✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

זמן ברכת ציצית — עיונים מעמיקים
סימן י״ט · ב׳ סעיפים
חובת גברא ולא חובת מנא · אין ברכה על העשייה · מזוזה ומעקה · שהחיינו · טלית של תכריכין
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן י״ט — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות מ״א. · מנחות מ״ב. · סוכה מ״ו. · רמב״ם הלכות ציצית · רא״ש · נמוקי יוסף · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : le yesod dont dépend tout le « temps de la berakha » — le tsitsit est-il חובת גברא ou חובת מנא ?
  2. ציצית חובת גברא ולא חובת מנא — le fondement (מנחות מ״א.) ; les כלי קופסא de Shmouel, le récit du מלאכא et de Rav Katina, et la décision des poskim (seif 1)
  3. אין מברכין על עשיית הציצית — pourquoi la mezouza (חובת הדר) et le maaka (חובת הבית) reçoivent une berakha à la pose, et pas le tsitsit (מנחות מ״ב.) ; et le שהחיינו de la confection (סוכה מ״ו.) (seif 1)
  4. טלית של תכריכין — pourquoi exempt (« אשר תכסה בה ») ; לועג לרש, et le porté occasionnel du vivant (seif 2)
  5. השלכות היסוד — le lien avec le siman 17 (les assujettis — nulle obligation d'acquérir un talit), le siman 18 (le temps du tsitsit) et le siman 24 (la valeur du talit katan)
  6. נפקא מינה למעשה — et un récapitulatif des shitot
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

זְמַן בִּרְכַּת צִיצִית. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: צִיצִית חוֹבַת גַּבְרָא הוּא וְלֹא חוֹבַת מָנָא, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ לוֹבֵשׁ הַטַּלִּית — פָּטוּר מִצִּיצִית; וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית, שֶׁאֵין מִצְוָה אֶלָּא בִּלְבִישָׁתוֹ.

סעיף ב׳: עָשָׂה טַלִּית לְצֹרֶךְ תַּכְרִיכִין — אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹבְשׁוֹ לִפְעָמִים בְּחַיָּיו, פָּטוּר.

Le temps de la bénédiction du tsitsit. Ce siman comporte 2 seifim :

Seif 1 : le tsitsit est une obligation de la personne (חובת גברא) et non une obligation de l'objet (חובת מנא) : tant que l'on ne porte pas le talit — on est exempt du tsitsit ; c'est pourquoi on ne récite pas de bénédiction sur la confection du tsitsit (עשיית הציצית), car il n'y a de mitsva que dans le fait de le revêtir (לבישה).

Seif 2 : si l'on a fait un talit pour servir de linceuls (תכריכין) — même si on le porte parfois de son vivant, il est exempt.

1. הקדמת הסוגיא — היסוד שהברכה תלויה בו

פתח דבר — "זמן ברכת ציצית"

לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, חוטיה, כנפותיה ופסוליה, בא בסימן י״ט לקבוע את היסוד הגדול שכל דיני ברכת הציצית תלויים בו: ציצית חובת גברא היא ולא חובת מנא — החיוב מוטל על האדם הלובש, ולא על הבגד. שכל זמן שאינו לובש את הטלית — פטור מציצית; ומכאן הדין המרכזי של הסימן: אינו מברך על עשיית הציצית — שלא כמזוזה ומעקה, שמברכים על עשייתן — שאין מצוה אלא בלבישתו (מנחות מ״א.–מ״ב.). וסופו: העושה טלית לצורך תכריכין — פטור, ואף על פי שלובשו לפעמים בחייו — ש"אשר תכסה בה" אמרה תורה, כסות העשויה לכיסוי החיים. והסימן נחלק לשלושה ראשים: (א) חובת גברא ולא חובת מנא; (ב) אין ברכה על העשייה — והחילוק ממזוזה וממעקה; (ג) טלית של תכריכין.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד: על מי מוטל חיוב הציצית — ומזה נגזר זמן הברכה. שברכת המצוות נאמרת עובר לעשייתן — בשעה שהמצוה מתקיימת; ואם כן הכל תלוי בשאלה אימתי מתקיימת מצות ציצית: אם המצוה בעשייה (חובת מנא — הבגד "חייב" בציצית) — יברך בשעת העשייה, כמברך "לעשות מעקה"; ואם המצוה בלבישה (חובת גברא) — אין העשייה אלא הכשר מצוה, והברכה בשעת הלבישה בלבד. וזהו שם הסימן: "זמן ברכת ציצית" — קביעת הזמן שבו חל שם מצוה, הוא הוא זמן הברכה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מצות ציצית — חובת גברא (חובת האדם) או חובת מנא (חובת הבגד)? ולשון מרן מכריע כצד ב׳: "ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא... ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו" — הרי שהברכה נגררת אחר גדר החיוב; ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.

2. ציצית חובת גברא ולא חובת מנא

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): "ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית — פטור מציצית."
שורש הדין — מנחות מ״א.: בגמרא (מנחות מ״א.) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: "כלי קופסא חייבין בציצית" — הרי שלשיטתו החיוב תלוי בבגד, ואף כסות המונחת בקופסא חייבת. ושם מעשה דרב קטינא: מלאכא אשכחיה דמיכסי סדינא (בגד שאין מטילין בו ציצית), אמר ליה: "קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא — ציצית מה תהא עליה?"; אמר ליה: "ענשיתו אעשה?" — וכי עונשים אתם על עשה שאיני מחוייב בו? והשיבו: "בזמן דאיכא ריתחא — ענשינן". ומן הסוגיא מוכח דקיימא לן חובת גברא — שאם חובת מנא היא, בגדים הללו פטורים לגמרי ואין מקום לתביעה; אלא שהחיוב על האדם, ואינו חל אלא בלבישה. וכן הכריעו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״ג), הרא״ש והנמוקי יוסף (הלכות ציצית), והטור והבית יוסף (סי׳ י״ט) — ודלא כ"כלי קופסא" דשמואל.
חקירה — גדר "חובת גברא": פטור בחפצא או פטור בגברא? טלית בת ד׳ כנפות שאינה לבושה — פטורה. מהו גדר הפטור: האם הבגד עצמו אינו בר חיוב כלל כל שאינו לבוש (חסרון בחפצא), או שהבגד ראוי לחיוב אלא שהאדם לא נתחייב עדיין (חסרון בגברא)? ונפקא מינה: עשיית הציצית — אם חסרון בחפצא, אין בעשייה שום שם מצוה; ואם חסרון בגברא — העשייה יצירת חפצא של מצוה, ויש בה ענין (ומובן שבעיא לשמה), אלא שאין מברכין עליה, שאין כאן קיום. והדברים על דרך הסברה, ויתבארו לקמן בדין שהחיינו.
קושיא — מעשה דרב קטינא: אם פטור, למה ענשינן? אם ציצית חובת גברא, והלובש בגדים שאינם בני ד׳ כנפות פטור גמור — מה מקום לתביעת המלאך "ציצית מה תהא עליה", ולמה "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן"? והלא אין כאן לא עבירה ולא ביטול עשה!
תירוץ (על דרך הסברה, וכן משמע מן הסוגיא): יש לחלק בין חיוב ובין הפקעה. אמת שאין כאן ביטול עשה — שהעשה אינו חל אלא בלובש בת ד׳ כנפות; אבל המערים להפקיע עצמו מן המצוה — שמסבב בגדיו כדי שלא יבוא לידי חיוב — נתבע על שאינו מחבב את המצוה ואינו מביא עצמו לידה; ובעידן ריתחא, כשמדקדקין עם האדם, נענש אף על זה. ומכאן יסוד דברי הפוסקים (סי׳ כ״ד): "טוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן" — מדת חסידות וזהירות היא, ולא חיוב גמור; והיא היא הנפקא מינה של "חובת גברא".
נפקא מינה — חובת גברא: (א) טלית מונחת בקופסא (או תלויה בארון) — פטורה, ואין עובר עליה כלל. (ב) אין אדם מחוייב לקנות טלית כדי להתחייב בציצית (רמב״ם הלכות ציצית פ״ג; ועיין לקמן פרק 5). (ג) העושה ציצית — אינו מברך על העשייה (סעיף א׳ סיפא, פרק 3). (ד) המפקיע עצמו מן המצוה — בעידן ריתחא ענשינן (מנחות מ״א.), ולכן יזהר בטלית קטן (סי׳ כ״ד).
היסוד:
החיוב על האדם הלובש — לא על הבגד. ציצית חובת גברא ולא חובת מנא: כל זמן שאינו לובש את הטלית — פטור מציצית, וכסות המונחת בקופסא פטורה (דלא כשמואל, מנחות מ״א.). ואין כאן ביטול עשה במי שאינו לובש — אלא שהמפקיע עצמו מן המצוה נתבע בעידן ריתחא.

3. אין מברכין על עשיית הציצית — מזוזה, מעקה ושהחיינו

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): "ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו."
שורש הדין — מנחות מ״ב.: בגמרא (מנחות מ״ב.) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה דרמי חוטי וקא מברך "לעשות ציצית"; אמר ליה: "מאי ציצי שמענא? הכי אמר רב: ציצית אין צריכה ברכה בעשייתה". ונתבאר שם החילוק: מצוה שעשייתה גמר מצוה — כגון מילה — מברכין על עשייתה; אבל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה — כגון תפילין וציצית, שאין קיומן אלא בהנחה ובלבישה — אין מברכין על העשייה. והוא שכתב מרן: "שאין מצוה אלא בלבישתו". וביארו הבית יוסף והמשנה ברורה (סי׳ י״ט) את התלות: מפני שחובת גברא היא — העשייה אינה אלא הכשר, והברכה בשעת הלבישה.

ציצית, מזוזה ומעקה — ההשוואה

החילוק ממזוזה וממעקה: ולכאורה יקשה — הרי מצינו מצוות שבעשייתן מברכין: הקובע מזוזה מברך "לקבוע מזוזה", והעושה מעקה מברך "לעשות מעקה"; ולמה העושה ציצית אינו מברך "לעשות ציצית"? אלא החילוק מבואר: מזוזה — חובת הדר: הדר בבית הוא המתחייב, וקביעתה היא היא קיום מצותה — משקבעה בביתו, נגמרה המצוה; מעקה — חובת הבית המוטלת על בעליו: "ועשית מעקה לגגך" — העשייה עצמה היא המצוה; אבל ציצית — חובת גברא בלבישה: העשייה אינה גמר המצוה ולא קיומה, אלא הכשר — והקיום בעטיפה; ולכן הברכה — "להתעטף בציצית" — בשעת הלבישה, כמבואר בסי׳ ח׳.
המצוה על מי החיוב זמן הברכה ונוסחה הטעם
ציצית חובת גברא — האדם הלובש בשעת הלבישה — "להתעטף בציצית" (סי׳ ח׳) העשייה הכשר מצוה; אין מצוה אלא בלבישתו
מזוזה חובת הדר בשעת הקביעה — "לקבוע מזוזה" קביעתה בבית שדר בו היא קיום מצותה
מעקה חובת הבית — על בעליו בשעת העשייה — "לעשות מעקה" "ועשית מעקה לגגך" — עשייתו היא מצותו
מילה חובת גברא — האב / בית דין בשעת העשייה — "על המילה" עשייתה גמר מצוה (מנחות מ״ב.)
חקירה — עשיית הציצית: הכשר מצוה גרידא, או יצירת חפצא של מצוה? אם אין העשייה קיום מצוה — מהו גדרה? ועל דרך הסברה יש להכריע כצד ב׳: שאילו היתה הכנה בעלמא — לשמה למה לי? אלא העשייה יוצרת את החפצא ובעיא לשמה, ומכל מקום ברכת המצוות — שהיא על הקיום — אינה אלא בלבישה. ובזה יתיישב גם דין שהחיינו, כדלהלן.
קושיא — והלא שנינו שמברך שהחיינו על העשייה! בברייתא (סוכה מ״ו.) שנינו: "העושה ציצית לעצמו — מברך שהחיינו". הרי לפניך ברכה בשעת העשייה — ואיך אמר מרן "אינו מברך על עשיית הציצית"?
תירוץ (על דרך הסברה, על פי חילוק הפוסקים): יש לחלק בין ברכת המצוות ובין ברכת הודאה. "לעשות ציצית" — ברכת המצוות היא, ואינה נאמרת אלא עובר לקיום; וכיון שאין קיום בעשייה — נדחתה (מנחות מ״ב.). אבל שהחיינו — ברכת שבח והודאה על שמחת הלב בהגיעו לידי מצוה חדשה או קנין חדש, ואינה תלויה בשעת הקיום כלל — ושפיר שייכא אף בעשייה. ומרן שלל בסימן זה את ברכת המצוות על העשייה בלבד; ולענין שהחיינו — הכריעו הפוסקים למעשה שיברך בלבישה הראשונה (ויוצא בה גם משום בגד חדש), וכמו שנתבאר בהלכות ברכת הציצית. ונמצאו הברייתא ופסק מרן עולים בקנה אחד.
נפקא מינה — ברכת העשייה: (א) המטיל ציצית בטליתו (או המתקן חוט שנפסק) — אינו מברך כלום בשעת העשייה; הברכה תבוא בלבישה. (ב) הברכה בלבישה — "להתעטף בציצית" (ובטלית קטן — כמבואר בסי׳ ח׳). (ג) שהחיינו — ברכת הודאה; למעשה מברכה בלבישה ראשונה. (ד) עשייה בעיא לשמה — אף שאין מברכין עליה, יש בה יצירת חפצא של מצוה.
היסוד:
הברכה הולכת אחר הקיום — והקיום בלבישה. "ציצית אין צריכה ברכה בעשייתה" (מנחות מ״ב.): מצוה שאין עשייתה גמר מצוה — אין מברכין על עשייתה. מזוזה ומעקה — חובת הדר והבית, וקיומן בעשייה — מברך בעשייה; ציצית — חובת גברא, וקיומה בלבישה — מברך "להתעטף בציצית" בשעת הלבישה בלבד. ושהחיינו — ברכת הודאה, ואינה סותרת.

4. טלית של תכריכין

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "עשה טלית לצורך תכריכין — אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, פטור."
שורש הדין — מנחות מ״א.: שם אמרו: "ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו — שפטורה" — אף שמואל, הסובר כלי קופסא חייבין, מודה שבגד שנעשה לכבוד קבורתו (תכריכין) פטור מציצית; מאי טעמא — "אשר תכסה בה" אמר רחמנא — כסות העשויה לכיסוי החיים, וזו לא לכך נעשתה. ושם: "ההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום לועג לרש חרף עושהו" (משלי י״ז ה׳) — בשעת הקבורה עצמה נוהגים בו דין ציצית, שלא ייראה כלועג למת שאינו יכול עוד לקיים מצוות. והביאוהו הנמוקי יוסף (הלכות ציצית) והבית יוסף (סי׳ י״ט), וכן פסקו הטור ומרן.
חקירה — פטור תכריכין: חסרון בשם "כסות", או חסרון בלבישת מצוה? טלית שנעשתה לתכריכין ולובשה לפעמים בחייו — פטור. מהו יסוד הפטור? ולשון מרן — "אף על פי שלובשו לפעמים בחייו, פטור" — מכרעת כצד א׳: בתר עיקר ייעודו אזלינן; כיון שנעשה לצורך תכריכין, אין עליו שם "אשר תכסה בה", ואף לבישת חייו אינה מחייבתו. ומכל מקום כתבו האחרונים (על דרך הסברה) שדוקא "לפעמים" — דרך עראי; אבל ייחדו מחיים ללבישה קבועה — פנים חדשות באו לכאן, ונכנס לגדר כסות החייבת.
קושיא — והלא חובת גברא היא, ומה לי ייעוד הבגד? לפי היסוד של סעיף א׳ — החיוב על האדם הלובש; ואם כן, בשעה שהוא לובש בגד בן ד׳ כנפות בחייו — יתחייב מיד, ומה בכך שנעשה לתכריכין? הרי סוף סוף גברא לבוש בבת ד׳ כנפות!
תירוץ (על דרך הסברה): חובת גברא — אבל הגברא אינו מתחייב אלא בלבישת בגד ששם "כסות" עליו. שני תנאים בחיוב: בגברא — שילבש; בחפצא — שיהא הבגד "כסותך אשר תכסה בה", בגד העומד לכיסוי החיים. וטלית של תכריכין — עיקרה למת, ולבישת חייו עראי ובטלה אצל עיקר ייעודה; ונמצא הלובשה כלובש בגד שאין שם כסות עליו — והגברא לבוש, אבל אין כאן חפצא המחייבת. הרי ששני דיני הסימן — סעיף א׳ וסעיף ב׳ — שני צדדים של מטבע אחת: הלבישה מחייבת (ולא העשייה), ובלבד שתהא לבישת כסות.
לועג לרש — ברגישות: מסקנת הסוגיא (מנחות מ״א.) — בשעת הקבורה נוהגים בטלית דין ציצית, משום "לועג לרש חרף עושהו": המת פטור מן המצוות ("במתים חפשי"), והנוהג לפניו מנהג המדגיש את פטורו — כמלעיג עליו שאינו יכול עוד לקיים; וחכמים חסו על כבוד הנפטר שיהא נקבר דרך כבוד, כדרך שנהג בחייו. ומכאן: הפטור של סעיף ב׳ — בחיי בעליו; ואילו סדרי הקבורה עצמם ומנהגיהם (כיצד נוהגים בציציות בשעת הקבורה) — נתבארו בפוסקים במקומם, והמנהגים חלוקים — וכל מעשה בזה יעשה על פי רב, בנחת ובכבוד הראוי.
נפקא מינה — תכריכין: (א) עשה טלית לצורך תכריכין — פטורה מציצית, ואף הלובשה לפעמים בחייו אינו מברך עליה (סעיף ב׳). (ב) ייחדה מחיים ללבישה קבועה — יש לדון שנעשית כסות ומתחייבת (על דרך הסברה, וכנ״ל). (ג) שעת הקבורה — משום לועג לרש נוהגים דין כבוד, והמנהגים חלוקים — יעשה שאלת חכם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בתר עיקר ייעודו אזלינן — ואין שם "אשר תכסה בה" על תכריכין. טלית שנעשתה לצורך תכריכין — פטורה מציצית, אף שלובשה לפעמים בחייו: "אשר תכסה בה" — כסות העשויה לכיסוי החיים (מנחות מ״א.), ולבישת עראי בטלה אצל עיקר הייעוד. ובשעת הקבורה — נוהגים כבוד משום לועג לרש.

5. השלכות היסוד — סימן י״ז, סימן י״ח וסימן כ״ד

היסוד האחד וענפיו: "ציצית חובת גברא" — יסוד אחד ושלושה ענפים בסימנים הסמוכים: (א) אין חובה לקנות טלית — כיון שהחיוב אינו חל אלא בלבישה, אין אדם מחוייב לקנות לו טלית בת ד׳ כנפות כדי להביא עצמו לידי חיוב (רמב״ם הלכות ציצית פ״ג); וגדרי החייבים במצוה נתבארו בסי׳ י״ז. (ב) הזמן — כשם שתלה הכתוב את החיוב בלבישה, כך תלאו בזמן ראייה: "וראיתם אֹתו" — וגדרי כסות יום וכסות לילה נתבארו בסי׳ י״ח; ואף שם הברכה הולכת אחר שעת החיוב. (ג) מעלת המצוה — ומכל מקום "טוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוה בכל רגע" (סי׳ כ״ד) — שאף שאין חיוב מן הדין, המפקיע עצמו מן המצוה נתבע בעידן ריתחא (מנחות מ״א., וכנ״ל פרק 2).
סיכום השיטות — חובת גברא וחובת מנא:

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
עשיית ציצית או תיקונה אין מברכין על העשייה — הברכה בשעת הלבישה, "להתעטף בציצית" (סעיף א׳; סי׳ ח׳).
טלית מונחת בקופסא פטורה — חובת גברא ולא חובת מנא; אין עובר עליה כלום (סעיף א׳).
שהחיינו "העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו" (סוכה מ״ו.) — ברכת הודאה; ולמעשה מברכה בלבישה ראשונה.
טלית של תכריכין פטורה מציצית, אף שלובשה לפעמים בחייו (סעיף ב׳).
שעת הקבורה נוהגים דין כבוד משום לועג לרש (מנחות מ״א.) — והמנהגים חלוקים; יעשה שאלת חכם.
טלית קטן אין חובה לקנות טלית — אבל טוב ונכון ליזהר בטלית קטן כל היום (סי׳ כ״ד).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — חובת גברא וברכת העשייה

המקרה הדין המקור
טלית מונחת בקופסא פטורה — חובת גברא (ולא כשמואל) סעיף א׳ (מנחות מ״א.)
העושה או המטיל ציצית אינו מברך על העשייה סעיף א׳ (מנחות מ״ב.)
הלובש את הטלית מברך "להתעטף בציצית" בשעת הלבישה סעיף א׳ (סי׳ ח׳)
שהחיינו על ציצית חדשה ברכת הודאה — למעשה בלבישה ראשונה סוכה מ״ו. ופוסקים

טבלה — טלית של תכריכין

הענין הדין המקור
עשה טלית לצורך תכריכין פטורה מציצית — אין שם "אשר תכסה בה" עליה סעיף ב׳ (מנחות מ״א.)
לובשו לפעמים בחייו פטור — בתר עיקר ייעודו אזלינן סעיף ב׳
ייחדו ללבישה קבועה יש לדון שנעשה כסות ומתחייב (על דרך הסברה) אחרונים, סי׳ י״ט
שעת הקבורה נוהגים כבוד משום לועג לרש — שאלת חכם מנחות מ״א. (משלי י״ז ה׳)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות מ״א. (כלי קופסא · זקן שעשאה לכבודו · מעשה דרב קטינא · לועג לרש) · מנחות מ״ב. (ציצית אין צריכה ברכה בעשייתה) · סוכה מ״ו. (העושה ציצית לעצמו — שהחיינו) · במדבר ט״ו ל״ז–ל״ט (וראיתם אֹתו) · דברים כ״ב י״ב (אשר תכסה בה) · משלי י״ז ה׳ (לועג לרש חרף עושהו)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) · רא״ש (הלכות ציצית) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים י״ט)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן י״ט · זמן ברכת ציצית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן י״ט · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta