סעיף א׳: אף על גב דכתיב "וראיתם אותו" — סומא חייב בציצית, שנתרבה מ״אשר תכסה בה״ (מנחות מ״ג.); והכתוב "וראיתם אותו" אצטריך למעט כסות לילה (עיין לקמן סי׳ י״ח).
סעיף ב׳: נשים ועבדים פטורים — מצות עשה שהזמן גרמא. והוסיף הרמ״א: רוצים לעטוף ולברך — הרשות בידם (תוס׳ רא״ש ור״ן), אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא (אגור סי׳ כ״ז) — שאין אדם חייב לקנות טלית כדי שיתחייב (ולקמן סי׳ י״ט). וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה; ולרמ״א — לפי מנהג הנשים המברכות, גם הם יברכו.
סעיף ג׳: קטן היודע להתעטף — אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (סוכה מ״ב.); ושיעור "היודע" (רמ״א): עוטף ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו (הגהות מיימוניות פ״ג), ואוחז הציצית בידו בשעת קריאת שמע (מרדכי סוף פרק לולב הגזול).
1. הקדמת הסוגיא — מי הם המחוייבים בציצית
פתח דבר — גדרי החיוב בציצית
לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, חוטיה, טליתה ושיעורה, בא בסימן י״ז לברר את גדרי המחוייבים: מי הוא שבכלל מצות ציצית, ומי יצא מכללה. ושלושה ראשים בסימן: (א)סומא חייב — אף שנאמר "וראיתם אותו", נתרבה מ״אשר תכסה בה״ (מנחות מ״ג.), ו״וראיתם אותו״ אצטריך למעט כסות לילה (עיין סי׳ י״ח); (ב)נשים ועבדים פטורים — מצות עשה שהזמן גרמא; והוסיף הרמ״א: רוצים לעטוף ולברך — הרשות בידן, אלא דמחזי כיוהרא, הואיל ואינו חובת גברא; וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה; (ג)קטן היודע להתעטף — אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (סוכה מ״ב.). והסימן כולו — משנת "מי חייב": הריבוי (סומא), המיעוט (נשים), הספק (טומטום ואנדרוגינוס) והחינוך (קטן).
הערה יסודית: כל הסימן סובב על שני צירים: (א) גדר ה"ראייה" שבפרשה — "וראיתם אותו" — מה היא ממעטת ומה אינה ממעטת (סומא / כסות לילה); (ב) גדר החיוב — חובת גברא או חובת מנא: שאין האדם חייב לקנות טלית כדי שיתחייב (רמ״א כאן בשם האגור סי׳ כ״ז; ולקמן סי׳ י״ט), וממילא כל דיני "מי חייב" שבסימן צבועים בגוון מיוחד — חיוב התלוי בבגד ובלבישתו, ולא באדם מצד עצמו.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: חיוב ציצית — חובת גברא (מצוה המוטלת על האדם) או חובת מנא (חובת הבגד)?
צד א׳ — חובת גברא: המצוה מוטלת על האדם — שילבש בגד של ד׳ כנפות ויטיל בו ציצית; ולפי זה היה ראוי לכל אחד לחזר אחר טלית כדי לבוא לידי חיוב.
צד ב׳ — חובת מנא: המצוה מוטלת על הבגד — כל שיש לו טלית של ד׳ כנפות והוא לובשה, חייב להטיל בה ציצית; אבל אין עליו חובה מצד עצמו לקנות.
ולשון הרמ״א מכריע כצד ב׳: "הואיל ואינו חובת גברא... אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית" (אגור סי׳ כ״ז; ועיין לקמן סי׳ י״ט — שהברכה בשעת הלבישה). ומיסוד זה נובעים דיני הסימן: היוהרא שבנשים הלובשות (סעיף ב׳), וגדר החינוך שבקטן — שאביו "לוקח לו" ציצית אף שאין חובת קנייה בגדול, כדלהלן.
2. סומא חייב בציצית — "וראיתם אותו" מול "אשר תכסה בה"
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "אף על גב דכתיב וראיתם אותו — סומא חייב בציצית, מפני שנתרבה מאשר תכסה בה; וקרא דוראיתם אותו אצטריך למעט כסות לילה (עיין לקמן סי׳ י״ח)."
שורש הדין — מנחות מ״ג.: תניא: "אשר תכסה בה" (דברים כ״ב) — לרבות כסות סומא; "וראיתם אותו" (במדבר ט״ו) — פרט לכסות לילה. ומקשינן: מה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה? ומשנינן: "מרבה אני כסות סומא — שישנה בראייה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה — שאינה בראייה". והביאוהו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) והרא״ש והטור (אורח חיים י״ז), ופסק מרן: סומא חייב בציצית.
חקירה — "וראיתם אותו": תנאי בגברא או גדר בחפצא? הראייה האמורה בפרשה — האם היא תנאי במחוייב (שהלובש יהא רואה), או גדר בכסות (שהבגד יהא ממין הנראה)?
צד א׳ — תנאי בגברא: הראייה תנאי באדם המחוייב — הרואה חייב, ושאינו רואה פטור; ולפי זה סומא ראוי היה לפטרו, וכסות לילה של פיקח — לחייבה (שהרי בעליה רואה אותה ביום).
צד ב׳ — גדר בחפצא: הראייה גדר בכסות — כסות העומדת לראייה (ביום, בפני בני אדם) היא שבכלל החיוב; וכסות הסומא ישנה בראייה אצל אחרים — וחייב, וכסות לילה אינה בראייה כלל — ופטורה.
ומסקנת הגמרא (מנחות מ״ג.) כצד ב׳: הריבוי "אשר תכסה בה" העמיד את הראייה על הכסות ולא על הגברא — ולכן סומא חייב, וכסות לילה נתמעטה. ונמצא ש״וראיתם אותו״ בא ללמד על שעת החיוב ומין הבגד, ולא על עיני הלובש.
קושיא — מה ראית? הא איפכא מסתברא! הרי הכתוב תלה את המצוה בראייה המביאה לזכירה — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳"; וסומא, שאינו רואה לעולם, אין אצלו זכירה על ידי ראייה — ולכאורה היה לנו למעט את הסומא ולרבות כסות לילה, שבעליה רואה אותה ביום!
תירוץ (מנחות מ״ג., ועל דרך הסברה): הכריעה הגמרא: מרבה אני כסות סומא — שישנה בראייה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה — שאינה בראייה כלל. הרי ששיעור ה״ראייה״ נאמר על סוג הכסות ושעת לבישתה, לא על עיני הלובש: כסות הסומא — מין כסות הנראית, ששייכת בה ראייה בעולם (אצל אחרים); כסות לילה — הופקעה הראייה ממנה מצד עצמה. ובטעם הדבר (על דרך הסברה): הזכירה שבציצית אינה זכירת היחיד בלבד אלא דין בבגד של יום — כל שהבגד עומד לראייה, שם "וראיתם" עליו, אף שהלובש עצמו אינו רואהו; ונמצא הסומא בכלל המצוה, ומברך עליה ככל אדם.
נפקא מינה — סומא וכסות לילה:(א)סומא — חייב בציצית ומברך ככל מחוייב (סעיף א׳). (ב)כסות לילה — נתמעטה; ובגדרי המיעוט (הזמן או הבגד) נחלקו הראשונים — עיין לקמן סי׳ י״ח. (ג) לפי הצד שהראייה גדר בחפצא — אף כסותו של הסומא עצמו בכלל החיוב, ואין צריך שילבשנה רואה.
היסוד: סומא חייב בציצית — שהראייה גדר בכסות ולא תנאי בגברא. "אשר תכסה בה" — לרבות כסות סומא, שישנה בראייה אצל אחרים; "וראיתם אותו" — פרט לכסות לילה, שאינה בראייה (מנחות מ״ג.). והסומא חייב ומברך ככל אדם.
3. נשים ועבדים — מ״ע שהזמן גרמא, ברכה ויוהרא
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. (הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו — הרשות בידם, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא [תוס׳ והרא״ש והר״ן פ״ב דר״ה ופ״ק דקידושין]; אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא [אגור סי׳ כ״ז] — פירוש: אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית.)"
שורש הדין — מנחות מ״ג.: תנו רבנן: הכל חייבין בציצית — כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; רבי שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא. וקיימא לן כרבי שמעון — וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג), הרא״ש והטור. וטעם ה״זמן גרמא״: שהחיוב תלוי ביום — ד״וראיתם אותו״ פרט לכסות לילה (ובגדרי הדבר עיין סי׳ י״ח) — וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (משנה, קידושין כ״ט.). ועבדים — כל מצוה שהאשה פטורה ממנה, אף העבד פטור.
מחלוקת הראשונים — ברכת נשים על מ״ע שהזמן גרמא:
הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג): נשים ועבדים שרצו להתעטף — מתעטפים בלא ברכה; שאין אשה יכולה לומר "וצונו" על מה שלא נצטוותה. וכן היא דעת מרן, וכן מנהג רוב קהילות הספרדים — שאין הנשים מברכות על מ״ע שהזמן גרמא (ועיין כף החיים).
רבינו תם (הביאוהו תוס׳ והרא״ש והר״ן — פ״ב דר״ה ופ״ק דקידושין, כציון הרמ״א): נשים מברכות על מ״ע שהזמן גרמא — שאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר, ובכלל ציווי כלל ישראל הוא; וכן הכריע הרמ״א, וכן מנהג בנות אשכנז.
חקירה — היוהרא שבציצית: מה נשתנתה ציצית משופר ולולב? הרי נהגו נשים בשופר ובלולב ואין בו משום יוהרא; ולמה בציצית כתב הרמ״א "מחזי כיוהרא — אין להן ללבוש"?
צד א׳ — משום פרהסיא ותמידות: הציצית מלבוש הנלבש ונראה, וקיומה תמידי וניכר לכל היום — ולא כשופר ולולב שקיומם שעה אחת; והמתנאה בקביעות במצוה שאינה מוטלת עליה — מחזי כיוהרא.
צד ב׳ — משום חובת מנא: בציצית אף האיש אינו מחוייב לחזר אחריה — שאינה חובת גברא, ואינו חייב לקנות טלית; והמחזרת וקונה בגד של ד׳ כנפות כדי להכניס עצמה למצוה שאף אנשים פטורים מלחזר אחריה — הרי זו רשות על גבי רשות, ומחזי כיוהרא.
ולשון הרמ״א מכריע כצד ב׳: "אך מחזי כיוהרא... הואיל ואינו חובת גברא" (אגור סי׳ כ״ז) — תלה את היוהרא בכך שאין כאן חובת גברא כלל; ומינה: בשופר ולולב, שהם חובת גברא על האיש, אין קיום האשה "רשות על גבי רשות" — ואין בו יוהרא.
קושיא — תרתי דסתרי לכאורה בדברי הרמ״א: פתח "אם רוצים לעטפו ולברך עליו — הרשות בידם", וסיים "אין להן ללבוש ציצית"; ואם הרשות בידן — למה אין להן ללבוש?
תירוץ (על דרך הסברה): שני דינים הם. מצד עצם המצוה — הרשות בידן, וקיומן קיום ושכר יש בדבר, כדין שאר מ״ע שהזמן גרמא (תוס׳ והרא״ש והר״ן); ומצד ההנהגה — כיון שאינו חובת גברא, הלבישה בקביעות מחזי כיוהרא, ולכן אין ראוי שילבשו — הנהגה היא ולא איסור מן הדין. וחלילה לראות בפטור הנשים גרעון: "פטורה" — ואינה מופקעת; הפטור ממ״ע שהזמן גרמא גזרת הכתוב היא, ואינו מדרגה באשה. וכל שאלה למעשה — לרב מוסמך, לפי מנהג המקום והקהילה.
המנהגים למעשה:בנות אשכנז — מברכות על מ״ע שהזמן גרמא (רמ״א, כרבינו תם); בנות ספרד — אינן מברכות (מרן, כהרמב״ם — וספק ברכות להקל; ועיין כף החיים). ולענין עצם לבישת הציצית — כתבו האחרונים (עיין משנה ברורה כאן) שאף במקום שנהגו הנשים לברך על שופר ולולב, אין להן ללבוש ציצית — משום יוהרא, והואיל ואינו חובת גברא. וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.
נפקא מינה — נשים ועבדים:(א)נשים ועבדים — פטורים מציצית (מ״ע שהזמן גרמא, סעיף ב׳). (ב)רצו לעטוף — הרשות בידן (רמ״א). (ג)ברכה — מנהג אשכנז מברכות (ר״ת), מנהג ספרד אינן מברכות (רמב״ם ומרן). (ד)למעשה — אין להן ללבוש ציצית, דמחזי כיוהרא הואיל ואינו חובת גברא (רמ״א בשם האגור). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, בכבוד ובדרכי נועם.)
היסוד: נשים פטורות — מ״ע שהזמן גרמא; רצו — רשות, אך מחזי כיוהרא הואיל ואינו חובת גברא. נשים ועבדים פטורים מציצית (מנחות מ״ג.); רצו לעטוף ולברך — הרשות בידן (ולברכה — מחלוקת רמב״ם ורבינו תם, ונחלקו בה המנהגים); אבל אין להן ללבוש, דמחזי כיוהרא — שאין כאן אפילו חובת גברא (אגור סי׳ כ״ז).
4. טומטום ואנדרוגינוס — חייבין מספק ובלא ברכה
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳ (סיפא): "טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק, ויתעטפו בלא ברכה. (פירוש: טומטום — לא נודע אם הוא זכר או נקבה; ואנדרוגינוס — יש לו זכרות ונקבות.) (הגה: ולפי מה שנהגו נשים לברך במצות עשה שהזמן גרמא — גם הם יברכו.)"
שורש הדין — הספק:טומטום — נסתם מינו ולא נודע אם זכר אם נקבה; אנדרוגינוס — יש בו זכרות ונקבות (כפירוש שבשלחן ערוך). ומעתה: אם זכר — חייב בציצית; ואם נקבה — פטור (מ״ע שהזמן גרמא). הרי ספק חיוב: מחמירין במעשה — ויתעטפו; ומקילין בברכה — דספק ברכות להקל, שחוששין לברכה שאינה צריכה. ויש שדנו באנדרוגינוס אם ספק הוא או בריה בפני עצמה (משנה סוף ביכורים) — ומכל מקום לענין ציצית העלוהו הפוסקים בכלל "חייבין מספק".
קושיא — לדעת הרמ״א, ממה נפשך יברך! לשיטת הרמ״א שנשים מברכות על מ״ע שהזמן גרמא — למה יגרע טומטום? ממה נפשך: אם זכר הוא — חייב ומברך; ואם נקבה — הרי נהגו הנשים לברך! ולמה כתב מרן "יתעטפו בלא ברכה"?
תירוץ — מרן והרמ״א איש איש לשיטתו: הוא שהוסיף הרמ״א בהגה: "ולפי מה שנהגו נשים לברך... גם הם יברכו". נמצאו שניהם לשיטתם: מרן — לשיטתו (כהרמב״ם) שאין הנשים מברכות; נמצא צד הספק "נקבה" מפקיע את הברכה, וספק ברכות להקל — יתעטפו בלא ברכה. והרמ״א — לשיטתו (כרבינו תם) שנשים מברכות; אין כאן צד של פטור ברכה כלל, ובממה נפשך — גם הם יברכו. הרי דין הטומטום — ראי נאמן למחלוקת הברכה שבסעיף.
ספק ברכות להקל: יסוד הכלל — כל שנסתפקנו אם הברכה חובה, אין מברכין, שחומר הזכרת השם לבטלה עדיף מחומר הפסד הברכה; ולכן במעשה מחמירין (יתעטפו — לחוש לצד החיוב), ובברכה מקילין. ודוק: אין ה״בלא ברכה״ גורע מן הקיום — שהמצוה מתקיימת אף בלא ברכתה; והברכה סימן לחיוב, לא תנאי בו (על דרך הסברה).
נפקא מינה — טומטום ואנדרוגינוס:(א)במעשה — חייבין מספק, ויתעטפו כשיש להם בגד של ד׳ כנפות (סעיף ב׳). (ב)בברכה — למרן: בלא ברכה (ספק ברכות להקל); לרמ״א: לפי מנהג הנשים המברכות — גם הם יברכו. (ג)היסוד — דין זה תלוי במחלוקת רמב״ם ורבינו תם בברכת נשים, ואיש איש לשיטתו.
היסוד: חייבין מספק — מחמירין במעשה ומקילין בברכה. טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה (מרן — ספק ברכות להקל); ולרמ״א, לפי מנהג הנשים המברכות על מ״ע שהזמן גרמא — גם הם יברכו, ממה נפשך.
5. חינוך קטן — "היודע להתעטף"
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: "קטן היודע להתעטף — אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. (הגה: ודוקא כשיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו ושנים לאחריו [הגהת מיימוני פ״ג], ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע [מרדכי סוף פרק לולב הגזול].)"
שורש הדין — סוכה מ״ב.: תנו רבנן: קטן היודע לנענע — חייב בלולב; להתעטף — חייב בציצית; לשמור תפילין — אביו לוקח לו תפילין. והביאוהו הטור ומרן: אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. והרמ״א הגדיר את ה״יודע״: משם הגהות מיימוניות (פ״ג מהלכות ציצית) — שיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו; ומן המרדכי (סוף פרק לולב הגזול) — שיודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע.
חקירה — מצות חינוך: על האב או על הקטן? "חייב בציצית" האמור בקטן — על מי מוטל החיוב: על האב (מדין חינוך) או על הקטן עצמו (מדרבנן)?
צד א׳ — חובת האב: הקטן לאו בר חיובא הוא, וה״חיוב״ — על אביו, להרגילו במצוות; וכן משמע לשון הברייתא ומרן: "אביו צריך ליקח לו".
צד ב׳ — חובת הקטן מדרבנן: משהגיע לחינוך — הטילו חכמים שם חיוב על הקטן עצמו, והאב מוציאו אל הפועל.
ולשון מרן ("אביו צריך ליקח לו") — כצד א׳ לענין סימן זה: מעשה החינוך שבציצית מוטל על האב — הלקיחה משלו; ונפקא מינה: קטן שאין לו אב, או שיש לו טלית משלו — עיקר הדין באב, ושאר הדברים על דרך ההנהגה (וכל מעשה — לרב מוסמך).
קושיא — והלא אינו חובת גברא! אף הגדול אינו חייב לקנות טלית כדי שיתחייב בציצית (רמ״א סעיף ב׳ בשם האגור; ולקמן סי׳ י״ט) — ומה נשתנה הקטן, שאביו "צריך ליקח לו" ציצית משלו?!
תירוץ (על דרך הסברה): החינוך אינו על שורת הדין בלבד אלא על ההנהגה — להרגיל את הקטן במצוות כדרך שינהג בגדלותו; וכיון שנהגו כל ישראל לחזר אחר בגד של ד׳ כנפות ולקיים מצות ציצית בכל יום (ועיין לעיל סי׳ ח׳ בדיני העטיפה וסי׳ ט״ז בשיעור הטלית) — אף החינוך נמדד במנהג זה, ואביו לוקח לו. ועוד: בקטן אין כאן "רשות" בעלמא ולא חשש יוהרא — אלא הכשרת המחוייב של מחר; החינוך עצמו נעשה "חובת גברא" על האב, אף שהמצוה לכשיגדל — חובת מנא.
שני סימני ה״יודע״ שבהגה:(א)עטיפה — ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו (הגהות מיימוניות): שידע ללבוש את הבגד כדרך לבישתו, שתהא עטיפה של מצוה ולא נשיאת בגד בעלמא (ועיין סדר העטיפה לעיל סי׳ ח׳). (ב)אחיזה בשעת קריאת שמע (מרדכי): שידע לחבר את הציצית אל תוכנה — זכירת המצוות שבפרשת ציצית הנאמרת בקריאת שמע. הרי שהחינוך אינו במעשה הידים בלבד, אלא בהבנת ענין המצוה; ולכן תלאוהו ב״יודע״ — בדעת — ולא בשנים קצובות.
נפקא מינה — חינוך קטן:(א)קטן היודע להתעטף (ב׳ לפניו וב׳ לאחריו, ואוחז בשעת ק״ש) — אביו צריך ליקח לו ציצית (סעיף ג׳ והגה). (ב)אינו יודע עדיין — לא הגיע לחינוך זה, אף שיודע ללבוש בגד סתם. (ג)הגיל — תלוי בדעת הקטן ולא במנין שנים. (ד)הלקיחה — על האב, ואף שאין חובת קנייה בגדול — שהחינוך על המנהג ולא על שורת הדין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: קטן היודע להתעטף — אביו לוקח לו ציצית לחנכו. "היודע להתעטף" (סוכה מ״ב.) — שיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו, ולאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע (רמ״א); והלקיחה — על האב, שהחינוך הכשרת המחוייב של מחר.
6. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
סומא
חייב בציצית ומברך — נתרבה מ״אשר תכסה בה״, שכסותו ישנה בראייה אצל אחרים (סעיף א׳).
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)