Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קס״ה · דִּין הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל

דִּין הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל, וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל — יִטֹּל ב׳ פְּעָמִים, רִאשׁוֹנָה יִטֹּל נְטִילָה שֶׁאֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה, אֶלָּא לְנַקּוֹת יָדָיו לְבָרֵךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״, וּשְׁנִיָּה נְטִילָה כְּשֵׁרָה לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, שֶׁאִם יִטֹּל נְטִילָה אַחַת כְּשֵׁרָה וִיבָרֵךְ תְּחִלָּה ״אֲשֶׁר יָצַר״ (מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ תְּחִלָּה, וְעוֹד שֶׁהִיא תְּדִירָה), וְאַחַר כָּךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ — יִהְיֶה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ. וְאַף אִם יְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְאַחַר כָּךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״, מִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״, וְיֵשׁ אוֹסְרִים לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדִבְרֵי עֵסֶק וְעִנְיָן אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ו. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת — יְבָרֵךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״ מִיָּד כְּשֶׁמְּשַׁפְשֵׁף יָדָיו לְנַקּוֹתָן מִלִּכְלוּכָן לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ עֲלֵיהֶן שְׁטִיפָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁאָז יָדָיו כְּשֵׁרוֹת לִבְרָכָה, אֲבָל אֵינָן כְּשֵׁרוֹת לַאֲכִילָה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶן מַיִם שְׁנִיִּים, וְאָז יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ בִּשְׁעַת הַנִּגּוּב, שֶׁבְּעִנְיָן זֶה אֵין כָּאן הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ, וְלֹא בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״, כִּי לֹא נִגְמְרָה הַנְּטִילָה עַד שֶׁשָּׁפַךְ עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, וּכְגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת, שֶׁאִם לֹא כֵּן אֵין יָכוֹל לְשַׁפְשְׁפָן זוֹ בָּזוֹ עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב. וּמִכָּל מָקוֹם, יוֹתֵר נָכוֹן לִטֹּל ב׳ פְּעָמִים, לְפִי שֶׁרֹב פְּעָמִים רְגִילִין לִשְׁפֹּךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת עַל ב׳ יָדָיו אוֹ עַל כָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ בִּשְׁטִיפָה רִאשׁוֹנָה, וְשׁוּב אֵין צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֲרָן, וְיֵשׁ כָּאן הֶפְסֵק. וְאִם נָטַל נְטִילָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְשָׁכַח לְבָרֵךְ עַד שֶׁשָּׁפַךְ מַיִם שְׁנִיִּים, אוֹ שֶׁשָּׁפַךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת — לֹא יְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״אֲשֶׁר יָצַר״ וְיַחֲזֹר וְיִטֹּל שֵׁנִית וִיבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּנְּטִילָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ עַל נְטִילָה הַשְּׁנִיָּה בִּלְבַדָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ, וְאִם יְבָרֵךְ עַל נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה אַחַר הַשְּׁנִיָּה — נִמְצָא שֶׁהִפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ. אֶלָּא יְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ עַל נְטִילָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְאַחַר כָּךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״, שֶׁבִּרְכַּת ״אֲשֶׁר יָצַר״ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״, כֵּיוָן שֶׁלְּטָהֳרַת יָדַיִם הִיא בָּאָה גַּם כֵּן. (אֲבָל בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ יֵשׁ לָחֹשׁ יוֹתֵר לְהֶפְסֵק, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח. וְעוֹד, שֶׁיֵּשׁ בָּזוֹ שְׁתֵּי הַפְסָקוֹת: בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ, וּבֵין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״). וְאוֹתָן הַנִּזְהָרִין מִלְּהָשִׂיחַ בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְ״הַמּוֹצִיא״ וּמְשִׂיחִין בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְבִרְכָתָהּ — טוֹעִים הֵם, וְצָרִיךְ לְהַזְהִירָם שֶׁלֹּא יָשִׂיחוּ כְּלָל. וְאִם עוֹשֶׂה צְרָכָיו בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ ״הַמּוֹצִיא״ — אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְאֵין לָחֹשׁ לְהַפְסָקַת ״אֲשֶׁר יָצַר״ בֵּין נְטִילָה לַאֲכִילָה, כִּי אֲפִלּוּ בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״ יֵשׁ מַתִּירִין בְּהֶפְסֵק מוּעָט כָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ו, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים אֶלָּא בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַתּוֹכֵף בִּרְכַּת ״הַמּוֹצִיא״ לִנְטִילָה — אֵינוֹ נִזּוֹק בְּכָל אוֹתָהּ סְעוּדָה, אֲבָל כְּשֶׁאֵין שָׁם בִּרְכַּת ״הַמּוֹצִיא״ — אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר אֶלָּא מֵהֶפְסֵק גָּדוֹל הָאָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ד:

הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל. Celui qui a fait ses besoins et veut manger — il lave deux fois. La première, une netila qui ne rend pas les mains aptes à manger, mais seulement pour les nettoyer afin de bénir « אֲשֶׁר יָצַר » ; la seconde, une netila valable pour bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם ». Car s’il ne faisait qu’une seule netila valable et bénissait d’abord « אֲשֶׁר יָצַר » (parce qu’il y est obligé en premier, et parce qu’elle est fréquente — תְּדִירָה), puis « עַל נְטִילַת יָדָיִם » — il y aurait une interruption (הֶפְסֵק) entre la netila et sa bénédiction. Et même s’il bénissait d’abord « עַל נְטִילַת יָדָיִם » puis « אֲשֶׁר יָצַר », il y aurait de toute façon une interruption entre la netila et le « הַמּוֹצִיא », et certains interdisent d’interrompre entre eux par des paroles d’affaires ou d’autre sujet, comme il sera expliqué au siman קס״ו. Et s’il ne veut laver qu’une seule fois — il bénit « אֲשֶׁר יָצַר » aussitôt qu’il frotte ses mains pour les nettoyer de leur saleté, après avoir versé sur elles un premier rinçage, car alors ses mains sont aptes à la bénédiction, mais non aptes à manger jusqu’à ce qu’il verse sur elles une seconde eau ; et alors il bénira « עַל נְטִילַת יָדָיִם » au moment de s’essuyer, car de cette manière il n’y a ici ni interruption entre la netila et sa bénédiction, ni entre la netila et le « הַמּוֹצִיא », puisque la netila n’est achevée que lorsqu’il a versé la seconde eau — et pourvu qu’il ait versé sur ses deux mains à la fois, car sinon il ne peut les frotter l’une contre l’autre avant d’avoir versé la seconde eau, comme il est expliqué au siman קס״ב. Et malgré tout, il est plus juste de laver deux fois, car le plus souvent on a coutume de verser un révi‘it en une fois sur les deux mains, ou sur chacune séparément lors du premier rinçage, et l’on n’a plus besoin d’une seconde eau pour les purifier, et il y a alors une interruption. Et s’il a fait une netila valable et a oublié de bénir jusqu’à ce qu’il ait versé la seconde eau, ou qu’il ait versé un révi‘it en une fois — il ne bénira pas d’abord « אֲשֶׁר יָצַר » pour ensuite relaver une seconde fois et bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם », car il s’est déjà acquitté de son obligation par la première netila, et il ne peut bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם » sur la seconde netila seule, puisqu’il n’y est pas obligé ; et s’il bénissait sur la première netila après la seconde — il se trouverait avoir interrompu entre la netila et sa bénédiction. Il bénira plutôt d’abord « עַל נְטִילַת יָדָיִם » sur cette netila seule, puis « אֲשֶׁר יָצַר », car la bénédiction « אֲשֶׁר יָצַר » n’est pas considérée comme une interruption entre la netila et le « הַמּוֹצִיא », puisqu’elle vient elle aussi pour la pureté des mains. (Mais entre la netila et sa bénédiction, il faut craindre davantage l’interruption, pour la raison expliquée au siman קנ״ח ; et de plus, il y a ici deux interruptions : entre la netila et sa bénédiction, et entre la netila et le « הַמּוֹצִיא ».) Et ceux qui prennent garde de ne pas parler entre la netilat yadayim et le « הַמּוֹצִיא » mais parlent entre la netilat yadayim et sa bénédiction — se trompent, et il faut les avertir de ne parler nullement. Et s’il fait ses besoins au milieu du repas, puisqu’il n’a pas besoin de bénir « הַמּוֹצִיא » — il n’a besoin de laver ses mains qu’une seule fois. Et il n’y a pas à craindre l’interruption d’« אֲשֶׁר יָצַר » entre la netila et le manger, car même entre la netila et le « הַמּוֹצִיא » certains permettent une interruption aussi légère, comme il sera expliqué au siman קס״ו ; et l’on ne tient compte de l’avis de ceux qui interdisent qu’entre la netila et le « הַמּוֹצִיא », parce que les Sages ont dit : quiconque fait suivre immédiatement la bénédiction « הַמּוֹצִיא » à la netila — n’est pas lésé durant tout ce repas ; mais lorsqu’il n’y a pas là de bénédiction « הַמּוֹצִיא » — il n’a à se garder que d’une grande interruption, interdite selon tous, à cause de l’institution des Sages qui ont établi que le repas suive immédiatement la netilat yadayim, comme il sera expliqué là-bas, et comme il a été expliqué au siman קס״ד.

אָכַל דָּבָר שֶׁחַיָּב לְבָרֵךְ ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת״ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְשָׁכַח וְהֵטִיל מַיִם — יְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״אֲשֶׁר יָצַר״ וְאַחַר כָּךְ ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת״, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת ״אֲשֶׁר יָצַר״ תְּדִירָה יוֹתֵר, וְכָל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ — קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ:

אָכַל דָּבָר שֶׁחַיָּב לְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. Celui qui a mangé une chose pour laquelle il doit dire « בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת » comme bénédiction finale (בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה), et a oublié, puis a uriné (הֵטִיל מַיִם) — il bénira d’abord « אֲשֶׁר יָצַר » puis « בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת », parce que la bénédiction « אֲשֶׁר יָצַר » est plus fréquente (תְּדִירָה יוֹתֵר), et tout ce qui est plus fréquent que son compagnon — précède son compagnon (כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ).

אִם רַבִּים מְסֻבִּין בַּסְּעוּדָה, הַגָּדוֹל נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. אֶלָּא שֶׁקְּצָת גְּדוֹלִים רְגִילִין לִטֹּל בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיָּה עַד שֶׁיִּטְּלוּ כֻּלָּם, וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר דִּבְרֵי עֵסֶק וְעִנְיָן אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קסו:

אִם רַבִּים מְסֻבִּין בַּסְּעוּדָה. Si plusieurs sont attablés au repas, le plus grand (הַגָּדוֹל) lave ses mains en premier, par honneur pour lui (מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ). Seulement, certains grands ont coutume de laver en dernier, afin de ne pas interrompre par l’attente jusqu’à ce que tous aient lavé, et afin de ne pas parler de paroles d’affaires ou d’autre sujet, comme il sera expliqué au siman קס״ו.