✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מי הם חייבין בציצית — עיונים מעמיקים
סימן י״ז · ג׳ סעיפים
סומא חייב בציצית · נשים במ״ע שהזמן גרמא · ברכת נשים ויוהרא · טומטום ואנדרוגינוס · חינוך קטן
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן י״ז — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות מ״ג. · סוכה מ״ב. · קידושין כ״ט. · רמב״ם הלכות ציצית · תוס׳ רא״ש ור״ן · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : après les lois de la confection du tsitsit, qui y est soumis — et le fil conducteur : חובת מנא ולא חובת גברא (renvoi סי׳ י״ט)
  2. סומא חייב בציצית — l'aveugle inclus par « אשר תכסה בה » (מנחות מ״ג.) ; « וראיתם אותו » vient exclure la כסות לילה (renvoi סי׳ י״ח) — la ראייה : condition dans la personne ou définition du vêtement ? (seif 1)
  3. נשים ועבדים — מ״ע שהזמן גרמא — pourquoi le tsitsit dépend du temps ; la machloket רמב״ם / רבינו תם sur la berakha des femmes, les minhagim ashkénaze et sépharade, et la יוהרא propre au tsitsit (seif 2)
  4. טומטום ואנדרוגינוס — le ספק, l'enveloppement sans berakha, ספק ברכות להקל — et le Mehaber et le Rama chacun לשיטתו (seif 2)
  5. חינוך קטן — « היודע להתעטף » — le din de la Gemara (סוכה מ״ב.) et le critère du Rama : 2 tsitsit devant / 2 derrière, et tenir les tsitsit pendant le Chema (seif 3)
  6. נפקא מינה למעשה — et un récapitulatif des shitot (חיוב / פטור / ברכה)
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

מִי הֵם חַיָּבִין בְּצִיצִית. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: אַף עַל גַּב דִּכְתִיב "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" — סוּמָא חַיָּב בְּצִיצִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבָּה מֵ"אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ"; וּקְרָא דְּ"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" אִצְטְרִיךְ לְמַעֵט כְּסוּת לַיְלָה. (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן י״ח.)

סעיף ב׳: נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. (הגה: וּמִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצִים לְעָטְפוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו — הָרְשׁוּת בְּיָדָם, כְּמוֹ בִּשְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא [תוס׳ וְהָרֹא״שׁ וְהָר״ן פ״ב דְּר״ה וּפ״ק דְּקִדּוּשִׁין]; אַךְ מֶחֱזֵי כְּיוּהֲרָא, וְלָכֵן אֵין לָהֶן לִלְבֹּשׁ צִיצִית, הוֹאִיל וְאֵינוֹ חוֹבַת גַּבְרָא [אגור סי׳ כ״ז]. פֵּרוּשׁ: אֵינוֹ חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ טַלִּית כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּצִיצִית; וּלְקַמָּן בְּסִימָן י״ט אָמַר — כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלִּית מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת וְלוֹבְשׁוֹ.) טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִין מִסָּפֵק, וְיִתְעַטְּפוּ בְּלֹא בְרָכָה. (פֵּרוּשׁ: טֻמְטוּם — לֹא נוֹדַע אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה; וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — יֵשׁ לוֹ זַכְרוּת וְנַקְבוּת.) (הגה: וּלְפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לְבָרֵךְ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא — גַּם הֵם יְבָרְכוּ.)

סעיף ג׳: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף — אָבִיו צָרִיךְ לִקַּח לוֹ צִיצִית לְחַנְּכוֹ. (הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲטֹף שְׁתֵּי צִיצִיּוֹת לְפָנָיו וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרָיו [הגהת מיימוני פ״ג], וְיוֹדֵעַ לֶאֱחֹז הַצִּיצִית בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע [מרדכי סוף פרק לולב הגזול].)

Qui est soumis au tsitsit. Ce siman comporte 3 seifim :

Seif 1 : bien qu'il soit écrit « וראיתם אותו » (« vous le verrez ») — l'aveugle (סומא) est soumis au tsitsit, car il est inclus par « אשר תכסה בה » (« dont tu te couvres ») ; et le verset « וראיתם אותו » est requis pour exclure le vêtement de nuit (כסות לילה). [Voir plus loin סי׳ י״ח.]

