Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קס״ח · עַל אֵיזֶה מִינֵי פַּת מְבָרְכִין

עַל אֵיזֶה מִינֵי פַּת מְבָרְכִין, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים:הֵבִיאוּ לְפָנָיו חֲתִיכָה שֶׁל פַּת וּפַת שְׁלֵמָה — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַשְּׁלֵמָה, אֲפִלּוּ הִיא פַּת קִבָּר וּקְטַנָּה וְהַחֲתִיכָה פַּת נְקִיָּה וּגְדוֹלָה מֵהַשְּׁלֵמָה. וְהוּא שֶׁהַכֹּל מִין אֶחָד, אֲבָל אִם הַשְּׁלֵמָה מִשְּׂעוֹרִים וְהַחֲתִיכָה מֵחִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא פְּרוּסָה קְטַנָּה — הִיא קוֹדֶמֶת לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, הוֹאִיל וְהַחִטָּה מֻקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק, בְּשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה — מֻקְדָּם לִבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״א. וְאַף עַל פִּי כֵן, יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן, שֶׁמַּנִּיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד, הוֹאִיל וְגַם הַשְּׂעוֹרָה הִיא מִז׳ הַמִּינִין וְהִיא שְׁלֵמָה. אֲבָל אִם הַשְּׁלֵמָה הִיא שֶׁל שִׁיפוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין שְׂעוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ כְּמוֹ חִטִּים — אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ כְּלָל עִם הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּים:

פַּת שְׁלֵמָה וּפְרוּסָה. If a piece of bread and a whole loaf were brought before him — it is a mitzvah min hamuvchar to bless over the whole one, even if it is of coarse bread (kibar) and small, while the piece is of fine bread and larger than the whole one. And this is when all is of one species; but if the whole is of barley and the piece of wheat, even if it is a small slice — it takes precedence to bless over it, since wheat is mentioned earlier in the verse, among the seven species with which the Land of Israel was praised, and whatever precedes in this verse precedes for the blessing, as will be explained in siman רי״א. Nevertheless, a God-fearing person satisfies both: he places the slice inside the whole loaf and breaks from both together, since barley too is of the seven species and it is whole. But if the whole loaf is of rye (shifon), even though it is a kind of barley, since Scripture did not mention it explicitly like wheat — there is no need to place it at all together with the slice of wheat.

וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִשְּׁתֵּיהֶן, אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן — יְבָרֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵין לוֹ לָחֹשׁ לְהַשֵּׁנִית אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק וְהִיא חֲשׁוּבָה וַחֲבִיבָה עָלָיו, שֶׁמִּשּׁוּם קְדִימָתָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כְּלָל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל הַמֻּקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק, שֶׁאֵין לוֹ לָחֹשׁ לַשֵּׁנִית הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה מִשּׁוּם שְׁלֵמוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ מִז׳ הַמִּינִים — אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה מִפְּנֵי שְׁלֵמוּתָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ:

עַל שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל. And all this is when he wishes to eat of both; but if he wishes to eat only of one of them — he blesses over it, and need not be concerned for the second, even though it is mentioned first in the verse and is more important and dearer to him, for on account of its precedence and importance he is in no way obligated to eat of it at all. And it goes without saying that if he wishes to eat the one that precedes in the verse, he need not be concerned for the second, whole one, since he is not obligated to eat of it on account of its wholeness. And even if he wishes to eat a slice that is not of the seven species — he is not obligated to eat of the other on account of its wholeness and importance.

אִם יֵשׁ לְאָדָם ב׳ חֲצָאֵי לֶחֶם וְאֵין לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם לְלֶחֶם מִשְׁנֶה בְּשַׁבָּת — יְחַבְּרֵם יַחַד בְּעֵץ שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה, וְלֹא יְהֵא חִבּוּרָם נִרְאֶה, וְדִינוֹ כְּשָׁלֵם לְעִנְיַן לֶחֶם מִשְׁנֶה, כְּמוֹ שֶׁדִּינוֹ כְּשָׁלֵם לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שס״ו. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם — אֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, כִּי יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּשָׁלֵם אֶלָּא לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ בּוֹ שָׁלֵם אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יָבֹא אֶחָד לוֹמַר: אֲנִי נוֹתֵן שָׁלֵם וְאַתָּה נוֹתֵן פְּרוּסָה, וּכְשֶׁאֵין חִבּוּרוֹ נִרְאֶה — אֵין לָחֹשׁ לְכָךְ, אֲבָל לְעִנְיַן לֶחֶם מִשְׁנֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּשָׁלֵם עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב כִּכָּר אֶחָד לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה עַל יְדֵי חִבּוּר זֶה. וּבְחֹל אֵין צָרִיךְ לְחַבְּרוֹ כְּלָל:

ב׳ חֲצָאֵי לֶחֶם. If a person has two half-loaves and has no whole loaf for the lechem mishneh of Shabbat — he joins them together with a piece of wood that has the status of a vessel, or with anything that is not muktzeh, so that their joining is not visible; and its status is that of a whole loaf regarding lechem mishneh, just as its status is that of a whole loaf regarding an eiruv of courtyards (eiruvei chatzerot), as will be explained in siman שס״ו. But if he has a whole loaf — one may not rely on this, for one may say that it is regarded as whole only regarding an eiruv of courtyards, where a whole one was required only on account of enmity (so that one would not say: I give a whole and you give a slice), and when its joining is not visible there is no concern for this; but regarding lechem mishneh it is not regarded as whole by this joining, just as it is not regarded as one loaf regarding tumah and taharah by this joining. And on a weekday there is no need to join it at all.

שְׁתֵּי גְּלוּסְקָאוֹת הַדְּבוּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, שֶׁנֶּאֱפוּ וְנִדְבְּקוּ בַּתַּנּוּר כָּךְ, וְנֶחְתַּךְ מִן הָאַחַת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה — טוֹב יוֹתֵר לְהַפְרִיד הַחֲתִיכָה מֵהַשְּׁלֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיַּנִּיחֶנָּה דְּבוּקָה בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית יוֹתֵר גְּדוֹלָה, שֶׁהֲרֵי שְׁלֵמָה קְטַנָּה קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה מִפְּרוּסָה גְּדוֹלָה. מִכָּל מָקוֹם, אַל יִבְצַע מִמֶּנָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה דְּבוּקָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשָּׁם נִרְאֵית כִּפְרוּסָה, אֶלָּא יִבְצַע מִמָּקוֹם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם בַּפְּרוּסָה מַמָּשׁ אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה לִבְצֹעַ בַּצַּד הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם פְּרוּסָה הִיא מִצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְלוּסְקָא שֶׁנִּפְרְדָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשְּׁלֵמָה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית כִּפְרוּסָה בַּמָּקוֹם שֶׁנִּדְבְּקָה וְנִפְרְדָה:

שְׁתֵּי גְּלוּסְקָאוֹת. Two small loaves (gluskaot) stuck to one another, which were baked and thus fused in the oven, and one of which was cut while the second remained whole — it is better to separate the cut piece from the whole one so that it appears whole, rather than leave it stuck to it although it thereby appears larger, for a small whole loaf precedes for the blessing a large slice. In any case, he shall not break from it at the place where it was stuck to its fellow, for there it appears like a slice, but he shall break from the whole place in it. And with an actual slice, however, there is no need to be careful to break from the whole side, for in any event it is a slice on the opposite side; unlike a small loaf separated from its fellow, which is whole, except that it appears like a slice at the place where it was stuck and then separated.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל שְׁתֵּי שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה — מְבָרֵךְ עַל הַגְּדוֹלָה. וְהוּא שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד וְשָׁווֹת בִּנְקִיּוּת, אֲבָל אִם הָיְתָה הַקְּטַנָּה פַּת נְקִיָּה וְהַגְּדוֹלָה פַּת קִבָּר — מְבָרֵךְ עַל הַנְּקִיָּה. אֲבָל אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּגַדְלוּתָן וּשְׁתֵּיהֶן נְקִיּוֹת, רַק שֶׁזּוֹ לְבָנָה יוֹתֵר מִזּוֹ — מְבָרֵךְ עַל הַלְּבָנָה יוֹתֵר. אֲבָל אִם הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵינָהּ לְבָנָה כָּל כָּךְ הִיא גְּדוֹלָה מִזּוֹ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה. וְכָל זֶה בְּמִין אֶחָד, אֲבָל אִם אֶחָד שֶׁל שְׂעוֹרִים וְאֶחָד שֶׁל כֻּסְּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֻּסְּמִין יָפִים וּנְקִיִּים מִשְּׂעוֹרִים — מְבָרֵךְ עַל שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְפִי שֶׁהַשְּׂעוֹרָה מְפֹרֶשֶׁת בְּז׳ הַמִּינִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כֻּסְּמִין שֶׁאַף שֶׁהֵן מִין חִטִּים וּמִכְּלַל ז׳ הַמִּינִים הֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ח — לֹא הִזְכִּירָם הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ כִּשְׂעוֹרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן חֲבִיבוֹת עָלָיו בְּשָׁוֶה, אֲבָל אִם שֶׁל כֻּסְּמִין חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ עַל מִין ז׳ שֶׁבַּפָּסוּק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״א:

