן נ״ה וּבְכַד הַקֶּמַח אוֹת ח׳ וּבְרֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק י״ב:

Culpable flattery and its exception. One who flatters in a matter of sin, out of fear of the sinner and without concern for the fear of the Holy One, blessed be He — his punishment is great. But if he fears he will be killed, he is permitted to say “you did well,” even for a great sin. Flattery was forbidden only where there is no danger.

אַל יַעֲמֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיָה נִמְנַע לַעֲבֹר בִּסְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים, שֶׁמָּא נִפְקַד דִּין עֲלֵיהֶם וְיִתָּפֵס עִמָּהֶם. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיָה מַחֲזִיר לַעֲבֹר בִּסְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְהוּדִים וְאֵינָם יְהוּדִים, אָמַר שֶׁהַשָּׂטָן אֵינוֹ שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי אֻמּוֹת. וְעַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם סוֹף סִימָן זֶה:

Do not rely on a miracle. Let no one stand in a place of danger saying a miracle will be done for him, for perhaps none will be done; and if one is done, it is deducted from his merits. Some sages refrained from traveling on a ship carrying utterly wicked people, lest the judgment falling upon them sweep him away with them; and others would go out of their way to travel on a ship carrying both Jews and non-Jews, saying that the Satan does not rule over two nations.

כָּל מִי שֶׁהִקִּיז דָּם וְאֵין לוֹ בְּמַה לְּהַבְרוֹת נַפְשׁוֹ — נָתְנוּ לוֹ חֲכָמִים עֵצָה שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ דִּינָר רַע וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְיִטְעֹם יַיִן אִם טוֹב הוּא לִקְנוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְצֶה לִקְנוֹת לֹא יִקַּח הַחֶנְוָנִי אֶת הַדִּינָר, וְיֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי אַחֵר וְיַעֲשֶׂה כֵּן עַד שֶׁיִּטְעֹם רְבִיעִית. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּהַקָּזָה שֶׁלָּנוּ אֵין חֲשָׁשׁ כָּל כָּךְ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִלְמֹד מִזֶּה לִשְׁאָר חֹלִי:

A sages’ counsel for the convalescent. To one who has let blood and has nothing with which to restore himself, the sages gave counsel: let him take a bad dinar in hand, go to a shopkeeper and taste the wine as if to buy it; then, when he wishes to buy, the shopkeeper refuses that dinar; he goes to another shopkeeper and does likewise, until he has tasted a רְבִיעִית (a revi‘it). And though in our bloodletting the danger is not so great, there is nonetheless something to learn from this for other illness.

בְּדִבְרֵי תּוֹרָה — ״עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו״. אֲבָל בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם — ״אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ״ (בְּמִשְׁלֵי סִימָן כ״ו):

Answering the fool — or not. In matters of Torah: « עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ » (answer a fool according to his folly), lest he be wise in his own eyes. But in worldly matters: « אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ » (do not answer a fool according to his folly), lest you become like him.