Seif 2 : les femmes et les esclaves sont exemptés, car c'est une מצות עשה שהזמן גרמא (commandement positif que le temps conditionne). [Glose : néanmoins, si elles veulent s'en envelopper et bénir dessus — elles en ont le droit, comme pour les autres מ״ע שהזמן גרמא (תוס׳, רא״ש et ר״ן) ; mais cela paraît de la יוהרא (ostentation), aussi n'ont-elles pas à porter le tsitsit, d'autant que ce n'est pas une חובת גברא (אגור סי׳ כ״ז).] Explication : on n'est pas tenu d'acheter un talit pour se rendre soumis au tsitsit — et plus loin, au סי׳ י״ט, il est dit : quand on a un talit à quatre coins et qu'on le porte. Le טומטום et l'אנדרוגינוס sont soumis par doute (מספק), et ils s'enveloppent sans bénédiction. [Explication : le טומטום — on ne sait s'il est masculin ou féminin ; l'אנדרוגינוס présente les deux caractères.] [Glose : et selon l'usage où les femmes bénissent sur les מ״ע שהזמן גרמא — eux aussi béniront.]

Seif 3 : le mineur qui sait s'envelopper (קטן היודע להתעטף) — son père doit lui acheter des tsitsit pour l'éduquer (חינוך). [Glose : précisément quand il sait disposer deux tsitsit devant lui et deux derrière (הגהת מיימוני), et qu'il sait tenir les tsitsit en main pendant la lecture du Chema (מרדכי, fin du chapitre לולב הגזול).]

1. הקדמת הסוגיא — מי הם המחוייבים בציצית

פתח דבר — גדרי החיוב בציצית

לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, חוטיה, טליתה ושיעורה, בא בסימן י״ז לברר את גדרי המחוייבים: מי הוא שבכלל מצות ציצית, ומי יצא מכללה. ושלושה ראשים בסימן: (א) סומא חייב — אף שנאמר "וראיתם אותו", נתרבה מ״אשר תכסה בה״ (מנחות מ״ג.), ו״וראיתם אותו״ אצטריך למעט כסות לילה (עיין סי׳ י״ח); (ב) נשים ועבדים פטורים — מצות עשה שהזמן גרמא; והוסיף הרמ״א: רוצים לעטוף ולברך — הרשות בידן, אלא דמחזי כיוהרא, הואיל ואינו חובת גברא; וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה; (ג) קטן היודע להתעטף — אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (סוכה מ״ב.). והסימן כולו — משנת "מי חייב": הריבוי (סומא), המיעוט (נשים), הספק (טומטום ואנדרוגינוס) והחינוך (קטן).
הערה יסודית: כל הסימן סובב על שני צירים: (א) גדר ה"ראייה" שבפרשה — "וראיתם אותו" — מה היא ממעטת ומה אינה ממעטת (סומא / כסות לילה); (ב) גדר החיוב — חובת גברא או חובת מנא: שאין האדם חייב לקנות טלית כדי שיתחייב (רמ״א כאן בשם האגור סי׳ כ״ז; ולקמן סי׳ י״ט), וממילא כל דיני "מי חייב" שבסימן צבועים בגוון מיוחד — חיוב התלוי בבגד ובלבישתו, ולא באדם מצד עצמו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: חיוב ציצית — חובת גברא (מצוה המוטלת על האדם) או חובת מנא (חובת הבגד)? ולשון הרמ״א מכריע כצד ב׳: "הואיל ואינו חובת גברא... אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית" (אגור סי׳ כ״ז; ועיין לקמן סי׳ י״ט — שהברכה בשעת הלבישה). ומיסוד זה נובעים דיני הסימן: היוהרא שבנשים הלובשות (סעיף ב׳), וגדר החינוך שבקטן — שאביו "לוקח לו" ציצית אף שאין חובת קנייה בגדול, כדלהלן.

2. סומא חייב בציצית — "וראיתם אותו" מול "אשר תכסה בה"

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "אף על גב דכתיב וראיתם אותו — סומא חייב בציצית, מפני שנתרבה מאשר תכסה בה; וקרא דוראיתם אותו אצטריך למעט כסות לילה (עיין לקמן סי׳ י״ח)."
שורש הדין — מנחות מ״ג.: תניא: "אשר תכסה בה" (דברים כ״ב) — לרבות כסות סומא; "וראיתם אותו" (במדבר ט״ו) — פרט לכסות לילה. ומקשינן: מה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה? ומשנינן: "מרבה אני כסות סומא — שישנה בראייה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה — שאינה בראייה". והביאוהו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) והרא״ש והטור (אורח חיים י״ז), ופסק מרן: סומא חייב בציצית.
חקירה — "וראיתם אותו": תנאי בגברא או גדר בחפצא? הראייה האמורה בפרשה — האם היא תנאי במחוייב (שהלובש יהא רואה), או גדר בכסות (שהבגד יהא ממין הנראה)? ומסקנת הגמרא (מנחות מ״ג.) כצד ב׳: הריבוי "אשר תכסה בה" העמיד את הראייה על הכסות ולא על הגברא — ולכן סומא חייב, וכסות לילה נתמעטה. ונמצא ש״וראיתם אותו״ בא ללמד על שעת החיוב ומין הבגד, ולא על עיני הלובש.
קושיא — מה ראית? הא איפכא מסתברא! הרי הכתוב תלה את המצוה בראייה המביאה לזכירה — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳"; וסומא, שאינו רואה לעולם, אין אצלו זכירה על ידי ראייה — ולכאורה היה לנו למעט את הסומא ולרבות כסות לילה, שבעליה רואה אותה ביום!
תירוץ (מנחות מ״ג., ועל דרך הסברה): הכריעה הגמרא: מרבה אני כסות סומא — שישנה בראייה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה — שאינה בראייה כלל. הרי ששיעור ה״ראייה״ נאמר על סוג הכסות ושעת לבישתה, לא על עיני הלובש: כסות הסומא — מין כסות הנראית, ששייכת בה ראייה בעולם (אצל אחרים); כסות לילה — הופקעה הראייה ממנה מצד עצמה. ובטעם הדבר (על דרך הסברה): הזכירה שבציצית אינה זכירת היחיד בלבד אלא דין בבגד של יום — כל שהבגד עומד לראייה, שם "וראיתם" עליו, אף שהלובש עצמו אינו רואהו; ונמצא הסומא בכלל המצוה, ומברך עליה ככל אדם.
נפקא מינה — סומא וכסות לילה: (א) סומא — חייב בציצית ומברך ככל מחוייב (סעיף א׳). (ב) כסות לילה — נתמעטה; ובגדרי המיעוט (הזמן או הבגד) נחלקו הראשונים — עיין לקמן סי׳ י״ח. (ג) לפי הצד שהראייה גדר בחפצא — אף כסותו של הסומא עצמו בכלל החיוב, ואין צריך שילבשנה רואה.
היסוד:
סומא חייב בציצית — שהראייה גדר בכסות ולא תנאי בגברא. "אשר תכסה בה" — לרבות כסות סומא, שישנה בראייה אצל אחרים; "וראיתם אותו" — פרט לכסות לילה, שאינה בראייה (מנחות מ״ג.). והסומא חייב ומברך ככל אדם.