הַגְּדוֹלָה וְהַנְּקִיָּה. If two whole loaves or two slices were brought before him to eat, one large and one small — he blesses over the large one; and this, when both are of one species and equal in fineness. But if the small one is of fine bread and the large one of coarse bread — he blesses over the fine one. However, if both are of equal size and both fine, but one is whiter than the other — he blesses over the whiter one. But if the second, less white one is larger than this one — there is doubt which of the two precedes for the blessing. And all this in one species; but if one is of barley and one of spelt (kusmin), even though spelt is finer and cleaner than barley — he blesses over the barley, since barley is explicitly mentioned among the seven species, unlike spelt, which, although it is a kind of wheat and is among the seven species (as will be explained in siman ר״ח), was not mentioned explicitly by the text like barley. In what case? When both are equally dear to him; but if the spelt is dearer to him — some say he blesses over the dearer, and some say he blesses over the species of the seven that is in the verse, as will be explained in siman רי״א.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל פַּת נָכְרִי וּפַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת נָכְרִים. וְאִם פַּת שֶׁל נָכְרִי פַּת נְקִיָּה וּפַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל פַּת קִבָּר — מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה, אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ פְּרוּסוֹת וְשָׁווֹת בְּגָדְלָן וְהֵן מִמִּין אֶחָד. וְהוּא שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת נָכְרִים, אֲבָל הַנִּזְהָר מִמֶּנָּה — לֹא יִבְצַע מִמֶּנָּה בְּשׁוּם עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נִזְהָר מִמֶּנָּה — רַשַּׁאי לִבְצֹעַ מִמֶּנָּה אִם הִיא נְקִיָּה וַחֲבִיבָה עָלָיו, שֶׁאִסּוּר פַּת שֶׁל נָכְרִים הוּא אִסּוּר קַל, וְהִתִּירוּהוּ מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, שֶׁיְּבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב עָלָיו, וְיֵשׁ לְסַלֵּק הַפַּת שֶׁל נָכְרִים מִן הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא". וְאִם מֵסֵב עִמּוֹ אוֹרֵחַ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים וְהֵבִיא עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן פַּת שֶׁל נָכְרִי נְקִיָּה, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרֵחַ חָפֵץ לֶאֱכֹל הַיָּפֶה שֶׁל נָכְרִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל בְּלֹא בְּרָכָה, וּבִרְכָתוֹ מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִמֶּנּוּ — הֻתְּרָה גַּם לְבַעַל הַבַּיִת לִבְצֹעַ עָלֶיהָ מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה. וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לוֹ לִבְצֹעַ — הֻתַּר לוֹ לְכָל סְעוּדָה זוֹ, שֶׁאֵינוֹ כְּבוֹד שָׁמַיִם שֶׁיְּבָרֵךְ עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ יִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הֶחָשׁוּב וְחָבִיב אֶלָּא כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה, וּבַעַל הַבַּיִת זֶה שֶׁנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל כְּלָל מִמֶּנָּה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא הָיָה נִזְהָר מִמֶּנָּה הָיְתָה חֲשׁוּבָה וַחֲבִיבָה לוֹ, אֶלָּא שֶׁהָאִסּוּר מוֹנְעוֹ מִמֶּנָּה, לָכֵן אִם יִמְצָא עִלָּה שֶׁיּוּכַל שֶׁיֹּאכְלֶנָּה בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן כָּאן שֶׁיְּחַבֵּב בָּהּ הַמִּצְוָה — הִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, כִּי כָּל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין תְּלוּיָה בַּחֲבִיבוּת, שֶׁעַל חֲבִיבוּת הֲנָאָתוֹ הוּא מְבָרֵךְ וּמְשַׁבֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל אִם בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל נָכְרִים אֵינָהּ חֲשׁוּבָה עָלָיו מִפַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן לְהֵפֶךְ, אִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל נָכְרִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְּעוּדָה אֶלָּא פַּת שֶׁל נָכְרִי כִּי הִיא נְקִיָּה, וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִים פַּת שֶׁאֵינוֹ נְקִיָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם מֻנָּחִים לְפָנָיו — צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל שֶׁל נָכְרִים הַנְּקִיָּה, הוֹאִיל וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מִמֶּנָּה וְהִיא חֲבִיבָה עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ יֹאכְלוּ מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין זֶה כְּלוּם, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ:

פַּת נָכְרִי. If a non-Jew’s bread and a Jew’s bread were brought before him to eat — he blesses over the Jew’s, even if he does not refrain from a non-Jew’s bread. And if the non-Jew’s bread is fine and the Jew’s bread coarse — he blesses over whichever he wishes, provided both are whole or both sliced, of equal size and of one species; and this when he does not refrain from a non-Jew’s bread, but one who does refrain from it — he shall not break from it in any way. And some say that even one who refrains from it may break from it if it is fine and dear to him, for the prohibition of a non-Jew’s bread is a light prohibition, and it was permitted on account of affection for the mitzvah, that he bless over what is dear to him; and one should remove the non-Jew’s bread from the table until after the blessing of “hamotzi.” And if a guest who does not refrain from a non-Jew’s bread is seated with him and has brought with him to the table a fine non-Jew’s bread — since the guest desires to eat the fine non-Jew’s bread, and he cannot eat without a blessing, and his blessing devolves upon the householder to discharge his obligation — it was permitted to the householder himself to break over it on account of affection for the mitzvah. And once it was permitted to him to break — it is permitted to him for this whole meal, for it is not the honor of Heaven that he bless over it and then withdraw from it. And although one need bless over the important and dear only when one wishes to eat of it, and this householder who refrains from a non-Jew’s bread does not wish to eat of it at all — nevertheless, since, were he not to refrain from it, it would be important and dear to him, and only the prohibition holds him back from it, once he finds a pretext by which he may eat it permissibly — as here, where he renders the mitzvah dear by it — the Sages permitted it to him, for all blessings of enjoyment depend on affection: it is upon the affection of his enjoyment that he blesses and praises the Holy One, blessed be He. But if, apart from the prohibition of a non-Jew’s bread, it is not more important to him than the Jew’s bread — he must bless over the Jew’s bread. And conversely: if the householder does not refrain from a non-Jew’s bread, and he intends to eat of the whole meal only the non-Jew’s bread because it is fine, while the members of his household eat a non-fine Jew’s bread — even though both breads are placed before him, he must break over the fine non-Jew’s one, since he intends to eat only of it and it is dear to him. And although the members of his household eat of the Jew’s — this is nothing, since he is the botzea.

בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" אֵין לָהּ שִׁעוּר, שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא פֵּרוּר פָּחוֹת מִכַּזַּיִת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא". וְלֹא נָתְנוּ שִׁעוּר כַּזַּיִת אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, אֲבָל לֹא בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ בְּלֹא בְּרָכָה.

אֵין שִׁעוּר לַהַמּוֹצִיא. The blessing of “hamotzi” has no measure: even if he wishes to eat only a crumb of less than a kezayit — he must bless “hamotzi.” They fixed the measure of a kezayit only for birkat hamazon and the other concluding blessings, but not for an initial blessing, for it is forbidden to enjoy this world, even the slightest amount, without a blessing.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּלֶחֶם גָּמוּר, שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתוֹ עָלָיו, אֲבָל מִינֵי לְחָמִים שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ לְפָנֵינוּ שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתָם עֲלֵיהֶם — אֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן רַק "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ סְעוּדָה לִפְעָמִים עַל שִׁעוּר כָּזֶה, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" כּוֹלֶלֶת גַּם הַלֶּחֶם שֶׁהוּא מָזוֹן, וְלֹא קָבְעוּ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" עַל הַלֶּחֶם אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁסּוֹעֵד הַלֵּב, וְכָל לֶחֶם שֶׁאֵין קוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה — בְּטֵלָה חֲשִׁיבוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִסְעֹד. וְכֵן ד׳ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לֹא קָבְעוּ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה הָיָה דַּי בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", וְדָרְשׁוּ מִפָּסוּק זֶה: לְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְעַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְדַי בִּבְרָכָה אַחַת לְכֻלָּם, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּלֶחֶם שֶׁרְגִילִים לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עָלָיו, אֲבָל מִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ הוּא אָכַל וְשָׂבַע מֵהֶם, שֶׁנִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה — דַּיּוֹ בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ שֶׁל תּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל שִׁעוּר שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו כְּשֶׁאוֹכְלִים מִין לֶחֶם זֶה בְּמִקְרֶה, אֲבָל אִם רֹב בְּנֵי אָדָם אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו — בְּטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו וְאָכַל עִמּוֹ בָּשָׂר וּדְבָרִים אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים בִּסְעוּדַת לֶחֶם גָּמוּר, עַד שֶׁשָּׂבַע, וְגַם אֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ עָלָיו אִם אוֹכְלִים עִמּוֹ שְׁאָר דְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁאָכַל הוּא — מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן אִם הוּא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ וְגַם אֲחֵרִים רְגִילִין לִשְׂבֹּעַ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁמְּלַפְּתִין אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה לִפְתָּן — מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ כְּשִׁעוּר סְעוּדָה הָאָמוּר בְּעֵרוּב, שֶׁהוּא כְּג׳ בֵּיצִים, שֶׁהִיא פְּחוּתָה שֶׁבִּסְעוּדַת עֲנִיִּים הַבְּרִיאִים וְשֵׁם סְעוּדָה עָלֶיהָ, אֲבָל אֵינָהּ סְעוּדַת רֹב בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים (כְּשֶׁאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ בְּלֹא לִפְתָּן וּדְבָרִים אֲחֵרִים), (אֶלָּא כְּשִׁעוּר עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לְב׳ סְעוּדוֹת). שֶׁאִם לֹא כֵּן, מַה הוֹעִילוּ כָּאן לְשַׁעֵר שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו עִם אֵיזֶה לִפְתָּן, הֲרֵי גַּם עַל יְדֵי לִפְתָּן אֵין שֵׁם סְעוּדָה עָלֶיהָ בְּפָחוֹת מִכְּג׳ בֵּיצִים פַּת. שֶׁאִם לֹא כֵּן, לָמָּה הִצְרִיכוּ בִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת שֶׁל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין כִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת פַּת, אִם פָּחוֹת מִכֵּן רָאוּי לְב׳ סְעוּדוֹת עַל יְדֵי לִפְתָּן, יְהֵא דַּי בָּזֶה לְעֵרוּבֵי תְּחוּמִין, מִקַּל וָחֹמֶר מִלִּפְתָּן שֶׁל פַּת מִב׳ סְעוּדוֹת שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַפַּת הַנֶּאֱכֶלֶת בְּב׳ סְעוּדוֹת הַלָּלוּ. וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מְעַט וּבֵרַךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְאָכַל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים [סְעוּדָה] עָלָיו — יְבָרֵךְ אַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא" לְפָנָיו, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה כְּדֵי קְבִיעוּת סְעוּדָה בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְפָנָיו אַחַר שֶׁנִּמְלַךְ. אֲבָל אִם נִמְלַךְ לֶאֱכֹל עוֹד כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מִלְּבַד מַה שֶּׁאָכַל כְּבָר — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו וּלְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" תְּחִלָּה. וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ עַל מַה שֶּׁכְּבָר אָכַל, לְפִי שֶׁמִּצְטָרֵף עִם מַה שֶּׁיֹּאכַל לְהִפָּטֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִין לֶחֶם אֶחָד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאוֹכֵל דָּבָר שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה מֵעֵין ג׳ לִפְנֵי סְעוּדַת לֶחֶם גָּמוּר, שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְהִפָּטֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ח:

קְבִיעוּת סְעוּדָה. In what case? With finished bread (lechem gamur), on which people are accustomed to fix their meal; but the kinds of bread that will be explained below, on which most people are not accustomed to fix their meal — one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon, but only “borei minei mezonot” and one berakha me’ein shalosh, unless he eats a measure on which others sometimes fix a meal; for the blessing “borei minei mezonot” also encompasses bread, which is food, and “hamotzi” was fixed over bread only on account of its importance, since it sustains the heart, and any bread on which one does not fix a meal — its importance lapses, unless there is enough in it to sustain. Likewise, the four blessings of birkat hamazon were instituted over it only on account of its importance, for from the Torah one berakha me’ein shalosh would have sufficed, since it was said in the Torah only once: “You shall eat, be satisfied, and bless Hashem your God for the good land He has given you,” and they derived from this verse: to bless for the food, for the land, and for the Sanctuary, and one blessing for all would have sufficed, except that the Sages instituted to bless for each one separately. And they instituted it only for bread on which one is accustomed to fix a meal; but the kinds of bread on which one is not accustomed to fix — even if he ate and was satisfied by them, so that he is obligated to bless after them from the Torah — one berakha me’ein shalosh of the Torah suffices for him; unless he ate a measure on which people fix a meal when they eat this kind of bread on occasion. But if most people do not fix a meal on it, even if he fixes his meal on it — his intent is annulled before that of most people. Nevertheless, if he fixed his meal on it and ate with it meat and other things, as one does at a meal of finished bread, until he was satisfied, and others too are accustomed to fix a meal on it if they eat other things with it as he did — he blesses “hamotzi” and birkat hamazon. Likewise, if he is satisfied by it alone and others too are accustomed to be satisfied by it when it is accompanied by some relish — he blesses “hamotzi” and birkat hamazon. And from here you learn that the measure of fixing a meal spoken of here is not the measure of a meal spoken of regarding eiruv, which is about three eggs, that being the smallest of the meals of healthy poor people and bearing the name of a meal, but not the meal of most healthy people (when they eat of it alone, without relish or other things), (but rather the measure of an omer per head for two meals). For otherwise, of what use was it to assess here a measure on which others fix a meal with some relish, since even with relish there is no name of a meal on less than three eggs of bread? For otherwise, why did they require for the two meals of eiruvei techumin the equivalent of two meals of bread, when, if less than that sufficed for two meals by means of a relish, it should suffice for eiruvei techumin, a fortiori from the relish of the bread of two meals with which one makes the eiruv — all the more so the bread eaten at these two meals. And if at the outset he intended to eat little and blessed “borei minei mezonot,” then reconsidered and ate a measure on which most people fix a meal — he shall bless after it birkat hamazon, even though he did not bless “hamotzi” before it, in the case where there was not enough for fixing a meal in what remained before him after he reconsidered. But if he reconsidered to eat further a measure of fixing a meal in addition to what he already ate — he must wash his hands and bless “hamotzi” first; and there is no need to first bless one berakha me’ein shalosh over what he already ate, for it joins with what he will eat to be discharged by birkat hamazon, since both are of one kind of bread; unlike one who eats, before a meal of finished bread, something that requires a berakha me’ein shalosh, which do not join one another to be discharged by birkat hamazon, but where one must first bless one berakha me’ein shalosh, as will be explained in siman ר״ח.

וְאֵלּוּ הֵם מִינֵי לְחָמִים שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָתָם עֲלֵיהֶם: פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, וְלַחְמָנִיּוֹת, וּטְרוֹקָנִין, וּטְרִיתָא. פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין — יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהִיא פַּת עֲשׂוּיָה כְּמִין כִּיס, שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹתָהּ קֹדֶם אֲפִיָּתָהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּצוק״ר אוֹ שְׁקֵדִים אוֹ אֱגוֹזִים אוֹ שְׁאָר כָּל מִינֵי פֵּרוֹת אוֹ תַּבְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִסָּה עַצְמָהּ נִלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד, וְנֶאֱפֵת בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלֹא שׁוּם מַשְׁקֶה (כְּגוֹן עפי״ל פלאדי״ן אוֹ פאווי״דלא פלאדי״ן). וּבִכְלַל זֶה מַה שֶּׁעוֹשִׂים בְּפוּרִים עִסָּה רְחָבָה וּכְפוּלָה וּמְמַלְּאִים אוֹתָהּ בְּשֻׁמְשְׁמִין. וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּלּוּי הוּא רַב מְאֹד, וְעִקַּר הַכַּוָּנָה בְּפַת זוֹ לַאֲכִילַת הַמִּלּוּי, מִכָּל מָקוֹם, מִין דָּגָן הוּא חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הַמִּלּוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא רַב מִמֶּנּוּ, וּלְכָךְ מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וְגַם הַמִּלּוּי נִפְטָר בִּבְרָכָה זוֹ, שֶׁהוּא טָפֵל לְמִין דָּגָן. וְהוּא שֶׁמִּתְכַּוְּנִין גַּם כֵּן לַאֲכִילַת מִין הַדָּגָן שֶׁהִיא הָעִסָּה שֶׁבָּהּ הַמִּלּוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹ עִקַּר הַכַּוָּנָה, אֲבָל אִם אֵין מִתְכַּוְּנִין כְּלָל לֶאֱכֹל הָעִסָּה, כְּגוֹן אוֹתָם רְקִיקִין דַּקִּין שֶׁנּוֹתְנִים מִרְקַחַת עֲלֵיהֶם, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים כְּלָל לֶאֱכֹל הָעִסָּה, רַק שֶׁבָּאִים לְדַבֵּק הַמִּרְקַחַת עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ הַיָּדַיִם מֵהַדְּבַשׁ — הֲרֵי הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי הַמִּרְקַחַת וּבִרְכַּת הַמִּרְקַחַת פּוֹטַרְתָּן. וַאֲפִלּוּ אִם אָכַל תְּחִלָּה הַמִּרְקַחַת וְנִשְׁאֲרוּ הָרְקִיקִים לְבַדָּם. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִים הַמִּרְקַחַת עַל הַדֻּבְשָׁנִין (שֶׁקּוֹרִין לעקו״ך פלאדי״ן) שֶׁטּוֹבִים לְמַאֲכָל, אִם כֵּן כַּוָּנָתוֹ גַּם כֵּן עַל אֲכִילַת הַדֻּבְשָׁנִין, וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וּפוֹטֵר אֶת הַמִּרְקַחַת שֶׁהִיא טְפֵלָה לְמִין דָּגָן:

פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין. And these are the kinds of bread on which people are not accustomed to fix their meal: pat haba’ah bekisanin, la’hmaniyot, trokanin, and trita. Pat haba’ah bekisanin — some explain that it is bread made in the form of a pouch (kis), which is filled before its baking with honey, sugar, almonds, nuts, all kinds of fruit, or spices, even though the dough itself is kneaded with water alone, and it is baked in an oven or on a pan without any liquid (such as “apfel fladen” or “pavidla fladen”). Also of this kind is what is made on Purim: a wide, folded dough filled with sesame seeds. And even if the filling is very abundant, and the main intent in this bread is to eat the filling — nevertheless, the grain species is important and is not nullified by the filling, even if it is more abundant than it; therefore one blesses over it “borei minei mezonot,” and the filling too is discharged by this blessing, for it is subordinate to the grain species. And this is when one also intends to eat the grain species which is the dough containing the filling, even though this is not the main intent; but if one does not intend at all to eat the dough — like those thin wafers on which one places jam, where it is known that one does not intend at all to eat the dough, but only comes to stick the jam onto them so that the hands not be soiled by the honey — they are subordinate to the jam, and the blessing of the jam discharges them, even if he ate the jam first and the wafers remained alone. But in these countries where one places the jam on honey-cakes (called “lekakh fladen”), which are good to eat — then his intent is also upon eating the honey-cakes, and he blesses over them “borei minei mezonot,” which discharges the jam, subordinate to the grain species.

וְכָל עִסָּה שֶׁהַמִּלּוּי טָפֵל אֵלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלָהּ לְבַדָּהּ אַחַר שֶׁנָּטַל הַמִּלּוּי מִמֶּנָּה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וְלֹא "הַמּוֹצִיא", הוֹאִיל וּבִשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ הָיְתָה בָּאָה בְּכִיסָנִין. אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא הַמִּלּוּי שֶׁנָּטַל מִמֶּנָּה לְבַדּוֹ — מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ: "שֶׁהַכֹּל", אוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", אוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ". וְכָל זֶה כְּשֶׁהַמִּלּוּי הוּא מִפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, לֹא לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, וְלֹא לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, אֶלָּא אוֹכְלִים אוֹתָם לְקִנּוּחַ סְעוּדָה וּלְתַעֲנוּג, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז, וְלָכֵן אֵין דַּרְכָּם שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה גַּם כֵּן עַל הַפַּת הַמְמֻלֵּאת מֵהֶם. אֲבָל אִם הַמִּלּוּי הוּא מִדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים וּגְבִינָה וּבֵיצִים וִירָקוֹת (אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְלַפְּתִין בָּהֶם הַפַּת, כְּגוֹן כְּרוּב וּתְרָדִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁהֵם מֵעִקַּר הַסְּעוּדָה) כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — אֵין מִלּוּי זֶה מוֹצִיא אֶת הַפַּת הַמְמֻלֵּאת בּוֹ מִתּוֹרַת לֶחֶם גָּמוּר שֶׁהַכֹּל קוֹבְעִים עָלָיו, לְפִי שֶׁגַּם עַל זוֹ אֵין רֹב בְּנֵי אָדָם נִמְנָעִים מִלִּקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי הַמִּלּוּי שֶׁבָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמִּלּוּי רָאוּי גַּם כֵּן לִקְבֹּעַ עָלָיו סְעוּדָה לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת (אוֹ לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין מִלּוּי פֵּרוֹת לְמִלּוּי בָּשָׂר וּגְבִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וּלְעוֹלָם מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וִירֵא שָׁמַיִם לֹא יֹאכַל מֵהֶם פָּחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הַמִּלּוּי טָפֵל. And any dough to which the filling is subordinate, even if he eats it alone after removing the filling from it — he blesses over it only “borei minei mezonot” and not “hamotzi,” since at the time of its baking it came bekisanin. But if he eats only the filling that he removed from it, alone — he blesses over it the blessing appropriate to it: “shehakol,” or “borei peri ha’adama,” or “borei peri ha’ets.” And all this when the filling is of fruit and the like, of things on which one is not accustomed to fix a meal, nor to accompany bread with, nor for food and satiety, but which are eaten as dessert and for pleasure, as will be explained in siman קע״ז; therefore most people are not accustomed to fix a meal on the bread filled with them either. But if the filling is of things on which people are accustomed to fix a meal to accompany bread, such as meat, fish, cheese, eggs, and vegetables (or on which one is accustomed to fix a meal for food and satiety, even if one does not accompany bread with them, such as cabbage, beets, and all the like among pot-dishes that are part of the essence of the meal), as will be explained there — this filling does not remove the bread filled with it from the status of finished bread on which all fix a meal, for most people do not refrain from fixing a meal on it either on account of the filling in it, since the filling too is fit to have a meal fixed on it to accompany bread (or for food and satiety). And some say there is no distinction between a filling of fruit and a filling of meat, cheese, and the like, and one always blesses “borei minei mezonot,” unless he eats a measure on which most people fix a meal. And the essential ruling is like the first view. And a God-fearing person will not eat of them less than a measure of fixing a meal except within the meal, for food and satiety, as will be explained.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין הִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּדְבַשׁ אוֹ בְּחָלָב וְחֶמְאָה אוֹ בְּשֻׁמָּן אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי בֵּיצִים אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת וְיַיִן אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִמַּיִם. וַאֲפִלּוּ עֵרַב בָּהּ מְעַט מַיִם, אִם הָרֹב הוּא מִשְּׁאָר מַשְׁקִין — מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין אֵין מוֹצִיאִין הָעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בָּהֶם מִתּוֹרַת לֶחֶם לְעִנְיַן חַלָּה, מִכָּל מָקוֹם, אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה אֶלָּא עַל פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם, לְפִיכָךְ אֵין בָּהּ חֲשִׁיבוּת לֶחֶם גָּמוּר לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל שִׁעוּר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹבְעִים עָלָיו. וְכֵן אִם עֵרַב בָּהּ תַּבְלִין הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד. וַאֲפִלּוּ אִם עֵרַב בָּהּ תַּבְלִין וּדְבַשׁ יוֹתֵר מִקֶּמַח, שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְהַקֶּמַח הוּא לְדַבְּקָם וּלְהַקְפּוֹתָם — אֵין הַקֶּמַח טָפֵל אֶצְלָם לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לְפִי שֶׁמִּלְּבַד מַה שֶּׁהַקֶּמַח מְדַבֵּק וּמַקְפֶּה הַתַּעֲרֹבֶת, הוּא מַכְשִׁירוֹ וּמְתַקְּנוֹ גַּם כֵּן לַאֲכִילָה, וּמִן הַסְּתָם נִתָּן הַקֶּמַח בְּתַעֲרֹבֶת זֶה עַל דַּעַת שְׁנֵיהֶם, לְדַבֵּק וּלְהַכְשִׁיר, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מִין דָּגָן הוּא חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל בַּתַּעֲרֹבֶת, כָּל שֶׁבָּא גַּם כֵּן לְהַכְשִׁירוֹ לַאֲכִילָה, וְלָכֵן מְבָרְכִין עַל תַּעֲרֹבֶת זוֹ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת". וְאִם אָכַל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל תַּעֲרֹבֶת זֶה (כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל תַּעֲרֹבֶת קֶמַח תְּבוּאָה בְּקֶמַח קִטְנִיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֵהֶם פַּת, אִם יֵשׁ בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס קֶמַח תְּבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן). אֲבָל עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם וְעֵרַב בָּהּ מְעַט דְּבַשׁ וְתַבְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַדְּבַשׁ וְתַבְלִין נִרְגָּשׁ בָּעִסָּה — אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", אֶלָּא "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן שֶׁהָרֹב מַיִם. וְכֵן בִּמְעַט חָלָב וְחֶמְאָה וְשֶׁמֶן וְשֻׁמָּן וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. וְעַל כֵּן יָפֶה עוֹשִׂים שֶׁאוֹפִין עוּגוֹת (שֶׁקּוֹרִין שמאל״ץ קוכ״ן) לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, כִּי אֵין שָׁם רַק מְעַט שֻׁמָּן:

נִלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין. And some explain that pat haba’ah bekisanin is bread kneaded in honey, milk, butter, fat, oil, egg-liquid, fruit-juice, wine, or other liquids, apart from water; and even if he mixed a little water into it, if the majority is of other liquids — one blesses over it “borei minei mezonot” and one berakha me’ein shalosh. And although all liquids do not remove the dough kneaded in them from the status of bread regarding challah, nevertheless people are not accustomed to fix a meal except on bread kneaded with water; therefore it does not have the importance of finished bread to bless “hamotzi” and birkat hamazon, unless he eats a measure on which most people fix a meal. Likewise if he mixed into it much more spices than water, even if it was kneaded with water alone. And even if he mixed into it spices and honey more than flour, so that the honey and spices are almost the essence, and the flour serves only to bind and thicken them — the flour is not subordinate to them so as to bless over them the blessing appropriate to them, for besides that the flour binds and thickens the mixture, it also makes it fit and proper for eating, and ordinarily flour is put into this mixture for both purposes, to bind and to make fit; and since it is a grain species, it is important and is not nullified in the mixture, once it also comes to make it fit for eating; therefore one blesses over this mixture “borei minei mezonot.” And if he ate a measure of fixing a meal — he blesses birkat hamazon over this mixture (just as one blesses birkat hamazon over a mixture of grain flour and legume flour from which one made bread, if there is in the mixture a kezayit within the time of eating a peras of grain flour, as will be explained below). But a dough kneaded with water into which one mixed a little honey and spices, even though the taste of the honey and spices is perceptible in the dough — one does not bless over it “borei minei mezonot,” but “hamotzi” and birkat hamazon, since the majority is water. Likewise with a little milk, butter, oil, fat, other liquids, and fruit-juice. Therefore one does well to bake cakes (called “schmaltz kuchen”) for the lechem mishneh, since there is in them only a little fat.

וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁפַּת הַבָּא בְּכִיסָנִין הִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה אֲפִלּוּ בְּמַיִם, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת וְאֵינָהּ מְמֻלֵּאת, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת, וְכוֹסְסִין אוֹתָהּ לְתֵאָבוֹן וְלֹא כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ (שֶׁקּוֹרִין קיכלי״ך). וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים כְּדִבְרֵי כֻּלָּם, וּבִפְרָט בִּסְפֵק בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן ד׳ בְּרָכוֹת עַל מַה שֶּׁלִּסְבָרָא אַחַת דַּי בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳, כִּי אֵין כָּאן סָפֵק שֶׁל תּוֹרָה אַף אִם אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי מִן הַתּוֹרָה דַּי לְעוֹלָם בִּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳. וְכֵיוָן שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ — אֵין לוֹ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּרְכוֹתָיו סוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְעוֹד, שֶׁבִּרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" כּוֹלֶלֶת גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ הוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר מָזוֹן וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁאֵין בָּרוּר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשִׁיבוּת לֶחֶם גָּמוּר — אֵין לְהוֹצִיאוֹ מֵחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא בִּכְלַל מָזוֹן בְּוַדַּאי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" עַל לֶחֶם גָּמוּר — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה לְעִלּוּי וַחֲשִׁיבוּת נִשְׁתַּנֵּית בִּרְכָתוֹ, מִכָּל מָקוֹם, בִּסְפֵק לֶחֶם גָּמוּר — יָצָא, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל.וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵקֵלוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיהֶם לָצֵאת בִּסְפֵק בְּרָכָה — אֵין זוֹ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְאֵינָהּ לְבַטָּלָה בְּוַדַּאי, כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְרַשַּׁאי לֶאֱכֹל עַל יָדָהּ, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וְלֹא לַשֶּׁקֶר, שֶׁהֲרֵי מְבָרֵךְ ה׳ בֶּאֱמֶת, שֶׁבָּרָא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם זֶה מָזוֹן הוּא. אֶלָּא שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּבְרָכָה זוֹ — הֲרֵי זוֹ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְנוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, אֲבָל לֹא לַשֶּׁקֶר, אֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָזוֹן כְּלָל. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ הָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ — לֹא יֹאכַל פָּחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה (אֶלָּא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין אוֹ מֵי פֵּרוֹת וְהִיא מְמֻלֵּאת בְּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם) כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת. And some explain that pat haba bekisanin is bread kneaded even with water, and even unseasoned and unfilled, except that one makes it into dry cakes and nibbles them for pleasure and not to be satisfied (called “keakhlekh”). And as to the halakha, there is room to be lenient, in matters of rabbinic origin, according to all views, and especially in doubtful blessings, not to recite the four blessings of birkat hamazon over that for which, according to one view, one berakha me’ein shalosh suffices; for there is here no doubt of Torah origin, even if he ate enough to be satisfied, which obligates him in birkat hamazon from the Torah, since from the Torah one berakha me’ein shalosh always suffices. And once he blesses one berakha me’ein shalosh — he should not bless “hamotzi,” so that his blessings not contradict one another. Moreover, the blessing “borei minei mezonot” also encompasses finished bread, except that on account of its importance they removed it from the category of other food and fixed for it a blessing of its own; and anything of which it is not clear to us that it has the importance of finished bread — one does not remove it from its presumption, namely that it is certainly included in “mazon.” And although one who blesses “borei minei mezonot” over finished bread has not discharged his obligation, since, having risen in importance, its blessing changed — nevertheless, in a case of doubtful finished bread — he has discharged, for doubts on blessings of rabbinic origin are treated leniently. And even at the outset there is here no concern of a blessing in vain, for once the Sages were lenient in their words to discharge in a case of doubtful blessing — this is not a superfluous blessing, and it is certainly not in vain, since he discharges by it and is permitted to eat by it; he does not utter the Name of Heaven in vain nor falsely, for he blesses Hashem in truth, who created kinds of mezonot, and moreover this too is food. Only, when he does not discharge his obligation by this blessing — it is a superfluous blessing, and he bears the Name of Heaven in vain, but not falsely, even if he blessed over something that is not food at all. And any person of soul who wishes to be stringent upon himself — will not eat less than a measure of fixing a meal (of bread kneaded in liquids or fruit-juice and filled with fruit and the like) except within the meal, for food and satiety, as will be explained.

לַחְמָנִיּוֹת הֵן רְקִיקִין דַּקִּים (שֶׁקּוֹרִין ניבל״ש), וּבִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ (בלינע״ש), הַנַּעֲשִׂים מִתַּעֲרֹבֶת קֶמַח וּמַיִם בִּקְדֵרָה בְּלִילָה רַכָּה מְאֹד, וְשׁוֹפְכִים עַל עֲלֵי יְרָקוֹת רְחָבִים וְנֶאֱפֵית בְּתַנּוּר עִם הֶעָלִים, אוֹ שׁוֹפְכִים עַל מַחֲבַת שֶׁאֵין בָּהּ מַשְׁקֶה שֶׁדִּינָהּ כְּתַנּוּר, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחָהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁפַךְ בָּהּ, בֵּין שֶׁשָּׁפַךְ בָּהּ וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחָהּ. וּמְעַט מַשְׁקֶה שֶׁמּוֹשְׁחִין הַמַּחֲבַת שֶׁלֹּא תִּשָּׂרֵף הָעִסָּה — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ אוֹכֵל מֵהֶם שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם מֵעוֹלָם, לֹא בִּשְׁעַת לִישָׁתָם כֵּיוָן שֶׁבְּלִילָתָם רַכָּה, וְלֹא בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָם כֵּיוָן שֶׁנִּטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה, וְאֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי וְלֹא מְטֻגָּן. וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁאֵין בְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד, כָּל שֶׁאֵין בְּלִילָתָן עָבָה — אֵין עֲלֵיהֶן תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה, וְלֹא בִּשְׁעַת אֲפִיָּה אִם נִטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה. אֲבָל אִם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלִי מַשְׁקֶה — לֶחֶם גָּמוּר הוּא, וּמְבָרְכִין עָלָיו "הַמּוֹצִיא" אֲפִלּוּ לֹא אָכַל שִׁעוּר קְבִיעַת סְעוּדָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד — דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם סְעוּדָה לִפְעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּלִילָתָם עָבָה לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן רַכָּה מְאֹד אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּשֶׁאוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה אֶלָּא כְּשֶׁאֵינָן רְקִיקִין דַּקִּין מְאֹד אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ הַרְבֵּה עַל הֶעָלִים אוֹ עַל הַמַּחֲבַת עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עָבִים קְצָת עַל יְדֵי הָאֲפִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עָבִים לְגַמְרֵי, אֲבָל אִם גַּם אַחַר הָאֲפִיָּה הֵם רְקִיקִים דַּקִּים מְאֹד, כְּגוֹן אוֹתָם שֶׁאוֹפִים בִּדְפוּס בֵּין ב׳ בַּרְזִלִּים — אֵין קְבִיעוּת סְעוּדָה מוֹעֶלֶת בָּהֶם לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, לְפִי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל גַּם בִּשְׁעַת הָאֲפִיָּה, כֵּיוָן שֶׁהֵם רְקִיקִים דַּקִּים מְאֹד. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵהֶם כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע. וְכֵן בִּטְרִיתָא, דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִים קֶמַח וּמַיִם וּמְעָרְבִין וְשׁוֹפְכִין עַל הַכִּירָה וְהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱפָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳. (אֲבָל טְרוֹקָנִין דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים גֻּמָּא בַּכִּירָה וְנוֹתְנִים בָּהּ קֶמַח וּמַיִם מְעֹרָבִים בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה מְאֹד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי הָאֲפִיָּה נַעֲשִׂים עָבִים — מוֹעֶלֶת בָּהֶם קְבִיעוּת סְעוּדָה לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּעַל לֶחֶם גָּמוּר. אֲבָל בְּפָחוֹת מִשִּׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", הוֹאִיל וּבְלִילָתוֹ רַכָּה מְאֹד, וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם סְעוּדָה):

לַחְמָנִיּוֹת וּטְרִיתָא. La’hmaniyot are thin wafers (called “niblesh,” and in some of these countries “blintzes”), made from a mixture of flour and water, in a very loose batter in a pot, poured onto wide vegetable leaves and baked in an oven with the leaves, or poured onto a pan without liquid, whose status is that of an oven, whether one heated it first and then poured on it, or poured on it and then heated it. The little liquid with which one greases the pan so that the dough not burn is not called liquid. But if there is liquid, even if he eats a measure of fixing a meal — he blesses “borei minei mezonot” and me’ein shalosh, for they never had the status of bread, neither at the time of their kneading since their batter was loose, nor at the time of their baking since they were fried in liquid, and there is no bread except the baked and not the fried. And even those whose batter is not very loose, so long as their batter is not thick — they have no status of bread at the time of kneading, nor at the time of baking if they were fried in liquid. But if they were baked in an oven or on a pan without liquid — it is finished bread, and one blesses over it “hamotzi” even if he did not eat a measure of fixing a meal, for since their batter is not very loose, people are accustomed to fix a meal on them sometimes, even though their batter is not entirely thick. And some say that those whose batter is very loose, one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon when eating a measure of fixing a meal, except when they are not very thin wafers after baking, for example if one poured much onto the leaves or the pan until they became somewhat thick through baking, even though they are not entirely thick; but if, even after baking, they are very thin wafers, like those baked in a mold between two irons — fixing a meal is of no avail for them to bless “hamotzi” and birkat hamazon, for they have no status of bread at all, even at the time of baking, since they are very thin wafers. And there is room to be concerned for their words, not to eat of them a measure of fixing a meal except within the meal, for food and satiety. Likewise with trita, namely that one takes flour and water, mixes them, and pours them onto the stove-top where it spreads and bakes — some say it has no status of bread at all, and even if he eats a measure of fixing a meal — he blesses “borei minei mezonot” and me’ein shalosh. (But trokanin, namely that one makes a hollow in the stove-top and puts into it flour and water mixed, even though their batter is very loose, nevertheless, since through baking they become thick — fixing a meal is effective for them to bless “hamotzi” and birkat hamazon as over finished bread; but for less than a measure of fixing a meal he blesses “borei minei mezonot,” since their batter is very loose and most people are not accustomed to fix a meal on them.)

וְכָל מִינֵי לְחָמִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, אִם בָּא לְאָכְלָם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְקִנּוּחַ סְעוּדָה וּלְתַעֲנוּג, לְהָקֵל מִכֹּבֶד הַמַּאֲכָל, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין שֶׁכּוֹסְסִין עוּגוֹת יְבֵשׁוֹת בְּסוֹף הַסְּעוּדָה אוֹ מִינֵי מְתִיקָה — אֵינָם נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל פֵּרוֹת שֶׁאוֹכְלִין בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז. אֶלָּא שֶׁהַפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, לְפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֶּחֶם גָּמוּר הוּא מַה שֶּׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, לְפִיכָךְ אֵין לְבָרֵךְ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁלְּדִבְרֵי הַכֹּל נִקְרָא פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין. אֲבָל אִם בָּא לְאָכְלָם לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע — הֲרֵי הֵם בָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה וְנִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת, כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִים כָּל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שֶׁבָּאִים לְמָזוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְלַפְּתִין בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם. וַאֲפִלּוּ מִינֵי עִסָּה הַמְמֻלָּאִים בְּפֵרוֹת — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהֶם כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל שְׁאָר הַפֵּרוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, לְפִי שֶׁהַפֵּרוֹת הַלָּלוּ הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי הָעִסָּה שֶׁהִיא מִינֵי דָּגָן, וְנִפְטָרִים עִמָּהּ בְּבִרְכַּת הַפַּת, הוֹאִיל וְהִיא בָּאָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁהֵם נִפְטָרִים עִמָּהּ בְּבִרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּשֶׁהִיא בָּאָה לְקִנּוּחַ וְתַעֲנוּג. וְאֵין לְהַחֲמִיר וְלִקַּח קְצָת פֵּרוֹת מִן הָעִסָּה וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כִּי הִיא בְּרָכָה לְבַטָּלָה אִם אוֹכֵל גַּם הָעִסָּה. וַאֲפִלּוּ מִינֵי עִסָּה שֶׁבְּלִילָתָם רַכָּה מְאֹד וְנִטְגְּנוּ בְּמַשְׁקֶה, שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכְלִים מֵהֶם שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, אַף עַל פִּי כֵן נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת כְּשֶׁבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע, כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִים כָּל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁבָּאִים לְתַבְשִׁיל וּלְמָזוֹן:

קִנּוּחַ אוֹ מָזוֹן. And all these kinds of bread on which most people are not accustomed to fix a meal — if he comes to eat them within the meal as dessert and for pleasure, to lighten the heaviness of the food, as one is accustomed to nibble dry cakes at the end of the meal, or sweets — they are not discharged by the blessing of the bread, and one must bless over them first “borei minei mezonot,” just as one must bless over fruit eaten in dessert, as will be explained in siman קע״ז. Except that pat haba’ah bekisanin, because there was dispute about it, and some say that what others call pat haba’ah bekisanin is finished bread — therefore one should bless within the meal only over that which, according to all, is called pat haba’ah bekisanin. But if he comes to eat them for food and satiety — they then come on account of the meal and are discharged by the blessing of the bread, just as all pot-dishes eaten within the meal for food are discharged, even if one does not accompany bread with them, as will be explained there. And even the kinds of dough filled with fruit — one need not bless even over the fruit in them, as one blesses over the other fruit within the meal, for these fruits are subordinate to the dough, which is a grain species, and they are discharged with it by the blessing of the bread, since it comes within the meal for food and satiety, just as they are discharged with it by the blessing “borei minei mezonot” when one blesses over it outside the meal, or within the meal when it comes as dessert and for pleasure. And one should not be stringent and take some of the fruit from the dough to bless over it, for it is a blessing in vain if he also eats the dough. And even the kinds of dough whose batter is very loose and which were fried in liquid, which have no status of bread at all even when one eats of them a measure of fixing a meal — nevertheless they are discharged by the blessing of the bread when they come within the meal for food and satiety, just as all pot-dishes that come as a dish and as food are discharged.

אֲבָל כָּל דָּבָר שֶׁבְּלִילָתָהּ עָבָה לְגַמְרֵי, שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ רִכְּכוֹ בְּמַיִם וַעֲשָׂאוֹ סֻפְגָּנִין וּבִשְּׁלוֹ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנוֹ בְּמַשְׁקֶה — לֹא נִתְבַּטְּלָה תּוֹרַת לֶחֶם מִמֶּנּוּ לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּטְּלָה מִמֶּנּוּ לְעִנְיַן חַלָּה. וְאִם אוֹכְלוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַפַּת כְּמוֹ שְׁאָר לֶחֶם גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ אוֹכְלוֹ לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל אוֹ טִגּוּן, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁקָּרוּי לֶחֶם לְעִנְיַן חַלָּה, כְּגוֹן שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁה לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְבַשְּׁלוֹ אוֹ לְטַגְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ, שֶׁהוּא חַיָּב בְּחַלָּה, לְפִי שֶׁבְּחַלָּה הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר גִּלְגּוּל הַקֶּמַח בַּמַּיִם, שֶׁאָז חָל חִיּוּב חַלָּה, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהָיְתָה עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם בִּשְׁעַת לִישָׁה שֶׁהָיְתָה בְּלִילָתָהּ עָבָה — מִיָּד חָל עָלָיו חִיּוּב חַלָּה, וְשׁוּב לֹא נִפְקַע מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי בִּשּׁוּל וְטִגּוּן, אֲבָל לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה רָאוּי לַאֲכִילָה, וְכָל שֶׁלֹּא נֶאֱפָה בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלִי מַשְׁקֶה — אֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם. וְאִם אֲכָלוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג — אֵינוֹ נִפְטַר בְּבִרְכַּת הַפַּת. וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע. אֲבָל הַמִּנְהָג לְהָקֵל כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה (כִּי כֵן עִקָּר):

בְּלִילָה עָבָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה. But anything whose batter is entirely thick, which has the status of bread at the time of kneading — some say that even if he softened it with water, made it into fritters (sufganin), and boiled it in water or fried it in liquid — the status of bread was not removed from it regarding “hamotzi” and birkat hamazon, just as it was not removed from it regarding challah. And if he eats it within the meal — it is discharged by the blessing of the bread like any other finished bread, even if he eats it as dessert and for pleasure only. And some say that the status of bread was removed from it through boiling or frying, and even if he eats of it a measure of fixing a meal — he blesses only “borei minei mezonot” and me’ein shalosh, even if it is in such a manner that it is called bread regarding challah, for example if, at the time of kneading, he did not intend to boil or fry it and then reconsidered, so that it is obligated in challah; for regarding challah everything follows the rolling of the flour in water, at which point the obligation of challah applies — therefore, since it had the status of bread at the time of kneading, its batter being thick, the obligation of challah applied at once and no longer lapsed through boiling and frying; but regarding “hamotzi” and birkat hamazon, everything follows the baking in the oven, at which point it becomes fit for eating, and anything not baked in an oven or on a pan without liquid is not called bread. And if he ate it within the meal as dessert and for pleasure — it is not discharged by the blessing of the bread. And a God-fearing person satisfies both views, and will eat it only within the meal, for food and satiety. But the custom is to be lenient like the last view (for so is the essential ruling).

וְאַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא כְּשֶׁאוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, שֶׁאִם לֹא כֵן דַּי בְּבִרְכַּת "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ כְּמוֹ לְפַת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁהוּא גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר לְחַלָּה, וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עָלֶיהָ אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל מִינֵי טִגּוּן גַּם כֵּן אֵין דֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם (וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם, אַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אִם אוֹכֵל מֵהֶם מְעַט לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם דּוֹמִין) לְפַת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁהִיא גַּם כֵּן לֶחֶם גָּמוּר לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהִיא פַּת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַשְׁקִין אוֹ מֵי פֵּרוֹת, אֲבָל מִינֵי טִגּוּן שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁתָם הָיוּ לֶחֶם גָּמוּר — לֹא נִפְקַע מֵהֶם שֵׁם לֶחֶם גָּמוּר עַל יְדֵי טִגּוּן אוֹ בִּשּׁוּל לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִפְקַע מֵהֶם לְעִנְיַן חַלָּה לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁפַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין הִיא פַּת גְּמוּרָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם לְבַד, אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ מִלֵּא אוֹתָהּ דְּבַשׁ אוֹ בְּמִינֵי פֵּרוֹת, אוֹ עָשָׂה מִמֶּנָּה עוּגוֹת דַּקּוֹת יְבֵשׁוֹת, וְכוֹסְסִין אוֹתוֹ לְתֵאָבוֹן, וְאַף שֶׁבִּשְׁעַת לִישָׁה הָיָה לֶחֶם גָּמוּר, וְגַם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר כְּלֶחֶם גָּמוּר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ עֲלֵיהֶם, כָּל שֶׁכֵּן עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלָהּ אוֹ טִגְּנָהּ בְּמַשְׁקֶה אוֹ בִּדְבַשׁ, שֶׁבְּוַדַּאי הַטִּגּוּן בִּדְבַשׁ אֵינוֹ גָּרוּעַ מִמִּלּוּי בִּדְבַשׁ הָאָפוּי בְּתַנּוּר שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִתּוֹרַת לֶחֶם גָּמוּר, שֶׁהֲרֵי הַמִּלּוּי אֵינוֹ אֶלָּא בִּפְנִים, וּבְטִגּוּן כָּל הָעִסָּה הִיא שְׁרוּיָה בִּדְבַשׁ וּבְלוּעָה מִמֶּנּוּ בְּכֻלָּהּ, וְגַם לֹא נֶאֱפֵת בְּתַנּוּר כְּלָל. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה שֶׁמִּן הַדִּין יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן שֶׁהַמִּנְהָג לְהָקֵל בְּכָל עִנְיָן:

מִינֵי טִגּוּן. And even according to the first view, some say that one need bless “hamotzi” and birkat hamazon only when one eats a measure of fixing a meal, for otherwise the blessing “borei minei mezonot” and me’ein shalosh suffices, as for pat haba’ah bekisanin, which is also finished bread regarding challah and over which, nevertheless, since people are not accustomed to fix a meal on it, one does not bless “hamotzi” and birkat hamazon; likewise, over the kinds of fried food too one is not accustomed to fix a meal (and according to their words, even for the first view, one must bless over them “borei minei mezonot” within the meal if one eats a little of them as dessert and for pleasure). And some disagree (and say that they are not similar) to pat haba’ah bekisanin, which is also finished bread according to those who say it is bread kneaded in liquids or fruit-juice; but the kinds of fried food which, at the time of their kneading, were finished bread — the name of finished bread was not removed from them through frying or boiling regarding “hamotzi” and birkat hamazon, just as it was not removed from them regarding challah according to the first view. But according to those who say that pat haba’ah bekisanin is finished bread kneaded with water alone, except that one afterward filled it with honey or with kinds of fruit, or made from it thin dry cakes that one nibbles for pleasure — although at the time of kneading it was finished bread, and they were even baked in an oven like finished bread — nevertheless one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon, since most people are not accustomed to fix a meal on them; all the more so a dough kneaded with water and then boiled or fried in liquid or in honey, for surely frying in honey is no less than a filling of honey in bread baked in an oven that removes it from the status of finished bread, since the filling is only inside, whereas in frying the whole dough is steeped in honey and absorbed by it throughout, and it was also not baked in an oven at all. And it has already been explained above that, by law, there is room to be lenient in matters of rabbinic origin, and all the more so here where the custom is to be lenient in every case.

וְכָל זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ תֹּאַר לֶחֶם עַל הָעִסָּה אַחַר הַטִּגּוּן וְהַבִּשּׁוּל, כְּגוֹן שֶׁנֶּאֱפֵת בְּמַחֲבַת, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁם מְעַט מַיִם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בָּהֶם בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ, אוֹ מְעַט מַשְׁקֶה שֶׁנִּטְגְּנָה בָּהֶם בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ, כְּמוֹ פַּשְׁטִידָ״א ופלאדי״ן וקרעפלי״ך. אֶלָּא שֶׁהַפַּשְׁטִידָא ופלאדי״ן שֶׁהֵן מְמֻלָּאוֹת בְּבָשָׂר וּגְבִינָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵן פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין אֲפִלּוּ אִם נֶאֱפוּ בְּתַנּוּר, וְאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְאִם אוֹכְלָן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — נִפְטָרוֹת בְּבִרְכַּת הַפַּת אֲפִלּוּ הֵן מְטֻגָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בָּאִין לְתַבְשִׁיל וּלְמָזוֹן וְלֹא לְקִנּוּחַ וְתַעֲנוּג, כֵּיוָן שֶׁהֵן מְמֻלָּאִים בְּבָשָׂר וּגְבִינָה וְלֹא בְּפֵרוֹת. אֲבָל מִינֵי עִסָּה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְדֵרָה (כְּמוֹ ורימזלי״ך בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, שֶׁקּוֹרִין בְּאַרְצֵנוּ לאקשי״ן, וְכֵן קרעפלי״ך בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹפִים אוֹתָן כְּלָל בְּמַחֲבַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה, אֶלָּא מְבַשְּׁלִים אוֹתָן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנִין אוֹתָן) — אֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם כְּלָל, וְאֵין לְהַחֲמִיר בָּהֶם כְּלָל שֶׁלֹּא לְאָכְלָם בְּלֹא "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה, וַאֲפִלּוּ הֵן חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת וְיוֹתֵר:

תֹּאַר לֶחֶם. And all this is when the dough retains an appearance of bread (toar lechem) after the frying and boiling, for example if it was baked on a pan, except that there was a little water in which it cooked during its baking, or a little liquid in which it was fried during its baking, like pashtida, fladen, and kreplech. Except that pashtida and fladen filled with meat and cheese — some say they are pat haba’ah bekisanin even if they were baked in an oven, and one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon without fixing a meal, according to all. And if one eats them within the meal — they are discharged by the blessing of the bread even if they are fried, because they come as a dish and as food, and not as dessert and for pleasure, since they are filled with meat and cheese and not with fruit. But the kinds of dough cooked in a pot (like “verimzlekh” in the Ashkenazi tongue, called in our land “lokshen,” likewise kreplech in places where they do not fry them at all on a pan containing liquid, but boil them first and then fry them) — they have no appearance of bread at all, and one need not be stringent about them at all not to eat them without “hamotzi” and birkat hamazon, even with fixing a meal, and even if they are large pieces each having a kezayit and more.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעִסָּה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה, אֲבָל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל — לֹא נִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל אֲפִלּוּ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי טִגּוּן, וּמְבָרְכִים עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה, וַאֲפִלּוּ אִם נִמּוֹחַ בַּבִּשּׁוּל וְלֹא נִשְׁאַר מִכָּל פְּרוּסָה אֶלָּא כַּזַּיִת. אֲבָל פְּרוּסָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת, בֵּין שֶׁהָיְתָה פְּרוּסָה גְּדוֹלָה וְנֶחְלְקָה בַּבִּשּׁוּל, בֵּין שֶׁהָיְתָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה — יָצְאָה מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל לְעִנְיַן בְּרָכָה, אֲפִלּוּ אִם נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֹּאַר לֶחֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל — אֵינוֹ חָשׁוּב תֹּאַר לֶחֶם, וּמְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה מִפֵּרוּרִים פְּחוּתִים מִכְּזַיִת. וַאֲפִלּוּ נִדְבְּקוּ עַל יְדֵי הַבִּשּׁוּל וְיֵשׁ בָּהֶם עַתָּה כְּזַיִת וְיוֹתֵר בְּכָל חֲתִיכָה, אֶלָּא שֶׁקֹּדֶם הַבִּשּׁוּל לֹא הָיָה בְּכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּזַיִת. וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הִנִּיחָם בִּקְעָרָה וְעֵרָה עֲלֵיהֶם מִכְּלִי רִאשׁוֹן — תָּלוּי בְּמַחֲלֹקֶת שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּעֵרוּי אִם מְבַשֵּׁל כִּכְלִי רִאשׁוֹן אִם לָאו. לָכֵן יֵשׁ לִמְנֹעַ שֶׁלֹּא לְאָכְלָם כִּי אִם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אִם נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּכָּר וְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֶחֶם. אֲבָל אִם הָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם עַל יְדֵי הָעֵרוּי, וַאֲפִלּוּ פֵּרוּרִים הַשְּׁרוּיִים בְּמַיִם צוֹנְנִים שֶׁהָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה זוֹ — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳, אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, שֶׁכְּבָר נִתְבַּטְּלוּ וְיָצְאוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם לְגַמְרֵי, כֵּיוָן שֶׁאֵין כְּזַיִת בְּכָל אֶחָד וְגַם לֹא תֹּאַר לֶחֶם. וְכָל שֶׁהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִים — כְּבָר הָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם. וְהוּא הַדִּין לַחֲתִיכוֹת פַּת שֶׁמְּיַבְּשִׁין עַל הַגֶּחָלִים וְשׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁכָר, שֶׁאִם אֵין כְּזַיִת בְּכָל אֶחָד וְאֵין תֹּאַר לֶחֶם — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת":

לֶחֶם גָּמוּר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל. In what case? With a dough that was boiled; but finished bread that was boiled — its status of bread was not nullified through boiling, even according to the last view, nor even through frying, and one blesses over it “hamotzi” and birkat hamazon even without fixing a meal, and even if it disintegrated in the boiling until there remains of each slice only a kezayit. But a slice of less than a kezayit, whether it was a large slice divided in the boiling, or was less than a kezayit before it was boiled — it left the status of bread through boiling regarding the blessing, even if it appears that it has an appearance of bread, for once it was boiled it is not regarded as having an appearance of bread, and he blesses “borei minei mezonot” and me’ein shalosh, even if he eats a measure of fixing a meal from crumbs of less than a kezayit. And even if they stuck together through the boiling and there is now a kezayit and more in each piece, whereas before the boiling there was not in each one, separately, a kezayit. And this is when they were boiled in a first vessel; but if he put them in a bowl and poured onto them from a first vessel — it depends on the controversy regarding pouring (irui), namely whether it cooks like a first vessel or not. Therefore there is room to refrain from eating them except within the meal if it appears that they have an appearance of bread, that is, that it is recognizable and known that it is bread. But if the appearance of bread has gone from them through the pouring, and even crumbs steeped in cold water from which the appearance of bread has gone through this steeping — he blesses over them “borei minei mezonot” and me’ein shalosh, even if he eats a measure of fixing a meal, for they have already been nullified and left the status of bread entirely, since there is no kezayit in each one and also no appearance of bread. And once the water whitens on account of the crumbs — the appearance of bread has already gone from them. And the same law applies to pieces of bread that one dries on coals and steeps in beer, for if there is no kezayit in each and no appearance of bread — one blesses over them “borei minei mezonot.”

וְכֵן פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁמְּחַבְּרִים וּמְדַבְּקִים אוֹתָם בִּקְעָרָה בִּדְבַשׁ אוֹ חָלָב אוֹ מָרָק, אִם אֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מֵחֲמַת זֶה, וְאֵין בְּכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּזַיִת — אֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה, כְּמוֹ בְּבִשּׁוּל וְטִגּוּן לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה שֶׁכֵּן עִקָּר. אֲבָל פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁאֵינָן מְחֻבָּרִין יַחַד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן דַּקִּין בְּיוֹתֵר — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעוּדָה, אֲפִלּוּ עַל פֵּרוּר אֶחָד דַּק כְּקֶמַח מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא פַּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי תַּעֲרֹבֶת שׁוּם מַשְׁקֶה בְּתוֹכוֹ הַמְחַבְּרוֹ וּמְדַבְּקוֹ — אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת פַּת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן פֵּרוּרִים דַּקִּים לְתוֹךְ אֵיזֶה מַשְׁקֶה לְפִי שָׁעָה לְרַכְּכָם, וְאֵינָם שׁוֹהִים בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיֵּלֵךְ תֹּאַר הַלֶּחֶם מֵעֲלֵיהֶם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה זוֹ — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא", אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֹּאַר לֶחֶם מֵחֲמַת שֶׁהֵם דַּקִּים בְּיוֹתֵר. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתְנָם בְּמַשְׁקֶה חַם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶם, אִם הוּא בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל:

פֵּרוּרֵי לֶחֶם. Likewise, crumbs of bread that one joins and sticks together in a bowl with honey, milk, or broth, if there is no longer an appearance of bread on them because of this, and there is not in each one, separately, a kezayit — one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon even with fixing a meal, as with boiling and frying according to the last view explained above, which is the essential ruling. But crumbs of bread that are not joined together, even if they have no appearance of bread because they are very fine — one blesses over them “hamotzi” and birkat hamazon even without fixing a meal; even over a single crumb fine as flour one blesses “hamotzi,” for once it is bread in itself, without any admixture of liquid within it joining and sticking it — it never leaves the status of bread. And even if he puts fine crumbs into some liquid for a moment to soften them, and they do not remain in it long enough for the appearance of bread to go from them through this steeping — he blesses over them “hamotzi,” even though they have no appearance of bread because they are very fine. And even if he puts them in a hot liquid from which the hand recoils, if it is a second vessel that does not cook.

וְכֵן אִם פֵּרֵר הַלֶּחֶם לְפֵרוּרִים דַּקִּים כְּקֶמַח וְחָזַר וְגִבְּלָם יַחַד, אֲפִלּוּ נִשְׁרוּ תְּחִלָּה בְּמַיִם עַד שֶׁהָלַךְ תֹּאַר הַלֶּחֶם מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו יֵשׁ בָּהֶם כְּזַיִת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁבְּכַזַּיִת אֵין צָרִיךְ תֹּאַר לֶחֶם. וַאֲפִלּוּ לָשׁ אוֹתָם בְּרוֹתְחִין שֶׁל כְּלִי שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ אִם לָשׁ אוֹתָם בְּמַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת — אֵין לָהֶם דִּין פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיוּ לֶחֶם גָּמוּר מִתְּחִלָּתָם — אֵינָן יוֹצְאִים לְעוֹלָם מִתּוֹרַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין בְּכָל אֶחָד כַּזַּיִת (וְאֵינָן מְגֻבָּלִים יַחַד בְּדֶרֶךְ לִישָׁה, אֶלָּא מְחֻבָּרִים בִּלְבַד עַל יְדֵי אֵיזֶה מַשְׁקֶה הַמְדַבְּקָם זֶה עִם זֶה, אוֹ שֶׁנִּשְׁרוּ בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁהָלַךְ מֵהֶם תֹּאַר הַלֶּחֶם[)]. וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר הַלִּישָׁה טִגְּנָן בְּמַשְׁקֶה, אוֹ אֲפִלּוּ בִּשְּׁלָם בִּקְדֵרָה — לֹא נִתְבַּטְּלוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם, כְּמוֹ שֶׁבִּכְזַיִת לֶחֶם גָּמוּר לֹא נִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת לֶחֶם עַל יְדֵי טִגּוּן וּבִשּׁוּל. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עֵרַב בָּהֶם קֶמַח וְטִגְּנָן בְּשֶׁמֶן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נֵלֵךְ אַחַר הָרֹב (שֶׁהוּא הַקֶּמַח וְהַשֻּׁמָּן), וְאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה). וְכֵן אִם לָשׁ אוֹתָם עִם שֻׁמָּן וְקֶמַח הַרְבֵּה מֵהֶם, אִם נֵלֵךְ אַחַר הַקֶּמַח וְלֹא יְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא בְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה אַחַר הָאֲפִיָּה, כְּדִין קֶמַח שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֻׁמָּן אוֹ בְּמַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְנֶאֱפָה בְּתַנּוּר. כִּי אֶפְשָׁר שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּין דָּגָן חָשׁוּב וְאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב בִּשְׁאָר מִינִים, כָּךְ לֶחֶם גָּמוּר אֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ אֲפִלּוּ בְּקֶמַח שֶׁל מִין דָּגָן. אֲבָל אִם לָשׁ אוֹתָם בְּרוֹתְחִין מִכְּלִי רִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹרַת לֶחֶם בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּרוֹתְחִין וְלֹא הָיָה בָּהֶם כְּזַיִת בְּכָל פֵּרוּר, הֲרֵי דִּינָם כְּקֶמַח שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" אַחַר הַטִּגּוּן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת:

פֵּרוּרִים שֶׁגִּבְּלָם. Likewise, if he crumbled the bread into fine crumbs like flour and then kneaded them together again, even if they were first steeped in water until the appearance of bread went from them, once there is now in them a kezayit — he must bless over it “hamotzi” and birkat hamazon, for with a kezayit no appearance of bread is required. And even if he kneaded them with boiling water of a second vessel, and even if he kneaded them in liquids and fruit-juice — they do not have the law of pat haba’ah bekisanin, for since they were finished bread from the outset, they never leave the status of bread, unless there is not in each one a kezayit (and they are not kneaded together in the manner of a kneading, but only joined by some liquid that sticks them to one another, or that they were steeped in it until the appearance of bread went from them). And even if, after the kneading, he fried them in liquid, or even boiled them in a pot — they were not nullified from the status of bread, just as a kezayit of finished bread is not nullified from the status of bread through frying and boiling. Nevertheless, if he mixed flour into them and fried them in oil or other liquids — there is room to doubt whether we follow the majority (which is the flour and the fat), and one does not bless over them “hamotzi” and birkat hamazon even with fixing a meal. Likewise, if he kneaded them with fat and much flour among them, if we follow the flour, he will bless “hamotzi” and birkat hamazon only with a measure of fixing a meal after baking, like the law of flour kneaded in fat, liquids, or fruit-juice and baked in an oven; for it may be that, just as a grain species is important and is not nullified by a majority among other species, so finished bread is not nullified by a majority on account of its importance, even in flour of a grain species. But if he kneaded them with boiling water of a first vessel, since they left the status of bread at the time they were boiled in the boiling water and there was no kezayit in each crumb, their law is that of kneaded flour, over which one blesses “borei minei mezonot” after frying even if there is in it a kezayit.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַשּׁוֹרֶה פִּתּוֹ בְּיַיִן אָדֹם, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנֵּית צוּרָתָהּ עַל יְדֵי זֶה — בָּטֵל מִמֶּנָּה תֹּאַר לֶחֶם, וְאִם אֵין בְּכָל פְּרוּסָה כְּזַיִת — מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ אֲפִלּוּ אוֹכֵל שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה. וְגַם אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" עַל הַיַּיִן הַבָּלוּעַ בַּפַּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל אֵלֶיהָ. וְכֵן הַשּׁוֹרֶה פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" בְּיֵין שָׂרָף אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַמַּשְׁקִין הַבְּלוּעִים בָּהּ. אֲבָל אִם בֵּרַךְ עַל הַפַּת "הַמּוֹצִיא" — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל עַל שְׁאָר מַשְׁקִין אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל שְׁתִיָּה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ב. וְכֵן כְּשֶׁנּוֹתְנִים יַיִן בַּקְּעָרָה עִם הַמֶּלַח לִטְבֹּל בּוֹ הַבָּשָׂר — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל לַבָּשָׂר, וְהַבָּשָׂר כְּבָר נִפְטַר בְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז:

הַשּׁוֹרֶה פִּתּוֹ בְּיַיִן. There is one who says that one who steeps his bread in red wine, since its form has been altered thereby — the appearance of bread has been removed from it, and if there is not in each slice a kezayit — he blesses “borei minei mezonot” and me’ein shalosh, even if he eats a measure of fixing a meal. And one also need not bless “borei peri hagafen” over the wine absorbed in the bread, since it is subordinate to it. Likewise, one who steeps bread over which one blesses “borei minei mezonot” in brandy or other liquids — need not bless over the liquids absorbed in it. But if he blessed over the bread “hamotzi” — he need not bless at all over the other liquids, even in the manner of drinking, for one does not bless over a drink within the meal, as will be explained in siman רי״ב. Likewise, when one puts wine in the bowl with the salt to dip the meat in it — one need not bless over the wine, since it is subordinate to the meat, and the meat has already been discharged by the blessing “hamotzi,” as will be explained in siman קע״ז.

קֶמַח שֶׁחֲלָטוֹ בְּרוֹתְחִין וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת וַאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת בְּלֹא מַשְׁקֶה — לֶחֶם גָּמוּר הוּא, וּמְבָרְכִים עָלָיו "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה בְּלִילָתוֹ רַכָּה בְּמַיִם רוֹתְחִין, כֵּיוָן שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפָאוֹ בְּלֹא מַשְׁקֶה — נַעֲשָׂה לֶחֶם גָּמוּר (אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בְּלִילָתוֹ רַכָּה מְאֹד, שֶׁאָז אֲפִלּוּ בְּלֹא חֲלִיטָה בְּרוֹתְחִין אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא כְּשִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה):

קֶמַח שֶׁחֲלָטוֹ. Flour that one scalded with boiling water and then made from it bread and baked it in an oven or on a pan without liquid — it is finished bread, and one blesses over it “hamotzi” and birkat hamazon. And even if its batter was loose, having been made with boiling water, once one afterward baked it without liquid — it became finished bread (unless its batter was very loose, for then, even without scalding in boiling water, one blesses over it “hamotzi” and birkat hamazon only with a measure of fixing a meal, as was explained above).

בָּצֵק שֶׁאוֹפִין בְּשַׁפּוּד וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ תָּמִיד בְּשֶׁמֶן אוֹ שֻׁמָּן אוֹ מֵי בֵּיצִים אוֹ מֵי פֵּרוֹת — אֵין תּוֹרַת לֶחֶם עָלָיו כְּלָל, וּמְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת" וּמֵעֵין ג׳ (אֲפִלּוּ בִּקְבִיעוּת סְעוּדָה). אֲבָל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁצּוֹלִין בְּשַׁפּוּד, אַף שֶׁמּוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן — אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת לֶחֶם לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:(מכאן עד סימן קע״ד לא נמצא גם בדפוס הראשון)

בָּצֵק שֶׁבְּשַׁפּוּד. A dough that one bakes on a spit and continually smears with oil, fat, egg-liquid, or fruit-juice — it has no status of bread at all, and one blesses over it “borei minei mezonot” and me’ein shalosh (even with fixing a meal). But finished bread that one roasts on a spit, even if one smears it with oil — it never leaves the status of bread, as was explained above.