Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קס״ח · עַל אֵיזֶה מִינֵי פַּת מְבָרְכִין

עַל אֵיזֶה מִינֵי פַּת מְבָרְכִין, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים:הֵבִיאוּ לְפָנָיו חֲתִיכָה שֶׁל פַּת וּפַת שְׁלֵמָה — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַשְּׁלֵמָה, אֲפִלּוּ הִיא פַּת קִבָּר וּקְטַנָּה וְהַחֲתִיכָה פַּת נְקִיָּה וּגְדוֹלָה מֵהַשְּׁלֵמָה. וְהוּא שֶׁהַכֹּל מִין אֶחָד, אֲבָל אִם הַשְּׁלֵמָה מִשְּׂעוֹרִים וְהַחֲתִיכָה מֵחִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא פְּרוּסָה קְטַנָּה — הִיא קוֹדֶמֶת לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, הוֹאִיל וְהַחִטָּה מֻקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק, בְּשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה — מֻקְדָּם לִבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״א. וְאַף עַל פִּי כֵן, יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן, שֶׁמַּנִּיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד, הוֹאִיל וְגַם הַשְּׂעוֹרָה הִיא מִז׳ הַמִּינִין וְהִיא שְׁלֵמָה. אֲבָל אִם הַשְּׁלֵמָה הִיא שֶׁל שִׁיפוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין שְׂעוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ כְּמוֹ חִטִּים — אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ כְּלָל עִם הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּים:

פַּת שְׁלֵמָה וּפְרוּסָה. Si l’on a apporté devant lui un morceau de pain et un pain entier — c’est une mitzvah min hamouvhar de bénir sur l’entier, même s’il est de pain grossier (kibar) et petit, et que le morceau est de pain fin et plus grand que l’entier. Et cela, lorsque tout est d’une même espèce ; mais si l’entier est d’orge et le morceau de blé, même s’il s’agit d’une petite tranche — c’est elle qui a priorité pour bénir dessus, puisque le blé est mentionné en premier dans le verset, parmi les sept espèces dont s’est louée la terre d’Israël, et tout ce qui précède dans ce verset précède pour la bénédiction, comme il sera expliqué au siman רי״א. Malgré cela, le craignant-Ciel s’acquitte des deux : il place la tranche à l’intérieur de l’entier et rompt des deux ensemble, puisque l’orge aussi est des sept espèces et qu’elle est entière. Mais si l’entier est de seigle (chifon), bien que ce soit une variété d’orge, puisque le texte ne l’a pas mentionné explicitement comme le blé — il n’est nullement nécessaire de le placer avec la tranche de blé.

וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִשְּׁתֵּיהֶן, אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן — יְבָרֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵין לוֹ לָחֹשׁ לְהַשֵּׁנִית אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק וְהִיא חֲשׁוּבָה וַחֲבִיבָה עָלָיו, שֶׁמִּשּׁוּם קְדִימָתָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כְּלָל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל הַמֻּקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק, שֶׁאֵין לוֹ לָחֹשׁ לַשֵּׁנִית הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה מִשּׁוּם שְׁלֵמוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ מִז׳ הַמִּינִים — אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה מִפְּנֵי שְׁלֵמוּתָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ:

עַל שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל. Et tout cela lorsqu’il veut manger des deux ; mais s’il ne veut manger que de l’une d’elles — il bénit sur elle, et il n’a pas à se soucier de la seconde, même si celle-ci est mentionnée en premier dans le verset, et qu’elle est plus importante et plus chère à ses yeux, car en raison de sa préséance et de son importance il n’est nullement tenu d’en manger. Et il va sans dire que s’il veut manger celle qui précède dans le verset, il n’a pas à se soucier de la seconde qui est entière, car il n’est pas tenu d’en manger à cause de son intégrité. Et même s’il veut manger une tranche qui n’est pas des sept espèces — il n’est pas tenu de manger de l’autre en raison de son intégrité et de son importance.

אִם יֵשׁ לְאָדָם ב׳ חֲצָאֵי לֶחֶם וְאֵין לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם לְלֶחֶם מִשְׁנֶה בְּשַׁבָּת — יְחַבְּרֵם יַחַד בְּעֵץ שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה, וְלֹא יְהֵא חִבּוּרָם נִרְאֶה, וְדִינוֹ כְּשָׁלֵם לְעִנְיַן לֶחֶם מִשְׁנֶה, כְּמוֹ שֶׁדִּינוֹ כְּשָׁלֵם לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שס״ו. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם — אֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, כִּי יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּשָׁלֵם אֶלָּא לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ בּוֹ שָׁלֵם אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יָבֹא אֶחָד לוֹמַר: אֲנִי נוֹתֵן שָׁלֵם וְאַתָּה נוֹתֵן פְּרוּסָה, וּכְשֶׁאֵין חִבּוּרוֹ נִרְאֶה — אֵין לָחֹשׁ לְכָךְ, אֲבָל לְעִנְיַן לֶחֶם מִשְׁנֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּשָׁלֵם עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּכָּר אֶחָד לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה. וּבְחֹל אֵין צָרִיךְ לְחַבְּרוֹ כְּלָל:

ב׳ חֲצָאֵי לֶחֶם. Si une personne a deux demi-pains et n’a pas de pain entier pour le lechem michné du Chabbat — il les joint ensemble au moyen d’un bois qui a statut d’ustensile, ou par toute chose qui n’est pas mouktseh, de sorte que leur jointure ne soit pas apparente ; et son statut est celui d’un pain entier quant au lechem michné, de même que son statut est celui d’un entier quant au érouv de cours (érouvei ‘hatserot), comme il sera expliqué au siman שס״ו. Mais s’il a un pain entier — il n’y a pas à se fier à ce procédé, car on peut dire qu’il n’est réputé entier que pour l’érouv de cours seulement, où l’on n’a exigé un entier qu’à cause de la discorde (afin que l’un ne dise pas : moi je donne un entier et toi une tranche), et quand la jointure n’est pas apparente il n’y a pas lieu de le craindre ; mais quant au lechem michné, il n’est pas réputé entier par cette jointure, de même qu’il n’est pas réputé une seule miche pour la toum’ah et la tahara par cette jointure. Et en semaine il n’est nullement nécessaire de le joindre.

שְׁתֵּי גְּלוּסְקָאוֹת הַדְּבוּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, שֶׁנֶּאֱפוּ וְנִדְבְּקוּ בַּתַּנּוּר כָּךְ, וְנֶחְתַּךְ מִן הָאַחַת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה — טוֹב יוֹתֵר לְהַפְרִיד הַחֲתִיכָה מֵהַשְּׁלֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיַּנִּיחֶנָּה דְּבוּקָה בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית יוֹתֵר גְּדוֹלָה, שֶׁהֲרֵי שְׁלֵמָה קְטַנָּה קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה מִפְּרוּסָה גְּדוֹלָה. מִכָּל מָקוֹם, אַל יִבְצַע מִמֶּנָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה דְּבוּקָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשָּׁם נִרְאֵית כִּפְרוּסָה, אֶלָּא יִבְצַע מִמָּקוֹם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם בַּפְּרוּסָה מַמָּשׁ אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה לִבְצֹעַ בַּצַּד הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם פְּרוּסָה הִיא מִצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְלוּסְקָא שֶׁנִּפְרְדָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשְּׁלֵמָה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית כִּפְרוּסָה בַּמָּקוֹם שֶׁנִּדְבְּקָה וְנִפְרְדָה:

שְׁתֵּי גְּלוּסְקָאוֹת. Deux petits pains (gluskaot) collés l’un à l’autre, qui ont été cuits et se sont ainsi soudés dans le four, et dont l’un a été coupé tandis que le second est resté entier — il vaut mieux séparer le morceau de l’entier afin que celui-ci paraisse entier, plutôt que de le laisser collé à lui, bien qu’ainsi il paraisse plus grand, car un petit pain entier précède pour la bénédiction une grande tranche. Quoi qu’il en soit, il ne rompra pas à l’endroit où il était collé à son compagnon, car là il paraît comme une tranche, mais il rompra à l’endroit entier. Et pour une véritable tranche, en revanche, il n’est pas nécessaire de veiller à rompre du côté entier, car de toute façon elle est une tranche du côté opposé ; ce qui n’est pas le cas d’un petit pain séparé de son compagnon, qui est entier, sauf qu’il paraît comme une tranche à l’endroit où il était collé puis détaché.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל שְׁתֵּי שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה — מְבָרֵךְ עַל הַגְּדוֹלָה. וְהוּא שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד וְשָׁווֹת בִּנְקִיּוּת, אֲבָל אִם הָיְתָה הַקְּטַנָּה פַּת נְקִיָּה וְהַגְּדוֹלָה פַּת קִבָּר — מְבָרֵךְ עַל הַנְּקִיָּה. אֲבָל אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּגַדְלוּתָן וּשְׁתֵּיהֶן נְקִיּוֹת, רַק שֶׁזּוֹ לְבָנָה יוֹתֵר מִזּוֹ — מְבָרֵךְ עַל הַלְּבָנָה יוֹתֵר. אֲבָל אִם הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵינָהּ לְבָנָה כָּל כָּךְ הִיא גְּדוֹלָה מִזּוֹ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה. וְכָל זֶה בְּמִין אֶחָד, אֲבָל אִם אֶחָד שֶׁל שְׂעוֹרִים וְאֶחָד שֶׁל כֻּסְּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֻּסְּמִין יָפִים וּנְקִיִּים מִשְּׂעוֹרִים — מְבָרֵךְ עַל שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְפִי שֶׁהַשְּׂעוֹרָה מְפֹרֶשֶׁת בְּז׳ הַמִּינִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כֻּסְּמִין שֶׁאַף שֶׁהֵן מִין חִטִּים וּמִכְּלַל ז׳ הַמִּינִים הֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ח — לֹא הִזְכִּירָם הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ כִּשְׂעוֹרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן חֲבִיבוֹת עָלָיו בְּשָׁוֶה, אֲבָל אִם שֶׁל כֻּסְּמִין חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ עַל מִין ז׳ שֶׁבַּפָּסוּק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״א:

