Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קס״ד · שֶׁיָּכוֹל לְהַתְנוֹת עַל הַנְּטִילָה

שֶׁיָּכוֹל לְהַתְנוֹת עַל הַנְּטִילָה, וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם לְכָל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירָתָן מִנְּגִיעָה בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. וְאִם הִנִּיחָן בְּבָתֵּי יָדַיִם — אֵין לְךָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה מִזּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַיִם מוּכָנִים לְפָנָיו וְאֵין צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחֲרֵיהֶם — טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל, וְלֹא יְבָרֵךְ. וְלֹא בִּנְטִילַת שַׁחֲרִית לְבַד מוֹעִיל תְּנַאי, אֶלָּא כָּל הַיּוֹם, בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת, כְּגוֹן לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, אוֹ שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא — מַתְנֶה עֲלֵיהֶן לַאֲכִילַת פַּת שֶׁיֹּאכַל אַחַר כָּךְ, לְפִי שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם צְרִיכָה כַּוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח. וְאַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל בְּמַשְׁקֶה וְיוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא לֹא יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, וּבִשְׁעַת אֲכִילָה גַּם כֵּן לֹא יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ עַל זֶה שֶׁנָּטַל כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי פָּטוּר הוּא מִן הַנְּטִילָה, כֵּיוָן שֶׁיָּדָיו שְׁמוּרוֹת. אֲבָל אִם אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת שֶׁיֹּאכַל אַחַר כָּךְ — אָסוּר, כִּי תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁתְּהֵא תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁנּוֹטֵל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת אֶלָּא שֶׁמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן שֶׁיּוּכַל לֶאֱכֹל עַל יְדֵי זֶה אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלָל לֶאֱכֹל עַכְשָׁו, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לֶאֱכֹל — כְּבָר הוּא פָּטוּר מִן הַנְּטִילָה, וְלֹא חָלָה עָלָיו תַּקָּנַת הַחֲכָמִים כְּלָל, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּנוֹטֵל לַאֲכִילָה שֶׁיֹּאכַל מִיָּד, וְזֶה לֹא נָטַל לַאֲכִילָה, אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. וְאִם נָטַל יָדָיו לַאֲכִילָה — מוֹעֶלֶת נְטִילָה זוֹ גַּם לַאֲכִילָה אַחֶרֶת אִם שָׁמַר יָדָיו. וַאֲפִלּוּ תְּנַאי אֵין צָרִיךְ, שֶׁהַתְּנַאי אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם כַּוָּנָה, וְזֶה נִתְכַּוֵּן (לִנְטִילָה בַּאֲכִילָה) [לַאֲכִילָה בִּנְטִילָה] זוֹ. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַתְנוֹת עַל הַנְּטִילָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּנַאי מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק, לְפִי שֶׁחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר הָאָסוּר כְּשֶׁיִּרְאוּהוּ אוֹכֵל בְּלֹא נְטִילָה, שֶׁיִּסְבְּרוּ שֶׁהוּא נָכְרִי. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה עִם נָכְרִי וְאֵין מַמְתִּינִים עָלָיו — הֲרֵי זֶה שְׁעַת הַדְּחָק:

נוֹטֵל שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם. On lave ses mains le matin (chaharit) et l’on pose sur elles une condition (תְּנַאי) valable pour tout le jour, même hors d’un moment de nécessité (שְׁעַת הַדְּחָק) — à la seule condition de ne pas détourner son esprit (הֶסֵּחַ הַדַּעַת) de leur garde contre tout contact avec un endroit sale (מָקוֹם מְטֻנָּף). Et s’il les a mises dans des gants (בָּתֵּי יָדַיִם) — il n’est pas de garde plus parfaite que celle-là. Néanmoins, si de l’eau prête se présente devant lui sans qu’il ait à se donner de peine pour en chercher — il est bon qu’il relave, sans réciter de bénédiction. Et la condition ne profite pas seulement à la netila du matin, mais tout le jour : chaque fois qu’il lave ses mains sans que ce soit pour manger du pain — par exemple pour un aliment trempé dans un liquide (דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה), ou en sortant des toilettes — il pose sur elles une condition pour le pain qu’il mangera plus tard, car la netilat yadayim requiert une intention (כַּוָּנָה), comme il est expliqué au siman קנ״ח. Et bien qu’il ait trempé dans un liquide ou soit sorti des toilettes, il ne dira pas « al netilat yadayim » ; et au moment de manger, il ne bénira pas non plus « al netilat yadayim » sur cette netila déjà faite — cela ne fait rien, car il est exempt de la netila, ses mains étant gardées. Mais s’il ne lave que pour le pain qu’il mangera ensuite — c’est interdit, car c’est une institution des Sages que le repas suive immédiatement la netila (תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה) ; ce qui n’est pas le cas lorsqu’il lave sans que ce soit pour manger du pain mais en posant une condition : il n’est nullement tenu de manger maintenant, et lorsque ensuite il vient manger — il est déjà exempt de la netila, l’institution des Sages ne s’appliquant pas à lui, car elle ne fut établie que pour celui qui lave en vue d’un repas immédiat, tandis que celui-ci n’a pas lavé en vue de manger mais pour autre chose. Et s’il a lavé ses mains en vue de manger — cette netila vaut aussi pour un autre repas s’il a gardé ses mains, et même une condition n’est pas nécessaire, la condition n’étant que pour la kavana, et celui-ci a déjà eu l’intention voulue par cette netila. Aujourd’hui l’usage est de ne pas poser de condition sur la netila, car il est des avis (יֵשׁ אוֹמְרִים) que la condition ne profite qu’au moment de nécessité, par crainte qu’on ne lui donne à manger une chose interdite en le voyant manger sans netila, pensant qu’il est un non-juif. Néanmoins, s’il est assis dans une voiture avec un non-juif et qu’on ne l’attend pas — c’est là un moment de nécessité (שְׁעַת הַדְּחָק).

מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעוּדָה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. וְאִם נָגַע בְּעוֹד הַפְּרוּסָה בְּפִיו — לֹא יִבְלַע עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו. וְלֹא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ שׁוֹק וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה. וְכֵן אִם חִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (אֲבָל אִם שִׁפְשֵׁף יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ מִלְּמַעְלָה, כְּגוֹן לְנַגְּבָהּ, וְלֹא חִכֵּךְ בָּהּ תּוֹךְ הַשֵּׂעָר בְּרֹאשׁוֹ מַמָּשׁ — אֵין לָחֹשׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, כִּי לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא בִּתְחִלָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ לְהַפְלִיג בְּדָבָר אַחֵר וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל וּלְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, כִּי כִּסְעוּדָה אַחֶרֶת הִיא הוֹאִיל וְהִפְלִיג בֵּינְתַיִם, אֲבָל מִשּׁוּם נְגִיעָה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה צְרָכָיו — אֵין לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. (שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת ב׳ פְּעָמִים — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְלִיג בֵּנְתַיִם, אוֹ שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וְנִמְלַךְ, אוֹ שֶׁפָּסְקָה הַמִּצְוָה מֵעַצְמָהּ וְחוֹזֵר לַעֲשׂוֹתָהּ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁמְטָה וְנָפְלָה טַלִּיתוֹ מֵעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ח׳. אֲבָל זֶה שֶׁהִפְסִיק טָהֳרַת יָדַיִם בְּיָדַיִם עַל מְנָת לַחֲזֹר וּלְטַהֲרָן, אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת כְּלָל, וּבְדַעְתּוֹ לֹא הָיָה מְטַמְּאָן כִּי אִם עַל דַּעַת לַחֲזֹר וּלְטַהֲרָן — אֵין זֶה חָשׁוּב הֶפְסֵק בְּטָהֳרָתָן לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְטַהֲרָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּטַהֲרָן, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ מִי שֶׁמֵּסִיר טַלִּיתוֹ מִדַּעְתּוֹ בִּסְתָם — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אִם נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה גִּלּוּי דַּעַת שֶׁאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמִּצְוָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלוּם עַל טַלִּית זוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יַחֲזֹר וְיִתְעַטֵּף בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, כָּל שֶׁכֵּן זֶה שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁבְּוַדַּאי יַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ לְטַהֵר אֶת יָדָיו, שֶׁהֲרֵי הוּא מֵסֵב בַּסְּעוּדָה וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל). (וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל בִּסְפֵק בְּרָכוֹת):

מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעוּדָה. Celui qui se trouve au milieu d’un repas et se souvient d’avoir touché un endroit sale (מָקוֹם מְטֻנָּף) — doit relaver ses mains et bénir « al netilat yadayim ». Et s’il a touché alors que la bouchée est encore dans sa bouche — qu’il n’avale pas avant d’avoir lavé ses mains. Et il ne s’agit pas seulement de l’endroit sale à proprement parler, mais même de la jambe (שׁוֹק), de la cuisse (יָרֵךְ) et des endroits couverts du corps, car il s’y trouve des traces de sueur ; de même s’il s’est gratté la tête, et tout ce qui est semblable (mais s’il a seulement frotté ses mains sur le dessus de sa tête, par exemple pour l’essuyer, sans gratter à l’intérieur des cheveux à même le cuir chevelu — il n’y a pas lieu de s’inquiéter). Et il est des avis (יֵשׁ אוֹמְרִים) qu’on ne bénit pas « al netilat yadayim » au milieu du repas, car on n’a institué la bénédiction qu’à son début — sauf s’il a interrompu son repas et s’en est allé vaquer longuement à autre chose en détournant son esprit de la garde de ses mains : il doit alors relaver et bénir « al netilat yadayim », car c’est comme un autre repas puisqu’il s’est interrompu longuement ; mais pour un simple contact avec un endroit sale, et même s’il a fait ses besoins — on ne bénit pas « al netilat yadayim ». (Car quiconque accomplit une même mitsva deux fois ne recommence pas la bénédiction, sauf s’il s’est interrompu longuement, ou a détourné son esprit puis s’est ravisé, ou si la mitsva a cessé d’elle-même et qu’il la refait — comme lorsque son talit a glissé et est tombé de lui, ainsi qu’il est expliqué au siman ח׳. Mais celui qui a volontairement interrompu la pureté de ses mains dans l’intention de les repurifier, ou involontairement sans nul dessein de les rendre impures sinon dans l’intention de les repurifier — ce n’est pas là une interruption qui oblige à rebénir lorsqu’il les repurifie, puisqu’il n’a pas détourné son esprit de les repurifier ; car même celui qui ôte son talit volontairement, sans précision, n’a pas à rebénir s’il lui reste un talit katan, ce qui manifeste qu’il ne détourne pas son esprit de cette mitsva, bien qu’il n’ait rien décidé quant à ce talit et qu’il ne sache s’il s’en enveloppera de nouveau, comme il est expliqué là-bas — à plus forte raison celui-ci, dont il est certain qu’il reviendra à sa mitsva de purifier ses mains, puisqu’il est attablé et a l’intention de manger.) (Et il y a lieu de tenir compte de leur avis pour alléger dans un doute de bénédictions — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל.)