סימן קצ״ז — דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה

על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ז:א, הכל תלוי במצבם של השנים: « כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו » (שו״ע או״ח קצ״ז:א), ולא עוד אלא « וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם » (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ומכל מקום יש גבול בזמן: « והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך » (שו״ע או״ח קצ״ז:א), ואם לאו « אינו מצטרף עמהם » (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ובהגה: « ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי » (רמ״א או״ח קצ״ז:א). ומקורו בגמרא: « אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן » (ברכות מ״ז ע״א).

על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ז:ב, להזכרת השם כן: « תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם » (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), ואף « לא שתה עמהם אלא כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים » (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) — ובלבד « שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת » (שו״ע או״ח קצ״ז:ב). ויש שיעור למניין: « אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן » (שו״ע או״ח קצ״ז:ב). אבל לשלשה — « אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת » (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). ומקורו בגמרא: « תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין » (ברכות מ״ח ע״א).

על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ז:ד, בוחרים במחויב יותר: « מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים » (שו״ע או״ח קצ״ז:ד). ובשעת הדחק — « ואם אין יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה » (שו״ע או״ח קצ״ז:ד). ובהגה נוספה השתייה: « וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו שיברך מי ששתה » (רמ״א או״ח קצ״ז:ד). תמצית: האוכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן — שיעור האכילה « ואכילה בכזית » (ברכות מ״ט ע״ב) — ואילו השביעה שבכתוב היא לרבי יהודה « אכילה שיש בה שביעה » (ברכות מ״ט ע״ב).