✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון — עיונים מעמיקים
סימן קצ״ו · ד׳ סעיפים
דבר איסור · איסור דרבנן · מקום סכנה · צירוף לזימון · פחות מכזית
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ו — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק א׳ ופרק ה׳), ראב״ד, רא״ש, רשב״ם, רשב״א, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ז ע״ב) · ערכין (ד׳ ע״א) · סנהדרין (ו׳ ע״ב) · «אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — מי שאכל דבר איסור (ברכות מ״ה ע״א · מ״ז ע״ב · ערכין ד׳ ע״א), וחקירת יסוד ההפקעה
  2. אין מזמנין ואין מברכין — «אכל דבר איסור» (שו״ע או״ח קצ״ו:א), ומחלוקת הרמב״ם והראב״ד בברכה שלאחריו
  3. אף על פי שאינו אלא מדרבנן — «אף על פי שאינו אלא מדרבנן» (שו״ע או״ח קצ״ו:א), וטבל טבול מדרבנן (ברכות מ״ז ע״ב)
  4. אכל דבר איסור במקום סכנה — «אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב)
  5. צירוף לזימון ופחות מכזית — «מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) · «אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית» (שו״ע או״ח קצ״ו:ד) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השלחן ערוך — עיקרי הסעיפים

מִי שֶׁאָכַל דְּבַר אִיסּוּר אִם מִצְטָרֵף לְזִמּוּן. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

א׳: אכל דבר איסור — אף על פי שאינו אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף. ב׳: מקום סכנה — אכל דבר איסור במקום סכנה, מברכים עליו, ועיין לקמן סימן ר״ד. ג׳: צירוף לזימון — אחד נזהר בפת עכו״ם ואחד אינו נזהר, או כהן ואוכל חלות, מצטרפין, שהאחד יכול לאכול עם חבירו ; אבל כהנים אוכלי חלה הנזהרים מפת עכו״ם עם זר האוכל פת עכו״ם, וכן שלשה שמודרים זה מזה — אינם מצטרפין ; ובהגהת הרמ״א, אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין. ד׳: שיעור — אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.

תמצית :

ד׳ סעיפים : הסימן קובע מהי אכילה הנחשבת לענין זימון. מה שנאכל בעבירה אינו נושא כלום — «אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) — ואף ברכה אין בו: «ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א), על יסוד «כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט). וסעיף ב׳ הופך את המקרה: «אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). וסעיף ג׳ מחליף את הציר — הצירוף תלוי בזה ש«כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג), על יסוד הברייתא «הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים» (ערכין ד׳ ע״א), והוסיף הרמ״א «דהא אוכלים מככר אחד» (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). ולבסוף סעיף ד׳: «אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית» (שו״ע או״ח קצ״ו:ד).

1. הקדמת הסוגיא — מי שאכל דבר איסור

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין האוכל דבר איסור — לשון מרן : «אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:א). ויסוד הדבר במשנה — «אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א). ובו ד׳ סעיפים, ועניינם אחד: מה נחשב אכילה לענין זימון — האיסור מפקיעו, הסכנה מחזירתו, הפרדת המסובין אינה מפקיעתו, והשיעור מגדירו.
תורת הסוגיא בגמרא: המשנה מנתה שתי רשימות זו כנגד זו — «אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א), ולעומתה «אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א) ; ובסופה השיעור — «עד כמה מזמנין… עד כזית» (ברכות מ״ה ע״א), ו«רבי יהודה אומר עד כביצה» (ברכות מ״ה ע״א). ובגמרא העמידו את הטבל — «טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן» (ברכות מ״ז ע״ב), «היכי דמי בעציץ שאינו נקוב» (ברכות מ״ז ע״ב) ; ואת השמש — «איידי דתנא רישא כזית תנא סיפא פחות מכזית» (ברכות מ״ז ע״ב). וסעיף ג׳ מקורו במסכת אחרת: «הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים» (ערכין ד׳ ע״א). תמצית: כל סימננו העתקת אותן סוגיות להלכה, בתוספת הכלל שהרחיב מרן מן הפרטים.
החקירה היסודית — הפקעת הזימון באוכל דבר איסור: פסול בגברא (שאין אוכל האיסור ראוי להימנות עם המברכים), או פסול בחפצא של האכילה (שאין אכילת איסור קרויה אכילה לענין ברכה)? ונפקא מינה: סעיף ב׳ — «אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) ; שאם בחפצא תלוי הדבר, יש לעיין אם נשתנה המאכל, ואם בגברא — הרי לא עבר. ועוד נפקא מינה: השוגג, שלשון הרמב״ם כוללתו ב«בין בזדון בין בשגגה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. אין מזמנין ואין מברכין (שו״ע או״ח קצ״ו:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אכל דבר איסור» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; «אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; «ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א).
שורש הדין: החיוב מן המשנה — «אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א) ; והרחבת הדין לברכה מן הרמב״ם — «כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט), ולעומתו «אבל אם אכל דמאי… הרי זה מברך תחלה וסוף» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה כ׳). ובברייתא: «הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ» (סנהדרין ו׳ ע״ב), «ובצע ברך נאץ ה׳» (סנהדרין ו׳ ע״ב) ; ובבבא קמא נתפרש הטעם: «אלא לענין ברכה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה» (בבא קמא צ״ד ע״א).
קושיא — המשנה לא אמרה אלא «אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א), ומנין למרן להוסיף «ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א)? ודילמא אין המשנה מפקיעה אלא את הקביעות ואת הזימון, וברכת המזון במקומה עומדת שהרי נהנה?
תירוץ: מחלוקת ראשונים היא, וכמו שהביאה הטור. הרמב״ם כלל את שתיהן, ואילו הראב״ד השיג, וראייתו מן הברייתא דגזל סאה של חטים — ובלשון הבית יוסף: «אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ» (בית יוסף או״ח קצ״ו). ומרן דחה את הראיה והכריע כרמב״ם, וסמך על התוספתא שהביא — «שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן» (בית יוסף או״ח קצ״ו) — וחתם «וכן הלכה» (בית יוסף או״ח קצ״ו). תמצית: המשנה דיברה בזימון לפי שבו עסקה, ולא באה למעט את הברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א): דקדק מרן ומנה את שתי הברכות בפירוש, ולא הסתפק בלשון כוללת. תמצית: לפי שיש מקום גדול לחלק ביניהן — שברכה שלפניה מתרת את האכילה, וברכה שלאחריה באה על ההנאה שכבר נהנה ; ולפיכך טענו הראב״ד והרא״ש שאף שאין מתירין לו לאכול, משנהנה חייב להודות. ובא מרן ושלל את שתיהן כאחת, שאין ההודאה חלה על מה שלא היה רשאי ליטול.
היסוד:
«אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; «ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; «כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט).

3. אף על פי שאינו אלא מדרבנן (שו״ע או״ח קצ״ו:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (אמצע): «אף על פי שאינו אלא מדרבנן» (שו״ע או״ח קצ״ו:א).
שורש הדין (ברכות מ״ז ע״ב): הגמרא שאלה על הטבל שבמשנה — «טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן» (ברכות מ״ז ע״ב), ופירשה «היכי דמי בעציץ שאינו נקוב» (ברכות מ״ז ע״ב). נמצא שהמשנה עצמה דיברה באיסור דרבנן, ואף על פי כן אמרה אין מזמנין עליו. וכן דקדק הבית יוסף: «וכתב הרשב״א בשם הראב״ד דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אע״פ שאינה אלא מדרבנן אין זימון ביניהם» (בית יוסף או״ח קצ״ו).
קושיא — ואם אף איסור דרבנן מפקיע, מה בין זה לדמאי? והלא אף הדמאי אינו מתוקן אלא מדרבנן, ובמשנה שנינו «אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א)?
תירוץ: תמצית: אין הדמאי אסור בעצמו אלא עומד בספק, ורוב עמי הארץ מעשרין הן ; ולפיכך אין עליו שם דבר איסור כלל, ולא הוצרכו להתירו אלא להעמידו על חזקתו. וכן דקדק הרשב״א מן המשנה שבמסכת דמאי, ובלשון הבית יוסף: «הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו» (בית יוסף או״ח קצ״ו) — ומינה, «הא טבל אין מברכין עליו» (בית יוסף או״ח קצ״ו). וכן חילק הרמב״ם עצמו בין הלכה י״ט להלכה כ׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון — מדוע הוצרך מרן ללשון «אף על פי שאינו אלא מדרבנן» (שו״ע או״ח קצ״ו:א): תמצית: שלא נטעה לומר שהפקעת הברכה תלויה בחומר האיסור, וכשם שיש חילוקי דרגות באיסורין כך יהיו בברכה. ובא מרן ולימד שאין המידה חומר האיסור אלא עצם היותו אסור לאוכלו ; והיא הנותנת שהדמאי, שאינו אסור אלא מספק, יצא מן הכלל.
היסוד:
«אף על פי שאינו אלא מדרבנן» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; «טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן» (ברכות מ״ז ע״ב) ; «היכי דמי בעציץ שאינו נקוב» (ברכות מ״ז ע״ב).

