✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה — עיונים מעמיקים
סימן קצ״ז · ד׳ סעיפים
צירוף השלישי · הב לן ונברך · צירוף לעשרה · רובא דמינכר · מי מברך
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ז — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ז ע״א · מ״ז ע״ב · מ״ח ע״א · מ״ח ע״ב) · «תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין» (ברכות מ״ח ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — צירוף לזימון בשלשה ובעשרה (ברכות מ״ז ע״א · מ״ח ע״א), וחקירת יסוד הצירוף
  2. שנים שאכלו וגמרו ובא שלישי — «כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו» (שו״ע או״ח קצ״ז:א), ודין «וחייבים ליתן לו לאכול»
  3. הב לן ונברך ונטילת מים אחרונים — «והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) · «ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי» (רמ״א או״ח קצ״ז:א)
  4. צירוף לעשרה ורובא דמינכר — «מצטרפין להזכיר השם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), «אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב)
  5. חילוק שלשה מעשרה ומי מברך — «אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) · «מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השלחן ערוך — עיקרי הסעיפים

דִּינֵי צֵרוּף לְזִמּוּן שְׁלֹשָׁה אוֹ עֲשָׂרָה. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

א׳: צירוף השלישי — שנים שאכלו וגמרו ובא שלישי, כל שהם ראויים עדיין לאכול מצטרף עמהם, וחייבים ליתן לו לאכול ; והוא שבא קודם שאמרו הב לן ונברך, ובהגה אף נטילת מים אחרונים כן. ב׳: צירוף לעשרה — תשעה אכלו דגן ואחד כזית ירק מצטרפין להזכיר השם, ואף בציר או בכוס של רביעית חוץ מן המים ; והמברך מאוכלי הפת ; ושבעה כן וששה לא, דרובא דמינכר בעינן. ג׳: שלשה מול עשרה — המצטרף מברך ברכה אחרונה לעצמו ; ולעשרה בכל מאכל, ולשלשה עד שיאכל כזית פת, ושתי דעות מרחיבות, וההנהגה למעשה. ד׳: מי מברך — מצוה במי שאכל כדי שביעה, ובשעת הדחק מי שאכל כזית מוציא אף אותם ; ובהגה, מי ששתה.

תמצית :

ד׳ סעיפים : הסימן קובע את שתי מידות הצירוף. תחילה מידת הזמן — «כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ו«וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ז:א), עד הנעילה «והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך» (שו״ע או״ח קצ״ז:א), שההגה הרחיבתה אף למעשה: «ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי» (רמ״א או״ח קצ״ז:א). ואחריה מידת השיעור: «תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), ובה שני סייגים — «והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ו«אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) — וחילוקה משלשה: «אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). ולבסוף סעיף ד׳: «מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד), ובשעת הדחק «מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד).

1. הקדמת הסוגיא — צירוף לזימון בשלשה ובעשרה

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בצירוף המאחר לבוא — לשון מרן : «שנים שאכלו כא׳ וגמרו ובא שלישי» (שו״ע או״ח קצ״ז:א), «כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו» (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ויסוד הדבר במעשה שבגמרא — «אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן» (ברכות מ״ז ע״א). ובו ד׳ סעיפים, ועניינם אחד: מידות הצירוף — עד מתי מצטרפין, ובכמה מצטרפין, ומה בין שלשה לעשרה, ומי מהם ראוי להוציא את חבריו.
תורת הצירוף בגמרא: תחילתה במעשה דרב ושמואל — רב דחה את הבא ואמר «לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן» (ברכות מ״ז ע״א), ושמואל השיבו «אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן» (ברכות מ״ז ע״א) ; ובשיעורי הצירוף לעשרה שנינו «תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין» (ברכות מ״ח ע״א), «עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר» (ברכות מ״ח ע״א), «אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף» (ברכות מ״ח ע״ב) ; וכנגדם החילוק היסודי «איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן» (ברכות מ״ח ע״א). תמצית: נמצא שסימננו כולו העתקת שתי סוגיות אלו להלכה, ומצרף אליהן את גדר גמר הסעודה שבפסחים.
החקירה היסודית — המצטרף: נעשה הוא אחד מן המסובין ממש (חלק מן החבורה), או שאינו אלא סניף להשלים את המניין? ונפקא מינה: לשון «המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) — הרי היא ראיה גמורה לצד ב׳ ; ומאידך הא דחייבים ליתן לו לאכול, ולשון «והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), מורות שאף לצד ב׳ צירופו צירוף גמור הוא לעניין המניין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שנים שאכלו וגמרו ובא שלישי (שו״ע או״ח קצ״ז:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): «שנים שאכלו כא׳ וגמרו ובא שלישי» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ; «כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ; «וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ז:א).
שורש הדין (ברכות מ״ז ע״א): מעשה ברב ושמואל שהיו יושבין בסעודה ובא רב שימי בר חייא ומיהר לאכול. אמר לו רב «מה דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן» (ברכות מ״ז ע״א), והשיבו שמואל «אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן» (ברכות מ״ז ע״א). ולשון הרמב״ם: «שנים שאכלו וגמרו מלאכל ובא שלישי ואכל אם יכולין לאכל עמו כל שהוא ואפלו משאר אכלין מצטרף עמהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט׳).
קושיא — הרי לא אכל השלישי עמהם כלל, ואיך מצטרף? והלא הזימון על סעודה אחת נתקן, וזו כבר נגמרה משלהם?
תירוץ: תמצית: אין הצירוף תלוי באכילה שאכלו יחד בפועל, אלא בכך שהסעודה עדיין קיימת ; וכל שהיא קיימת, הנכנס לתוכה נעשה מבני קביעותה. ולפיכך דקדק מרן בלשון «מצו למיכל» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) — לשון ראויות ולא לשון מעשה: אין שואלין מה אכלו אלא מה הם יכולים לאכול. וזהו שהשיב שמואל שאף שגמרו, אילו הביאו להם מעדנים היו אוכלין — נמצא שלא נסתלקה סעודתן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «וחייבים ליתן לו לאכול»: חידוש גדול הוא, שהטיל מרן חיוב על בעלי הסעודה ולא על הבא. תמצית: לפי שאין השנים חייבים בזימון מצד עצמם, וכל חיובם בא להם על ידי השלישי ; ומשנזדמנה להם מצוה על ידו, אין רשאין לסלקה בשב ואל תעשה, אלא חייבים ליתן לו במה שיצטרף. ונפקא מינה: אם יש בידם מאכל ואינם רוצים ליתן ; ואם אין להם כלום, שאז אין כאן חיוב אלא היעדר אפשרות.
היסוד:
«כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ; «וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ז:א).

3. הב לן ונברך ונטילת מים אחרונים (שו״ע או״ח קצ״ז:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): «והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ; «אבל אם אמרו הב לן ונברך ואח״כ בא הג׳ אינו מצטרף עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ז:א).
ובהגה: «ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי» (רמ״א או״ח קצ״ז:א) ; «ועיין לעיל סימן קע״ט» (רמ״א או״ח קצ״ז:א).
שורש הדין (פסחים ק״ג ע״ב): שם אמרו לו לרב ייבא סבא «הב לן וניבריך» (פסחים ק״ג ע״ב), ולבסוף אמרו לו «הב לן ונישתי» (פסחים ק״ג ע״ב), והשיבם משמו של רב: «כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי» (פסחים ק״ג ע״ב), וטעמו «דאסחיתו דעתייכו» (פסחים ק״ג ע״ב). נמצא שאותה לשון עצמה שאוסרת את השתייה היא הנועלת את הסעודה בפני המצטרף.
חקירה — גדר הנעילה שב«הב לן ונברך»: סילוק הסעודה מצד עצמה (חפצא), או היסח הדעת של האוכלין (גברא)? ונפקא מינה: אם אמר אחד מהם הב לן ונברך ולא נתרצה חברו ; ואם חזרו בהם ונמלכו לאכול עוד ; ובעיקר — נטילת מים אחרונים, שאין בה דיבור כלל, ומהגה מוכח שאף היא נועלת: «ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי» (רמ״א או״ח קצ״ז:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — למה תהא נטילת מים אחרונים כהב לן ונברך? והלא לא אמרו כלום, ובגמרא תלו את הדבר בלשון שאמרו?
תירוץ: תמצית: אין הדיבור אלא ראיה על הדעת, ולעולם הדעת היא הקובעת ; והנוטל ידיו לאחרונה גילה במעשיו שאינו אוכל עוד, ומעשה ראיה גדולה מדיבור. ולפיכך העמידה ההגה את השתיים בשורה אחת, והפנתה «ועיין לעיל סימן קע״ט» (רמ״א או״ח קצ״ז:א), ששם עיקר דיני גמר הסעודה וסילוק ידיים. ומכאן סמך לצד ב׳ שבחקירה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך» (שו״ע או״ח קצ״ז:א) ; «ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי» (רמ״א או״ח קצ״ז:א) ; «דאסחיתו דעתייכו» (פסחים ק״ג ע״ב).

4. צירוף לעשרה ורובא דמינכר (שו״ע או״ח קצ״ז:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «ואפי׳ לא טיבל עמהם אלא בציר» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב).
שורש הדין (ברכות מ״ח ע״א-ע״ב): אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב «תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין» (ברכות מ״ח ע״א) ; ושאל רבי זירא «שמנה מהו שבעה מהו» (ברכות מ״ח ע״א) והשיבו «אמר לי לא שנא» (ברכות מ״ח ע״א), ואמר «ששה ודאי לא מבעיא לי» (ברכות מ״ח ע״א) ; ורבי ירמיה הקשה «התם טעמא מאי משום דאיכא רובא הכא נמי איכא רובא» (ברכות מ״ח ע״א), ומסקנתה «ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן» (ברכות מ״ח ע״א). ובשיעור המועט: «עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר» (ברכות מ״ח ע״א), «אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף» (ברכות מ״ח ע״ב). ולשון הרמב״ם: «שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), «והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), «אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רב הנכר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳).
חקירה — «רובא דמינכר»: דין ברוב (הלכות רוב), או דין בצורת הזימון (שיהא נראה כזימון של אוכלי פת)? ונפקא מינה: לשון הגמרא «ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן» (ברכות מ״ח ע״א) ולשון הרמב״ם «עד שיהיו אוכלי הפת רב הנכר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳) שתיהן נוטות לצד ב׳, שנקטו לשון היכר ולא לשון בירור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם המצטרף עולה למניין עשרה, למה לא יוכל הוא עצמו להיות המברך? ומה טעם «והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב)?
תירוץ: חילוק מפורש הוא בגמרא: «איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן» (ברכות מ״ח ע״א), ועוד שם «לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן» (ברכות מ״ח ע״א). תמצית: המניין עניינו נוכחות של שותפים בסעודה, וההוצאה עניינה חיוב — ואין מוציא אלא מי שחייב בעצמו בברכת המזון של פת. ומכאן שהמצטרף עומד בשני מעמדות בבת אחת: נמנה, ואינו מברך ואינו נפטר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) ; «אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב).

5. חילוק שלשה מעשרה ומי מברך (שו״ע או״ח קצ״ז:ג-ד) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; «במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; «וי״א דבכזית דגן מהני אפי׳ אינו פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; «ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; «ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע״פ שאינו רוצה לאכול פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג).
סעיף ד׳: «מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד) ; «ואם אין יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד) ; ובהגה «וי״א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות» (רמ״א או״ח קצ״ז:ד).
שורש הדין: לחילוק שבין שלשה לעשרה — לשון הרמב״ם: «אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), «במה דברים אמורים בעשרה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), «אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳). ולסעיף ד׳ — סוגיית ברכות: «וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן» (ברכות כ׳ ע״ב), ותירוצה «כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן» (ברכות כ׳ ע״ב) ; ולשון הרמב״ם בסופו: «שכל החיב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החיב באותו דבר מן התורה כמותו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ז).
חקירה — האוכל כזית המוציא את שאכל כדי שביעה: מכוח ערבות, או מפני שאף הוא מחויב בעצם ברכת המזון ואין השיעור אלא בחומרת החיוב? ונפקא מינה: אם אכל פחות מכזית ; ובמי שלא אכל כלל ; ובלשון מרן עצמו, שכתב «מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה» (שו״ע או״ח קצ״ז:ד) — לשון מצוה ולא לשון חיוב, ומורה שאין כאן פסול בדיעבד אלא הידור לכתחילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — למה החמיר מרן בשלשה יותר מבעשרה, והלא בשניהם מדובר בהשלמת מניין? ומה בין «דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) לבין «אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג)?
תירוץ: תמצית: אין שני המניינים שווים בעניינם. השלשה הם גופו של הזימון — בלעדיהם אין זימון כלל — ולפיכך צריך כל אחד מהם להיות בר חיוב בברכת המזון, ואין אדם בר חיוב אלא בפת. ואילו העשרה אינם אלא תוספת מעלה על זימון שכבר יש, להזכיר בו את השם, ולפיכך די בהם בשותפות כל שהיא. וזהו שדקדק מרן בסעיף ב׳ «מצטרפין להזכיר השם» (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) — ולא כתב מצטרפין לזימון סתם. ומכאן גם ההנהגה שבסיפא: לכתחילה «אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג), ומשנעשה מעשה — «יזמנו עמו» (שו״ע או״ח קצ״ז:ג), שלא להפסיד את הזימון מספק. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
שנים שגמרו ובא שלישיכל שיכולים עדיין לאכול — מצטרף, וחייבים ליתן לו לאכול (שו״ע או״ח קצ״ז:א).
גמר הסעודהאמרו הב לן ונברך — שוב אינו מצטרף ; וכן נטילת מים אחרונים (שו״ע ורמ״א או״ח קצ״ז:א).
צירוף לעשרהכזית ירק, ציר, או כוס של רביעית מכל משקה חוץ מן המים (שו״ע או״ח קצ״ז:ב).
המברךצריך שיהיה אחד מאוכלי הפת (שו״ע או״ח קצ״ז:ב).
יחס המנייןשבעה אוכלי פת מתוך עשרה — מצטרפין ; ששה — לא, דרובא דמינכר בעינן (שו״ע או״ח קצ״ז:ב).
לשלשהאינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, ולכתחילה מזקיקין אותו לכך ; ואם נתנו לו משקה או מאכל אחר — מזמנין עמו (שו״ע או״ח קצ״ז:ג).
מי מברךמצוה במי שאכל כדי שביעה ; ואם אין יודעים — מי שאכל כזית מוציא אף אותם ; ומן המובחר מי ששתה (שו״ע ורמ״א או״ח קצ״ז:ד).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
צירוף השלישיכל שיכולים עדיין לאכול — מצטרףברכות מ״ז ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט׳ · שו״ע או״ח קצ״ז:א
חיוב ליתן לו לאכולחייבים ליתן לו כדי שיצטרףשו״ע או״ח קצ״ז:א
הב לן ונברךמשאמרו — אינו מצטרףפסחים ק״ג ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ז:א
מים אחרוניםכהב לן ונברך דמירמ״א או״ח קצ״ז:א · ועיין שו״ע או״ח סימן קע״ט
צירוף לעשרהירק, ציר או כוס של רביעיתברכות מ״ח ע״א · ברכות מ״ח ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳ · שו״ע או״ח קצ״ז:ב
רובא דמינכרשבעה כן, ששה לאברכות מ״ח ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳ · שו״ע או״ח קצ״ז:ב
כזית פת לשלשהולעשרה בכל מאכלרמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳ · שו״ע או״ח קצ״ז:ג
מי מברךכדי שביעה, ובדוחק כזיתברכות כ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ז · שו״ע או״ח קצ״ז:ד
שתייהוטוב שיברך מי ששתהברכות מ״ט ע״ב · רמ״א או״ח קצ״ז:ד
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ז ע״א · מ״ז ע״ב · מ״ח ע״א · מ״ח ע״ב) · ברכות כ׳ ע״ב · פסחים ק״ג ע״ב
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רא״ש · מרדכי (פרק שלשה שאכלו) · טור · בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ז · דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © תשפ״ו / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קצ״ז · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא