רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) — סימן י״ח · זמן ציצית

לַיְלָה לָאו זְמַן צִיצִית הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: «וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וגו׳» — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אֲבָל כְּסוּת סוּמָא — חַיָּב בְּצִיצִית, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וְלָכֵן אֲפִלּוּ יִלְבְּשֶׁנּוּ הַסּוּמָא — חַיָּב לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית:

לילה לאו זמן ציצית — הראייה כקובעת. לילה אינו זמן ציצית, שנאמר «וּרְאִיתֶם אֹתוֹ» — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אבל כְּסוּת סוּמָא חייב בציצית, מפני שיֶּשְׁנוֹ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים; ולכן אף אם ילבשנו הסומא — חייב להטיל בו ציצית. חידוש הרב: הוא פותח את הסימן בקנה־המידה המאחד — הראייה קובעת את החיוב (אותו יסוד של הסומא, עיין סימן 17): בגד הסומא «נראה לאחרים»; הלילה — אינו בראייה אצל שום אדם.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא מִעֵט הַכָּתוּב אֶלָּא כְּסוּת שֶׁאֵינוֹ בִּרְאִיָּה בִּשְׁעַת לְבִישָׁה, וְלָכֵן כָּל מַה שֶּׁלּוֹבֵשׁ בַּלַּיְלָה אֲפִלּוּ הוּא כְּסוּת הַמְיֻחָד לַיּוֹם — פָּטוּר, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁלּוֹבֵשׁ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הוּא כְּסוּת הַמְיֻחָד לַלַּיְלָה — חַיָּב לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית קֹדֶם שֶׁיִּלְבְּשֶׁנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְאִיָּה בִּשְׁעַת לְבִישָׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא מִעֵט הַכָּתוּב אֶלָּא כְּסוּת הַמְיֻחָד לַלַּיְלָה, שֶׁאוֹתוֹ כְּסוּת הוּא פָּטוּר אֲפִלּוּ אִם לוֹבְשׁוֹ בַּיּוֹם, כֵּיוָן שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא לְלָבְשׁוֹ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִרְאִיָּה, אֲבָל כְּסוּת הַמְיֻחָד לַיּוֹם אוֹ הַמְיֻחָד לְיוֹם וְלַיְלָה — חַיָּב בְּצִיצִית אַף אִם לוֹבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה, וִיבָרֵךְ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה לְלוֹבְשׁוֹ בְּעֵת שֶׁרָאוּי לִרְאִיָּה. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָנוּ הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי — יֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּאִסּוּרֵי תּוֹרָה כְּחֻמְרוֹת שְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת, דְּהַיְנוּ לְהָטִיל צִיצִית בִּכְסוּת הַמְיֻחָד לַיּוֹם אוֹ לְיוֹם וָלַיְלָה אַף אִם לוֹבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה, וְכֵן יָטִיל צִיצִית אֲפִלּוּ לִכְסוּת הַמְיֻחָד לַלַּיְלָה אִם לוֹבְשׁוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל לְעִנְיַן הַבְּרָכָה כֵּיוָן דִּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, לָכֵן לֹא יְבָרֵךְ, רַק כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ בַּיּוֹם כְּסוּת הַמְיֻחָד לַיּוֹם אוֹ כְּסוּת הַמְיֻחָד לְיוֹם וְלַיְלָה:

שתי הסברות — והפסק בשני מישורים. יש אומרים: לא מיעט הכתוב אלא כסות שאינו בראייה בִּשְׁעַת לְבִישָׁה — לכן כל הנלבש בלילה, אף המיוחד ליום — פטור; וכל הנלבש ביום, אף המיוחד ללילה — חייב, ויטיל בו ציצית קודם שילבשנו. ויש אומרים: לא מיעט הכתוב אלא כסות המיוחד ללילה — הוא פטור אף ביום, שמתחילה לא נעשה אלא לעת שאינה ראויה לראייה; אבל המיוחד ליום או ליום־ולילה — חייב אף בלילה, ויברך עליו. ומאחר שלא נתברר לנו הלכה כדברי מי — יש להחמיר באיסורי תורה כחומרות שתי הסברות: להטיל ציצית בכסות המיוחד ליום (או ליום ולילה) אף בלילה, וכן אף בכסות המיוחד ללילה אם לובשו ביום. אבל לעניין הברכה — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל: לא יברך אלא כשלובש ביום כסות המיוחד ליום או ליום־ולילה. חידוש הרב: הוא חוצה את הפסק לשני מישורים — חומרא כפולה לחיוב דאורייתא, קולא לברכה (ספק ברכות) — הניסוח השיטתי ביותר של הדין.

מִי שֶׁהָיָה לָבוּשׁ טַלִּית גָּדוֹל מִבְּעוֹד יוֹם — צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו כְּשֶׁמַּתְחִילִין «בָּרְכוּ», מֵאַחַר דְּעַכְשָׁו אֵין לוֹבְשִׁים אֶת הַטַּלִּית אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, וְאִם יִהְיֶה עָלָיו הַטַּלִּית בַּלַּיְלָה — יִהְיֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא סוֹבֵר דְּלַיְלָה זְמַן צִיצִית הוּא. אֲבָל בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים — הַכֹּל נוֹהֲגִין לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל וּלְבָרֵךְ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, וְאֵין מְסִירִין אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹבְשִׁים אוֹתוֹ לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, אֶלָּא כְּדֵי לְהִדַּמּוֹת לְמַלְאָכִים לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים:

הטלית במעריב — לפשטו ב«בָּרְכוּ»; ליל יום הכיפורים. מי שהיה לבוש טלית גדול מִבְּעוֹד יוֹם — צריך לפשטו כשמתחילין «בָּרְכוּ»: מאחר שעכשיו אין לובשים את הטלית אלא לשם מצות ציצית, אם יהיה עליו הטלית בלילה — ייראה כאילו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא. אבל בליל יום הכיפורים — הכול נוהגין להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד יום, ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהַדָּבָר יָדוּעַ שאין לובשים אותו לשם מצות ציצית, אלא כְּדֵי לְהִדַּמּוֹת לְמַלְאָכִים, הלובשים לבנים ומתעטפים לבנים. חידוש הרב: הוא מיסד את הפשיטה ב«ברכו» על המראית — ההנהגה אינה רשאית «לומר» דין שאינו אמת; ומחלץ את הקריטריון המציל את ליל יו״כ: הדבר ידוע (הכוונה גלויה).

כָּל הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים — צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר קַדִּישׁ יָתוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַטֵּף. וְלָכֵן מֻתָּרִים לְהִתְעַטֵּף אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, דְּהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר:

העובר לפני התיבה — כְּבוֹד הַצִּבּוּר, אף בלילה. כל העובר לפני התיבה, אפילו לומר סליחות ותחנונים — צריך להתעטף בטלית גדול, מפני כְּבוֹד הַצִּבּוּר. ואפילו לומר קדיש יתום — יש מי שאומר שצריך להתעטף. ולכן מותרים להתעטף אפילו בלילה: הדבר ידוע שאין מתכוונים לשם מצות ציצית, אלא מפני כבוד הצבור. חידוש הרב: אותו קריטריון של סעיף ג — כיוון שהכוונה ידועה כאחרת (כבוד הצבור), אין העיטוף בלילה «אומר» שהלילה זמן ציצית.

סְדִינִים וְכָרִים אַף־עַל־פִּי שֶׁאָדָם יָשֵׁן בָּהֶם לִפְעָמִים בַּיּוֹם, כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָם לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַלַּיְלָה, לָכֵן נִקְרָאִים כְּסוּת לַיְלָה וּפְטוּרִים מִן הַצִּיצִית. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים כְּסוּת לַיְלָה חַיָּב בְּצִיצִית אִם לוֹבְשׁוֹ בַּיּוֹם — צָרִיךְ לְהָטִיל הַצִּיצִית לִסְדִינִים וְכָרִים, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן בָּהֶם בַּבֹּקֶר. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לְהָטִיל בָּהֶם צִיצִית כְּלָל, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל פִּשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה אֶלָּא אוֹתָן בְּגָדִים שֶׁאָדָם מִתְכַּסֶּה בָּהֶן דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: «אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ», אֲבָל דֶּרֶךְ הַצָּעָה כְּגוֹן סְדִינִים וְכָרִים — אֵינָן נִקְרָאִים כְּסוּת כְּלָל. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין עַל סְבָרָא זוֹ, לָכֵן אִם הַסְּדִינִים אוֹ הַכַּר שֶׁל צֶמֶר — יַעֲשֶׂה קֶרֶן אַחַת עֲגֻלָּה, כְּדֵי לִפְטֹר מִן הַצִּיצִית לְדִבְרֵי הַכֹּל:

הסדינים — כְּסוּת לַיְלָה, דֶּרֶךְ הַצָּעָה, הקרן העגולה. סדינים וכרים — אף שאדם ישן בהם לפעמים ביום — כיוון שעיקרם לא נעשה אלא בשביל הלילה, נקראים כסות לילה ופטורים מן הציצית. ולדברי האומרים שכסות לילה חייב אם לובשו ביום — היה צריך להטיל בהם ציצית, שהרי אדם ישן בהם בבוקר. ואף־על־פי־כן המנהג פשוט שלא להטיל בהם ציצית כלל, בין של צמר בין של פשתן, מפני שיש אומרים שלא חייבה תורה אלא בגדים שמתכסים בהם דֶּרֶךְ לְבִישָׁה — «אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ» — אבל דֶּרֶךְ הַצָּעָה כסדינים וכרים אינם נקראים כסות כלל. ומכל מקום, כיוון שיש חולקין — אם הסדינים או הכר של צמר, יעשה קֶרֶן אחת עֲגֻלָּה לפטור לדברי הכול. חידוש הרב: הוא מיסד את הפטור על העיקר (הייעוד המקורי), מצדיק את המנהג בדֶּרֶךְ הַצָּעָה, ונותן את הפתרון המעשי — הקרן העגולה (לצמר, שחיובו דאורייתא; והשווה מדרג האריגים בסימן 9).

מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית? יֵשׁ אוֹמְרִים מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: «וּרְאִיתֶם אֹתוֹ», מִשְּׁעַת רְאִיָּה וְהַכָּרַת הַתְּכֵלֶת — מַתְחִיל הַחִיּוּב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁעַת רְאִיָּה נִקְרָא מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁאָז יְכוֹלִים לִרְאוֹת אֶת הַצִּיצִית, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בֵּין הַתְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לַלָּבָן שֶׁבָּהּ — יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, דִּכְבָר חָל עָלֶיהָ שְׁעַת הַחִיּוּב. וְכֵן נוֹהֲגִין. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לִלְבּשׁ אֶת הַטַּלִּית בִּבְרָכָה עַד שֶׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ:

מאימתי מברך — שני ספי הבוקר. מאימתי מברך על הציצית? יש אומרים מִשֶּׁיַּכִּיר בין תכלת שבה ללבן שבה — שנאמר «וּרְאִיתֶם אֹתוֹ»: משעת ראייה והכרת התכלת מתחיל החיוב. ויש אומרים ששעת ראייה נקראת מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר — שאז יכולים לראות את הציצית; ואף שאינו מכיר בין התכלת ללבן — יכול לברך עליה, שכבר חלה עליה שעת החיוב. וְכֵן נוֹהֲגִין. ומכל מקום, טוב ליזהר לכתחילה שלא ללבוש את הטלית בברכה עד שיכיר בין תכלת ללבן. חידוש הרב: הוא מקיים את המנהג (עלות השחר — החיוב כבר חל על הבגד), ושומר את דרישת הסברא הראשונה לכתחילה (טוֹב לִזָּהֵר) — שני הספים מדורגים, לא מעורבבים.

הַמִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כְּגוֹן בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת — לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, וְלִכְשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם — יְמַשְׁמֵשׁ בְּצִיצִיּוֹתָיו וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, מִשּׁוּם דְּהַמְמַשְׁמֵשׁ הוּא כְּאִלּוּ לוֹבְשָׁן עַכְשָׁו, וְאִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן — אֵיךְ שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ עַכְשָׁו עַל מַה שֶּׁלָּבַשׁ כְּבָר קֹדֶם שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר:

קודם עלות השחר (סליחות) — בלא ברכה, ואחר כך המִשְׁמוּשׁ. המתעטף בציצית קודם שיעלה עמוד השחר — כגון בימי הסליחות — לא יברך עליהן; ולכשיאור היום — ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, משום שהַמְמַשְׁמֵשׁ הוא כְּאִלּוּ לוֹבְשָׁן עַכְשָׁו; ואם לא ימשמש בהן — איך שייך לברך עכשיו על מה שלבש כבר קודם שעלה עמוד השחר? חידוש הרב: אין הוא מסתפק בהוראת המשמוש — הוא נותן את המנגנון: המשמוש נחשב לבישה חדשה, המשענת היחידה לברכה שלאחר מעשה.

אִם מִתְעַטֵּף בְּצִיצִית אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית — לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר עָשָׂה לְאוֹתָהּ שָׁעָה לַיְלָה בִּתְפִלָּתוֹ. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל — יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים:

אחר ערבית — אין ברכה; קודם — עד צֵאת הַכּוֹכָבִים. אם מתעטף בציצית אחר שהתפלל תפילת ערבית — לא יברך עליהן, שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפילתו. אבל אם עדיין לא התפלל — יכול לברך עליהן עד צאת הכוכבים. חידוש הרב: תפילת ערבית יוצרת לילה סובייקטיבי — תפילתו שלו «עשתה לילה» בשבילו, אף שעדיין יום; ומכאן הגבול האובייקטיבי (צאת הכוכבים) למי שלא התפלל.