4. אכל דבר איסור במקום סכנה (שו״ע או״ח קצ״ו:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) ; «ועיין לקמן סי׳ ר״ד» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).
שורש הדין: בבית יוסף נתפרשה המחלוקת ומקורה — «האוכל דבר איסור במקום סכנה כ׳ רבינו ירוחם בשם הרמ״ה שאינו מברך עליו ול״נ דמודה הרמב״ם דכל כה״ג מברך עליו ואכתבנו בסימן ר״ד בס״ד» (בית יוסף או״ח קצ״ו). ולפיכך כתב מרן בשלחנו את ההיתר בסתם, והפנה — «ועיין לקמן סי׳ ר״ד» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).
חקירה — הברכה שבמקום סכנה: מפני שאין כאן איסור כלל (הותרה), או מפני שהאיסור נדחה מפני הסכנה (דחויה)? ונפקא מינה: מי שאכל במקום שאין בו סכנה גמורה אלא חולי בעלמא ; ומי שאכל שיעור יתר על הצריך להצלתו. ולשון מרן «מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) סתומה, והפנה לסימן ר״ד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — ומה ראה מרן לקבוע סעיף שלם ליוצא מן הכלל, ולא כללו בסעיף א׳ בלשון קצרה?
תירוץ: תמצית: לפי שאין זה יוצא מן הכלל בלבד אלא גילוי מילתא בטעם הכלל. אילו היה סעיף א׳ תולה את הדין בגריעות המאכל, לא היה מקום לחלק בין מקום סכנה למקום אחר, שהרי אותו מאכל הוא. ומדנשתנה הדין בשעה שהאכילה מותרת, למדנו שהכל תלוי במעשה האכילה ולא בעצם הנאכל — והוא צד א׳ שבחקירה שלמעלה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) ; «ועיין לקמן סי׳ ר״ד» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).

5. צירוף לזימון ופחות מכזית (שו״ע או״ח קצ״ו:ג-ד) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) ; «אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם אינם מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) ; «וה״ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג). ובהגהה: «ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד» (רמ״א או״ח קצ״ו:ג).
סעיף ד׳: «אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית» (שו״ע או״ח קצ״ו:ד).
שורש הדין (ערכין ד׳ ע״א): שנינו בברייתא «הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים» (ערכין ד׳ ע״א), והקשו «פשיטא» (ערכין ד׳ ע״א), והעמידו «לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין» (ערכין ד׳ ע״א) ; והטעם — «נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל» (ערכין ד׳ ע״א). וכן העתיק הרמב״ם: «וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חלין חיבין בזמון כחיובן בברכת המזון» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ו׳). ומכאן למדו הראשונים לנזהר ושאינו נזהר, וכלשון הטור: «כתב רשב״ם ג׳ שאכלו כאחת אחד נזהר מפת עכו״ם ואחד אינו נזהר» (טור או״ח קצ״ו) ; ולמודרים — «כתב ר״י יש ללמוד מדבריו דשלשה שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון» (טור או״ח קצ״ו).
חקירה — הצירוף לזימון: תלוי באפשרות אכילה משותפת בפועל, או בשם אכילה אחת שעל השולחן? ונפקא מינה: שלשה מודרים זה מזה האוכלים מככר בעל הבית — שלצד א׳ יש לעיין, ולצד ב׳ מצטרפין בפשיטות ; וכן שנים שאין זה אוכל משל זה ושלישי שאוכל עם שניהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — במודרים הנאה זה מזה, למה לא יועיל מה שיכולין לישאל על נדרם ולהתירו? והלא כל העומד לישאל כשאול דמי?
תירוץ: כבר עמד בזה הטור וכתב «אע״פ שיכולין לישאל על נדרם ולהתירם מ״מ עדיין לא נשאלו» (טור או״ח קצ״ו). והבית יוסף נתן בו טעם מן הסוגיא עצמה: «וטעמא דלא מהני מה שיכולים לישאל על נדרם נראה לי משום דא״כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין» (בית יוסף או״ח קצ״ו) — שהרי אף הזר היה יכול לאכול תרומה אילו נשאל ; ומדלא אמרו כן, שמע מינה «דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה» (בית יוסף או״ח קצ״ו). תמצית: הראוּיוּת נמדדת בשעתה, לא במה שעשוי להשתנות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סעיף ד׳ — שיעור הכזית: «אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית» (שו״ע או״ח קצ״ו:ד). ומקורו במשנה — «עד כמה מזמנין… עד כזית» (ברכות מ״ה ע״א), ולעומתו «רבי יהודה אומר עד כביצה» (ברכות מ״ה ע״א), והלכה כתנא קמא. וכן העתיק הרמב״ם: «אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), וסיים «אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳). תמצית: וסמיכות סעיף ד׳ לסעיף א׳ מאירה את שניהם — שהמשנה כרכה יחד את אוכל הטבל ואת השמש שאכל פחות מכזית, ושניהם מטעם אחד: אין כאן אכילה הנחשבת לזימון.

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
אכל דבר איסוראין מזמנין עליו ואין מברכין עליו, לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח קצ״ו:א).
איסור דרבנןאף על פי שאינו אלא מדרבנן — הדין שוה (שו״ע או״ח קצ״ו:א) ; ובדמאי, שאינו אסור אלא מספק, מזמנין ומברכין (ברכות מ״ה ע״א).
מקום סכנהמברכים עליו, ועיין לקמן סימן ר״ד (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).
נזהר ושאינו נזהר · כהן וחלהמצטרפין, שהאחד יכול לאכול עם חבירו (שו״ע או״ח קצ״ו:ג).
כהנים וזר · מודרים זה מזהאינם מצטרפין, שאין זה יכול לאכול עם זה (שו״ע או״ח קצ״ו:ג).
ככר בעל הביתאם אוכלים מככר אחד של בעל הבית — מצטרפין (רמ״א או״ח קצ״ו:ג).
פחות מכזיתאין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:ד) ; ובשלשה צריך כל אחד כזית (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
אכל דבר איסוראין מזמנין עליוברכות מ״ה ע״א · שו״ע או״ח קצ״ו:א
ואף אין מברכיןלא בתחלה ולא בסוףרמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט · סנהדרין ו׳ ע״ב · בבא קמא צ״ד ע״א · שו״ע או״ח קצ״ו:א
איסור דרבנןאף על פי שאינו אלא מדרבנןברכות מ״ז ע״ב · בית יוסף או״ח קצ״ו · שו״ע או״ח קצ״ו:א
דמאימזמנין ומברכין עליוברכות מ״ה ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה כ׳
מקום סכנהמברכים עליובית יוסף או״ח קצ״ו · שו״ע או״ח קצ״ו:ב · ועיין סימן ר״ד
צירוף כהן וזרמצטרפין, שכהן בהדי זר מצי אכילערכין ד׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ו׳ · שו״ע או״ח קצ״ו:ג
מודרים זה מזהאינם מצטרפיןטור או״ח קצ״ו · בית יוסף או״ח קצ״ו · שו״ע או״ח קצ״ו:ג
ככר בעל הביתמצטרפין דהא אוכלים מככר אחדרמ״א או״ח קצ״ו:ג (אור זרוע)
פחות מכזיתאין מזמנין עליוברכות מ״ה ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳ · שו״ע או״ח קצ״ו:ד
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ז ע״ב) · ערכין ד׳ ע״א · סנהדרין ו׳ ע״ב · בבא קמא צ״ד ע״א
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק א׳ ופרק ה׳) · ראב״ד · רא״ש · רשב״ם · רשב״א · רבינו ירוחם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א (אור זרוע)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ו · מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © תשפ״ו / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קצ״ו · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא