✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

Sur qui l’on fait le zimoun et sur qui on ne le fait pas — עיונים מעמיקים
סימן קצ״ט · י״א סעיפים
שמש · כותי · עם הארץ · גר · אונן · נשים ועבדים וקטנים · אנדרוגינוס וטומטום · קטן · מנודה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ט — י״א סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רי״ף, רא״ש, רש״י, רשב״א, ר״ן, מרדכי, סמ״ג, מהרי״ל, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ה ע״ב · מ״ז ע״ב · מ״ח ע״א) · ערכין (ג׳ ע״א) · ראש השנה (כ״ט ע״א) · חולין (ו׳ ע״א) · «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן» (ברכות מ״ה ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. הקדמת הסוגיא — על מי מזמנים (ברכות מ״ה ע״א · מ״ה ע״ב · מ״ז ע״ב · מ״ח ע״א · ערכין ג׳ ע״א), וחקירת יסוד הצירוף
  2. השמש, הכותי ועם הארץ — «השמש שאכל כזית מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:א) · «כותי בזמן הזה» (שו״ע או״ח קצ״ט:ב) · «עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה» (שו״ע או״ח קצ״ט:ג)
  3. עכו״ם, גר ואונן — «ואפי׳ גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד), ומחלוקת ר״ת ור״י בלשון שהנחלת לאבותינו
  4. נשים ועבדים וקטנים — «אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) · «נשים מזמנות לעצמן רשות» (שו״ע או״ח קצ״ט:ז) · פריצותא ודעות
  5. אנדרוגינוס, טומטום, קטן ומנודה — «אנדרוגינוס מזמן למינו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ח) · «קטן שהגיע לעונת הפעוטות» (שו״ע או״ח קצ״ט:י) · נפקא מינה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

עַל מִי מְזַמְּנִים וְעַל מִי אֵין מְזַמְּנִים. וּבוֹ י״א סְעִיפִים:

א׳: שמש — השמש שאכל כזית מזמנין עליו. ב׳: כותי — בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו. ג׳: עם הארץ — אף הגמור, מזמנין עליו בזמן הזה. ד׳: עכו״ם וגר — עכו״ם אין מזמנין עליו, ואף גר שמל ולא טבל ; אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו. ה׳: אונן — בחול שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו. ו׳: נשים ועבדים וקטנים — אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן, ולא חבורה מעורבת משום פריצותא דעבדים, ובלבד שלא יזמנו בשם. ז׳: נשים — לעצמן רשות, ועם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ; ובהגהת הרמ״א, אף על פי שאינן מבינות. ח׳-ט׳: אנדרוגינוס וטומטום — אנדרוגינוס מזמן למינו בלבד, וטומטום אינו מזמן כלל. י׳: קטן — שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה ; ובהגהת הרמ״א, ויש אומרים עד שלש עשרה שנה, וכן נוהגין. י״א: מנודה — מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו.

Résumé concis :

י״א seifim : le siman fixe qui compte comme convive pour le zimoun, et le fait en deux colonnes. Comptent : «השמש שאכל כזית מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:א), «עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה» (שו״ע או״ח קצ״ט:ג), et le converti achevé — «אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ״ז ולומר על שהנחלת לאבותינו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד). Ne comptent pas : «כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ב), «אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ה), et «מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:י״א). Entre les deux : «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו), sur la Guemara «שאני התם משום פריצותא» (ברכות מ״ה ע״ב) ; et l’enfant, «קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:י), que le Rama attend à treize ans — «וכן נוהגין ואין לשנות» (רמ״א או״ח קצ״ט:י).