הַגְּדוֹלָה וְהַנְּקִיָּה. Si l’on a apporté devant lui à manger deux pains entiers ou deux tranches, l’un grand et l’autre petit — il bénit sur le grand ; et cela, lorsque tous deux sont d’une même espèce et égaux en pureté (netsiout). Mais si le petit est de pain fin et le grand de pain grossier — il bénit sur le fin. Cependant, si tous deux sont de taille égale et tous deux fins, mais que l’un est plus blanc que l’autre — il bénit sur le plus blanc. Mais si le second, moins blanc, est plus grand que celui-ci — il y a doute lequel des deux précède pour la bénédiction. Et tout cela dans une même espèce ; mais si l’un est d’orge et l’autre d’épeautre (kousmin), bien que l’épeautre soit plus beau et plus fin que l’orge — il bénit sur l’orge, car l’orge est explicitement mentionnée parmi les sept espèces, ce qui n’est pas le cas de l’épeautre qui, bien qu’il soit une espèce de blé et qu’il compte parmi les sept espèces (comme il sera expliqué au siman ר״ח), n’a pas été mentionné explicitement par le texte comme l’orge. En quoi cela s’applique-t-il ? Lorsque tous deux lui sont également chers ; mais si l’épeautre lui est plus cher — il y a qui disent qu’il bénit sur le plus cher, et il y a qui disent qu’il bénit sur l’espèce des sept qui figure dans le verset, comme il sera expliqué au siman רי״א.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל פַּת נָכְרִי וּפַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת נָכְרִים. וְאִם פַּת שֶׁל נָכְרִי פַּת נְקִיָּה וּפַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל פַּת קִבָּר — מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה, אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ פְּרוּסוֹת וְשָׁווֹת בְּגָדְלָן וְהֵן מִמִּין אֶחָד. וְהוּא שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת נָכְרִים, אֲבָל הַנִּזְהָר מִמֶּנָּה — לֹא יִבְצַע מִמֶּנָּה בְּשׁוּם עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נִזְהָר מִמֶּנָּה — רַשַּׁאי לִבְצֹעַ מִמֶּנָּה אִם הִיא נְקִיָּה וַחֲבִיבָה עָלָיו, שֶׁאִסּוּר פַּת שֶׁל נָכְרִים הוּא אִסּוּר קַל, וְהִתִּירוּהוּ מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, שֶׁיְּבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב עָלָיו, וְיֵשׁ לְסַלֵּק הַפַּת שֶׁל נָכְרִים מִן הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא". וְאִם מֵסֵב עִמּוֹ אוֹרֵחַ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים וְהֵבִיא עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן פַּת שֶׁל נָכְרִי נְקִיָּה, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרֵחַ חָפֵץ לֶאֱכֹל הַיָּפֶה שֶׁל נָכְרִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל בְּלֹא בְּרָכָה, וּבִרְכָתוֹ מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִמֶּנּוּ — הֻתְּרָה גַּם לְבַעַל הַבַּיִת לִבְצֹעַ עָלֶיהָ מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה. וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לוֹ לִבְצֹעַ — הֻתַּר לוֹ לְכָל סְעוּדָה זוֹ, שֶׁאֵינוֹ כְּבוֹד שָׁמַיִם שֶׁיְּבָרֵךְ עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ יִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הֶחָשׁוּב וְחָבִיב אֶלָּא כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה, וּבַעַל הַבַּיִת זֶה שֶׁנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל כְּלָל מִמֶּנָּה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא הָיָה נִזְהָר מִמֶּנָּה הָיְתָה חֲשׁוּבָה וַחֲבִיבָה לוֹ, אֶלָּא שֶׁהָאִסּוּר מוֹנְעוֹ מִמֶּנָּה, לָכֵן אִם יִמְצָא עִלָּה שֶׁיּוּכַל שֶׁיֹּאכְלֶנָּה בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן כָּאן שֶׁיְּחַבֵּב בָּהּ הַמִּצְוָה — הִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, כִּי כָּל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין תְּלוּיָה בַּחֲבִיבוּת, שֶׁעַל חֲבִיבוּת הֲנָאָתוֹ הוּא מְבָרֵךְ וּמְשַׁבֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל אִם בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל נָכְרִים אֵינָהּ חֲשׁוּבָה עָלָיו מִפַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן לְהֵפֶךְ, אִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְּעוּדָה אֶלָּא פַּת שֶׁל נָכְרִי כִּי הִיא נְקִיָּה, וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִים פַּת שֶׁאֵינוֹ נְקִיָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם מֻנָּחִים לְפָנָיו — צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל שֶׁל נָכְרִים הַנְּקִיָּה, הוֹאִיל וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מִמֶּנָּה וְהִיא חֲבִיבָה עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ יֹאכְלוּ מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין זֶה כְּלוּם, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ:

פַּת נָכְרִי. Si l’on a apporté devant lui à manger du pain d’un non-Juif et du pain d’un Juif — il bénit sur celui du Juif, même s’il ne s’abstient pas du pain des non-Juifs. Et si le pain du non-Juif est fin et le pain du Juif grossier — il bénit sur celui qu’il veut, dès lors que tous deux sont entiers ou tous deux tranchés, de taille égale et d’une même espèce ; et cela lorsqu’il ne s’abstient pas du pain des non-Juifs, mais celui qui s’en abstient — il ne rompra en aucune manière dessus. Et il y a qui disent que même celui qui s’en abstient peut en rompre s’il est fin et cher à ses yeux, car l’interdit du pain des non-Juifs est un interdit léger, et on l’a permis en raison de l’affection de la mitzvah, pour qu’il bénisse sur ce qui lui est cher ; et il convient d’ôter le pain des non-Juifs de la table jusqu’après la bénédiction de « hamotzi ». Et si un hôte qui ne s’abstient pas du pain des non-Juifs est attablé avec lui et a apporté avec lui sur la table un pain fin de non-Juif — puisque l’hôte désire manger le beau pain des non-Juifs, et qu’il ne peut manger sans bénédiction, et qu’il incombe au maître de maison de l’en acquitter — il a été permis au maître de maison lui-même d’en rompre en raison de l’affection de la mitzvah. Et dès lors qu’il lui a été permis de rompre — cela lui est permis pour tout ce repas, car il n’est pas de l’honneur du Ciel qu’il bénisse dessus puis s’en écarte. Et bien qu’on ne doive bénir sur l’important et le cher que lorsqu’on veut en manger, et que ce maître de maison qui s’abstient du pain des non-Juifs ne veut nullement en manger — malgré tout, puisque, s’il ne s’en abstenait pas, il lui serait important et cher, et que seul l’interdit l’en empêche, dès lors qu’il trouve un motif de le manger de manière permise — comme ici où il rend chère par lui la mitzvah — les Sages le lui ont permis, car toutes les bénédictions de jouissance dépendent de l’affection : c’est sur l’affection de sa jouissance qu’il bénit et loue le Saint béni soit-Il. Mais si, en dehors de l’interdit du pain des non-Juifs, celui-ci ne lui est pas plus important que le pain du Juif — il doit bénir sur le pain du Juif. Et inversement : si le maître de maison ne s’abstient pas du pain des non-Juifs, et qu’il n’a l’intention de manger de tout le repas que le pain du non-Juif parce qu’il est fin, tandis que les gens de sa maison mangent un pain de Juif non fin — même si les deux pains sont posés devant lui, il doit rompre sur celui du non-Juif fin, puisqu’il n’a l’intention de manger que de lui et qu’il lui est cher. Et bien que les gens de sa maison mangent de celui du Juif — cela n’est rien, puisque c’est lui le botzea.

בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" אֵין לָהּ שִׁעוּר, שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא פֵּרוּר פָּחוֹת מִכַּזַּיִת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא". וְלֹא נָתְנוּ שִׁעוּר כַּזַּיִת אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, אֲבָל לֹא בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ בְּלֹא בְּרָכָה.

אֵין שִׁעוּר לַהַמּוֹצִיא. La bénédiction de « hamotzi » n’a pas de mesure : même s’il ne veut manger qu’une miette de moins d’un kezayit — il doit bénir « hamotzi ». On n’a fixé la mesure d’un kezayit que pour le birkat hamazon et les autres bénédictions finales, mais non pour une bénédiction initiale, car il est interdit de jouir de ce monde, fût-ce d’un rien, sans bénédiction.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּלֶחֶם גָּמוּר, שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתוֹ עָלָיו, אֲבָל מִינֵי לְחָמִים שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ לְפָנֵינוּ שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתָם עֲלֵיהֶם — אֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן רַק "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ סְעוּדָה לִפְעָמִים עַל שִׁעוּר כָּזֶה, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" כּוֹלֶלֶת גַּם הַלֶּחֶם שֶׁהוּא מָזוֹן, וְלֹא קָבְעוּ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" עַל הַלֶּחֶם אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁסּוֹעֵד הַלֵּב, וְכָל לֶחֶם שֶׁאֵין קוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה — בְּטֵלָה חֲשִׁיבוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִסְעֹד. וְכֵן ד׳ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לֹא קָבְעוּ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה הָיָה דַּי בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", וְדָרְשׁוּ מִפָּסוּק זֶה: לְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְדַי בִּבְרָכָה אַחַת לְכֻלָּם, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּלֶחֶם שֶׁרְגִילִים לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עָלָיו, אֲבָל מִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ הוּא אָכַל וְשָׂבַע מֵהֶם, שֶׁנִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה — דַּיּוֹ בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ שֶׁל תּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל שִׁעוּר שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו כְּשֶׁאוֹכְלִים מִין לֶחֶם זֶה בְּמִקְרֶה, אֲבָל אִם רֹב בְּנֵי אָדָם אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו — בְּטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו וְאָכַל עִמּוֹ בָּשָׂר וּדְבָרִים אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים בִּסְעוּדַת לֶחֶם גָּמוּר, עַד שֶׁשָּׂבַע, וְגַם אֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ עָלָיו אִם אוֹכְלִים עִמּוֹ שְׁאָר דְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁאָכַל הוּא — מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן אִם הוּא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ וְגַם אֲחֵרִים רְגִילִין לִשְׂבֹּעַ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁמְּלַפְּתִין אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה לִפְתָּן — מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ כְּשִׁעוּר סְעוּדָה הָאָמוּר בְּעֵרוּב, שֶׁהוּא כְּג׳ בֵּיצִים, שֶׁהִיא פְּחוּתָה שֶׁבִּסְעוּדַת עֲנִיִּים הַבְּרִיאִים וְשֵׁם סְעוּדָה עָלֶיהָ, אֲבָל אֵינָהּ סְעוּדַת רֹב בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים (כְּשֶׁאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ בְּלֹא לִפְתָּן וּדְבָרִים אֲחֵרִים), (אֶלָּא כְּשִׁעוּר עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לְב׳ סְעוּדוֹת). שֶׁאִם לֹא כֵּן, מַה הוֹעִילוּ כָּאן לְשַׁעֵר שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו עִם אֵיזֶה לִפְתָּן, הֲרֵי גַּם עַל יְדֵי לִפְתָּן אֵין שֵׁם סְעוּדָה עָלֶיהָ בְּפָחוֹת מִכְּג׳ בֵּיצִים פַּת. שֶׁאִם לֹא כֵּן, לָמָּה הִצְרִיכוּ בִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת שֶׁל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין כִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת פַּת, אִם פָּחוֹת מִכֵּן רָאוּי לְב׳ סְעוּדוֹת עַל יְדֵי לִפְתָּן, יְהֵא דַּי בָּזֶה לְעֵרוּבֵי תְּחוּמִין, מִקַּל וָחֹמֶר מִלִּפְתָּן שֶׁל פַּת מִב׳ סְעוּדוֹת שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַפַּת הַנֶּאֱכֶלֶת בְּב׳ סְעוּדוֹת הַלָּלוּ. וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מְעַט וּבֵרַךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְאָכַל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים [סְעוּדָה] עָלָיו — יְבָרֵךְ אַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא" לְפָנָיו, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה כְּדֵי קְבִיעוּת סְעוּדָה בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְפָנָיו אַחַר שֶׁנִּמְלַךְ. אֲבָל אִם נִמְלַךְ לֶאֱכֹל עוֹד כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מִלְּבַד מַה שֶּׁאָכַל כְּבָר — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו וּלְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" תְּחִלָּה. וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ עַל מַה שֶּׁכְּבָר אָכַל, לְפִי שֶׁמִּצְטָרֵף עִם מַה שֶּׁיֹּאכַל לְהִפָּטֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִין לֶחֶם אֶחָד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאוֹכֵל דָּבָר שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה מֵעֵין ג׳ לִפְנֵי סְעוּדַת לֶחֶם גָּמוּר, שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְהִפָּטֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ח:

קְבִיעוּת סְעוּדָה. En quoi cela s’applique-t-il ? Au pain achevé (lechem gamour), sur lequel les gens ont coutume de fixer leur repas ; mais les sortes de pains qui seront exposées ci-après, sur lesquels la plupart des gens n’ont pas coutume de fixer leur repas — on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon, mais seulement « borei minei mezonot » et une berakha me’ein chalosh, à moins qu’il n’en mange une mesure sur laquelle d’autres ont l’habitude de fixer parfois un repas ; car la bénédiction « borei minei mezonot » englobe aussi le pain qui est nourriture, et l’on n’a fixé « hamotzi » sur le pain qu’à cause de son importance, parce qu’il soutient le cœur, et tout pain sur lequel on ne fixe pas un repas — son importance est annulée, sauf s’il y en a de quoi rassasier. De même, les quatre bénédictions du birkat hamazon n’ont été instituées sur lui qu’à cause de son importance, car de la Torah il aurait suffi d’une seule berakha me’ein chalosh, puisqu’il n’a été dit dans la Torah qu’une seule fois : « Tu mangeras, tu te rassasieras et tu béniras Hachem ton Dieu pour le bon pays qu’Il t’a donné », et l’on a déduit de ce verset : bénir pour la nourriture, pour la terre, et pour le Sanctuaire, et une seule bénédiction pour tous aurait suffi, sauf que les Sages ont institué de bénir pour chacun à part. Et ils ne l’ont institué que pour un pain sur lequel on a l’habitude de fixer un repas ; mais les sortes de pains sur lesquelles on n’a pas l’habitude de fixer, même s’il en a mangé et s’en est rassasié, de sorte qu’il est tenu de bénir après eux de la Torah — il lui suffit d’une seule berakha me’ein chalosh de la Torah ; à moins qu’il n’ait mangé une mesure sur laquelle les gens fixent un repas quand ils mangent cette sorte de pain à l’occasion. Mais si la plupart des gens n’y fixent pas de repas, même si lui y fixe le sien — son avis est annulé devant celui de la plupart des gens. Toutefois, s’il a fixé son repas dessus et a mangé avec lui de la viande et d’autres mets, comme on fait au repas de pain achevé, jusqu’à se rassasier, et que d’autres aussi ont l’habitude d’y fixer un repas s’ils mangent avec lui d’autres mets comme lui — il bénit « hamotzi » et birkat hamazon. De même, s’il s’en rassasie à lui seul et que d’autres aussi ont l’habitude de s’en rassasier lorsqu’on l’accompagne de quelque assaisonnement — il bénit « hamotzi » et birkat hamazon. Et de là tu apprends que la mesure de la fixation d’un repas dont on parle ici n’est pas la mesure du repas dont on parle pour le érouv, qui est d’environ trois œufs, laquelle est le plus petit des repas des pauvres bien-portants et porte le nom de repas, mais n’est pas le repas de la plupart des gens bien-portants (quand ils en mangent seul, sans assaisonnement ni autres mets), (mais est plutôt la mesure d’un ‘omer par tête pour deux repas). Car s’il n’en était pas ainsi, à quoi bon avoir évalué ici une mesure sur laquelle d’autres fixent un repas avec quelque assaisonnement, puisque même avec assaisonnement il n’y a pas nom de repas sur moins de trois œufs de pain ? Car sinon, pourquoi a-t-on exigé pour les deux repas des érouvei te’houmin l’équivalent de deux repas de pain, alors que, si moins que cela suffisait pour deux repas au moyen d’un assaisonnement, cela devrait suffire pour les érouvei te’houmin, a fortiori de l’assaisonnement du pain de deux repas avec lequel on fait le érouv — à plus forte raison le pain mangé en ces deux repas. Et si, au départ, il avait l’intention de manger peu et a béni « borei minei mezonot », puis s’est ravisé et a mangé une mesure sur laquelle la plupart des gens fixent un repas — il bénira après cela birkat hamazon, bien qu’il n’ait pas béni « hamotzi » auparavant, dans le cas où il n’y avait pas de quoi fixer un repas dans ce qui restait devant lui après qu’il se soit ravisé. Mais s’il s’est ravisé pour manger encore une mesure de fixation de repas en plus de ce qu’il a déjà mangé — il doit se laver les mains et bénir « hamotzi » d’abord ; et il n’est pas nécessaire de bénir d’abord une berakha me’ein chalosh sur ce qu’il a déjà mangé, car cela se joint à ce qu’il mangera pour être acquitté par le birkat hamazon, puisque tous deux sont d’une même sorte de pain ; ce qui n’est pas le cas de celui qui mange, avant un repas de pain achevé, une chose qui requiert une berakha me’ein chalosh, lesquelles ne se joignent pas l’une à l’autre pour être acquittées par le birkat hamazon, mais où il faut bénir d’abord une berakha me’ein chalosh, comme il sera expliqué au siman ר״ח.

וְאֵלּוּ הֵם מִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתָם עֲלֵיהֶם: פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, וְלַחְמָנִיּוֹת, וּטְרוֹקָנִין, וּטְרִיתָא. פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין — יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהִיא פַּת עֲשׂוּיָה כְּמִין כִּיס, שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹתָהּ קֹדֶם אֲפִיָּתָהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּצוק״ר אוֹ שְׁקֵדִים אוֹ אֱגוֹזִים אוֹ שְׁאָר כָּל מִינֵי פֵּרוֹת אוֹ תַּבְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִסָּה עַצְמָהּ נִלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד, וְנֶאֱפֵת בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלֹא שׁוּם מַשְׁקֶה (כְּגוֹן עפי״ל פלאדי״ן אוֹ פאווי״דלא פלאדי״ן). וּבִכְלַל זֶה מַה שֶּׁעוֹשִׂים בְּפוּרִים עִסָּה רְחָבָה וּכְפוּלָה וּמְמַלְּאִים אוֹתָהּ בְּשֻׁמְשְׁמִין. וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּלּוּי הוּא רַב מְאֹד, וְעִקַּר הַכַּוָּנָה בְּפַת זוֹ לַאֲכִילַת הַמִּלּוּי, מִכָּל מָקוֹם, מִין דָּגָן הוּא חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הַמִּלּוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא רַב מִמֶּנּוּ, וּלְכָךְ מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וְגַם הַמִּלּוּי נִפְטָר בִּבְרָכָה זוֹ, שֶׁהוּא טָפֵל לְמִין דָּגָן. וְהוּא שֶׁמִּתְכַּוְּנִין גַּם כֵּן לַאֲכִילַת מִין הַדָּגָן שֶׁהִיא הָעִסָּה שֶׁבָּהּ הַמִּלּוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹ עִקַּר הַכַּוָּנָה, אֲבָל אִם אֵין מִתְכַּוְּנִין כְּלָל לֶאֱכֹל הָעִסָּה, כְּגוֹן אוֹתָם רְקִיקִין דַּקִּין שֶׁנּוֹתְנִים מִרְקַחַת עֲלֵיהֶם, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים כְּלָל לֶאֱכֹל הָעִסָּה, רַק שֶׁבָּאִים לְדַבֵּק הַמִּרְקַחַת עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ הַיָּדַיִם מֵהַדְּבַשׁ — הֲרֵי הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי הַמִּרְקַחַת וּבִרְכַּת הַמִּרְקַחַת פּוֹטַרְתָּן. וַאֲפִלּוּ אִם אָכַל תְּחִלָּה הַמִּרְקַחַת וְנִשְׁאֲרוּ הָרְקִיקִים לְבַדָּם. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִים הַמִּרְקַחַת עַל הַדֻּבְשָׁנִין (שֶׁקּוֹרִין לעקו״ך פלאדי״ן) שֶׁטּוֹבִים לְמַאֲכָל, אִם כֵּן כַּוָּנָתוֹ גַּם כֵּן עַל אֲכִילַת הַדֻּבְשָׁנִין, וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וּפוֹטֵר אֶת הַמִּרְקַחַת שֶׁהִיא טְפֵלָה לְמִין דָּגָן:

פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין. Et voici les sortes de pains sur lesquelles les gens n’ont pas coutume de fixer leur repas : le pat haba’ah bekisanin, les petits pains (la’hmaniyot), les trokanin et la trita. Le pat haba’ah bekisanin — certains expliquent qu’il s’agit d’un pain fait en forme de poche (kis), que l’on remplit avant sa cuisson de miel, de sucre, d’amandes, de noix, de toutes sortes de fruits ou d’épices, bien que la pâte elle-même soit pétrie à l’eau seule, et qu’il soit cuit au four ou à la poêle sans aucun liquide (comme les « apfel fladen » ou les « pavidla fladen »). Est aussi de ce genre ce que l’on fait à Pourim : une pâte large et pliée que l’on remplit de graines de sésame. Et même si le remplissage est très abondant et que l’intention principale, dans ce pain, est de manger le remplissage — malgré tout, l’espèce céréalière est importante et n’est pas annulée par le remplissage, fût-il plus abondant qu’elle ; c’est pourquoi on bénit dessus « borei minei mezonot », et le remplissage aussi est acquitté par cette bénédiction, car il est accessoire à l’espèce céréalière. Et cela lorsqu’on a aussi l’intention de manger l’espèce céréalière qui est la pâte contenant le remplissage, même si ce n’est pas là l’intention principale ; mais si l’on n’a nullement l’intention de manger la pâte — comme ces fines galettes sur lesquelles on met de la confiture, où il est notoire qu’on n’a nullement l’intention de manger la pâte, mais qu’on ne vient que coller la confiture dessus afin que les mains ne se salissent pas du miel — elles sont accessoires à la confiture, et la bénédiction de la confiture les acquitte, même s’il a mangé d’abord la confiture et que les galettes sont restées seules. Mais dans ces pays où l’on pose la confiture sur des pains d’épices (que l’on appelle « lekakh fladen »), qui sont bons à manger — alors son intention porte aussi sur la consommation du pain d’épices, et il bénit dessus « borei minei mezonot », ce qui acquitte la confiture, laquelle est accessoire à l’espèce céréalière.