3. נשים ועבדים — מ״ע שהזמן גרמא, ברכה ויוהרא

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. (הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו — הרשות בידם, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא [תוס׳ והרא״ש והר״ן פ״ב דר״ה ופ״ק דקידושין]; אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא [אגור סי׳ כ״ז] — פירוש: אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית.)"
שורש הדין — מנחות מ״ג.: תנו רבנן: הכל חייבין בציצית — כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; רבי שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא. וקיימא לן כרבי שמעון — וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג), הרא״ש והטור. וטעם ה״זמן גרמא״: שהחיוב תלוי ביום — ד״וראיתם אותו״ פרט לכסות לילה (ובגדרי הדבר עיין סי׳ י״ח) — וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (משנה, קידושין כ״ט.). ועבדים — כל מצוה שהאשה פטורה ממנה, אף העבד פטור.
מחלוקת הראשונים — ברכת נשים על מ״ע שהזמן גרמא:
חקירה — היוהרא שבציצית: מה נשתנתה ציצית משופר ולולב? הרי נהגו נשים בשופר ובלולב ואין בו משום יוהרא; ולמה בציצית כתב הרמ״א "מחזי כיוהרא — אין להן ללבוש"? ולשון הרמ״א מכריע כצד ב׳: "אך מחזי כיוהרא... הואיל ואינו חובת גברא" (אגור סי׳ כ״ז) — תלה את היוהרא בכך שאין כאן חובת גברא כלל; ומינה: בשופר ולולב, שהם חובת גברא על האיש, אין קיום האשה "רשות על גבי רשות" — ואין בו יוהרא.
קושיא — תרתי דסתרי לכאורה בדברי הרמ״א: פתח "אם רוצים לעטפו ולברך עליו — הרשות בידם", וסיים "אין להן ללבוש ציצית"; ואם הרשות בידן — למה אין להן ללבוש?
תירוץ (על דרך הסברה): שני דינים הם. מצד עצם המצוה — הרשות בידן, וקיומן קיום ושכר יש בדבר, כדין שאר מ״ע שהזמן גרמא (תוס׳ והרא״ש והר״ן); ומצד ההנהגה — כיון שאינו חובת גברא, הלבישה בקביעות מחזי כיוהרא, ולכן אין ראוי שילבשו — הנהגה היא ולא איסור מן הדין. וחלילה לראות בפטור הנשים גרעון: "פטורה" — ואינה מופקעת; הפטור ממ״ע שהזמן גרמא גזרת הכתוב היא, ואינו מדרגה באשה. וכל שאלה למעשה — לרב מוסמך, לפי מנהג המקום והקהילה.
המנהגים למעשה: בנות אשכנז — מברכות על מ״ע שהזמן גרמא (רמ״א, כרבינו תם); בנות ספרד — אינן מברכות (מרן, כהרמב״ם — וספק ברכות להקל; ועיין כף החיים). ולענין עצם לבישת הציצית — כתבו האחרונים (עיין משנה ברורה כאן) שאף במקום שנהגו הנשים לברך על שופר ולולב, אין להן ללבוש ציצית — משום יוהרא, והואיל ואינו חובת גברא. וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.
נפקא מינה — נשים ועבדים: (א) נשים ועבדים — פטורים מציצית (מ״ע שהזמן גרמא, סעיף ב׳). (ב) רצו לעטוף — הרשות בידן (רמ״א). (ג) ברכה — מנהג אשכנז מברכות (ר״ת), מנהג ספרד אינן מברכות (רמב״ם ומרן). (ד) למעשה — אין להן ללבוש ציצית, דמחזי כיוהרא הואיל ואינו חובת גברא (רמ״א בשם האגור). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, בכבוד ובדרכי נועם.)
היסוד:
נשים פטורות — מ״ע שהזמן גרמא; רצו — רשות, אך מחזי כיוהרא הואיל ואינו חובת גברא. נשים ועבדים פטורים מציצית (מנחות מ״ג.); רצו לעטוף ולברך — הרשות בידן (ולברכה — מחלוקת רמב״ם ורבינו תם, ונחלקו בה המנהגים); אבל אין להן ללבוש, דמחזי כיוהרא — שאין כאן אפילו חובת גברא (אגור סי׳ כ״ז).

4. טומטום ואנדרוגינוס — חייבין מספק ובלא ברכה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (סיפא): "טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק, ויתעטפו בלא ברכה. (פירוש: טומטום — לא נודע אם הוא זכר או נקבה; ואנדרוגינוס — יש לו זכרות ונקבות.) (הגה: ולפי מה שנהגו נשים לברך במצות עשה שהזמן גרמא — גם הם יברכו.)"
שורש הדין — הספק: טומטום — נסתם מינו ולא נודע אם זכר אם נקבה; אנדרוגינוס — יש בו זכרות ונקבות (כפירוש שבשלחן ערוך). ומעתה: אם זכר — חייב בציצית; ואם נקבה — פטור (מ״ע שהזמן גרמא). הרי ספק חיוב: מחמירין במעשה — ויתעטפו; ומקילין בברכה — דספק ברכות להקל, שחוששין לברכה שאינה צריכה. ויש שדנו באנדרוגינוס אם ספק הוא או בריה בפני עצמה (משנה סוף ביכורים) — ומכל מקום לענין ציצית העלוהו הפוסקים בכלל "חייבין מספק".
קושיא — לדעת הרמ״א, ממה נפשך יברך! לשיטת הרמ״א שנשים מברכות על מ״ע שהזמן גרמא — למה יגרע טומטום? ממה נפשך: אם זכר הוא — חייב ומברך; ואם נקבה — הרי נהגו הנשים לברך! ולמה כתב מרן "יתעטפו בלא ברכה"?
תירוץ — מרן והרמ״א איש איש לשיטתו: הוא שהוסיף הרמ״א בהגה: "ולפי מה שנהגו נשים לברך... גם הם יברכו". נמצאו שניהם לשיטתם: מרן — לשיטתו (כהרמב״ם) שאין הנשים מברכות; נמצא צד הספק "נקבה" מפקיע את הברכה, וספק ברכות להקל — יתעטפו בלא ברכה. והרמ״א — לשיטתו (כרבינו תם) שנשים מברכות; אין כאן צד של פטור ברכה כלל, ובממה נפשך — גם הם יברכו. הרי דין הטומטום — ראי נאמן למחלוקת הברכה שבסעיף.
ספק ברכות להקל: יסוד הכלל — כל שנסתפקנו אם הברכה חובה, אין מברכין, שחומר הזכרת השם לבטלה עדיף מחומר הפסד הברכה; ולכן במעשה מחמירין (יתעטפו — לחוש לצד החיוב), ובברכה מקילין. ודוק: אין ה״בלא ברכה״ גורע מן הקיום — שהמצוה מתקיימת אף בלא ברכתה; והברכה סימן לחיוב, לא תנאי בו (על דרך הסברה).
נפקא מינה — טומטום ואנדרוגינוס: (א) במעשה — חייבין מספק, ויתעטפו כשיש להם בגד של ד׳ כנפות (סעיף ב׳). (ב) בברכה — למרן: בלא ברכה (ספק ברכות להקל); לרמ״א: לפי מנהג הנשים המברכות — גם הם יברכו. (ג) היסוד — דין זה תלוי במחלוקת רמב״ם ורבינו תם בברכת נשים, ואיש איש לשיטתו.
היסוד:
חייבין מספק — מחמירין במעשה ומקילין בברכה. טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה (מרן — ספק ברכות להקל); ולרמ״א, לפי מנהג הנשים המברכות על מ״ע שהזמן גרמא — גם הם יברכו, ממה נפשך.

5. חינוך קטן — "היודע להתעטף"

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "קטן היודע להתעטף — אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. (הגה: ודוקא כשיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו ושנים לאחריו [הגהת מיימוני פ״ג], ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע [מרדכי סוף פרק לולב הגזול].)"
שורש הדין — סוכה מ״ב.: תנו רבנן: קטן היודע לנענע — חייב בלולב; להתעטף — חייב בציצית; לשמור תפילין — אביו לוקח לו תפילין. והביאוהו הטור ומרן: אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. והרמ״א הגדיר את ה״יודע״: משם הגהות מיימוניות (פ״ג מהלכות ציצית) — שיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו; ומן המרדכי (סוף פרק לולב הגזול) — שיודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע.
חקירה — מצות חינוך: על האב או על הקטן? "חייב בציצית" האמור בקטן — על מי מוטל החיוב: על האב (מדין חינוך) או על הקטן עצמו (מדרבנן)? ולשון מרן ("אביו צריך ליקח לו") — כצד א׳ לענין סימן זה: מעשה החינוך שבציצית מוטל על האב — הלקיחה משלו; ונפקא מינה: קטן שאין לו אב, או שיש לו טלית משלו — עיקר הדין באב, ושאר הדברים על דרך ההנהגה (וכל מעשה — לרב מוסמך).
קושיא — והלא אינו חובת גברא! אף הגדול אינו חייב לקנות טלית כדי שיתחייב בציצית (רמ״א סעיף ב׳ בשם האגור; ולקמן סי׳ י״ט) — ומה נשתנה הקטן, שאביו "צריך ליקח לו" ציצית משלו?!
תירוץ (על דרך הסברה): החינוך אינו על שורת הדין בלבד אלא על ההנהגה — להרגיל את הקטן במצוות כדרך שינהג בגדלותו; וכיון שנהגו כל ישראל לחזר אחר בגד של ד׳ כנפות ולקיים מצות ציצית בכל יום (ועיין לעיל סי׳ ח׳ בדיני העטיפה וסי׳ ט״ז בשיעור הטלית) — אף החינוך נמדד במנהג זה, ואביו לוקח לו. ועוד: בקטן אין כאן "רשות" בעלמא ולא חשש יוהרא — אלא הכשרת המחוייב של מחר; החינוך עצמו נעשה "חובת גברא" על האב, אף שהמצוה לכשיגדל — חובת מנא.
שני סימני ה״יודע״ שבהגה: (א) עטיפה — ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו (הגהות מיימוניות): שידע ללבוש את הבגד כדרך לבישתו, שתהא עטיפה של מצוה ולא נשיאת בגד בעלמא (ועיין סדר העטיפה לעיל סי׳ ח׳). (ב) אחיזה בשעת קריאת שמע (מרדכי): שידע לחבר את הציצית אל תוכנה — זכירת המצוות שבפרשת ציצית הנאמרת בקריאת שמע. הרי שהחינוך אינו במעשה הידים בלבד, אלא בהבנת ענין המצוה; ולכן תלאוהו ב״יודע״ — בדעת — ולא בשנים קצובות.
נפקא מינה — חינוך קטן: (א) קטן היודע להתעטף (ב׳ לפניו וב׳ לאחריו, ואוחז בשעת ק״ש) — אביו צריך ליקח לו ציצית (סעיף ג׳ והגה). (ב) אינו יודע עדיין — לא הגיע לחינוך זה, אף שיודע ללבוש בגד סתם. (ג) הגיל — תלוי בדעת הקטן ולא במנין שנים. (ד) הלקיחה — על האב, ואף שאין חובת קנייה בגדול — שהחינוך על המנהג ולא על שורת הדין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
קטן היודע להתעטף — אביו לוקח לו ציצית לחנכו. "היודע להתעטף" (סוכה מ״ב.) — שיודע לעטוף ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו, ולאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע (רמ״א); והלקיחה — על האב, שהחינוך הכשרת המחוייב של מחר.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
סומא חייב בציצית ומברך — נתרבה מ״אשר תכסה בה״, שכסותו ישנה בראייה אצל אחרים (סעיף א׳).
כסות לילה נתמעטה מ״וראיתם אותו״; ובגדרי המיעוט — עיין לקמן סי׳ י״ח.
נשים ועבדים פטורים (מ״ע שהזמן גרמא); רצו לעטוף ולברך — הרשות בידן (רמ״א), אך אין להן ללבוש — מחזי כיוהרא (סעיף ב׳).
ברכת נשים מנהג אשכנז — מברכות (רבינו תם ורמ״א); מנהג ספרד — אינן מברכות (רמב״ם ומרן).
טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו; למרן — בלא ברכה (ספק ברכות להקל), ולרמ״א — לפי מנהג הנשים, גם הם יברכו (סעיף ב׳).
חינוך קטן היודע להתעטף — ב׳ ציציות לפניו וב׳ לאחריו, ואוחזן בשעת ק״ש — אביו צריך ליקח לו ציצית (סעיף ג׳ והגה).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — מי חייב ומי פטור

המקרה הדין המקור
סומא חייב — נתרבה מ״אשר תכסה בה״ סעיף א׳ (מנחות מ״ג.)
נשים ועבדים פטורים — מ״ע שהזמן גרמא סעיף ב׳ (מנחות מ״ג.; קידושין כ״ט.)
טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק — יתעטפו בלא ברכה סעיף ב׳
קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית — חינוך סעיף ג׳ (סוכה מ״ב.)

טבלה — הברכה והלבישה בפטורים

הענין הדין המקור
אשה הרוצה לעטוף ולברך הרשות בידה — כשאר מ״ע שהזמן גרמא רמ״א (תוס׳ והרא״ש והר״ן פ״ב דר״ה ופ״ק דקידושין)
ברכת נשים — ספרד אינן מברכות (ספק ברכות להקל) רמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) ומרן
לבישת ציצית לנשים למעשה אין להן — מחזי כיוהרא, הואיל ואינו חובת גברא רמ״א (אגור סי׳ כ״ז)
ברכת טומטום ואנדרוגינוס למרן — בלא ברכה; לרמ״א — לפי מנהג הנשים יברכו סעיף ב׳ והגה

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות מ״ג. (סומא, נשים, כסות לילה) · סוכה מ״ב. (קטן היודע להתעטף) · קידושין כ״ט. (כל מ״ע שהזמן גרמא — נשים פטורות) · במדבר ט״ו ל״ז–מ׳ (פרשת ציצית — "וראיתם אותו") · דברים כ״ב י״ב ("אשר תכסה בה")
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) · רבינו תם · תוס׳, רא״ש ור״ן (פ״ב דר״ה ופ״ק דקידושין) · טור (אורח חיים י״ז) · אגור (סי׳ כ״ז) · הגהות מיימוניות (פ״ג) · מרדכי (סוף פרק לולב הגזול)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן י״ז · מי הם חייבין בציצית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן י״ז · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta