✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קצ״ב · ברכת זימון בשלשה או בעשרה
ברכת זימון בשלשה או בעשרה — מי חייב בזימון (ג׳ שאכלו), נוסח הזימון בשלשה (נברך שאכלנו משלו), נברך או ברכו בארבעה, אזכרת השם בעשרה (נברך אלהינו), המשנה מן הנוסח, וטעה המזמן
סימן קצ״ב · ב׳ סעיפים
ברכת זימון בשלשה או בעשרה
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
שלשה שאכלו כאחד שוב אין כל אחד מברך לעצמו, אלא קוראים זה לזה. סימן זה קובע בבת אחת את כל נוסח הקריאה — הוא הזימון: מי חייב בו, מה אומר המזמן, מה עונים המסובין, מה משתנה בארבעה ומה משתנה בעשרה, ומה דינו של המשנה מן הנוסח. וסעיף שני בא על הטעות: מזמן שבעשרה שכח את אלהינו. טקסט עברי, ביאור והסבר של ב׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: ברכת הזימון — חיוב הזימון, נוסח הזימון, נברך או ברכו, אזכרת השם בעשרה, וטעה המזמן
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ב · ב׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שקדמו עסקו בברכת המזון של יחיד — נוסחה, כוסה, ומי פטור ממנה. וכאן נפתח פרק ברכת המזון בציבור. והמשנה נתנה בו את הכלל: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א) ; ומקראו: גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדו (ברכות מ״ה ע״א). ומה שמייחד את הזימון משאר הברכות הוא היותו מטבע קבוע — ומשנה שלמה נשנית בו: כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך (ברכות מ״ט ע״ב) — ולפיכך אין סימננו מרבה בטעמים אלא במילים. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. חיוב הזימון ונוסחו בשלשה (סעיף א) — מי חייב ומה אומרים
ב. נברך או ברכו (סעיף א) — דין ארבעה
ג. אזכרת השם בעשרה (סעיף א) — הזכרת השם ודין הלמ״ד
ד. כל המשנה מזה הנוסח, וטעה המזמן (סעיפים א-ב) — שינוי המטבע ושכחת השם
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. חיוב הזימון ונוסחו בשלשה — מי חייב ומה אומרים
זִמּוּן — קריאה. משאכלו שלשה פת כאחד, אחד מהם מזמין את חבריו לברך, והיא ברכת הזימון הקודמת לברכת המזון ונותנת בה צורת רבים. והמשנה קבעה חיובה — שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א) — ובגמרא נחלקו בשנים: שנים שאכלו כאחת (ברכות מ״ה ע״א), שאינם חייבים. ולשון הרמב״ם: שלשה שאכלו פת כאחד חיבין לברך ברכת הזמון קדם ברכת המזון (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳).
סעיף א׳ — היו מסובין ג׳ חייבים בזימון
היו מסובין ג׳ חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרי׳ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא״י אמ״ה הזן את העולם וכו׳ ואם הם ד׳ יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳ שאומ׳ נברך אלהינו וכו׳ והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו׳ ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ׳ נברך על המזון שאכלנו או שאומ׳ למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו׳ חיינו אומ׳ חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומ׳ נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:
ביאור: היו מסובין שלשה — חייבין בזימון, שאחד מהם אומר נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ; והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ופותח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו׳. ואם הם ארבעה — יכול לומר ברכו שאכלנו משלו, אבל יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל. ואם הם עשרה — צריך להזכיר את השם, שאומר נברך אלהינו וכו׳, והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו׳ ; ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא — כך הם מברכים. וכל המשנה מן הנוסח הזה, כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו, או שאומר למי שאכלנו משלו, או שאומר במקום ובטובו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים — הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים את השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
תחילה החיוב: היו מסובין ג׳ חייבים בזימון (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ולא כתב מרן שמן המובחר לזמן אלא שחייבים, ומשלשה ואילך, ככתוב במשנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א). תמצית: בפחות משלשה אין זימון כלל, ולפיכך פותח בו הסימן ושוב אינו חוזר למניין אלא לומר מה משתנה למעלה הימנו.
ואחריו הנוסח, בשלשה פרקים. המזמן קורא: שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו (שו״ע או״ח קצ״ב:א). המסובין עונים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (שו״ע או״ח קצ״ב:א). והוא חוזר על תשובתם קודם שיפתח בברכה הראשונה: והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (שו״ע או״ח קצ״ב:א). והוא סדרו של הרמב״ם ממש: נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳).
תמצית: ולמה חוזר המזמן אחר העונים? לפי שאין הקריאה ברכה אלא הזמנה. כל שלא אמר אף הוא ברוך שאכלנו משלו — לא עשה אלא שהזמין ; ומשאמרה, נכנס למה שהזמין, ופותח הזן את העולם (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
ב. נברך או ברכו — דין ארבעה
בשלשה, המזמן הוא בהכרח אחד מן השלשה, ואילו אמר ברכו היה חסר אחד. אבל בארבעה — שלשת האחרים די בהם, ולפיכך התירה המשנה את שתי הלשונות: בשלשה והוא אומר ברכו (ברכות מ״ט ע״ב). וכן העתיק מרן: ואם הם ד׳ יכול לומר ברכו שאכלנו משלו (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
ומיד הכריע לנברך: אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל (שו״ע או״ח קצ״ב:א). וטעמו כלל גדול משמו של שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל (ברכות מ״ט ע״ב) ; ומסקנת הגמרא מפורשת: ומכל מקום נברך עדיף (ברכות נ׳ ע״א).
תמצית: דקדוק קטן זה שבלשון הוא כל עניינו של הזימון. אין המזמן שליח המברך עבור האחרים, אלא אחד מהם המדבר עמהם. נברך — מעמידו בפנים ; ברכו — מוציאו החוצה.
ג. אזכרת השם בעשרה — הזכרת השם ודין הלמ״ד
מעשרה ואילך משתנה הנוסח פעם אחת ולתמיד: ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳ שאומ׳ נברך אלהינו וכו׳ והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו׳ (שו״ע או״ח קצ״ב:א). וכן במשנה: בעשרה אומר נברך אלהינו (ברכות מ״ט ע״ב).
אבל בלא למ״ד: ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד (שו״ע או״ח קצ״ב:א). תמצית: האומר נברך לאלהינו עושה את השם מי שמדברים אליו, והאומר נברך אלהינו עושה אותו נשוא הברכה עצמה. וכל ההפרש באות אחת — ובשביל אות אחת עמד מרן. ויש להעיר שהרמב״ם כתב המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ד׳), והוא שינוי נוסח הנידון ברמה 2.
ולמעלה מעשרה שוב אינו משתנה: ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ואף שבמשנה נשנו נוסחאות הולכות ורבות למאה ולאלף ולרבוא — הלכה כרבי עקיבא, מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה׳ (ברכות מ״ט ע״ב), ואמר רבא הלכה כרבי עקיבא (ברכות נ׳ ע״א).
תמצית: נמצאו שני שיעורי מניין בלבד — שלשה, המחדשים את הזימון ; ועשרה, המוסיפים בו את השם. וכל שאר המניינים אינם משנים במטבע הלשון כלום.
ד. כל המשנה מזה הנוסח, וטעה המזמן — שינוי המטבע ושכחת השם
וסיים הסעיף ברשימת שיבושי לשון, וכולם מדף אחד בגמרא: וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ׳ נברך על המזון שאכלנו או שאומ׳ למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו׳ חיינו אומ׳ חיים הרי זה בור (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ובגמרא: נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם (ברכות נ׳ ע״א) ולמי שאכלנו משלו הרי זה בור (ברכות נ׳ ע״א) ; ברוך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם (ברכות נ׳ ע״א) ועל המזון שאכלנו הרי זה בור (ברכות נ׳ ע״א) ; ובטובו הרי זה תלמיד חכם, ומטובו הרי זה בור (ברכות נ׳ ע״א) ; ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם (ברכות נ׳ ע״א).
תמצית: ואין לשון בור שבכאן פוסלת את הברכה, אלא שהאומר כן מגלה שלא ירד לסוף לשונו — מטובו נותן שיעור במה שהקדוש ברוך הוא נותן, ובטובו אינו נותן בו שיעור.
והיתר אחרון, בעשרה: וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומ׳ נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו (שו״ע או״ח קצ״ב:א). מה שהיה פסול בשלשה הותר בעשרה, וטעמו מפורש בגמרא: לא אמרן אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא (ברכות נ׳ ע״א). תמצית: בשלשה היה לשון על המזון נשמע כמברך על האוכל עצמו ; ובעשרה, משנזכר השם, הוברר הדבר מאליו.
סעיף ב׳ — אם טעה המזמן בעשר׳
אם טעה המזמן בעשר׳ והעוני׳ ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם:
ביאור: אם טעה המזמן כשהיו עשרה, וכן העונים, ולא הזכירו אלהינו — אין יכולים לחזור ; אבל אם עדיין לא ענו אחריו — יחזור ויזמן בשם.
שני זמנים ושני דינים. כל שלא ענו: אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) — לא נתפסה הקריאה עדיין, וחוזר ומזמן. משענו: אין יכולים לחזור (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) — כבר נעשה הזימון, ואף שלא בשם.
תמצית: ויסוד הדבר במה ששנינו בגמרא — אין זמון למפרע (ברכות נ׳ ע״א). אין הזימון נעשה לאחר זמנו: או שנעשה בשעתו או שלא נעשה. ואזכרת השם הידור היא בזימון של עשרה ולא עיקר הווייתו, ולפיכך אין שכחתה עוקרת את שנעשה.
הסימן במשפט אחד: הזימון מטבע הוא, והסימן שומר את מילותיו — היו מסובין ג׳ חייבים בזימון ; אומרים נברך שאכלנו משלו ועונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ; ובארבעה נברך עדיף מברכו, שלא יוציא עצמו מן הכלל ; ובעשרה מוסיפין את השם ולא בלמ״ד, ומאה ואלף אינם משנים ; והמשנה מן הנוסח הרי זה בור ; והשוכח את השם אינו חוזר אלא כשעדיין לא ענו אחריו.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — ארבעה אנו בשולחן: נברך או ברכו?
מצב: אני מזמן לפני שלשה מסובין נוספים. האם רשאי אני לומר ברכו?
הנהגה: מותר — ואם הם ד׳ יכול לומר ברכו שאכלנו משלו (שו״ע או״ח קצ״ב:א) — אבל אין זה הנבחר: אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל (שו״ע או״ח קצ״ב:א), וכן בגמרא ומכל מקום נברך עדיף (ברכות נ׳ ע״א). ולמנהג עדתו — יפנה לרב.
מקרה 2 — עשרה אנו: מה יש להוסיף?
מצב: סעודה של עשרה אנשים ; האם על המזמן לשנות דבר?
הנהגה: כן, ודבר אחד בלבד — השם: ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳ שאומ׳ נברך אלהינו (שו״ע או״ח קצ״ב:א), והם עונים ברוך אלהינו (שו״ע או״ח קצ״ב:א). וייזהר בצורת הלשון: ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ואם נתוספו עוד — שוב אינו משתנה: ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 3 — פתחתי בזימון בעשרה ולא אמרתי אלהינו
מצב: היינו עשרה, ואמרתי נברך שאכלנו משלו בלא להזכיר את השם. מה עלי לעשות?
הנהגה: הכל תלוי במה שאירע מיד אחר כך. אם עדיין לא ענו — אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) — חוזר ומזמן בשם. ואם כבר ענו — אין יכולים לחזור (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) — ממשיך בברכת המזון ואינו חוזר. תמצית: אין הזימון נעשה למפרע, אין זמון למפרע (ברכות נ׳ ע״א). ולמעשה — יפנה לרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מכמה מסובין ואילך יש חיוב זימון, ולמה אין הסימן מדבר בשנים (סעיף א)?
- למה חוזר המזמן על תשובת המסובין קודם שיפתח בברכה (סעיף א)?
- למה נברך עדיף מברכו אף בארבעה (סעיף א)?
- מה מוסיפים בעשרה, ולמה נמנעים מן הלמ״ד (סעיף א)?
- למה על המזון שאכלנו פסול בשלשה וכשר בעשרה (סעיף א), ומה הדין כששכחו את השם (סעיף ב)?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — חיוב הזימון בשלשה ; נברך או ברכו ; אזכרת השם בעשרה
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — ברכת זימון בשלשה או בעשרה