וְכָל עִסָּה שֶׁהַמִּלּוּי טָפֵל אֵלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלָהּ לְבַדָּהּ אַחַר שֶׁנָּטַל הַמִּלּוּי מִמֶּנָּה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וְלֹא "הַמּוֹצִיא", הוֹאִיל וּבִשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ הָיְתָה בָּאָה בְּכִיסָנִין. אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא הַמִּלּוּי שֶׁנָּטַל מִמֶּנָּה לְבַדּוֹ — מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ: "שֶׁהַכֹּל", אוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", אוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ". וְכָל זֶה כְּשֶׁהַמִּלּוּי הוּא מִפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, לֹא לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, וְלֹא לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, אֶלָּא אוֹכְלִים אוֹתָם לְקִנּוּחַ סְעוּדָה וּלְתַעֲנוּג, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז, וְלָכֵן אֵין דַּרְכָּם שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה גַּם כֵּן עַל הַפַּת הַמְמֻלֵּאת מֵהֶם. אֲבָל אִם הַמִּלּוּי הוּא מִדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים וּגְבִינָה וּבֵיצִים וִירָקוֹת (אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְלַפְּתִין בָּהֶם הַפַּת, כְּגוֹן כְּרוּב וּתְרָדִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁהֵם מֵעִקַּר הַסְּעוּדָה) כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — אֵין מִלּוּי זֶה מוֹצִיא אֶת הַפַּת הַמְמֻלֵּאת בּוֹ מִתּוֹרַת לֶחֶם גָּמוּר שֶׁהַכֹּל קוֹבְעִים עָלָיו, לְפִי שֶׁגַּם עַל זוֹ אֵין רֹב בְּנֵי אָדָם נִמְנָעִים מִלִּקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי הַמִּלּוּי שֶׁבָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמִּלּוּי רָאוּי גַּם כֵּן לִקְבֹּעַ עָלָיו סְעוּדָה לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת (אוֹ לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין מִלּוּי פֵּרוֹת לְמִלּוּי בָּשָׂר וּגְבִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וּלְעוֹלָם מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וִירֵא שָׁמַיִם לֹא יֹאכַל מֵהֶם פָּחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הַמִּלּוּי טָפֵל. Et toute pâte à laquelle le remplissage est accessoire, même s’il la mange seule après en avoir retiré le remplissage — il ne bénit dessus que « borei minei mezonot » et non « hamotzi », puisqu’au moment de sa cuisson elle venait bekisanin. Mais s’il ne mange que le remplissage qu’il en a retiré, seul — il bénit dessus la bénédiction qui lui convient : « chehakol », ou « borei peri ha’adama », ou « borei peri ha’ets ». Et tout cela lorsque le remplissage est de fruits et semblables, de choses sur lesquelles on n’a pas coutume de fixer un repas, ni d’en accompagner le pain, ni pour la nourriture et la satiété, mais qu’on les mange en fin de repas et pour l’agrément, comme il sera expliqué au siman קע״ז ; c’est pourquoi la plupart des gens n’ont pas coutume de fixer un repas non plus sur le pain qui en est rempli. Mais si le remplissage est de choses sur lesquelles les gens ont coutume de fixer un repas pour en accompagner le pain, comme viande, poissons, fromage, œufs et légumes (ou sur lesquelles on a coutume de fixer un repas pour la nourriture et la satiété, même si l’on n’en accompagne pas le pain, comme chou, bettes et tout semblable, parmi les mets de marmite qui font partie de l’essentiel du repas), comme il sera expliqué là-bas — ce remplissage ne fait pas sortir le pain qui en est rempli du statut de pain achevé sur lequel tous fixent un repas, car la plupart des gens ne s’abstiennent pas non plus de fixer un repas dessus à cause du remplissage qu’il contient, puisque le remplissage aussi mérite qu’on y fixe un repas pour en accompagner le pain (ou pour la nourriture et la satiété). Et il y a qui disent qu’il n’y a pas de distinction entre un remplissage de fruits et un remplissage de viande, fromage et semblables, et que l’on bénit toujours « borei minei mezonot », à moins qu’on n’en mange une mesure sur laquelle la plupart des gens fixent un repas. Et l’essentiel est selon le premier avis. Et le craignant-Ciel n’en mangera pas moins qu’une mesure de fixation de repas, sinon au cours du repas, pour la nourriture et la satiété, comme il sera expliqué.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין הִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּדְבַשׁ אוֹ בְּחָלָב וְחֶמְאָה אוֹ בְּשֻׁמָּן אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי בֵּיצִים אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת וְיַיִן אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִמַּיִם. וַאֲפִלּוּ עֵרַב בָּהּ מְעַט מַיִם, אִם הָרֹב הוּא מִשְּׁאָר מַשְׁקִין — מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין אֵין מוֹצִיאִין הָעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בָּהֶם מִתּוֹרַת לֶחֶם לְעִנְיַן חַלָּה, מִכָּל מָקוֹם, אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה אֶלָּא עַל פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם, לְפִיכָךְ אֵין בָּהּ חֲשִׁיבוּת לֶחֶם גָּמוּר לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו. וְכֵן אִם עֵרַב בָּהּ תַּבְלִין הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד. וַאֲפִלּוּ אִם עֵרַב בָּהּ תַּבְלִין וּדְבַשׁ יוֹתֵר מִקֶּמַח, שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְהַקֶּמַח הוּא לְדַבְּקָם וּלְהַקְפּוֹתָם — אֵין הַקֶּמַח טָפֵל אֶצְלָם לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לְפִי שֶׁמִּלְּבַד מַה שֶּׁהַקֶּמַח מְדַבֵּק וּמַקְפֶּה הַתַּעֲרֹבֶת, הוּא מַכְשִׁירוֹ וּמְתַקְּנוֹ גַּם כֵּן לַאֲכִילָה, וּמִן הַסְּתָם נִתָּן הַקֶּמַח בְּתַעֲרֹבֶת זֶה עַל דַּעַת שְׁנֵיהֶם, לְדַבֵּק וּלְהַכְשִׁיר, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מִין דָּגָן הוּא חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל בַּתַּעֲרֹבֶת, כָּל שֶׁבָּא גַּם כֵּן לְהַכְשִׁירוֹ לַאֲכִילָה, וְלָכֵן מְבָרְכִין עַל תַּעֲרֹבֶת זוֹ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת". וְאִם אָכַל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל תַּעֲרֹבֶת זֶה (כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל תַּעֲרֹבֶת קֶמַח תְּבוּאָה בְּקֶמַח קִטְנִיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֵהֶם פַּת, אִם יֵשׁ בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס קֶמַח תְּבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן). אֲבָל עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם וְעֵרַב בָּהּ מְעַט דְּבַשׁ וְתַבְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַדְּבַשׁ וְתַבְלִין נִרְגָּשׁ בָּעִסָּה — אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", אֶלָּא "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁהָרֹב מַיִם. וְכֵן בִּמְעַט חָלָב וְחֶמְאָה וְשֶׁמֶן וְשֻׁמָּן וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. וְעַל כֵּן יָפֶה עוֹשִׂים שֶׁאוֹפִין עוּגוֹת (שֶׁקּוֹרִין שמאל״ץ קוכ״ן) לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, כִּי אֵין שָׁם רַק מְעַט שֻׁמָּן:

נִלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין. Et il y a qui expliquent que le pat haba’ah bekisanin est un pain pétri dans du miel, du lait, du beurre, de la graisse, de l’huile, du jus d’œufs, du jus de fruits, du vin ou d’autres liquides, hormis l’eau ; et même s’il y a mêlé un peu d’eau, si la majeure partie est d’autres liquides — on bénit dessus « borei minei mezonot » et une berakha me’ein chalosh. Et bien que tous les liquides ne fassent pas sortir la pâte pétrie en eux du statut de pain quant à la ‘halla, néanmoins les gens n’ont pas coutume de fixer un repas sinon sur un pain pétri à l’eau ; c’est pourquoi il n’y a pas en lui l’importance d’un pain achevé pour bénir « hamotzi » et birkat hamazon, à moins qu’on n’en mange une mesure sur laquelle la plupart des gens fixent un repas. De même s’il y a mêlé beaucoup plus d’épices que d’eau, même si elle a été pétrie à l’eau seule ; et même s’il y a mêlé des épices et du miel plus que de farine, au point que le miel et les épices sont presque l’essentiel et que la farine ne sert qu’à les lier et à les épaissir — la farine ne leur est pas accessoire pour qu’on bénisse dessus la bénédiction qui leur convient, car outre que la farine lie et épaissit le mélange, elle le rend aussi apte et propre à la consommation, et de manière courante on met la farine dans ce mélange dans les deux buts, lier et rendre propre ; et puisque c’est une espèce céréalière, elle est importante et n’est pas annulée dans le mélange, dès lors qu’elle vient aussi le rendre propre à la consommation ; c’est pourquoi on bénit sur ce mélange « borei minei mezonot ». Et s’il en a mangé une mesure de fixation de repas — il bénit le birkat hamazon sur ce mélange (comme on bénit le birkat hamazon sur un mélange de farine de céréales et de farine de légumineuses dont on a fait un pain, s’il y a dans le mélange un kezayit de farine de céréales dans la durée d’une consommation de pras, comme il sera expliqué plus loin). Mais une pâte pétrie à l’eau dans laquelle on a mêlé un peu de miel et d’épices, bien que le goût du miel et des épices soit perceptible dans la pâte — on ne bénit pas dessus « borei minei mezonot », mais « hamotzi » et birkat hamazon, puisque la majeure partie est de l’eau. De même avec un peu de lait, de beurre, d’huile, de graisse, d’autres liquides et de jus de fruits. C’est pourquoi on fait bien de cuire des gâteaux (que l’on appelle « schmaltz kuchen ») pour le lechem michné, car il n’y a là qu’un peu de graisse.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁפַּת הַבָּא בְּכִיסָנִין הִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה אֲפִלּוּ בְּמַיִם, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת וְאֵינָהּ מְמֻלֵּאת, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת, וְכוֹסְסִין אוֹתָהּ לְתֵאָבוֹן וְלֹא כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ (שֶׁקּוֹרִין קיכלי״ך). וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים כְּדִבְרֵי כֻּלָּם, וּבִפְרָט בִּסְפֵק בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן ד׳ בְּרָכוֹת עַל מַה שֶּׁלִּסְבָרָא אַחַת דַּי בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, כִּי אֵין כָּאן סָפֵק שֶׁל תּוֹרָה אַף אִם אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי מִן הַתּוֹרָה דַּי לְעוֹלָם בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳. וְכֵיוָן שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ — אֵין לוֹ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּרְכוֹתָיו סוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְעוֹד, שֶׁבִּרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" כּוֹלֶלֶת גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ הוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר מָזוֹן וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁאֵין בָּרוּר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשִׁיבוּת לֶחֶם גָּמוּר — אֵין לְהוֹצִיאוֹ מֵחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא בִּכְלַל מָזוֹן בְּוַדַּאי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" עַל לֶחֶם גָּמוּר — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה לְעִלּוּי וַחֲשִׁיבוּת נִשְׁתַּנֵּית בִּרְכָתוֹ, מִכָּל מָקוֹם, בִּסְפֵק לֶחֶם גָּמוּר — יָצָא, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל.וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵקֵלוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיהֶם לָצֵאת בִּסְפֵק בְּרָכָה — אֵין זוֹ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְאֵינָהּ לְבַטָּלָה בְּוַדַּאי, כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְרַשַּׁאי לֶאֱכֹל עַל יָדָהּ, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וְלֹא לַשֶּׁקֶר, שֶׁהֲרֵי מְבָרֵךְ ה׳ בֶּאֱמֶת, שֶׁבָּרָא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם זֶה מָזוֹן הוּא. אֶלָּא שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּבְרָכָה זוֹ — הֲרֵי זוֹ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְנוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, אֲבָל לֹא לַשֶּׁקֶר, אֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָזוֹן כְּלָל. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ הָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ — לֹא יֹאכַל פָּחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה (אֶלָּא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין אוֹ מֵי פֵּרוֹת וְהִיא מְמֻלֵּאת בְּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם) כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת. Et il y a qui expliquent que le pat haba bekisanin est un pain pétri même à l’eau, et même non assaisonné et non fourré, sauf qu’on en fait des gâteaux secs que l’on grignote pour le plaisir et non pour rassasier (que l’on appelle « keakhlekh »). Et quant à la halakha, il y a lieu d’alléger, dans les paroles des Sofrim, selon tous les avis, et particulièrement en cas de doute sur les bénédictions, de ne pas réciter les quatre bénédictions du birkat hamazon sur ce dont, selon l’un des avis, une seule berakha me’ein chalosh suffit ; car il n’y a pas là de doute d’ordre toranique, même s’il a mangé de quoi se rassasier, ce qui l’oblige au birkat hamazon de la Torah, puisque de la Torah une seule berakha me’ein chalosh suffit toujours. Et dès lors qu’il bénit une berakha me’ein chalosh — il ne doit pas bénir « hamotzi », afin que ses bénédictions ne se contredisent pas l’une l’autre. De plus, la bénédiction « borei minei mezonot » englobe aussi le pain achevé, sauf qu’en raison de son importance on l’a extrait de la catégorie des autres aliments et on lui a fixé une bénédiction propre ; et tout ce dont il ne nous est pas clair qu’il possède l’importance d’un pain achevé — on ne le fait pas sortir de sa présomption, à savoir qu’il est assurément inclus dans « mazon ». Et bien que celui qui bénit « borei minei mezonot » sur un pain achevé ne se soit pas acquitté, puisque, en s’élevant en importance, sa bénédiction a changé — néanmoins, en cas de doute de pain achevé — il s’est acquitté, car les doutes sur les bénédictions d’ordre rabbinique s’allègent. Et même a priori il n’y a pas là de crainte de bénédiction en vain, car dès lors que les Sages ont allégé dans leurs paroles pour s’acquitter en cas de doute — ce n’est pas une bénédiction superflue, et elle n’est assurément pas en vain, puisqu’il s’en acquitte et qu’il lui est permis de manger par elle ; il ne prononce pas le Nom du Ciel en vain ni mensongèrement, car il bénit Hachem en vérité, qui a créé des sortes de mezonot, et de plus cela aussi est nourriture. Simplement, lorsqu’il ne s’acquitte pas par cette bénédiction — c’est une bénédiction superflue, et il porte le Nom du Ciel en vain, mais non mensongèrement, même s’il a béni sur une chose qui n’est nullement nourriture. Et tout homme d’âme qui veut être rigoureux sur lui-même — ne mangera pas moins qu’une mesure de fixation de repas (d’un pain pétri dans des liquides ou du jus de fruits et fourré de fruits et semblables) sinon au cours du repas, pour la nourriture et la satiété, comme il sera expliqué.

לַחְמָנִיּוֹת הֵן רְקִיקִין דַּקִּים (שֶׁקּוֹרִין ניבל״ש), וּבִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ (בלינע״ש), הַנַּעֲשִׂים מִתַּעֲרֹבֶת קֶמַח וּמַיִם בִּקְדֵרָה בְּלִילָה רַכָּה מְאֹד, וְשׁוֹפְכִים עַל עֲלֵי יְרָקוֹת רְחָבִים וְנֶאֱפֵית בְּתַנּוּר עִם הֶעָלִים, אוֹ שׁוֹפְכִים עַל מַחֲבַת שֶׁאֵין בָּהּ מַשְׁקֶה שֶׁדִּינָהּ כְּתַנּוּר, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחָהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁפַךְ בָּהּ, בֵּין שֶׁשָּׁפַךְ בָּהּ וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחָהּ. וּמְעַט מַשְׁקֶה שֶׁמּוֹשְׁחִין הַמַּחֲבַת שֶׁלֹּא תִּשָּׂרֵף הָעִסָּה — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ אוֹכֵל מֵהֶם שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם מֵעוֹלָם, לֹא בִּשְׁעַת לִישָׁתָם כֵּיוָן שֶׁבְּלִילָתָם רַכָּה, וְלֹא בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָם כֵּיוָן שֶׁנִּטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה, וְאֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי וְלֹא מְטֻגָּן. וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁאֵין בְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד, כָּל שֶׁאֵין בְּלִילָתָן עָבָה — אֵין עֲלֵיהֶן תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה, וְלֹא בִּשְׁעַת אֲפִיָּה אִם נִטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה. אֲבָל אִם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלִי מַשְׁקֶה — לֶחֶם גָּמוּר הוּא, וּמְבָרְכִין עָלָיו "הַמּוֹצִיא" אֲפִלּוּ לֹא אָכַל שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד — דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם סְעוּדָה לִפְעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּלִילָתָם עָבָה לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּשֶׁאוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה אֶלָּא כְּשֶׁאֵינָן רְקִיקִין דַּקִּין מְאֹד אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ הַרְבֵּה עַל הֶעָלִים אוֹ עַל הַמַּחֲבַת עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עָבִים קְצָת עַל יְדֵי הָאֲפִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עָבִים לְגַמְרֵי, אֲבָל אִם גַּם אַחַר הָאֲפִיָּה הֵם רְקִיקִים דַּקִּים מְאֹד, כְּגוֹן אוֹתָם שֶׁאוֹפִים בִּדְפוּס בֵּין ב׳ בַּרְזִלִּים — אֵין קְבִיעוּת סְעוּדָה מוֹעֶלֶת בָּהֶם לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, לְפִי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל גַּם בִּשְׁעַת הָאֲפִיָּה, כֵּיוָן שֶׁהֵם רְקִיקִים דַּקִּים מְאֹד. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵהֶם כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע. וְכֵן בִּטְרִיתָא, דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִים קֶמַח וּמַיִם וּמְעָרְבִין וְשׁוֹפְכִין עַל הַכִּירָה וְהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱפָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳. (אֲבָל טְרוֹקָנִין דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים גֻּמָּא בַּכִּירָה וְנוֹתְנִים בָּהּ קֶמַח וּמַיִם מְעֹרָבִים בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה מְאֹד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי הָאֲפִיָּה נַעֲשִׂים עָבִים — מוֹעֶלֶת בָּהֶם קְבִיעוּת סְעוּדָה לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּעַל לֶחֶם גָּמוּר. אֲבָל בְּפָחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", הוֹאִיל וּבְלִילָתוֹ רַכָּה מְאֹד, וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם סְעוּדָה):

לַחְמָנִיּוֹת וּטְרִיתָא. Les la’hmaniyot sont de fines galettes (que l’on appelle « niblesh », et dans certains de ces pays « blintzes »), faites d’un mélange de farine et d’eau, en une pâte très liquide dans une marmite, que l’on verse sur de larges feuilles de légumes et que l’on cuit au four avec les feuilles, ou que l’on verse sur une poêle sans liquide, dont le statut est celui d’un four, qu’on l’ait d’abord chauffée puis qu’on y ait versé, ou qu’on y ait versé puis qu’on l’ait chauffée. Le peu de liquide dont on graisse la poêle pour que la pâte ne brûle pas ne s’appelle pas un liquide. Mais s’il y a du liquide, même s’il en mange une mesure de fixation de repas — il bénit « borei minei mezonot » et me’ein chalosh, car elles n’ont jamais eu statut de pain, ni au moment de leur pétrissage puisque leur pâte était liquide, ni au moment de leur cuisson puisqu’elles ont été frites dans du liquide, et il n’y a de pain que le cuit et non le frit. Et même celles dont la pâte n’est pas très liquide, dès lors qu’elle n’est pas épaisse — elles n’ont pas statut de pain au moment du pétrissage, ni au moment de la cuisson si elles ont été frites dans du liquide. Mais si elles ont été cuites au four ou à la poêle sans liquide — c’est du pain achevé, et on bénit dessus « hamotzi » même s’il n’en a pas mangé une mesure de fixation de repas, car, puisque leur pâte n’est pas très liquide, les gens ont coutume d’y fixer parfois un repas, même si leur pâte n’est pas tout à fait épaisse. Et il y a qui disent que celles dont la pâte est très liquide, on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon lorsqu’on en mange une mesure de fixation de repas, sauf lorsqu’elles ne sont pas de très fines galettes après la cuisson, par exemple si l’on en a versé beaucoup sur les feuilles ou sur la poêle jusqu’à ce qu’elles deviennent un peu épaisses par la cuisson, même si elles ne sont pas tout à fait épaisses ; mais si, même après la cuisson, ce sont de très fines galettes, comme celles que l’on cuit dans un moule entre deux fers — la fixation d’un repas n’y est d’aucun effet pour bénir « hamotzi » et birkat hamazon, car elles n’ont nullement statut de pain, même au moment de la cuisson, puisque ce sont de très fines galettes. Et il y a lieu de tenir compte de leur avis, de ne pas en manger une mesure de fixation de repas sinon au cours du repas, pour la nourriture et la satiété. De même pour la trita, à savoir que l’on prend de la farine et de l’eau, qu’on les mêle, qu’on les verse sur le foyer où elle s’étale et cuit — il y a qui disent qu’elle n’a nullement statut de pain, et même s’il en mange une mesure de fixation de repas — il bénit « borei minei mezonot » et me’ein chalosh. (Mais les trokanin, à savoir que l’on fait un creux dans le foyer et qu’on y met de la farine et de l’eau mêlées, bien que leur pâte soit très liquide, néanmoins, puisque par la cuisson elles deviennent épaisses — la fixation d’un repas y est effective pour bénir « hamotzi » et birkat hamazon comme sur un pain achevé ; mais pour moins qu’une mesure de fixation de repas il bénit « borei minei mezonot », puisque leur pâte est très liquide et que la plupart des gens n’ont pas coutume d’y fixer un repas.)

וְכָל מִינֵי לְחָמִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, אִם בָּא לְאָכְלָם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְקִנּוּחַ סְעוּדָה וּלְתַעֲנוּג, לְהָקֵל מִכֹּבֶד הַמַּאֲכָל, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין שֶׁכּוֹסְסִין עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת בְּסוֹף הַסְּעוּדָה אוֹ מִינֵי מְתִיקָה — אֵינָם נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל פֵּרוֹת שֶׁאוֹכְלִין בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז. אֶלָּא שֶׁהַפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, לְפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֶּחֶם גָּמוּר הוּא מַה שֶּׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, לְפִיכָךְ אֵין לְבָרֵךְ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁלְּדִבְרֵי הַכֹּל נִקְרָא פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין. אֲבָל אִם בָּא לְאָכְלָם לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע — הֲרֵי הֵם בָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה וְנִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת, כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִים כָּל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שֶׁבָּאִים לְמָזוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְלַפְּתִין בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם. וַאֲפִלּוּ מִינֵי עִסָּה הַמְמֻלָּאִים בְּפֵרוֹת — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהֶם כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל שְׁאָר הַפֵּרוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, לְפִי שֶׁהַפֵּרוֹת הַלָּלוּ הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי הָעִסָּה שֶׁהִיא מִינֵי דָּגָן, וְנִפְטָרִים עִמָּהּ בְּבִרְכַּת הַפַּת, הוֹאִיל וְהִיא בָּאָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁהֵם נִפְטָרִים עִמָּהּ בְּבִרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּשֶׁהִיא בָּאָה לְקִנּוּחַ וְתַעֲנוּג. וְאֵין לְהַחֲמִיר וְלִקַּח קְצָת פֵּרוֹת מִן הָעִסָּה וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כִּי הִיא בְּרָכָה לְבַטָּלָה אִם אוֹכֵל גַּם הָעִסָּה. וַאֲפִלּוּ מִינֵי עִסָּה שֶׁבְּלִילָתָם רַכָּה מְאֹד וְנִטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה, שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכְלִים מֵהֶם שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, אַף עַל פִּי כֵן נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת כְּשֶׁבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִים כָּל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁבָּאִים לְתַבְשִׁיל וּלְמָזוֹן:

קִנּוּחַ אוֹ מָזוֹן. Et toutes ces sortes de pains sur lesquelles la plupart des gens n’ont pas coutume de fixer un repas — s’il vient à les manger au cours du repas comme dessert et pour l’agrément, afin d’alléger la lourdeur du mets, comme on a l’habitude de grignoter des gâteaux secs en fin de repas, ou des sucreries — ils ne sont pas acquittés par la bénédiction du pain, et il faut bénir dessus d’abord « borei minei mezonot », de même qu’il faut bénir sur les fruits que l’on mange en dessert, comme il sera expliqué au siman קע״ז. Sauf que le pat haba’ah bekisanin, parce qu’on en a débattu, et qu’il y a qui disent que c’est du pain achevé ce que d’autres appellent pat haba’ah bekisanin — c’est pourquoi il ne faut bénir au cours du repas que sur ce qui, de l’avis de tous, s’appelle pat haba’ah bekisanin. Mais s’il vient à les manger pour la nourriture et la satiété — ils viennent alors à cause du repas et sont acquittés par la bénédiction du pain, de même que sont acquittés tous les mets de marmite pris au cours du repas pour la nourriture, même si l’on n’en accompagne pas le pain, comme il sera expliqué là-bas. Et même les sortes de pâte fourrées de fruits — il n’est pas nécessaire de bénir même sur les fruits qu’elles contiennent, comme on bénit sur les autres fruits pris au cours du repas, car ces fruits sont accessoires à la pâte qui est une espèce céréalière, et ils sont acquittés avec elle par la bénédiction du pain, puisqu’elle vient au cours du repas pour la nourriture et la satiété, de même qu’ils sont acquittés avec elle par la bénédiction « borei minei mezonot » lorsqu’on bénit dessus hors du repas, ou au cours du repas lorsqu’elle vient en dessert et pour l’agrément. Et il ne faut pas être rigoureux et prélever un peu des fruits de la pâte pour bénir dessus, car c’est une bénédiction en vain s’il mange aussi la pâte. Et même les sortes de pâte dont la pâte est très liquide et qui ont été frites dans du liquide, qui n’ont nullement statut de pain même lorsqu’on en mange une mesure de fixation de repas — néanmoins elles sont acquittées par la bénédiction du pain lorsqu’elles viennent au cours du repas pour la nourriture et la satiété, de même que sont acquittés tous les mets de marmite qui viennent comme mets et comme nourriture.

אֲבָל כָּל דָּבָר שֶׁבְּלִילָתָהּ עָבָה לְגַמְרֵי, שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ רִכְּכוֹ בְּמַיִם וַעֲשָׂאוֹ סֻפְגָּנִין וּבִשְּׁלוֹ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנוֹ בְּמַשְׁקֶה — לֹא נִתְבַּטְּלָה תּוֹרַת לֶחֶם מִמֶּנּוּ לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּטְּלָה מִמֶּנּוּ לְעִנְיַן חַלָּה. וְאִם אוֹכְלוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַפַּת כְּמוֹ שְׁאָר לֶחֶם גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ אוֹכְלוֹ לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל אוֹ טִגּוּן, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁקָּרוּי לֶחֶם לְעִנְיַן חַלָּה, כְּגוֹן שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁה לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְבַשְּׁלוֹ אוֹ לְטַגְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ, שֶׁהוּא חַיָּב בְּחַלָּה, לְפִי שֶׁבְּחַלָּה הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר גִּלְגּוּל הַקֶּמַח בַּמַּיִם, שֶׁאָז חָל חִיּוּב חַלָּה, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהָיְתָה עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה שֶׁהָיְתָה בְּלִילָתָהּ עָבָה — מִיָּד חָל עָלָיו חִיּוּב חַלָּה, וְשׁוּב לֹא נִפְקַע מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי בִּשּׁוּל וְטִגּוּן, אֲבָל לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה רָאוּי לַאֲכִילָה, וְכָל שֶׁלֹּא נֶאֱפָה בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלִי מַשְׁקֶה — אֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם. וְאִם אֲכָלוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג — אֵינוֹ נִפְטַר בְּבִרְכַּת הַפַּת. וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע. אֲבָל הַמִּנְהָג לְהָקֵל כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה (כִּי כֵן עִקָּר):

בְּלִילָה עָבָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה. Mais toute chose dont la pâte est tout à fait épaisse, qui a statut de pain au moment du pétrissage — il y a qui disent que même s’il l’a ramollie à l’eau, en a fait des beignets (soufganin) et l’a bouillie dans l’eau ou frite dans du liquide — le statut de pain ne s’en est pas retiré quant à « hamotzi » et birkat hamazon, de même qu’il ne s’en est pas retiré quant à la ‘halla. Et s’il la mange au cours du repas — elle est acquittée par la bénédiction du pain comme tout autre pain achevé, même s’il la mange en dessert et pour l’agrément seulement. Et il y a qui disent que le statut de pain s’en est retiré par la cuisson ou la friture, et même s’il en mange une mesure de fixation de repas — il ne bénit que « borei minei mezonot » et me’ein chalosh, même si c’est de telle sorte qu’elle est appelée pain quant à la ‘halla, par exemple si, au moment du pétrissage, il n’avait pas l’intention de la cuire ou de la frire et qu’il s’est ensuite ravisé, de sorte qu’elle est astreinte à la ‘halla ; car pour la ‘halla tout suit le roulage de la farine dans l’eau, moment où s’applique l’obligation de ‘halla — c’est pourquoi, dès lors qu’elle avait statut de pain au moment du pétrissage, sa pâte étant épaisse, l’obligation de ‘halla s’est appliquée aussitôt et ne s’est plus retirée par la cuisson et la friture ; mais quant à « hamotzi » et birkat hamazon, tout suit la cuisson au four, moment où elle devient propre à la consommation, et tout ce qui n’a pas été cuit au four ou à la poêle sans liquide n’est pas appelé pain. Et s’il l’a mangée au cours du repas en dessert et pour l’agrément — elle n’est pas acquittée par la bénédiction du pain. Et le craignant-Ciel s’acquitte des deux avis, et ne la mangera qu’au cours du repas, pour la nourriture et la satiété. Mais l’usage est d’alléger selon le dernier avis (car tel est l’essentiel).

וְאַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא כְּשֶׁאוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, שֶׁאִם לֹא כֵן דַּי בְּבִרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ כְּמוֹ לְפַת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁהוּא גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר לְחַלָּה, וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עָלֶיהָ אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל מִינֵי טִגּוּן גַּם כֵּן אֵין דֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם (וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם, אַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אִם אוֹכֵל מֵהֶם מְעַט לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם דּוֹמִין) לְפַת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁהִיא גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין אוֹ מֵי פֵּרוֹת, אֲבָל מִינֵי טִגּוּן שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁתָם הָיוּ לֶחֶם גָּמוּר — לֹא נִפְקַע מֵהֶם שֵׁם לֶחֶם גָּמוּר עַל יְדֵי טִגּוּן אוֹ בִּשּׁוּל לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִפְקַע מֵהֶם לְעִנְיַן חַלָּה לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין הִיא פַּת גְּמוּרָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד, אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ מִלֵּא אוֹתָהּ דְּבַשׁ אוֹ בְּמִינֵי פֵּרוֹת, אוֹ עָשָׂה מִמֶּנָּה עוּגוֹת דַּקּוֹת יְבֵשׁוֹת, וְכוֹסְסִין אוֹתוֹ לְתֵאָבוֹן, וְאַף שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁה הָיָה לֶחֶם גָּמוּר, וְגַם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר כְּלֶחֶם גָּמוּר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם, כָּל שֶׁכֵּן עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלָהּ אוֹ טִגְּנָהּ בְּמַשְׁקֶה אוֹ בִּדְבַשׁ, שֶׁבְּוַדַּאי הַטִּגּוּן בִּדְבַשׁ אֵינוֹ גָּרוּעַ מִמִּלּוּי בִּדְבַשׁ הָאָפוּי בְּתַנּוּר שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִתּוֹרַת לֶחֶם גָּמוּר, שֶׁהֲרֵי הַמִּלּוּי אֵינוֹ אֶלָּא בִּפְנִים, וּבְטִגּוּן כָּל הָעִסָּה הִיא שְׁרוּיָה בִּדְבַשׁ וּבְלוּעָה מִמֶּנּוּ בְּכֻלָּהּ, וְגַם לֹא נֶאֱפֵת בְּתַנּוּר כְּלָל. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה שֶׁמִּן הַדִּין יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן שֶׁהַמִּנְהָג לְהָקֵל בְּכָל עִנְיָן:

מִינֵי טִגּוּן. Et même selon le premier avis, il y a qui disent qu’il n’est nécessaire de bénir « hamotzi » et birkat hamazon que lorsqu’on mange une mesure de fixation de repas, car sinon la bénédiction « borei minei mezonot » et me’ein chalosh suffit, comme pour le pat haba’ah bekisanin, qui est lui aussi du pain achevé pour la ‘halla et sur lequel, néanmoins, puisque les gens n’ont pas coutume d’y fixer un repas, on ne bénit pas « hamotzi » et birkat hamazon ; de même, sur les sortes de fritures aussi on n’a pas coutume de fixer un repas (et selon leurs paroles, même pour le premier avis, il faut bénir dessus « borei minei mezonot » au cours du repas si l’on en mange un peu en dessert et pour l’agrément). Et il y a qui divergent (et disent qu’elles ne ressemblent pas) au pat haba’ah bekisanin, lequel est lui aussi du pain achevé de l’avis de ceux qui disent que c’est un pain pétri dans des liquides ou du jus de fruits ; mais les sortes de fritures qui, au moment de leur pétrissage, étaient du pain achevé — le nom de pain achevé ne s’en est pas retiré par la friture ou la cuisson quant à « hamotzi » et birkat hamazon, de même qu’il ne s’en est pas retiré quant à la ‘halla selon le premier avis. Mais de l’avis de ceux qui disent que le pat haba’ah bekisanin est un pain achevé pétri à l’eau seule, sauf qu’on l’a ensuite rempli de miel ou de sortes de fruits, ou qu’on en a fait des gâteaux fins et secs que l’on grignote pour le plaisir — bien qu’au moment du pétrissage ce fût du pain achevé, et qu’ils aient même été cuits au four comme du pain achevé — néanmoins on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon, puisque la plupart des gens n’ont pas coutume d’y fixer un repas ; à plus forte raison une pâte pétrie à l’eau puis bouillie ou frite dans du liquide ou du miel, car assurément la friture dans le miel n’est pas moindre qu’un remplissage de miel d’un pain cuit au four qui l’extrait du statut de pain achevé, puisque le remplissage n’est qu’à l’intérieur, alors que dans la friture toute la pâte est trempée de miel et en est imbibée de part en part, et qu’elle n’a pas non plus été cuite au four du tout. Et il a déjà été expliqué plus haut que, de droit, il y a lieu d’alléger dans les paroles des Sofrim, et à plus forte raison ici où l’usage est d’alléger en tout cas.

וְכָל זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ תֹּאַר לֶחֶם עַל הָעִסָּה אַחַר הַטִּגּוּן וְהַבִּשּׁוּל, כְּגוֹן שֶׁנֶּאֱפֵת בְּמַחֲבַת, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁם מְעַט מַיִם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בָּהֶם בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ, אוֹ מְעַט מַשְׁקֶה שֶׁנִּטְגְּנָה בָּהֶם בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ, כְּמוֹ פַּשְׁטִידָ״א ופלאדי״ן וקרעפלי״ך. אֶלָּא שֶׁהַפַּשְׁטִידָא ופלאדי״ן שֶׁהֵן מְמֻלָּאוֹת בְּבָשָׂר וּגְבִינָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵן פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין אֲפִלּוּ אִם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר, וְאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְאִם אוֹכְלָן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — נִפְטָרוֹת בְּבִרְכַּת הַפַּת אֲפִלּוּ הֵן מְטֻגָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בָּאִין לְתַבְשִׁיל וּלְמָזוֹן וְלֹא לְקִנּוּחַ וְתַעֲנוּג, כֵּיוָן שֶׁהֵן מְמֻלָּאִים בְּבָשָׂר וּגְבִינָה וְלֹא בְּפֵרוֹת. אֲבָל מִינֵי עִסָּה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְדֵרָה (כְּמוֹ ורימזלי״ך בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, שֶׁקּוֹרִין בְּאַרְצֵנוּ לאקשי״ן, וְכֵן קרעפלי״ך בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹפִים אוֹתָן כְּלָל בְּמַחֲבַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה, אֶלָּא מְבַשְּׁלִים אוֹתָן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנִין אוֹתָן) — אֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם כְּלָל, וְאֵין לְהַחֲמִיר בָּהֶם כְּלָל שֶׁלֹּא לְאָכְלָם בְּלֹא "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה, וַאֲפִלּוּ הֵן חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת וְיוֹתֵר:

תֹּאַר לֶחֶם. Et tout cela lorsque la pâte garde un aspect de pain (toar lechem) après la friture et la cuisson, par exemple si elle a été cuite à la poêle, sauf qu’il y avait là un peu d’eau dans laquelle elle a cuit lors de sa cuisson, ou un peu de liquide dans lequel elle a été frite lors de sa cuisson, comme le pashtida, le fladen et le kreplech. Sauf que le pashtida et le fladen fourrés de viande et de fromage — il y a qui disent que ce sont des pat haba’ah bekisanin même s’ils ont été cuits au four, et qu’on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon sans fixation de repas, de l’avis de tous. Et si on les mange au cours du repas — ils sont acquittés par la bénédiction du pain même s’ils sont frits, parce qu’ils viennent comme mets et comme nourriture, et non en dessert et pour l’agrément, puisqu’ils sont fourrés de viande et de fromage et non de fruits. Mais les sortes de pâte cuites dans une marmite (comme les « verimzlekh » en langue ashkénaze, que l’on appelle dans notre pays « lokshen », de même les kreplech dans les endroits où on ne les cuit pas du tout à la poêle contenant du liquide, mais où on les bout d’abord puis on les frit) — elles n’ont nullement aspect de pain, et il ne faut nullement être rigoureux à leur égard pour ne pas les manger sans « hamotzi » et birkat hamazon, même avec fixation de repas, et même si ce sont de grands morceaux ayant chacun un kezayit et davantage.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעִסָּה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה, אֲבָל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל — לֹא נִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל אֲפִלּוּ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי טִגּוּן, וּמְבָרְכִים עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה, וַאֲפִלּוּ אִם נִמּוֹחַ בַּבִּשּׁוּל וְלֹא נִשְׁאַר מִכָּל פְּרוּסָה אֶלָּא כַּזַּיִת. אֲבָל פְּרוּסָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת, בֵּין שֶׁהָיְתָה פְּרוּסָה גְּדוֹלָה וְנֶחְלְקָה בַּבִּשּׁוּל, בֵּין שֶׁהָיְתָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה — יָצְאָה מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל לְעִנְיַן בְּרָכָה, אֲפִלּוּ אִם נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֹּאַר לֶחֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל — אֵינוֹ חָשׁוּב תֹּאַר לֶחֶם, וּמְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מִפֵּרוּרִים פְּחוּתִים מִכְּזַיִת. וַאֲפִלּוּ נִדְבְּקוּ עַל יְדֵי הַבִּשּׁוּל וְיֵשׁ בָּהֶם עַתָּה כְּזַיִת וְיוֹתֵר בְּכָל חֲתִיכָה, אֶלָּא שֶׁקֹּדֶם הַבִּשּׁוּל לֹא הָיָה בְּכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּזַיִת. וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הִנִּיחָם בִּקְעָרָה וְעֵרָה עֲלֵיהֶם מִכְּלִי רִאשׁוֹן — תָּלוּי בְּמַחֲלֹקֶת שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּעֵרוּי אִם מְבַשֵּׁל כִּכְלִי רִאשׁוֹן אִם לָאו. לָכֵן יֵשׁ לִמְנֹעַ שֶׁלֹּא לְאָכְלָם כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אִם נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּכָּר וְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֶחֶם. אֲבָל אִם הָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם עַל יְדֵי הָעֵרוּי, וַאֲפִלּוּ פֵּרוּרִים הַשְּׁרוּיִים בְּמַיִם צוֹנְנִים שֶׁהָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה זוֹ — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, שֶׁכְּבָר נִתְבַּטְּלוּ וְיָצְאוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם לְגַמְרֵי, כֵּיוָן שֶׁאֵין כְּזַיִת בְּכָל אֶחָד וְגַם לֹא תֹּאַר לֶחֶם. וְכָל שֶׁהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִים — כְּבָר הָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם. וְהוּא הַדִּין לַחֲתִיכוֹת פַּת שֶׁמְּיַבְּשִׁין עַל הַגֶּחָלִים וְשׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁכָר, שֶׁאִם אֵין כְּזַיִת בְּכָל אֶחָד וְאֵין תֹּאַר לֶחֶם — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת":

לֶחֶם גָּמוּר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל. En quoi cela s’applique-t-il ? À une pâte qui a été bouillie ; mais du pain achevé qui a été bouilli — son statut de pain ne s’est pas annulé par la cuisson, même selon le dernier avis, ni même par la friture, et on bénit dessus « hamotzi » et birkat hamazon même sans fixation de repas, et même s’il s’est délité dans la cuisson au point qu’il ne reste de chaque tranche qu’un kezayit. Mais une tranche de moins d’un kezayit, qu’elle ait été une grande tranche divisée dans la cuisson, ou qu’elle ait été de moins d’un kezayit avant d’être bouillie — elle est sortie du statut de pain par la cuisson quant à la bénédiction, même s’il apparaît qu’elle a un aspect de pain, car dès lors qu’elle a été bouillie, elle n’est pas réputée avoir aspect de pain, et il bénit « borei minei mezonot » et me’ein chalosh, même s’il mange une mesure de fixation de repas de miettes de moins d’un kezayit. Et même si elles se sont collées par la cuisson et qu’il y a maintenant un kezayit et davantage dans chaque morceau, alors qu’avant la cuisson il n’y avait pas dans chacune, à part, un kezayit. Et cela lorsqu’elles ont été bouillies dans un ustensile premier ; mais s’il les a mises dans un plat et a versé dessus depuis un ustensile premier — cela dépend de la controverse sur le versement (‘irouy), à savoir s’il cuit comme un ustensile premier ou non. C’est pourquoi il y a lieu de s’abstenir de ne les manger qu’au cours du repas s’il apparaît qu’elles ont un aspect de pain, c’est-à-dire qu’il est reconnaissable et manifeste que c’est du pain. Mais si l’aspect de pain s’en est allé par le versement, et même des miettes trempées dans de l’eau froide dont l’aspect de pain s’en est allé par ce trempage — il bénit dessus « borei minei mezonot » et me’ein chalosh, même s’il mange une mesure de fixation de repas, car elles se sont déjà annulées et sont sorties du statut de pain complètement, puisqu’il n’y a pas de kezayit dans chacune et pas non plus d’aspect de pain. Et dès lors que l’eau blanchit à cause des miettes — l’aspect de pain s’en est déjà allé. Et il en va de même pour des morceaux de pain que l’on sèche sur des braises et que l’on trempe dans de la bière, car s’il n’y a pas de kezayit dans chacun et pas d’aspect de pain — on bénit dessus « borei minei mezonot ».

וְכֵן פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁמְּחַבְּרִים וּמְדַבְּקִים אוֹתָם בִּקְעָרָה בִּדְבַשׁ אוֹ חָלָב אוֹ מָרָק, אִם אֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מֵחֲמַת זֶה, וְאֵין בְּכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּזַיִת — אֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה, כְּמוֹ בְּבִשּׁוּל וְטִגּוּן לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה שֶׁכֵּן עִקָּר. אֲבָל פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁאֵינָן מְחֻבָּרִין יַחַד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן דַּקִּין בְּיוֹתֵר — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה, אֲפִלּוּ עַל פֵּרוּר אֶחָד דַּק כְּקֶמַח מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא פַּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי תַּעֲרֹבֶת שׁוּם מַשְׁקֶה בְּתוֹכוֹ הַמְחַבְּרוֹ וּמְדַבְּקוֹ — אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת פַּת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן פֵּרוּרִים דַּקִּים לְתוֹךְ אֵיזֶה מַשְׁקֶה לְפִי שָׁעָה לְרַכְּכָם, וְאֵינָם שׁוֹהִים בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיֵּלֵךְ תֹּאַר הַלֶּחֶם מֵעֲלֵיהֶם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה זוֹ — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא", אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מֵחֲמַת שֶׁהֵם דַּקִּים בְּיוֹתֵר. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתְנָם בְּמַשְׁקֶה חַם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶם, אִם הוּא בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל:

פֵּרוּרֵי לֶחֶם. De même, des miettes de pain que l’on réunit et colle dans un plat avec du miel, du lait ou du bouillon, s’il n’y a plus sur elles d’aspect de pain de ce fait, et qu’il n’y a pas dans chacune, à part, un kezayit — on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon même avec fixation de repas, comme pour la cuisson et la friture selon le dernier avis exposé plus haut, qui est l’essentiel. Mais des miettes de pain qui ne sont pas réunies ensemble, même si elles n’ont pas d’aspect de pain parce qu’elles sont très fines — on bénit dessus « hamotzi » et birkat hamazon même sans fixation de repas ; même sur une seule miette fine comme de la farine on bénit « hamotzi », car dès lors qu’elle est un pain à part entière, sans mélange d’aucun liquide en son sein qui la réunisse et la colle — elle ne sort jamais du statut de pain. Et même s’il met de fines miettes dans quelque liquide pour un moment afin de les ramollir, et qu’elles n’y séjournent pas au point que l’aspect de pain s’en aille par ce trempage — il bénit dessus « hamotzi », bien qu’elles n’aient pas d’aspect de pain parce qu’elles sont très fines. Et même s’il les met dans un liquide chaud dont la main se retire, s’il s’agit d’un ustensile second qui ne cuit pas.

וְכֵן אִם פֵּרֵר הַלֶּחֶם לְפֵרוּרִים דַּקִּים כְּקֶמַח וְחָזַר וְגִבְּלָם יַחַד, אֲפִלּוּ נִשְׁרוּ תְּחִלָּה בְּמַיִם עַד שֶׁהָלַךְ תֹּאַר הַלֶּחֶם מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו יֵשׁ בָּהֶם כְּזַיִת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁבְּכַזַּיִת אֵין צָרִיךְ תֹּאַר לֶחֶם. וַאֲפִלּוּ לָשׁ אוֹתָם בְּרוֹתְחִין שֶׁל כְּלִי שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ אִם לָשׁ אוֹתָם בְּמַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת — אֵין לָהֶם דִּין פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיוּ לֶחֶם גָּמוּר מִתְּחִלָּתָם — אֵינָן יוֹצְאִים לְעוֹלָם מִתּוֹרַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין בְּכָל אֶחָד כַּזַּיִת (וְאֵינָן מְגֻבָּלִים יַחַד בְּדֶרֶךְ לִישָׁה, אֶלָּא מְחֻבָּרִים בִּלְבַד עַל יְדֵי אֵיזֶה מַשְׁקֶה הַמְדַבְּקָם זֶה עִם זֶה, אוֹ שֶׁנִּשְׁרוּ בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁהָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם[)]. וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר הַלִּישָׁה טִגְּנָן בְּמַשְׁקֶה, אוֹ אֲפִלּוּ בִּשְּׁלָם בִּקְדֵרָה — לֹא נִתְבַּטְּלוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם, כְּמוֹ שֶׁבִּכְזַיִת לֶחֶם גָּמוּר לֹא נִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי טִגּוּן וּבִשּׁוּל. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עֵרַב בָּהֶם קֶמַח וְטִגְּנָן בְּשֶׁמֶן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נֵלֵךְ אַחַר הָרֹב (שֶׁהוּא הַקֶּמַח וְהַשֻּׁמָּן), וְאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה). וְכֵן אִם לָשׁ אוֹתָם עִם שֻׁמָּן וְקֶמַח הַרְבֵּה מֵהֶם, אִם נֵלֵךְ אַחַר הַקֶּמַח וְלֹא יְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא בְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּדִין קֶמַח שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֻׁמָּן אוֹ בְּמַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְנֶאֱפָה בְּתַנּוּר. כִּי אֶפְשָׁר שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּין דָּגָן חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב בִּשְׁאָר מִינִים, כָּךְ לֶחֶם גָּמוּר אֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ אֲפִלּוּ בְּקֶמַח שֶׁל מִין דָּגָן. אֲבָל אִם לָשׁ אוֹתָם בְּרוֹתְחִין מִכְּלִי רִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּרוֹתְחִין וְלֹא הָיָה בָּהֶם כְּזַיִת בְּכָל פֵּרוּר, הֲרֵי דִּינָם כְּקֶמַח שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" אַחַר הַטִּגּוּן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת:

פֵּרוּרִים שֶׁגִּבְּלָם. De même, s’il a émietté le pain en fines miettes comme de la farine puis les a de nouveau pétries ensemble, même si elles ont d’abord été trempées dans l’eau au point que l’aspect de pain s’en est allé, dès lors qu’il y a maintenant en elles un kezayit — il doit bénir dessus « hamotzi » et birkat hamazon, car pour un kezayit l’aspect de pain n’est pas requis. Et même s’il les a pétries avec de l’eau bouillante d’un ustensile second, et même s’il les a pétries dans des liquides et du jus de fruits — elles n’ont pas le statut de pat haba’ah bekisanin, car, puisqu’elles étaient du pain achevé dès l’origine, elles ne sortent jamais du statut de pain, sauf s’il n’y a pas dans chacune un kezayit (et qu’elles ne sont pas pétries ensemble à la manière d’un pétrissage, mais seulement réunies par quelque liquide qui les colle l’une à l’autre, ou qu’elles ont été trempées en lui au point que l’aspect de pain s’en est allé). Et même si, après le pétrissage, il les a frites dans du liquide, ou même bouillies dans une marmite — elles ne se sont pas annulées du statut de pain, de même qu’un kezayit de pain achevé ne s’annule pas du statut de pain par la friture et la cuisson. Néanmoins, s’il y a mêlé de la farine et les a frites dans de l’huile ou d’autres liquides — il y a lieu de douter si l’on suit la majorité (qui est la farine et la graisse), et l’on ne bénit pas dessus « hamotzi » et birkat hamazon même avec fixation de repas. De même, s’il les a pétries avec de la graisse et beaucoup de farine parmi elles, si l’on suit la farine, il ne bénira « hamotzi » et birkat hamazon qu’avec une mesure de fixation de repas après la cuisson, comme la loi de la farine pétrie dans de la graisse, des liquides ou du jus de fruits et cuite au four ; car il se peut que, de même que l’espèce céréalière est importante et n’est pas annulée par la majorité parmi d’autres espèces, ainsi le pain achevé n’est pas annulé par la majorité en raison de son importance, même dans de la farine d’espèce céréalière. Mais s’il les a pétries dans de l’eau bouillante d’un ustensile premier, dès lors qu’elles sont sorties du statut de pain au moment où elles ont été bouillies dans l’eau bouillante et qu’il n’y avait pas de kezayit dans chaque miette — leur loi est celle de la farine pétrie, sur laquelle on bénit « borei minei mezonot » après la friture, même s’il y a en elle un kezayit.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַשּׁוֹרֶה פִּתּוֹ בְּיַיִן אָדֹם, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנֵּית צוּרָתָהּ עַל יְדֵי זֶה — בָּטֵל מִמֶּנָּה תֹּאַר לֶחֶם, וְאִם אֵין בְּכָל פְּרוּסָה כְּזַיִת — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ אֲפִלּוּ אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה. וְגַם אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" עַל הַיַּיִן הַבָּלוּעַ בַּפַּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל אֵלֶיהָ. וְכֵן הַשּׁוֹרֶה פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" בְּיֵין שָׂרָף אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַמַּשְׁקִין הַבְּלוּעִים בָּהּ. אֲבָל אִם בֵּרַךְ עַל הַפַּת "הַמּוֹצִיא" — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל עַל שְׁאָר מַשְׁקִין אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל שְׁתִיָּה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ב. וְכֵן כְּשֶׁנּוֹתְנִים יַיִן בַּקְּעָרָה עִם הַמֶּלַח לִטְבֹּל בּוֹ הַבָּשָׂר — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל לַבָּשָׂר, וְהַבָּשָׂר כְּבָר נִפְטַר בְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז:

הַשּׁוֹרֶה פִּתּוֹ בְּיַיִן. Il y a qui dit que celui qui trempe son pain dans du vin rouge, puisque sa forme s’est altérée de ce fait — l’aspect de pain s’en est retiré, et s’il n’y a pas dans chaque tranche un kezayit — il bénit « borei minei mezonot » et me’ein chalosh, même s’il mange une mesure de fixation de repas. Et il n’est pas non plus nécessaire de bénir « borei peri hagafen » sur le vin absorbé dans le pain, car il lui est accessoire. De même, celui qui trempe un pain sur lequel on bénit « borei minei mezonot » dans de l’eau-de-vie ou d’autres liquides — il n’est pas nécessaire de bénir sur les liquides absorbés en lui. Mais s’il a béni sur le pain « hamotzi » — il n’est nullement nécessaire de bénir sur les autres liquides, même en manière de boisson, car on ne bénit pas sur une boisson prise au cours du repas, comme il sera expliqué au siman רי״ב. De même, lorsqu’on met du vin dans le plat avec le sel pour y tremper la viande — il n’est pas nécessaire de bénir sur le vin, car il est accessoire à la viande, et la viande a déjà été acquittée par la bénédiction « hamotzi », comme il sera expliqué au siman קע״ז.

קֶמַח שֶׁחֲלָטוֹ בְּרוֹתְחִין וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת וַאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלֹא מַשְׁקֶה — לֶחֶם גָּמוּר הוּא, וּמְבָרְכִים עָלָיו "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה בְּלִילָתוֹ רַכָּה בְּמַיִם רוֹתְחִין, כֵּיוָן שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפָאוֹ בְּלֹא מַשְׁקֶה — נַעֲשָׂה לֶחֶם גָּמוּר (אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בְּלִילָתוֹ רַכָּה מְאֹד, שֶׁאָז אֲפִלּוּ בְּלֹא חֲלִיטָה בְּרוֹתְחִין אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה):

קֶמַח שֶׁחֲלָטוֹ. De la farine que l’on a échaudée à l’eau bouillante puis dont on a fait un pain que l’on a cuit au four ou à la poêle sans liquide — c’est du pain achevé, et on bénit dessus « hamotzi » et birkat hamazon. Et même si sa pâte était liquide, ayant été faite à l’eau bouillante, dès lors qu’on l’a ensuite cuite sans liquide — elle est devenue du pain achevé (à moins que sa pâte n’ait été très liquide, car alors, même sans échaudage à l’eau bouillante, on ne bénit dessus « hamotzi » et birkat hamazon qu’avec une mesure de fixation de repas, comme il a été expliqué plus haut).

בָּצֵק שֶׁאוֹפִין בְּשַׁפּוּד וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ תָּמִיד בְּשֶׁמֶן אוֹ שֻׁמָּן אוֹ מֵי בֵּיצִים אוֹ מֵי פֵּרוֹת — אֵין תּוֹרַת לֶחֶם עָלָיו כְּלָל, וּמְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ (אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה). אֲבָל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁצּוֹלִין בְּשַׁפּוּד, אַף שֶׁמּוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן — אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת לֶחֶם לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:(מכאן עד סימן קע״ד לא נמצא גם בדפוס הראשון)

בָּצֵק שֶׁבְּשַׁפּוּד. Une pâte que l’on cuit à la broche et que l’on enduit continuellement d’huile, de graisse, de jus d’œufs ou de jus de fruits — elle n’a nullement statut de pain, et l’on bénit dessus « borei minei mezonot » et me’ein chalosh (même avec fixation de repas). Mais du pain achevé que l’on rôtit à la broche, même si on l’enduit d’huile — il ne sort jamais du statut de pain, comme il a été expliqué plus haut.