✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קצ״ז · דיני צירוף לזימון
דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה — השלישי הבא לאחר שגמרו (שנים שאכלו ובא שלישי), השער שנועל לשון הב לן ונברך, העשירי שלא אכל אלא ירק או שתה כוס, רובא דמינכר בעינן, כזית פת הנדרש לשלשה, ומי מברך
סימן קצ״ז · ד׳ סעיפים
דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שקדם אמר מי נמנה לזימון, וסימננו שואל את השאלה הסמוכה לו והמצויה מכולן: כיצד אדם מצטרף. שנים גמרו סעודתן ובא שלישי — היש עדיין שעה לכך? תשעה אכלו פת ועשירי לא שתה אלא כוס — הרי הם עשרה להזכיר את השם? ובשולחן אחד, זה אכל כדי שביעה וזה לא אכל אלא כזית — מי משניהם יברך? טקסט עברי, ביאור והסבר של ד׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: צירוף לזימון — צירוף השלישי, הב לן ונברך, צירוף לעשרה, רובא דמינכר, כזית פת, ומי מברך
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ז · ד׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין זימון אלא משלשה ואילך — שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן (ברכות מ״ה ע״א) — ושוב משתנה בעשרה. ומניינים אלו אינם מזדמנים כתיקנם, אלא כמעט לעולם חסר אחד, ואותו אחד לא אכל כדרך שאכלו חבריו. וכל סימננו בנוי על מתח זה: עד היכן אפשר לצרף אדם לסעודתם של אחרים. ותשובתו בשתי מידות — מידת זמן (עד מתי הסעודה פתוחה) ומידת שיעור (כמה צריך שיאכל). אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. שנים שאכלו וגמרו ובא שלישי (סעיף א) — המאחר לבוא והלשון שנועלת את הסעודה
ב. צירוף לעשרה בירק ובמשקה (סעיף ב) — העשירי, והרוב הניכר לעין
ג. שלשה מול עשרה — כזית פת (סעיף ג) — מה שדי בו לעשרה אינו די לשלשה
ד. מי מברך — כדי שביעה או כזית (סעיף ד) — מי ראוי לברך ברכת המזון
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. שנים שאכלו וגמרו ובא שלישי — המאחר לבוא
צֵרוּף — הצטרפות. שנים שאכלו כאחד אין מזמנין, וצריכין שלישי. ואין השלישי צריך שיאכל עמהם מתחילה, אלא די שיצטרף לסעודה כל זמן שהיא עומדת. ובגמרא נשנה המעשה: רב ביקש לדחות את הבא — לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן (ברכות מ״ז ע״א) — והשיבו שמואל: אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן (ברכות מ״ז ע״א). ותשובה זו היא שנעשתה הלכה.
סעיף א׳ — שנים שאכלו כא׳ וגמרו ובא שלישי
שנים שאכלו כא׳ וגמרו ובא שלישי כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך אבל אם אמרו הב לן ונברך ואח״כ בא הג׳ אינו מצטרף עמהם: הגה ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי (מרדכי פ״ג שאכלו) ועיין לעיל סימן קע״ט:
ביאור: שנים שאכלו כאחד וגמרו ובא שלישי — כל מקום שאם היו מביאים להם דבר מה היו יכולים עדיין לאכול ממנו, מצטרף עמהם, וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם. והוא שבא קודם שאמרו הב לן ונברך ; אבל אם אמרו הב לן ונברך ואחר כך בא השלישי — אינו מצטרף עמהם. הגה: ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי (מרדכי פרק שלשה שאכלו), ועיין לעיל סימן קע״ט.
אין המבחן בעבר אלא בהווה: כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ולא שאלו אם גמרו, אלא אם יכולים עדיין. תמצית: כל שלא אמר הגוף די, לא נסתלקה הסעודה ; וסעודה שלא נסתלקה עדיין מקבלת אליה אדם.
ולא שסובלין אותו בלבד, אלא חייבין לו — וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ומן המקומות המועטים הוא שהטיל בהם מרן חיוב על בעלי הסעודה ולא על האורח. תמצית: אין הזימון קניינם של השנים שיוותרו עליו כרצונם, אלא מצוה הבאה להם על ידו, ולפיכך חייבים ליתן לו במה שיביאנה להם.
והגבול לשון היא: והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך (שו״ע או״ח קצ״ז:א), ומשנאמרה — אינו מצטרף עמהם (שו״ע או״ח קצ״ז:א). והיא הלשון שבה מבקשים את הכוס לברך, וכבר לימדה הגמרא שאף השתייה נאסרת בה — כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי (פסחים ק״ג ע״ב), וטעמה דאסחיתו דעתייכו (פסחים ק״ג ע״ב).
וההגה הוסיפה סימן גמר שני: ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי (רמ״א או״ח קצ״ז:א), והפנתה ועיין לעיל סימן קע״ט (רמ״א או״ח קצ״ז:א). תמצית: לא הדיבור לבדו נועל את הסעודה אלא אף המעשה ; שהנוטל ידיו למים אחרונים אמר בלא פה שלא יאכל עוד.
ב. צירוף לעשרה בירק ובמשקה — העשירי
סעיף ב׳ — תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק
תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם ואפי׳ לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן:
ביאור: תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק — מצטרפין להזכיר את השם. ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר, או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים — מצטרף עמהם ; ובלבד שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת. ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק — מצטרפין ; אבל ששה לא, שרוב הניכר לעין אנו צריכים.
הדין: תשעה שאכלו דגן וא׳ אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), והוא לשון הגמרא ממש: תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין (ברכות מ״ח ע״א). ודקדק בסופו — להזכיר השם, כלומר להשלים מתשעה לעשרה, ולא לעשות את הזימון עצמו.
והשיעור מועט ביותר: ציר, או כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים (שו״ע או״ח קצ״ז:ב). וכבר שנוי בגמרא: עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר (ברכות מ״ח ע״א), וכן אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף (ברכות מ״ח ע״ב). תמצית: המים לבדם יצאו מן הכלל, לפי שאדם שותה אותם לצמאו ואינם מכלל הסעודה ; וכל השאר יש בהם שותפות.
אבל המברך צריך שיאכל פת: והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת (שו״ע או״ח קצ״ז:ב), שהגמרא חילקה בפירוש בין שני העניינים: איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן (ברכות מ״ח ע״א). וכן לשון הרמב״ם: והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳). תמצית: להימנות ולהוציא שני דברים הם.
ויש שיעור ליחס: ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין אבל ו׳ לא דרובא דמינכר בעינן (שו״ע או״ח קצ״ז:ב). ובגמרא נשאלה השאלה עצמה — ששה ודאי לא מבעיא לי (ברכות מ״ח ע״א) — וניתן הטעם: ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן (ברכות מ״ח ע״א). ולשון הרמב״ם: אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רב הנכר (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳). תמצית: ששה מתוך עשרה רוב הם בחשבון, אבל אין הרוב נראה בהם ; ובשבעה נראה.
ג. שלשה מול עשרה — מה שדי בו לעשרה אינו די לשלשה
סעיף ג׳ — המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה
המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת וי״א דבכזית דגן מהני אפי׳ אינו פת ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני הילכך שנים שאכלו ובא שלישי אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע״פ שאינו רוצה לאכול פת:
ביאור: המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואינו נפטר בברכת המזון של אלו. במה דברים אמורים שדי בכל מאכל — להצטרף לעשרה ; אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת. ויש אומרים שכזית דגן מועיל אף שאינו פת, ויש אומרים שאף ירק וכל מאכל מועילים. הילכך שנים שאכלו ובא שלישי — אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר. ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר — יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.
המצטרף אורח הוא ולא מסובין: המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). תמצית: משלים הוא את מניינם, ואין ברכת המזון שלהם ברכתו — שהרי לא אכל פת, ועל הירק או על הכוס עליו לברך ברכה אחרונה לעצמו.
ולא נאמר השיעור הקל אלא בעשרה: במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). והוא לשון הרמב״ם: אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳). תמצית: בעשרה חסר מניין בלבד, ובשלשה חסר מסובין — ואין אדם מסובין אלא בפת.
ושתי דעות מרחיבות הביא: וי״א דבכזית דגן מהני אפי׳ אינו פת (שו״ע או״ח קצ״ז:ג), וויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). ולא דחה אותן מרן, אלא הוציא מהן הנהגה למעשה.
וההנהגה בשלשה פרקים: תחילה המובחר — אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; ואחריו הזהירות — ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר (שו״ע או״ח קצ״ז:ג) ; ולבסוף מעשה שהיה — ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע״פ שאינו רוצה לאכול פת (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). תמצית: נזהרין שלא ליצור ספק, ומשנולד — הולכין אחר המרחיבים ומזמנין, שאף אי-הזימון ספק הוא.
ד. מי מברך — כדי שביעה או כזית
סעיף ד׳ — חברים שאכלו כא׳
חברים שאכלו כא׳ קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים ואם אין יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה: הגה וי״א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (מרדכי פ״ג שאכלו וב״י בשם כל בו ושיבולי לקט) וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו שיברך מי ששתה (דברי עצמו):
ביאור: חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית — אם כולם יודעים לברך, מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים. ואם אין יודעים כולם לברך — מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. הגה: ויש אומרים שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (מרדכי פרק שלשה שאכלו, ובית יוסף בשם כל בו ושיבולי לקט) ; וטוב ליזהר לכתחילה, אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו, שיברך מי ששתה (דברי עצמו).
העיקרון: מוסרין את הברכה למחויב שבהם — מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים (שו״ע או״ח קצ״ז:ד). תמצית: האוכל כדי שביעה חייב בברכת המזון מן התורה, והאוכל כזית אינו חייב אלא מדברי סופרים ; וכשיש לבחור — מקדימין את החיוב החמור.
ומכל מקום אינו תנאי: ואם אין יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה (שו״ע או״ח קצ״ז:ד). וקושייתו ידועה בגמרא — וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (ברכות כ׳ ע״ב) — ותירצוה בחילוק: כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן (ברכות כ׳ ע״ב). ומה שמכל מקום מוציא כאן אף את חבריו — מטעם ערבות, וכמבואר ברמה 2.
וההגה הוסיפה את השתייה: וי״א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (רמ״א או״ח קצ״ז:ד), ומכאן הזהירות וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו שיברך מי ששתה (רמ״א או״ח קצ״ז:ד). ויסודה במקרא שדרשוהו בגמרא לשניים: שיעור האכילה — ואכילה בכזית (ברכות מ״ט ע״ב), והשביעה — שלרבי יהודה היא אכילה שיש בה שביעה (ברכות מ״ט ע״ב), ולרבי מאיר נתלית בה השתייה. תמצית: שביעה שבתורה אינה שביעת הרעב בלבד — אף הצמא בכללה.
הסימן במשפט אחד: הצירוף לזימון בזמן ובשיעור — כל שהשנים מצו למיכל ולא אמרו הב לן ונברך, המאחר נכנס וחייבים ליתן לו לאכול ; ולהשלים לעשרה די בירק, בציר או בכוס, ובלבד שהמברך אכל פת ושהרוב ניכר ; ולעשות שלשה צריך כזית פת ; ובשולחן — מקדימין לברכה את מי שאכל כדי שביעה, ואם אפשר אף את מי ששתה.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — גמרנו לאכול ובא חבר
מצב: שנים היינו, נגמרה הסעודה ועדיין לא אמרנו כלום, ונכנס חבר. הנזמן עמו?
הנהגה: תלוי בשניים. תחילה בנו: כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו (שו״ע או״ח קצ״ז:א) — אם יכולים אנו עדיין לאכול, השער פתוח, ולא עוד אלא וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם (שו״ע או״ח קצ״ז:א). ואחר כך בשעה: והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך (שו״ע או״ח קצ״ז:א), וההגה הוסיפה ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי (רמ״א או״ח קצ״ז:א). ומה ניתן לו — מן המובחר כזית פת (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 2 — תשעה אכלו פת והעשירי לא שתה אלא כוס
מצב: בסעודה אחת אכלו תשעה פת, ועשירי ישב עמהם ולא שתה אלא כוס. הנאמר נברך אלהינו?
הנהגה: כן, אם יש בכוס שיעור: או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם (שו״ע או״ח קצ״ז:ב) — והמים אינם בכלל. ואין הוא המברך: והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת (שו״ע או״ח קצ״ז:ב). ואף אינו נפטר בברכתם: המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל (שו״ע או״ח קצ״ז:ג). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 3 — זה שבע וזה אכל כזית: מי מברך?
מצב: בשולחן אחד, מקצתם עשו סעודה גמורה ומקצתם לא אכלו אלא כזית פת. מי יברך ברכת המזון?
הנהגה: לכתחילה מי שאכל כדי שביעה — מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים (שו״ע או״ח קצ״ז:ד) ; ואם אפשר לדקדק יותר, שיברך מי ששתה (רמ״א או״ח קצ״ז:ד). ואם אין הללו יודעים לברך, אין מבטלין את הזימון: מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה (שו״ע או״ח קצ״ז:ד). ולמעשה — יפנה לרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מהו המבחן המתיר לשלישי הבא להצטרף, ולמה אין שואלים אם כבר גמרו (סעיף א)?
- למה חייבים השנים ליתן לו לאכול (סעיף א)?
- מה בדיוק נועלים הב לן ונברך ומים אחרונים (סעיף א וההגה)?
- למה שבעה אוכלי פת מתוך עשרה מצטרפין וששה לא (סעיף ב)?
- למה מה שדי בו לעשרה אינו די לשלשה (סעיף ג), ולמה מקדימין לברכה את מי שאכל כדי שביעה (סעיף ד)?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — צירוף השלישי ; רובא דמינכר בעינן ; שיעורא דרבנן מפיק שיעורא דאורייתא
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — דיני צירוף לזימון שלשה או עשרה