Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קע״ט · אֵיזֶה דְּבָרִים קְרוּיִין הֶסַּח הַדַּעַת בַּסְּעוּדָה שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ

אֵיזֶה דְּבָרִים קְרוּיִין הֶסַּח הַדַּעַת בַּסְּעוּדָה שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:גָּמַר סְעוּדָתוֹ וְהֵסִירוּ הַלֶּחֶם וְכָל הַמַּאֲכָל מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, אוֹ גַּם הַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בִּימֵיהֶם, וְרָצָה לַחֲזֹר לַאֲכִילָתוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה "הַמּוֹצִיא" וְלֹא בְּרָכָה אַחֶרֶת עַל דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, וַאֲפִלּוּ גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹד וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל מָקוֹם נִמְלָךְ זָקוּק לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ — בַּסְּעוּדָה אֵינוֹ כֵּן, לְפִי שֶׁיֵּשׁ קֶבַע לַסְּעוּדָה, כְּלוֹמַר שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ עַצְמוֹ עָלֶיהָ וְדַרְכּוֹ לְהִמָּשֵׁךְ בָּהּ וּלְהִגָּרֵר מֵאֲכִילָה לַאֲכִילָה, וּפְעָמִים שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בִּסְעוּדָה קְטַנָּה וּמַמְשִׁיךְ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה, לְפִיכָךְ אַף שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹד — אֵין זֶה סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְלָךְ לִפְעָמִים בִּסְעוּדָתוֹ.
וְאֵין נִמְלָךְ זָקוּק בְּרָכָה בַּסְּעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא" לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מְעַט לֶחֶם וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יוֹתֵר אַחַר כָּךְ וְעַל דַּעַת כֵּן בֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא" וְאַחַר כָּךְ נָתְנוּ לוֹ יוֹתֵר, אוֹ שֶׁאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לִקַּח, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ט וקע״ד.
וְכֵן שְׁאָר מַאֲכָלִים שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּשְׁעַת בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם כְּלָל, כְּעִנְיָן שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז.
וַאֲפִלּוּ לֶחֶם וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁגָּמַר לֶאֱכֹל וְעָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל עוֹד, כְּשֶׁחוֹזֵר לִסְעוּדָתוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִגָּרֵר מֵאֲכִילָה לַאֲכִילָה, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹשֵׁב בִּמְקוֹם קְבִיעוּת סְעוּדָתוֹ וְלֹא כְּשֶׁיּוֹצֵא לְמָקוֹם אַחֵר:

הֶסַּח הַדַּעַת בַּסְּעוּדָה. Il a achevé son repas et l’on a retiré le pain et toute la nourriture de dessus la table, ou aussi la table elle-même comme ils avaient coutume de faire en leur temps, et il a voulu revenir à son repas — il n’est pas nécessaire de bénir au départ « hamotzi », ni une autre bénédiction sur les choses qui viennent en raison du repas ; et même s’il a décidé en son cœur de ne plus manger puis s’est ravisé. Et bien qu’en tout lieu celui qui se ravise (nimlakh) soit tenu de recommencer et bénir — au repas il n’en va pas ainsi, parce que le repas a une fixité (kevi’out), c’est-à-dire que l’homme s’y fixe et qu’il est dans sa nature de s’y prolonger et de se laisser entraîner de nourriture en nourriture ; et parfois l’homme s’assied à un petit repas et le prolonge en un grand repas ; c’est pourquoi, même s’il a décidé en son cœur de ne plus manger — ce n’est pas là un dégagement (sillouk) ni une distraction (hessekh hadaat), puisque la nature de l’homme est de se raviser parfois au cours de son repas.
Et celui qui se ravise n’est pas tenu de bénir au repas, sauf si à l’heure où il a béni « hamotzi » il n’avait qu’un peu de pain et ne savait nullement, au moment de la bénédiction, qu’il aurait davantage ensuite, et c’est sur cette base qu’il a béni « hamotzi », et qu’on lui en a donné davantage ensuite, ou qu’il s’est ensuite ravisé à en prendre, comme il a été expliqué aux simanim קס״ט et קע״ד.
Et de même les autres mets dont il est connu qu’à l’heure de la bénédiction « hamotzi » il n’avait nullement l’intention sur eux, selon ce qui a été expliqué au siman קע״ז.
Et même du pain et d’autres choses qu’il avait à l’esprit, mais qu’il a fini de manger, a quitté sa place et a détourné son esprit d’en manger encore, lorsqu’il revient à son repas — il doit recommencer et bénir, parce que l’esprit de l’homme n’est de se laisser entraîner de nourriture en nourriture que lorsqu’il siège au lieu de la fixité de son repas, et non lorsqu’il sort en un autre lieu.

וְכָל זֶה בַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּשְׁתִיָּה אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת עוֹד וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וַאֲפִלּוּ לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא אָמַר: תְּנוּ כּוֹס וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא כּוֹס — הֲרֵי זֶה סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת מִשְּׁתִיָּה, וְאִם אַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לִשְׁתּוֹת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה, אֲבָל אִם נִמְלַךְ וְחוֹזֵר לַאֲכִילָתוֹ — אוֹכֵל בְּלֹא בְּרָכָה.
וְאִם מֵחֲמַת אֲכִילָה זוֹ נִגְרַר לִשְׁתּוֹת — שׁוֹתֶה גַּם כֵּן בְּלֹא בְּרָכָה. אֲבָל אִם צָמֵא לִשְׁתּוֹת מֵחֲמַת אֲכִילָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁאַף שֶׁהַשְּׁתִיָּה טְפֵלָה אֵלֶיהָ — אֵין זֶה מוֹעִיל לְעִנְיַן הֶסַּח הַדַּעַת וְנִמְלָךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן [רי״ב], אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה:

הֶסַּח הַדַּעַת בִּשְׁתִיָּה. Et tout cela concerne l’acte de manger ; mais pour l’acte de boire, s’il a décidé en son cœur de ne plus boire puis s’est ravisé — il doit recommencer et bénir. Et même s’il n’a pas décidé explicitement, mais a dit : « Donnez une coupe et bénissons le birkat hamazon ». Et il en va de même s’il a dit : « Venez et bénissons le birkat hamazon » sans coupe — voici que c’est un dégagement et une distraction quant à la boisson, et si ensuite il s’est ravisé à boire — il doit bénir au départ ; mais s’il s’est ravisé et revient à son repas — il mange sans bénédiction.
Et si, en raison de cet acte de manger, il est entraîné à boire — il boit également sans bénédiction. Mais s’il a soif de boire en raison de son premier repas — il doit bénir, car bien que la boisson lui soit accessoire — cela ne sert pas quant au hessekh hadaat et au nimlakh, comme il sera expliqué au siman [רי״ב] ; mais il n’est pas nécessaire de bénir une bénédiction dernière.

וְכֵן אִם נִמְלַךְ לֶאֱכֹל שְׁאָר דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, אַף שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל פַּת כְּלָל — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִם רָצָה לֶאֱכֹל פַּת אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" — אֵינָהּ כִּסְעוּדָה אַחֶרֶת בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לְהָסִיר הַשֻּׁלְחָן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז:

דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה. Et de même s’il s’est ravisé à manger d’autres choses qui viennent en raison du repas, même s’il n’a nullement l’intention de manger du pain — il n’est pas nécessaire de bénir sur elles, car dès lors que s’il voulait manger du pain il n’aurait pas à bénir « hamotzi » — ce n’est pas comme un autre repas en ce temps où l’on n’a pas coutume de retirer la table avant le birkat hamazon, comme il a été expliqué au siman קע״ז.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שָׁוִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: "נְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" — הֲרֵי זֶה סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת מֵהַסְּעוּדָה, וְאִם נִמְלַךְ לֶאֱכֹל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא". וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר "נְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן". וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁאָר דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה לִפְנֵיהֶם וְגַם לְאַחֲרֵיהֶם כָּל שֶׁסִּלֵּק דַּעְתּוֹ מֵהַפַּת, אוֹ שֶׁאָמַר: "נְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן", שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִם רָצָה לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" — כִּסְעוּדָה אַחֶרֶת הִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סִלְּקוּ הַשֻּׁלְחָן, וְלָכֵן אֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטֶרֶת אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל:

יֵשׁ אוֹמְרִים — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. Et il y a qui disent (yesh omrim) que l’acte de manger et l’acte de boire sont égaux : dès lors qu’il a dit « bénissons le birkat hamazon » — voici que c’est un dégagement et une distraction du repas, et s’il s’est ravisé à manger — il doit bénir « hamotzi ». Et il va sans dire que s’il a détourné son esprit explicitement, bien qu’il n’ait pas dit « bénissons le birkat hamazon ». Et à plus forte raison doit-il bénir sur les autres choses qui viennent en raison du repas, devant elles et aussi après elles, dès lors qu’il a écarté son esprit du pain, ou qu’il a dit « bénissons le birkat hamazon », car puisque s’il voulait revenir et manger il devrait recommencer et bénir « hamotzi » — c’est comme un autre repas, bien qu’on n’ait pas retiré la table, et c’est pourquoi le birkat hamazon ne l’acquitte pas, comme il a été expliqué au siman קע״ז.
Et quant à la halakha, un doute sur des bénédictions s’allège (sefek berakhot lehakel).

וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם נָטַל הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, וְגַם לֹא אָמַר מִתְּחִלָּה: "תְּנוּ כּוֹס וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" — הֲרֵי זֶה סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת לְגַמְרֵי מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְגַם בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁאָר דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתָּן, שֶׁכִּסְעוּדָה אַחֶרֶת הִיא, כֵּיוָן שֶׁסִּלֵּק דַּעְתּוֹ מֵהַפַּת.
וְאִם נָטַל יָדָיו מַיִם אַחֲרוֹנִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל הַכּוֹס — הֲרֵי זֶה סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת לְגַמְרֵי, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ.
וַאֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, מִשּׁוּם הֶפְסֵק בֵּין מַיִם אַחֲרוֹנִים לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצֶה לַחֲזֹר וְלִטֹּל מַיִם אַחֲרוֹנִים אַחַר כָּךְ סָמוּךְ לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים נַעֲשׂוּ כְּמַיִם בְּעָלְמָא, וְאֵין לְחָשְׁבָם לִסְמֹךְ לָהֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אַף שֶׁנְּטָלָם בְּתוֹרַת אַחֲרוֹנִים.
וְכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" מִשּׁוּם הֶסַּח הַדַּעַת — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו כָּרָאוּי לַאֲכִילַת פַּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵאֲכִילַת פַּת — הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו.
(וּמַיִם הָאַחֲרוֹנִים אֵינָם מוֹעִילִים לוֹ לַאֲכִילַת פַּת אַף אִם נְטָלָן כָּרָאוּי, הוֹאִיל וְלֹא נִתְכַּוֵּן בָּהֶם לַאֲכִילַת פַּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח):

נְטִילַת הַכּוֹס וּמַיִם אַחֲרוֹנִים. Et de l’avis de tous, s’il a pris la coupe en sa main pour bénir le birkat hamazon, bien qu’il n’ait pas lavé ses mains et qu’il n’ait pas non plus dit au départ « donnez une coupe et bénissons le birkat hamazon » — voici que c’est un dégagement et une distraction complète de l’acte de manger et de boire, et il doit bénir sur eux ; et il doit aussi bénir une bénédiction dernière sur les autres choses qui viennent en raison du repas avant le birkat hamazon, et le birkat hamazon ne les acquitte pas, car c’est comme un autre repas, puisqu’il a écarté son esprit du pain.
Et s’il a lavé ses mains — les mayim aharonim — bien qu’il n’ait pas pris la coupe, voici que c’est un dégagement et une distraction complète, et il doit bénir.
Et même avec une bénédiction, il ne lui est pas permis de manger ni de boire, à cause de l’interruption entre les mayim aharonim et le birkat hamazon, sauf s’il veut recommencer et laver les mayim aharonim ensuite, près du birkat hamazon, car les premières eaux sont devenues comme de l’eau ordinaire, et il n’y a pas lieu de les compter pour leur rendre le birkat hamazon adjacent, bien qu’il les ait prises au titre d’aharonim.
Et partout où il doit recommencer et bénir « hamotzi » à cause du hessekh hadaat — il doit recommencer et laver ses mains comme il convient pour l’acte de manger du pain, car dès lors qu’il a écarté son esprit de l’acte de manger du pain — il a écarté son esprit de la garde de ses mains.
(Et les mayim aharonim ne lui servent pas pour l’acte de manger du pain, même s’il les a pris comme il convient, puisqu’il n’a pas eu par eux l’intention de l’acte de manger du pain, comme il a été expliqué au siman קנ״ח.)

אִם בַּעַל הַסְּעוּדָה אָמַר: "נְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" — כָּל הַמְסֻבִּין אֲסוּרִים לִשְׁתּוֹת בְּלֹא בְּרָכָה. וְהוּא שֶׁשָּׁתְקוּ וְהִסְכִּימוּ לִדְבָרָיו, אֲבָל אִם אֶחָד מֵהָאוֹרְחִים אוֹ מִבְּנֵי בֵּיתוֹ אָמַר כֵּן — אֲפִלּוּ הָאוֹמֵר עַצְמוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלִשְׁתּוֹת עִם בַּעַל הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה הֶסַּח הַדַּעַת בַּאֲמִירָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ אֶלָּא בְּבַעַל הַבַּיִת, וְכֵיוָן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת לֹא עָשָׂה הֶסַּח הַדַּעַת — אַף הוּא דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁתּוֹת עִמּוֹ:

בַּעַל הַסְּעוּדָה שֶׁאָמַר "נְבָרֵךְ". Si le maître du repas (baal haseudah) a dit : « bénissons le birkat hamazon » — tous les convives sont interdits de boire sans bénédiction. Et cela lorsqu’ils se sont tus et ont acquiescé à ses paroles ; mais si l’un des hôtes ou des gens de sa maison a dit ainsi — même celui qui a parlé peut lui-même se rétracter et boire avec le maître de maison, parce qu’il ne fait pas de distraction par ce qu’il dit, du fait qu’il sait que la chose ne dépend pas de lui mais du maître de maison ; et puisque le maître de maison n’a pas fait de distraction — lui aussi appuie son esprit sur le maître de maison pour boire avec lui.

וְכֵן הַקְּרוּאִים בְּבַיִת בַּעַל הַבַּיִת לֶאֱכֹל מִינֵי פֵּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבִיאִין לָהֶם בָּזֶה אַחַר זֶה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָרִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הַבְּרָכָה לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כַּמָּה יָבִיאוּ לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתָּם עַל בַּעַל הַסְּעוּדָה שֶׁזִּמְּנָן, אִם כֵּן כָּל מַה שֶּׁהוּא מֵבִיא לִפְנֵיהֶם הָיְתָה דַּעְתָּם עֲלֵיהֶם לְמַפְרֵעַ, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה דַּעְתָּם עָלָיו.
אֲבָל אִם בָּא אֲלֵיהֶם אִישׁ אֶחָד שֶׁלֹּא זִמְּנוּהוּ וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ עַצְמוֹ עִמָּהֶם אֶלָּא נִכְנַס אֶצְלָם לְפִי שָׁעָה וְכָל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים מוֹשִׁיט לוֹ כּוֹס אוֹ מִינֵי פֵּרוֹת — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד אִם מוֹשִׁיטִים לוֹ אַחַר שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ עַל כּוֹס שֶׁלְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא שְׁתָאוֹ כֻּלּוֹ.
וְעַכְשָׁו שֶׁהַמִּנְהָג הוּא שֶׁמּוֹשִׁיטִים כּוֹסוֹת הַרְבֵּה לְמִי שֶׁנִּכְנַס בִּמְסִבָּה הַקְּבוּעִים לִשְׁתִיָּה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא עַל כּוֹס הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ד:

הַקְּרוּאִים בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת. Et de même ceux qui sont conviés dans la maison du maître de maison à manger des sortes de fruits, bien qu’on les leur apporte l’un après l’autre — n’ont à bénir que sur le premier. Et bien qu’à l’heure de la bénédiction ils ne sussent pas combien on leur en apporterait, dès lors que leur esprit est sur le maître du repas qui les a conviés — alors tout ce qu’il apporte devant eux, leur esprit était dessus rétroactivement, puisque leur esprit était sur lui.
Mais si vient à eux un homme qu’ils n’ont pas convié et qui ne se fixe pas avec eux mais est entré chez eux pour un instant, et que chacun des convives lui tend une coupe ou des sortes de fruits — il doit bénir sur chacun et chacun, si on les lui tend après qu’il a déjà béni sur la coupe qui était devant lui, et même s’il ne l’a pas encore entièrement bue.
Et maintenant que la coutume est de tendre beaucoup de coupes à celui qui entre dans une assemblée fixée pour la boisson — il n’a à bénir que sur la première coupe, comme il a été expliqué au siman קע״ד.

אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ — אֱכֹל מֶלַח, וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ — שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם — יִדְאַג מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה — מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה וּמִפְּנֵי אַסְכְּרָה. וְכָל הַמַּקְפֶּה אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם — אֵינוֹ בָּא לִידֵי חֹלִי מֵעַיִם.
וְהָאוֹכֵל מֶלַח אַחַר אֲכִילָתוֹ — לֹא יֹאכַל בַּגּוּדָל, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְקִבּוּר בָּנִים, וְלֹא בַּזֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לַעֲנִיּוּת, וְלֹא בָּאֶצְבַּע, שֶׁקָּשֶׁה לִשְׁחִין רַע, אֶלָּא בָּאַמָּה וּבַקְּמִיצָה.
וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ כְּלָל בַּאֲכִילַת מֶלַח אַחַר סְעוּדָה, וְאֵין נִזּוֹקִין, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הַטְּבָעִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ג:

מֶלַח וּמַיִם אַחַר הַסְּעוּדָה. Après tout ton manger — mange du sel ; et après tout ton boire — bois de l’eau, et tu ne seras pas lésé. Qui a mangé quelque nourriture et n’a pas mangé de sel, a bu quelque boisson et n’a pas bu d’eau — de jour, qu’il s’inquiète à cause de la mauvaise haleine, et de nuit, à cause de la mauvaise haleine et à cause de l’askara (angine/croup). Et quiconque humecte son manger d’eau — ne vient pas à une maladie des entrailles.
Et celui qui mange du sel après son repas — qu’il ne le prenne pas avec le pouce, car cela est funeste pour l’ensevelissement des enfants ; ni avec l’auriculaire, car cela est funeste pour la pauvreté ; ni avec l’index, car cela est funeste pour un mauvais ulcère ; mais avec le majeur et l’annulaire.
Et maintenant on n’a plus du tout coutume de manger du sel après le repas, et l’on n’est pas lésé, parce que les natures ont changé, comme il a été expliqué au siman קע״ג.