✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קצ״ג · אם מצטרפין לזימון אם לאו
אם מצטרפין לזימון אם לאו — שנים שאכלו ומצוה לחלק, שלשה שאינם רשאים ליחלק, ששה ועשרה (ששה נחלקים), גדר הקביעות, מקום האכילה (רוכבים ומהלכים), והזימון שנסתלק (פרח זימון)
סימן קצ״ג · ו׳ סעיפים
אם מצטרפין לזימון אם לאו
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו לימד כיצד מזמנין ; וסימן זה שואל מי מצטרף. בשנים אין זימון כלל — ואדרבה מצוה לחלק שיברך כל אחד לעצמו ; ובשלשה כבר נולד החיוב ואין רשאים ליחלק. ומכאן ואילך דן מרן בקשר עצמו: מאימתי נעשית הקביעות, איזה מקום מאפשר אותה, מאיזה שלב בסעודה היא חלה, ובאיזה מקרה כבר נסתלקה. טקסט עברי, ביאור והסבר של ו׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: מי מצטרף לזימון — שנים ושלשה, ששה ועשרה, קביעות ומקום, ופרח זימון
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ג · ו׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
כל הסימן עומד בין שתי משניות. הראשונה יוצרת את החיוב: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א). והשנייה עושה אותו בלתי הפיך: שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה (ברכות נ׳ ע״א). ולמטה משלשה — הכלל הפוך: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק (ברכות מ״ה ע״ב). וששת הסעיפים פורטים את שני הכללים הללו: כמה צריך להיות, כיצד נקשרת החבורה, היכן היא צריכה לעמוד, מאימתי, ומתי כבר הותר הקשר. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. שנים ושלשה (סעיף א) — מצוה לחלק, הבור היוצא בשמיעה, וששה נחלקים עד עשרה
ב. גדר הקביעות (סעיף ב) — קביעות שנעשית באמצע הסעודה, ודין השמש
ג. מקום האכילה (סעיף ג) — רוכבים, מהלכים, ומפוזרים בשדה
ד. תחילת החיוב והחבורות (סעיפים ד-ו) — משברכו המוציא, ופרח זימון
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. שנים ושלשה — ממצוה לחלק עד שאין רשאים ליחלק
זִימּוּן — ההזמנה שמזמין המברך את המסובין קודם ברכת המזון, ההופכת אוכלים שנזדמנו יחד לחבורה המברכת כאחת. ותחילתו בשיעור של מנין: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א) ; ומתחזק מעלה אחת בעשרה, שמוסיפין בהם את השם. וסימננו אינו עוסק בנוסח — שכבר נתבאר בסימן שלפניו — אלא בגבול: כמה צריך להיות, מה מקשר את המסובין זה לזה, ומה מתיר את קשרם.
סעיף א׳ — שנים שאכלו... מצוה לחלק ; אבל שלשה אינם רשאים ליחלק
שנים שאכלו אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו בד״א כשהיו שניה׳ יודעים לברך ברכת המזון אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר: הגה וצריך המברך שיכוין להוציאו [מרדכי ר״פ שלשה שאכלו וב״י בשם סמ״ג]: אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון וכן ארבעה או חמשה אסו׳ להם ליחלק שכלם נתחייבו בזימון ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשר׳ ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי׳ כיון שנתחייבו בהזכרת השם: הגה דאז יכולי׳ לחלוק אם ירצו ונ״ל דה״ה בששה אין מחויבים לחלק רק אם ירצו נחלקים ומצוה לחזור אחר עשרה ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולי׳ לשמוע ברכת זימון מפי המברך ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך:
ביאור: שנים שאכלו — אף על פי שבברכת המוציא האחד פוטר את חבירו, מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו. במה דברים אמורים? כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון ; אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע — מברך היודע ויוצא השני, והוא שיהא מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך, וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר (ובהגה: וצריך המברך שיכוין להוציאו). אבל אם אינו מבין — אינו יוצא בשמיעה. אבל שלשה שאכלו אינם רשאים ליחלק ; ושנים שאכלו — מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון. וכן ארבעה או חמשה — אסור להם ליחלק, שכולם נתחייבו בזימון. ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה — עד עשרה ; ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים, כיון שנתחייבו בהזכרת השם (ובהגה: דאז יכולים לחלוק אם ירצו, ונראה לי דהוא הדין בששה — אין מחויבים לחלק, רק אם ירצו נחלקים). ומצוה לחזור אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת זימון מפי המברך, ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם — יכולים ליחלק לחבורות של שלשה שלשה ולברך בנחת, כדי שלא ישמע בעל הבית ; וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.
ראשית — בשנים חולקים. דקדק מרן לומר מה שנכון קודם הסעודה: אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; אבל בברכת המזון — מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו (שו״ע או״ח קצ״ג:א). והוא לשון הגמרא: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק (ברכות מ״ה ע״ב). תמצית: אין זה בלבד שאין זימון בשנים, אלא מצוה חיובית שיאמר כל אחד בפיו את ארבע הברכות.
ושנית — יוצא מן הכלל מי שאינו יודע. בד״א כשהיו שניה׳ יודעים לברך ברכת המזון (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; אבל אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני (שו״ע או״ח קצ״ג:א). וכבר שנוי בגמרא: במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא (ברכות מ״ה ע״ב) ; וכן ברמב״ם — ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ו). ושני תנאים בדבר: אם מבין לשון הקודש (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ווצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ובלאו הכי — אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה (שו״ע או״ח קצ״ג:א). והוסיף בהגה את הצד שכנגד: וצריך המברך שיכוין להוציאו (רמ״א או״ח קצ״ג:א).
ושלישית — בשלשה נקשר הקשר. אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ובשנים ההנהגה הפוכה מן הראשונה: ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון (שו״ע או״ח קצ״ג:א). וכן למעלה מזה: וכן ארבעה או חמשה אסו׳ להם ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:א), שכלם נתחייבו בזימון (שו״ע או״ח קצ״ג:א) — והיא המשנה שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה (ברכות נ׳ ע״א).
ורביעית — שיעורי ששה, עשרה ועשרים. ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשר׳ (שו״ע או״ח קצ״ג:א) — שאין כאן הפסד חיוב כלל. אבל בעשרה נתוסף דבר — ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי׳ כיון שנתחייבו בהזכרת השם (שו״ע או״ח קצ״ג:א) — ואין מוותרין על התוספת, וכלשון המשנה ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים (ברכות נ׳ ע״א). וכן ברמב״ם: שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזמון לכל חלק וחלק כזמון הכל יש להם לחלק (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י׳). תמצית: אין נחלקים אלא בתנאי שיישאר לכל חלק אותו שיעור של זימון.
וחמישית — סעודה גדולה. כשרבים מסובין ואינם יכולי׳ לשמוע ברכת זימון מפי המברך (שו״ע או״ח קצ״ג:א), וחלוקה לעשרה עשרה תחייב ברכה בקול רם — וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם (שו״ע או״ח קצ״ג:א) — אזי יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת (שו״ע או״ח קצ״ג:א). והוא מנהגו של רבא בבי ריש גלותא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה (ברכות נ׳ ע״א), משום ששמע ריש גלותא ואיקפד (ברכות נ׳ ע״א) ומשום שאיידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי (ברכות נ׳ ע״א). תמצית: מוטב זימון של שלשה הנעשה בפועל, מזימון של עשרה שאין שומעין אותו.
תמצית: קו אחד בסעיף, והוא נחצה פעמיים. למטה משלשה אין חיוב וחולקים ; משלשה ואילך יש חיוב ואין חולקים ; ובעשרה משתנה טיבו ואין חולקים כל עיקר. והמקום היחיד שיורדים בו מדעת מדרגה אחת — הוא כשהמדרגה העליונה לא תתקיים בפועל.
ב. גדר הקביעות — מאימתי נקשרת החבורה
סעיף ב׳ — אפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד
אפי׳ לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם או שאחד קבע תחלה ואח׳ כך קבעו השנים עמו אינם רשאי׳ ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה ומכל מקו׳ אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק אלא א״כ הוא שמש: הגה ומ״מ אפי׳ כ״מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזימון משום דברוב עם הדרת מלך (ב״י):
ביאור: אפילו לא הוקבעו מתחילה כולם לאכול יחד, אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם, או שאחד קבע תחילה ואחר כך קבעו השנים עמו — אינם רשאים ליחלק, כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה. ומכל מקום, אם יאכל עמהם בלא קבע — רשאים ליחלק, אלא אם כן הוא שמש (ובהגה: ומכל מקום, אפילו כל מקום שרשאין ליחלק — עדיף טפי לזימון, משום דברוב עם הדרת מלך).
שאלת הסעיף היא באיזו שעה נמדדת הקביעות. והשיב מרן: בסופה. אינם רשאי׳ ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה (שו״ע או״ח קצ״ג:ב). ואין נפקא מינה בסדר הביאה — אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם (שו״ע או״ח קצ״ג:ב), או להיפך או שאחד קבע תחלה ואח׳ כך קבעו השנים עמו (שו״ע או״ח קצ״ג:ב).
וצדו השני: הקובע הוא הקבע ולא הנוכחות. ומכל מקו׳ אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) — הטועם דרך עראי אינו מקשר את החבורה. ויוצא מן הכלל אחד: אלא א״כ הוא שמש (שו״ע או״ח קצ״ג:ב). תמצית: השמש, אף שאינו קובע עצמו, שייך לסעודה מחמת מלאכתו ; וכבר אמרה הגמרא כלל של צירוף — אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן (ברכות נ׳ ע״ב), וכן ברמב״ם ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזמון אחד (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב).
וההגה מרחיבה: אף במקום שיש רשות ליחלק, מוטב שלא להשתמש בה — ומ״מ אפי׳ כ״מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזימון משום דברוב עם הדרת מלך (רמ״א או״ח קצ״ג:ב). תמצית: היתר החלוקה אינו עצה טובה אלא סבלנות בדיעבד.
ג. מקום האכילה — המקום המאפשר את הצירוף
סעיף ג׳ — אם היו רוכבים ואמרו נאכל
אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע״פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו הולכים ואוכלי׳ לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרי׳ ומפורדי׳ אע״פ שאוכלי׳ כלם בשעה אחת ומככר א׳ כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין: הגה המנהג שלא לזמן בבית עכו״ם ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עכו״ם משום יראת העכו״ם הוי כאלו אכלו בלא קבע ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכ׳ ולא יאמרו הרחמן יברך ב״ה הזה ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א׳ לבדו ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים מ״מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד:
ביאור: אם היו רוכבים ואמרו נאכל — אף על פי שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מן הבהמות, מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד ; אבל אם היו הולכים ואוכלים — לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים — אף על פי שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול, אינם מצטרפין. (ובהגה: המנהג שלא לזמן בבית עכו״ם ; ונראה לי הטעם, משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עכו״ם מפני יראת העכו״ם, והוי כאילו אכלו בלא קבע ; ועוד, דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך בעל הבית הזה. ולכן מתחילה לא קבעו עצמן אלא לברך כל אחד לבדו, ולכן אין לשנות המנהג ; ואף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מכל מקום מאחר שכבר נהגו כך — הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד.)
שני זוגות בסעיף. תחילה עמידה כנגד הליכה: ולא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) — אין הישיבה על הבהמה מעכבת, והעמידה במקום אחד מספקת ; אבל אבל אם היו הולכים ואוכלי׳ לא (שו״ע או״ח קצ״ג:ג). והירושלמי אמר את שני הצדדים כאחד: עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אף על פי שכולם אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו (ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳), ולעומתו ישבו ואכלו אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר עצמו אחד מברך על ידי כולם (ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳).
ואחר כך המקום כנגד הככר המשותף: בשדה — אע״פ שאוכלי׳ כלם בשעה אחת ומככר א׳ כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ג:ג). תמצית: לא השעה האחת ולא הככר האחד עושים צירוף — אלא המקום הקבוע.
וההגה מוציאה מכאן מנהג: המנהג שלא לזמן בבית עכו״ם (רמ״א או״ח קצ״ג:ג), ונתנה טעמה בלשון הסעיף עצמו: משום יראת העכו״ם הוי כאלו אכלו בלא קבע (רמ״א או״ח קצ״ג:ג) ; ומסיימת ולכן אין לשנות המנהג (רמ״א או״ח קצ״ג:ג).
ד. תחילת החיוב והחבורות — מאימתי חל ומתי פרח
סעיף ד׳ — שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא
שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא אפי׳ כל אחד אוכל מככרו ואפי׳ לא אכל עדיין כזית פת אינם רשאים ליחלק:
ביאור: שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא — אפילו כל אחד אוכל מככרו, ואפילו לא אכל עדיין כזית פת — אינם רשאים ליחלק.
אין הקשר נולד מכמות האכילה אלא מן הישיבה. אפי׳ כל אחד אוכל מככרו ואפי׳ לא אכל עדיין כזית פת אינם רשאים ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:ד). ושתי לשונות הגמרא סמוכות כאן זו לזו: שלשה שישבו לאכול כאחת ועדין לא אכלו אינן רשאין ליחלק (ברכות נ׳ ע״א), ושלשה שישבו לאכול כאחת אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק (ברכות נ׳ ע״א) ; והרמב״ם נקט את השנייה: שלשה שישבו לאכל פת אף על פי שכל אחד ואחד אוכל משלו אינן רשאין לחלק (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א). תמצית: הכזית הוא שיעור למנות אדם בזימון, ואינו שיעור לקשור את החבורה שכבר ישבה.
סעיף ה׳ — שלשה שבאים משלש חבורות
שלשה שבאים משלש חבורות של שלש שלש בני אדם ונתחברו אלו השלשה אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו כל א׳ לשנים עד שאמרו הזן שוב אינם יכולים לזמן אפי׳ אכלו אח״כ יחד וגמרו סעודתן ואם לא זמנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפי׳ לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו:
ביאור: שלשה הבאים משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם ונתחברו אלו השלשה — אם זימנו עליהם במקומם, כגון שהפסיק כל אחד לשנים עד שאמרו הזן, שוב אינם יכולים לזמן, אפילו אכלו אחר כך יחד וגמרו סעודתן. ואם לא זימנו עליהם במקומם — חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק, ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו.
הכלל החיובי מרב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק (ברכות נ׳ ע״א), ופירשו רב חסדא — והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם (ברכות נ׳ ע״א) ; וכן ברמב״ם: שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה אינן רשאין לחלק (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א). תמצית: שלשה שלא אכלו יחד כלל יכולים להיעשות חבורת זימון — לפי שכל אחד מביא עמו חיוב שעדיין לא יצא בו.
והכלל השולל: אם זימנו עליהם במקומם (שו״ע או״ח קצ״ג:ה), דהיינו כגון שהפסיקו כל א׳ לשנים עד שאמרו הזן (שו״ע או״ח קצ״ג:ה), אזי שוב אינם יכולים לזמן (שו״ע או״ח קצ״ג:ה) ; וכן ברמב״ם ואם כבר זמן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין לחלק (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א). ואם לא יצאו — חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:ה), ואפי׳ לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו (שו״ע או״ח קצ״ג:ה).
סעיף ו׳ — פרח זימון מינייהו
שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו השלשה הנשארים פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו והוא הדין אם לא היו בכל חבורה אלא שלשה והלך א׳ מכל חבורה קודם זימון ונתחברו אלו השלשה ובא אחד לכל חבורה ונצטרף עם שנים הראשונים וזימנו יחד פרח זימון מאלו השלשה כיון שכבר זימנו חבורתם אע״פ שלא זימנו עמהם: הגה שלש חבורות שאכלו ובכל חבורה שלשה בני אדם אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח״כ אבל אם היה בכל חבורה ד׳ מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם [ב״י בשם הרשב״א]:
ביאור: שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה, ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת, וזימנו השלשה הנשארים — פרח זימון מינייהו, כיון שחבריהם זימנו. והוא הדין אם לא היו בכל חבורה אלא שלשה, והלך אחד מכל חבורה קודם זימון ונתחברו אלו השלשה, ובא אחד לכל חבורה ונצטרף עם שנים הראשונים וזימנו יחד — פרח זימון מאלו השלשה, כיון שכבר זימנו חבורתם, אף על פי שלא זימנו עמהם. (ובהגה: שלש חבורות שאכלו ובכל חבורה שלשה בני אדם — אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד, דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אחר כך ; אבל אם היה בכל חבורה ארבעה — מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד, והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם.)
והלשון לשון הגמרא: אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו (ברכות נ׳ ע״ב) — שהחיוב פרח. ומרן שנה אותו פעמיים: פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו (שו״ע או״ח קצ״ג:ו), ואחריו פרח זימון מאלו השלשה כיון שכבר זימנו חבורתם אע״פ שלא זימנו עמהם (שו״ע או״ח קצ״ג:ו). תמצית: אפשר לצאת ידי זימון בלא שנשתתף בו, כל שחבורתו זימנה על דעתו ; ומשפרח החיוב שוב אינו חוזר, שאין זימון למפרע (ברכות מ״ה ע״ב).
וההגה מוסיפה את ההנהגה למעשה: בחבורות של שלשה — אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד (רמ״א או״ח קצ״ג:ו), דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח״כ (רמ״א או״ח קצ״ג:ו) ; אבל בשל ארבעה — מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד (רמ״א או״ח קצ״ג:ו). תמצית: אין אדם עובר ממקום למקום על חשבון זימונם של הנשארים.
הסימן במשפט אחד: הזימון נמדד בשיעור מנין (שלשה, עשרה, עשרים), נקשר בקביעות שאף באמצע הסעודה היא נקשרת והיא טעונה מקום, מתחיל משברכו המוציא אף בלא כזית, ומתפרד כשחבורה אחרת כבר זימנה עליו — פרח זימון מינייהו.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — שנים בשולחן: האם אחד יברך לשניהם?
מצב: אני וחברי אכלנו פת יחד. האם אוכל לברך ברכת המזון בקול לשנינו?
הנהגה: מעיקר הדין לא — מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ובגמרא מפורש שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק (ברכות מ״ה ע״ב). ושונה הדבר במי שאינו יודע לברך: מברך היודע ויוצא השני (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ובלבד אם מבין לשון הקודש (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ובכוונה מלה במלה (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ווצריך המברך שיכוין להוציאו (רמ״א או״ח קצ״ג:א). ומוטב מזה — מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון (שו״ע או״ח קצ״ג:א). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 2 — נוסף אלינו אדם באמצע הסעודה
מצב: היינו שנים, ובא שלישי באמצע הסעודה וקבע עמנו עד סופה. האם נקשרנו?
הנהגה: כן — אפי׳ לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד (שו״ע או״ח קצ״ג:ב), ואף על פי כן אינם רשאי׳ ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה (שו״ע או״ח קצ״ג:ב). אבל אם רק טעם דרך עראי — אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק (שו״ע או״ח קצ״ג:ב), זולת השמש, אלא א״כ הוא שמש (שו״ע או״ח קצ״ג:ב). ואף במקום המותר, ההגה מעדיפה את הזימון: עדיף טפי לזימון משום דברוב עם הדרת מלך (רמ״א או״ח קצ״ג:ב). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 3 — אוכלים בדרך, או אולם גדול
מצב: אנו אוכלים כריך תוך כדי הליכה בדרך ; או שאנו שלוש מאות בסעודה ואין שומעין את המברך.
הנהגה: בהליכה אין צירוף — אבל אם היו הולכים ואוכלי׳ לא (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) ; אלא יעמדו, שאז מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד (שו״ע או״ח קצ״ג:ג). ובאולם גדול שואינם יכולי׳ לשמוע ברכת זימון מפי המברך (שו״ע או״ח קצ״ג:א), התיר מרן בפירוש יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת (שו״ע או״ח קצ״ג:א), כמנהגו של רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה (ברכות נ׳ ע״א). ולמעשה — יפנה לרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע בשנים מצוה לחלק — ומהו היוצא מן הכלל (סעיף א)?
- מדוע ששה נחלקים ואילו חמשה אינם נחלקים (סעיף א)?
- באיזו שעה נמדדת הקביעות, ומדוע השמש יוצא מן הכלל (סעיף ב)?
- מדוע אין הככר המשותף מצרף את המפוזרים בשדה (סעיף ג)?
- מהו פרח זימון, ומדוע אין החיוב חוזר (סעיפים ה-ו)?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — גדר הצירוף לזימון ; שיעור כזית ; פרח זימון
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — אם מצטרפין לזימון אם לאו