רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) — סימן י״ז (מי הם חייבין בציצית)

נָשִׁים וַעֲבָדִים — פְּטוּרִים מִצִּיצִית, אֲפִלּוּ מִתְלַבְּשִׁים בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע כְּנָפוֹת — אֵין צָרִיךְ לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת צִיצִית הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, שֶׁהֲרֵי כְּסוּת לַיְלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְפִלִּין: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ", הֻקְשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לִתְפִלִּין, מַה תְּפִלִּין שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מֵהֶם מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לח, אַף כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מֵהֶם, חוּץ מִמִּצְוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם:

נשים ועבדים — הפטור ושלשלתו המלאה. נשים ועבדים פטורים מציצית: אפילו מתלבשים בטלית שיש בה ארבע כנפות — אין צריך להטיל בה ציצית, מפני שמצות ציצית היא מצות עשה שהזמן גרמא — שהרי כסות לילה פטורה מן הציצית (ראה סימן 18) — וכל מ״ע שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים ממנה: שנאמר בתפילין «למען תהיה תורת ה׳ בפיך» — הוקשה כל התורה כולה לתפילין; מה תפילין מ״ע שהזמן גרמא — שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין — ונשים ועבדים פטורים מהם (מטעם שיתבאר בסימן לח), אף כל מ״ע שהזמן גרמא — חוץ ממצוות פרטיות. חידוש הרב: הוא פורש את השלשלת כולה — הציצית זמן גרמא מכח הכסות לילה, ופטור הנשים מכח ההיקש של כל התורה לתפילין.

טֻמְטוּם (שֶׁהוּא אָטוּם לְגַמְרֵי וְלֹא נוֹדַע אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה) וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס (שֶׁיֵּשׁ לוֹ זַכְרוּת וְנַקְבוּת) — חַיָּבִים בְּצִיצִית מִסָּפֵק, שֶׁמָּא הֵם זְכָרִים. אֲבָל אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ, דִּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל:

טומטום ואנדרוגינוס — חייבים מספק, בלא ברכה. הטומטום (אטום לגמרי, שלא נודע אם זכר או נקבה) והאנדרוגינוס (שיש לו זכרות ונקבות) — חייבים בציצית מספק: שמא הם זכרים. אבל אין צריכין לברך — ספק ברכות להקל. חידוש הרב: הוא מגדיר את שני המונחים בגוף הדין, ומעמיד את שני הצדדים — חומרא במעשה (להתעטף, שמא הם זכרים), קולא בברכה (ספק ברכות להקל).

וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ נְקֵבוֹת וַדָּאִים וְכֵן עֲבָדִים אִם יִרְצוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וּלְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדָן, כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין בִּשְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, וִיכוֹלִין לוֹמַר "וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵן אֵינָן מְצֻוִּין, מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים מְצֻוִּים עַל כָּךְ, וְגַם הֵן כְּשֶׁמְּקַיְּמִין מִצְוֹת שֶׁהֵם פְּטוּרִים מֵהֶם אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין לָהֶם שָׂכָר גָּדוֹל כִּמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מִכָּל מָקוֹם קְצָת שָׂכָר יֵשׁ לָהֶם, לָכֵן יְכוֹלוֹת הֵן לְבָרֵךְ עַל כָּל מִצְוֹת שֶׁהֵן פְּטוּרִין מֵהֶם, אִם עוֹשִׂין הַמִּצְוֹת כְּתִקּוּנָן בְּעִנְיָן שֶׁהָאֲנָשִׁים יְכוֹלִים לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא — אֵין לָהֶם לְהִתְלַבֵּשׁ בְּצִיצִית, כֵּיוָן דְּגַם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיָּבִים בְּמִצְוָה זוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם טַלִּית בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת, וְאֵינוֹ חוֹבַת הַגּוּף כְּמוֹ שׁוֹפָר וְלוּלָב שֶׁהַנָּשִׁים נוֹהֲגוֹת לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן:

הרשות בידן — הברכה, ואחריה היוהרא. ומכל מקום, אפילו נקבות ודאים וכן עבדים, אם ירצו להתעטף בציצית ולברך — הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מ״ע שהזמן גרמא; ויכולין לומר «וצוונו להתעטף בציצית» אף שאינן מצווין — מפני שהאנשים מצווים על כך; וגם הן, כשמקיימין מצוות שהן פטורות מהן — אף שאין שכרן גדול כמצווה ועושה — קצת שכר יש להן; לכן יכולות לברך על כל מצוה שהן פטורות ממנה, אם עושות אותה כתיקונה. ומכל מקום, הואיל ומחזי כיוהרא — אין להן להתלבש בציצית: שגם האנשים אינם חייבים במצוה זו אלא אם כן יש להם טלית בת ארבע כנפות — ואינו חובת הגוף כמו שופר ולולב שהנשים נוהגות להחמיר על עצמן (ראה סימן 19: אין חובה לקנות טלית). חידוש הרב: הוא נותן את טעם הברכה (האנשים מצווים; קצת שכר) ואת הקו הדק של היוהרא — המיוחד לציצית, חובת הבגד ולא חובת הגוף.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, כְּגוֹן שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַשְׁלִיךְ שְׁתֵּי כְּנָפוֹת לְפָנָיו וּשְׁתֵּי כְּנָפוֹת לְאַחֲרָיו וְיוֹדֵעַ לֶאֱחֹז הַצִּיצִית בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין — אָבִיו חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ טַלִּית בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת וּלְהָטִיל בָּהּ צִיצִית כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת (וְעַיֵּן סִימָן כד דְּזֶה אֵינָהּ חוֹבָה כָּל כָּךְ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָבִיו חַיָּב לְהָטִיל צִיצִית לְכָל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע כְּנָפוֹת שֶׁהַבֵּן מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ):

הקטן היודע להתעטף — חינוך. קטן היודע להתעטף — כגון שיודע להשליך שתי כנפות לפניו ושתי כנפות לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין — אביו חייב לקנות לו טלית בת ארבע כנפות ולהטיל בה ציצית, כדי לחנכו במצוות. (ועיין סימן כד: חובת הקנייה אינה חובה כל כך; אבל מכל מקום אביו חייב להטיל ציצית לכל בגד שיש לו ארבע כנפות שהבן מתלבש בו, כיון שכבר הגיע לחינוך.) חידוש הרב: הוא מטמיע את שיעור הרמ״א (שתי כנפות לפניו / שתיים לאחריו + אחיזת הציצית בקריאת שמע) בגוף הדין, ומחלק בין הקנייה (חובה פחות מוחלטת) להטלת ציצית על כל בגד שהבן לובש (חובה גמורה).