1. הקדמת הסוגיא — על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן במי שהיה מקום להוציאו מן המנין ולא הוציאוהו — לשון מרן : «השמש שאכל כזית מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:א). ויסוד הסימן במשנה — «אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א), ולעומתה «אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א). ובו י״א סעיפים, ועניינם אחד: מי נמנה לזימון — הקביעות מכניסתו, החיוב מכניסתו, וההרחקה מוציאתו.
תורת הסוגיא בגמרא: שלש שורות במשנה הן שורש כל הסימן — טור הנמנים, טור שאינם נמנים, ולבסוף «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן» (ברכות מ״ה ע״א). ובגמרא נתפרשו כל אחת ואחת: השמש — «פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ״ל» (ברכות מ״ז ע״ב) ; הכותי — «אמאי לא יהא אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על ע״ה» (ברכות מ״ז ע״ב), ותירוצם «אביי אמר בכותי חבר רבא אמר אפילו תימא בכותי ע״ה» (ברכות מ״ז ע״ב) ; הנכרי — «הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל» (ברכות מ״ז ע״ב) ; והנשים — «נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין» (ברכות מ״ה ע״ב). ובמסכת אחרת נשנה הכלל בשתי לשונות: «הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים» (ערכין ג׳ ע״א), ו«הכל מצטרפין לזימון לאתויי מאי לאתויי קטן היודע למי מברכין» (ערכין ג׳ ע״א). תמצית: אין סימננו אלא העתקת אותן סוגיות להלכה, עם הכרעת הדורות במה שנשתנה אחריהן.
החקירה היסודית — הצירוף לזימון: תלוי בחיוב המצטרף בברכת המזון, או בקביעות שקבע עמהם בסעודה? ונפקא מינה: הנשים — שהברייתא כללתן בחיוב, «הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים» (ערכין ג׳ ע״א), ואף על פי כן שנינו «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן» (ברכות מ״ה ע״א) ופסק מרן «אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו). ומזה נראה שאין החיוב לבדו מספיק, ושיש בסימן מידה שלישית — הצירוף — שאינה לא חיוב ולא קביעות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. השמש, הכותי ועם הארץ (שו״ע או״ח קצ״ט:א-ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «השמש שאכל כזית מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:א).
סעיף ב׳: «כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ב).
סעיף ג׳: «עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה» (שו״ע או״ח קצ״ט:ג).
שורש הדין: שלשתן במשנה ובסוגיא שעליה. השמש — «והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״א), ובגמרא «פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ״ל» (ברכות מ״ז ע״ב). והכותי — «אביי אמר בכותי חבר» (ברכות מ״ז ע״ב), ורבא הרחיב «רבא אמר אפילו תימא בכותי ע״ה» (ברכות מ״ז ע״ב), ושבחם «כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל» (ברכות מ״ז ע״ב). ועם הארץ — «ותניא אין מזמנין על ע״ה» (ברכות מ״ז ע״ב), ובברייתא שם נמנו סימניו, «איזהו ע״ה כל שאינו קורא ק״ש ערבית ושחרית דברי ר׳ אליעזר» (ברכות מ״ז ע״ב), עד «א״ר הונא הלכה כאחרים» (ברכות מ״ז ע״ב).
קושיא — שני הסעיפים סותרים זה את זה בדרך פסיקתם. בכותי הפך מרן את המשנה להיפוכה ופסק שאין מזמנין עליו, ובעם הארץ הפך את הברייתא להיפוכה ופסק שמזמנין עליו. הא כיצד יעמדו שניהם בסימן אחד — ומה מידה יש כאן שאינה נוטה לחומרא ולא לקולא?
תירוץ: שני הסעיפים אינם הכרעה בדין אלא הכרעה במציאות, וכל אחד לצדו. הכותי — נשתנה מי שנאמר עליו, וכמעשה שבגמרא «ולא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין» (חולין ו׳ ע״א) ; וכלשון הטור «ורב אלפס כתב והאידנא הם עכו״ם גמורין ואין מזמנין עליהן» (טור או״ח קצ״ט), וכתב הבית יוסף «ומ״ש בשם הרי״ף שהאידנא הם עכו״ם גמורים כ״כ ג״כ הרא״ש» (בית יוסף או״ח קצ״ט). ועם הארץ — נשתנה מה שתביא הדחייה, וכלשון הטור «והאידנא אמר ר״י שמזמנין עם עם הארץ כדי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו» (טור או״ח קצ״ט), ופירש «פי׳ אם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הציבור לגמרי» (טור או״ח קצ״ט), וכן רבינו חננאל «האידנא רגילין לזמן אפי׳ עם עם הארץ גמור» (טור או״ח קצ״ט). תמצית: לשון «בזמן הזה» שנשנתה בשניהם היא נשמת שניהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון — מה בין ההוה-אמינא שבשמש לבין הדחייה שבעם הארץ: תמצית: בשמש היה הספק במציאות הסעודה — שמא אינו קבוע, וכלשון הבית יוסף «כלומר אין לו קביעות לפי שהולך ובא» (בית יוסף או״ח קצ״ט) — והכריעה הגמרא שהאכילה מכרעת ולא ההליכה. ובעם הארץ היה הספק במעלת האדם, ובזה אמרו הראשונים שאין ההרחקה אלא כשהיא מועילה ; ובדור שאין בו הועיל, הרי היא מזיקה. ונמצאו שני הסעיפים אומרים דבר אחד בשני פנים: שאין מוציאין אדם מן הזימון על סמך תואר בלבד, לא תואר « שמש » ולא תואר « עם הארץ ».
היסוד:
«השמש שאכל כזית מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:א) ; «כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ב) ; «עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה» (שו״ע או״ח קצ״ט:ג).

3. עכו״ם, גר ואונן (שו״ע או״ח קצ״ט:ד-ה)

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «עכו״ם אין מזמנין עליו ואפי׳ גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד) ; «אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ״ז ולומר על שהנחלת לאבותינו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד).
סעיף ה׳: «אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ה).
שורש הדין: הגמרא העמידה את «והנכרי» שבמשנה בגר שאינו גמור — «הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל» (ברכות מ״ז ע״ב), «דאמר רבי זירא א״ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא» (ברכות מ״ז ע״ב) ; וכתב הבית יוסף «עו״ג אין מזמנים עליו ואפי׳ גר שמל ולא טבל וכו׳ פשוט בפ׳ ג׳ שאכלו שם» (בית יוסף או״ח קצ״ט). ובאונן — «וכן האונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו» (טור או״ח קצ״ט), ושורש הפטור במשנה «מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה» (ברכות י״ז ע״ב).
קושיא — היאך יאמר הגר «על שהנחלת לאבותינו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד), והלא אין לו אבות בישראל? וכבר דרשו בספרי, כלשון הטור, «אשר נשבעת לאבותינו פרט לגרים ולעבדים משוחררים» (טור או״ח קצ״ט) — ומרן פסק שאומר.
תירוץ: מחלוקת ראשונים היא, וכמו שהביאה הטור. רבינו תם החמיר — «ור״ת לא היה מניח אפי׳ לגר גמור (בא״י) לברך ברה״מ שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו» (טור או״ח קצ״ט) ; ור״י התיר, ומן הכתוב עצמו — «ור״י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו דכתיב אב המון גוים נתתיך» (טור או״ח קצ״ט), «ודרשינן מתחילה אב לארם מכאן ואילך לכל העולם» (טור או״ח קצ״ט). ומרן הכריע כר״י, וכלשון הבית יוסף «וכבר כתבתי בסימן נ״ג שדעת הרמב״ן והרמב״ם והרשב״א והר״ן ז״ל כדעת ר״י והכי נקטינן» (בית יוסף או״ח קצ״ט). ועוד צמצם הבית יוסף את דעת ר״ת עצמה — «וכתב האגור ר״ת לא היה מניח לגר בא״י לברך בה״מ ר״ל להוציא אחרים» (בית יוסף או״ח קצ״ט), ו«ונראה דאם אחר שענו ברכת זימון בירך כל אחד ברכת המזון לעצמו ש״ד אפילו לר״ת» (בית יוסף או״ח קצ״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — מה טעם אין מזמנין על האונן: מפני שהוא פטור ואין מזמנין על מי שאינו בר חיוב, או מפני שהוא אנוס ומופקע מן הקביעות שהאנינות מפקיעתו מכל דבר? ונפקא מינה: אונן בשבת, שלדברי הפוסקים אין אנינות נוהגת בה לענין זה — ולפיכך דקדק מרן וכתב «אונן בחול» (שו״ע או״ח קצ״ט:ה) ; ועוד נפקא מינה, אונן שרצה להחמיר על עצמו ולברך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«לעולם אינו גר עד שימול ויטבול» (ברכות מ״ז ע״ב) ; «אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ״ז ולומר על שהנחלת לאבותינו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ד) ; «אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ה).

4. נשים ועבדים וקטנים (שו״ע או״ח קצ״ט:ו-ז)

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) ; «ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) ; «אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו).
סעיף ז׳: «נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשי׳ חייבות ויוצאות בזימון שלנו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ז). ובהגהה: «אע״פ שאינן מבינות» (רמ״א או״ח קצ״ט:ז).
שורש הדין: המשנה — «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן» (ברכות מ״ה ע״א) ; והברייתא — «נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין» (ברכות מ״ה ע״ב). והקשתה הגמרא ותירצה בשתי מדרגות: «שאני התם דאיכא דעות» (ברכות מ״ה ע״ב), ובחבורה המעורבת «אמאי לא והא איכא דעות» (ברכות מ״ה ע״ב) — «שאני התם משום פריצותא» (ברכות מ״ה ע״ב). וכן העתיק הרמב״ם: «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳), «אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳).
קושיא — «נשים מזמנות לעצמן» (ברכות מ״ה ע״ב) לשון חיוב היא או לשון רשות? ובערכין שנינו «הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים» (ערכין ג׳ ע״א), ומשמע חובה גמורה ; ואילו מרן כתב בפירוש «נשים מזמנות לעצמן רשות» (שו״ע או״ח קצ״ט:ז).
תירוץ: שלש שיטות בראשונים, וכולן בטור. רש״י פירש רשות — «ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי׳ אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש״י» (טור או״ח קצ״ט). והרא״ש דחה מברייתא דערכין — «וא״א הרא״ש ז״ל פי׳ דעל כרחך חייבות קאמר» (טור או״ח קצ״ט), ולשונו «והיינו על כרחך לחיובא מדקאמר הכל חייבין» (טור או״ח קצ״ט). והכרעת מרן היא חילוקו של ר״י שהביא הבית יוסף בשם הסמ״ג: «ואומר ר״י דלעצמן דוקא רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן» (בית יוסף או״ח קצ״ט). תמצית: החיוב שבערכין הוא חיוב לצאת בזימון הקיים, לא חיוב לעשות זימון בפני עצמן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «אין מזמנין עליהם» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו): מפני שאין הן בנות צירוף כלל, או מפני שאין מצרפין אותן לעשות את הזימון משום פריצותא, אבל צירוף שאינו ניכר מצטרפות? ונפקא מינה: שלשה אנשים ונשים מסובות עמהם לזימון עשרה — שלצד א׳ אין מצרפין, ולצד ב׳ מצרפין שאין הצירוף ניכר. ולמעשה נחלקו בזה גדולי הראשונים, וכלשון הטור: «וה״ר יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון» (טור או״ח קצ״ט), ולעומתו «והר״מ מרוטנבורק השיב על דבריו וכתב שאין מצטרפות» (טור או״ח קצ״ט) ; והעיד האגור, בלשון הבית יוסף, «וכתב האגור שלא ראה ולא שמע מעולם מקום שנוהגים בו כן» (בית יוסף או״ח קצ״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «ובלבד שלא יזמנו בשם» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו): ולמה נטלה מהם מדרגה זו לבדה? נתן בו הבית יוסף טעם: «והטעם שאין מזמנין בשם דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בי׳ אנשים גדולים ובני חורין» (בית יוסף או״ח קצ״ט). תמצית: נמצא שאין כאן הפקעה מן הזימון אלא הבחנה בין זימון של שלשה, שהוא חובת המסובין, לבין זימון של עשרה, שהוא דבר שבקדושה. וכן דקדק הבית יוסף בטעם שהביא רבינו את לשון הרמב״ם: «רצה רבינו לכתוב דבריו כדי ללמוד דאין מזמנין בשם» (בית יוסף או״ח קצ״ט). והגהת הרמ״א «אע״פ שאינן מבינות» (רמ״א או״ח קצ״ט:ז) מוסיפה על הכל, שאין יציאת חובת הזימון תלויה בהבנת הלשון אלא בשמיעה ובצירוף.
היסוד:
«נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן» (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) ; «שאני התם משום פריצותא» (ברכות מ״ה ע״ב) ; «נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשי׳ חייבות ויוצאות בזימון שלנו» (שו״ע או״ח קצ״ט:ז).

5. אנדרוגינוס, טומטום, קטן ומנודה (שו״ע או״ח קצ״ט:ח-י״א) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ח׳: «אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים» (שו״ע או״ח קצ״ט:ח).
סעיף ט׳: «טומטום אינו מזמן כלל» (שו״ע או״ח קצ״ט:ט).
סעיף י׳: «קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה» (שו״ע או״ח קצ״ט:י). ובהגהה: «וי״א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא שתי שערות» (רמ״א או״ח קצ״ט:י), «וכן נוהגין ואין לשנות» (רמ״א או״ח קצ״ט:י), «וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע״פ שאין החרש שומע הברכה» (רמ״א או״ח קצ״ט:י).
סעיף י״א: «מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:י״א).
שורש הדין: אנדרוגינוס וטומטום — לשון הרמב״ם היא, «אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳), «והטמטום אינו מזמן כלל» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳) ; ומקורה במשנת השופר, «טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו» (ראש השנה כ״ט ע״א), וכן ציין הבית יוסף «הכי תניא בפרק ראהו ב״ד» (בית יוסף או״ח קצ״ט). והקטן — «ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו» (ברכות מ״ח ע״א), ובערכין «הכל מצטרפין לזימון לאתויי מאי לאתויי קטן היודע למי מברכין» (ערכין ג׳ ע״א), וברמב״ם «קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳), «ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳).
חקירה — הספק שבאנדרוגינוס ובטומטום: ספק בהלכה (שאין אנו יודעים מה דינו) או ספק במציאות (שאין אנו יודעים מה הוא)? ונפקא מינה: שני אנדרוגינוסים ואחד — שלטעם « בריה בפני עצמה » מצטרפין, ולטעם « ספק » יש לעיין ; וכן טומטום שנקרע ונמצא זכר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — הגמרא שלנו חתמה במפורש «ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו» (ברכות מ״ח ע״א) ; והיאך פסקו הרא״ש והסמ״ג כירושלמי שאין מצרפין עד שיביא שתי שערות, ודחו מסקנת תלמוד ערוך שבידינו?
תירוץ: כבר עמד בזה הבית יוסף וכתב את הקושיא בלשונה — «והיאך דחו מסקנא דגמרא דידן מפני הירוש׳» (בית יוסף או״ח קצ״ט) — ותירצה: «ונראה שהם סוברים דאע״ג דקי״ל כר״נ דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו מ״מ בעינן שהביא שתי שערות» (בית יוסף או״ח קצ״ט). ויסודו בברייתא שקדמה לרב נחמן — «קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן» (ברכות מ״ז ע״ב) — ולפי זה לא בא רב נחמן לחלוק עליה אלא לפרשה, ואין הירושלמי אלא פירוש למסקנתנו. תמצית: אין כאן דחיית בבלי מפני ירושלמי אלא צירוף שניהם, שדעת וגדלות בעינן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
הכרעה למעשה — מרן והרמ״א: מרן הכריע כרי״ף וכרמב״ם, וכלשון הבית יוסף «ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח קצ״ט) ; והוסיף לחלק בין זימון לדבר שבקדושה, «ואע״פ שבסימן נ״ה פסקתי דאין עושין קטן סניף לעשרה שאני התם דדבר שבקדושה הוא אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא» (בית יוסף או״ח קצ״ט). והרמ״א הכריע כמנהג אשכנז — «וי״א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה» (רמ״א או״ח קצ״ט:י), «וכן נוהגין ואין לשנות» (רמ״א או״ח קצ״ט:י). ועוד יש בראשונים דרך אמצעית, וכלשון הטור «וה״ר פרץ חילק שמצטרף לי׳ ולא לג׳ וכ״כ רב האי שמצטרף לי׳ ולא לג׳» (טור או״ח קצ״ט) ; ומנהג שדחוהו הכל, «ויש נוהגין לצרפו ע״י חומש שבידו ואינו מנהג» (טור או״ח קצ״ט). ובסעיף האחרון סתם מרן «מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ט:י״א), והפנה הבית יוסף למקומו — «מי שנדוהו על עבירה כתבתי בסימן נ״ה שאין מזמנין עליו» (בית יוסף או״ח קצ״ט).

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
שמש שאכל כזיתמזמנין עליו, ואין ההליכה והחזרה מבטלות את קביעותו (שו״ע או״ח קצ״ט:א).
כותי בזמן הזהכעובד עבודת אלילים, ואין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:ב).
עם הארץ גמורמזמנין עליו בזמן הזה (שו״ע או״ח קצ״ט:ג), שלא יפרוש מן הציבור (טור או״ח קצ״ט).
גר שמל ולא טבלאין מזמנין עליו, שאינו גר עד שימול ויטבול (ברכות מ״ז ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ט:ד).
גר גמורמזמנין עליו, ומברך ואומר על שהנחלת לאבותינו (שו״ע או״ח קצ״ט:ד).
אונן בחולפטור מלברך, ואין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:ה).
נשים ועבדים וקטניםאין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן — ולא בחבורה מעורבת, ולא בשם (שו״ע או״ח קצ״ט:ו).
נשים עם האנשיםחייבות ויוצאות בזימון שלנו, ואף על פי שאינן מבינות (שו״ע או״ח קצ״ט:ז · רמ״א שם).
אנדרוגינוס · טומטוםאנדרוגינוס למינו בלבד, וטומטום אינו מזמן כלל (שו״ע או״ח קצ״ט:ח-ט).
קטן היודע למי מברכיןלמרן — מצטרף בין לשלשה בין לעשרה (שו״ע או״ח קצ״ט:י) ; ולמנהג הרמ״א — עד שלש עשרה שנה (רמ״א או״ח קצ״ט:י).
חרש ושוטהאם מכוונים ומבינים — מצטרפין לזימון (רמ״א או״ח קצ״ט:י).
מנודה על עבירהאין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:י״א).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
שמש שאכל כזיתמזמנין עליוברכות מ״ה ע״א · ברכות מ״ז ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ט:א
כותיבמשנה מזמנין, ובזמן הזה אין מזמניןברכות מ״ה ע״א · ברכות מ״ז ע״ב · חולין ו׳ ע״א · טור ובית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ב
עם הארץבברייתא אין מזמנין, ובזמן הזה מזמניןברכות מ״ז ע״ב · טור או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ג
נכרי וגר שמל ולא טבלאין מזמנין עליוברכות מ״ה ע״א · ברכות מ״ז ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ט:ד
גר גמורמזמנין עליו, ואומר על שהנחלת לאבותינוטור או״ח קצ״ט (ר״ת ור״י) · בית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ד
אונן בחולפטור מלברך ואין מזמנין עליוברכות י״ז ע״ב · טור ובית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ה
נשים ועבדים וקטניםאין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמןברכות מ״ה ע״א · ברכות מ״ה ע״ב · ערכין ג׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳ · שו״ע או״ח קצ״ט:ו
חבורה מעורבתאין מזמנין יחד משום פריצותאברכות מ״ה ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ט:ו
שלא יזמנו בשםשדבר שבקדושה הואבית יוסף או״ח קצ״ט · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳ · שו״ע או״ח קצ״ט:ו
נשים עם האנשיםחייבות ויוצאות בזימון שלנוערכין ג׳ ע״א · בית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ז · רמ״א או״ח קצ״ט:ז
אנדרוגינוס · טומטוםלמינו בלבד · אינו מזמן כללראש השנה כ״ט ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳ · בית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:ח-ט
קטן היודע למי מברכיןמצטרף בין לשלשה בין לעשרהברכות מ״ז ע״ב · ברכות מ״ח ע״א · ערכין ג׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳ · שו״ע או״ח קצ״ט:י
מנהג אשכנז בקטןעד שלש עשרה שנה, וכן נוהגין ואין לשנותטור או״ח קצ״ט · בית יוסף או״ח קצ״ט · רמ״א או״ח קצ״ט:י
מנודה על עבירהאין מזמנין עליובית יוסף או״ח קצ״ט · שו״ע או״ח קצ״ט:י״א
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ה ע״ב · מ״ז ע״ב · מ״ח ע״א) · ברכות י״ז ע״ב · ערכין ג׳ ע״א · ראש השנה כ״ט ע״א · חולין ו׳ ע״א
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רי״ף · רא״ש · רש״י · רשב״א · ר״ן · רבינו חננאל · רבינו תם · ר״י · מרדכי · סמ״ג · מהר״ם מרוטנבורג · אגור · מהרי״ל · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ט · על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קצ״ט · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta