✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

ציציות שנפסקו וטליתות ישנים — עיונים מעמיקים
סימן כ״א · ד׳ סעיפים
תשמישי מצוה נזרקין · ביזוי מצוה בעודן קבועים · טליתות שבלו · בית הכסא ושינה בציצית · שלא יגרור ציציותיו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״א — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מגילה כ״ו: · שבת כ״ב. · סוכה ט׳. · רמב״ם הלכות ציצית · רא״ש · טור · כל בו · מהרי״ל

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : entre קדושה et כבוד — ce que deviennent les fils de tsitsit rompus et les talits de mitsva usés
  2. תשמישי מצוה ותשמישי קדושה — נזרקין vs נגנזין (מגילה כ״ו:) ; pourquoi le tsitsit est une מצוה שאין בגופה קדושה, et les degrés du hiddour — pas de lieu dégradant (Kol Bo), la geniza (Maharil) (seif 1)
  3. ביזוי מצוה בעודן קבועים — le statut des fils pendant la mitsva vs après (הוקצה למצותו ?) ; les talits usés : בודל עצמו — ni קינוח ni תשמיש מגונה (seifim 1–2)
  4. בית הכסא ושינה בציצית — pourquoi permis (la différence avec les tefilin) ; le minhag de ne pas y dormir, et la lessive chez le blanchisseur non-juif (seif 3)
  5. גרירת הציציות — « יש ליזהר » : issour ou conduite de respect ? et le prolongement vers le לועג לרש (סי׳ כ״ג) (seif 4)
  6. נפקא מינה למעשה — et un récapitulatif des degrés (din / minhag / hiddour)
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

כְּדַת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּצִיצִיּוֹת שֶׁנִּפְסְקוּ וּבְטַלִּיתוֹת יְשָׁנִים. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: חוּטֵי צִיצִית שֶׁנִּפְסְקוּ — יָכוֹל לְזָרְקָן לָאַשְׁפָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה; אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵם קְבוּעִים בַּטַּלִּית — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, כְּגוֹן לִקְשֹׁר בָּהֶם שׁוּם דָּבָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף לְאַחַר שֶׁנִּפְסְקוּ אֵין לִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן, לְזָרְקָן בְּמָקוֹם מְגֻנֶּה, אֶלָּא שֶׁאֵינָן צְרִיכִין גְּנִיזָה — כָּל בּוֹ הִלְכוֹת שַׁבָּת; וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין לְגָנְזָן, וְהַמַּחְמִיר וּמְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה — מַהֲרִי״ל הִלְכוֹת צִיצִית. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי׳ תרס״ד סָעִיף ח׳ ט׳.)

סעיף ב׳: טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁבָּלוּ — אָדָם בּוֹדֵל עַצְמוֹ מֵהֶם, וְאֵינוֹ מֻתָּר לְקַנֵּחַ עַצְמוֹ בָּהֶם וְלֹא לְיַחֵד אוֹתָם לְתַשְׁמִישׁ הַמְגֻנֶּה, אֶלָּא זוֹרְקָן וְהֵם כָּלִים.

סעיף ג׳: מֻתָּר לִכָּנֵס בְּצִיצִית לְבֵית הַכִּסֵּא. (הגה: וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁכַּב בָּהֶן דְּשָׁרֵי; וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִיצִית, גַּם שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ לְכוֹבֵס עַכּוּ״ם לְכַבֵּס — וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו; אַךְ נוֹהֲגִין לְהָקֵל לִשְׁכַּב בָּהֶם — כָּל בּוֹ.)

סעיף ד׳: יֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ טַלִּית, שֶׁלֹּא יִגְרֹר צִיצִיּוֹתָיו.

Que faire des tsitsit rompus et des talits anciens. Ce siman comporte 4 seifim :

Seif 1 : des fils de tsitsit qui se sont rompus — on peut les jeter aux ordures (לאשפה), car c’est une mitsva sans kedousha du corps (מצוה שאין בגופה קדושה) ; mais tant qu’ils sont fixés au talit, il est interdit de s’en servir — par exemple y nouer quelque chose ou tout semblable — à cause du ביזוי מצוה. [Glose : certains disent (וי״א) que même après leur rupture on ne se conduira pas envers eux avec mépris en les jetant en un lieu dégradant, mais ils ne requièrent pas de geniza (Kol Bo) ; et il en est de scrupuleux qui les mettent en geniza — et celui qui est rigoureux et scrupuleux dans les mitsvot, la bénédiction viendra sur lui (Maharil) ; et voir plus loin סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳.]

Seif 2 : les talits de mitsva usés — on s’en écarte (בודל עצמו) : il n’est pas permis de s’essuyer avec eux ni de les affecter à un usage dégradant ; mais on les jette, car ce sont des ustensiles (כלים) [sans kedousha].

Seif 3 : il est permis d’entrer en tsitsit aux toilettes (בית הכסא). [Glose : à plus forte raison (וכ״ש) y dormir est-il permis ; certains ont écrit qu’on avait coutume de ne pas dormir dans un talit portant tsitsit, ni de le donner à laver à un blanchisseur non-juif — tout cela pour que les mitsvot ne lui soient pas méprisables ; mais l’usage est indulgent pour y dormir (Kol Bo).]

Seif 4 : on veillera, quand on porte un talit, à ne pas traîner ses tsitsit.

1. הקדמת הסוגיא — כבוד הציצית: בין קדושה לכבוד

פתח דבר — ציציות שנפסקו וטליתות ישנים

לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, לבישתה וברכתה, בא בסימן כ״א לברר סוגיא של כבוד: מה יֵעשה בחוטי ציצית שנפסקו ובטליתות של מצוה שבלו — היש בהם קדושה הטעונה גניזה, או משנעשית מצותן — נזרקין? ושורש הסוגיא: מגילה כ״ו: — "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין", והציצית נמנית שם בהדיא בכלל תשמישי מצוה. ומכאן פסק מרן: חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזרקן לאשפה, "מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה". אבל כנגד זה העמיד גבול כפול: כל זמן שהם קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, משום ביזוי מצוה; וטליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם מקינוח ומתשמיש מגונה. והוסיף הרמ״א את מדרגות ההידור: י״א שלא לזרקן במקום מגונה (כל בו), ויש מדקדקין לגונזן — והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל). וסוף הסימן — כבוד הציצית בשעת לבישתה: מותר ליכנס בה לבית הכסא (וכ״ש לשכב בה), אבל יש ליזהר שלא יגרור ציציותיו. והסימן נחלק לארבעה ראשים: (א) ציציות שנפסקו — נזרקין, ומדרגות ההידור; (ב) ביזוי מצוה בעודן קבועים, וטליתות שבלו; (ג) בית הכסא ושינה בציצית; (ד) שלא יגרור ציציותיו.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — ההבחנה שבין "קדושה" ל"כבוד". הציצית אין בגופה קדושה (ולכן נזרקת לאחר מצותה, ונכנסין בה לבית הכסא — שלא כתפילין); אבל יש בה כבוד מצוה — שכל זמן שהיא עומדת למצותה אסור לנהוג בה מנהג בזיון. ונמצאו בסימן שלוש מדרגות: איסור מן הדין (להשתמש בהן בעודן קבועים; קינוח ותשמיש מגונה בטליתות שבלו), מנהג והידור (שלא לזרקן במקום מגונה; גניזה; שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם), וזהירות (שלא יגרור ציציותיו).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: כבוד הציצית — האם הוא דין בחפצא (שחל על החוטין שם "תשמיש מצוה" המחייב כבוד, כל זמן שלא בטל שמם), או דין בגברא (שלא ינהג האדם מנהג בזיון במה שנעשית בו מצוה — "שלא יהיו מצות בזויות עליו", שבת כ״ב.)? ולשון מרן ("משום ביזוי מצוה") ולשון הרמ״א ("שלא יהיו מצות בזויות עליו") נוטים שהעיקר דין בגברא — בהנהגת האדם; ולכן בעודן קבועים (שהמצוה נעשית בהן בפועל) אסור מן הדין, ולאחר שנפסקו — אין איסור מן הדין אלא הנהגות של כבוד, מדרגה למעלה ממדרגה. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.

2. תשמישי מצוה ותשמישי קדושה — נזרקין ונגנזין

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): "חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. (הגה: וי״א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון, לזרקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה — כל בו; ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב — מהרי״ל. וע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳.)"
שורש הדין — תשמישי מצוה נזרקין (מגילה כ״ו:): שנינו בגמרא (מגילה כ״ו:): "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית; ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה...". והביאוהו הרא״ש והטור (אורח חיים כ״א), והבית יוסף ביאר שמכאן דין מרן: הציצית — תשמיש מצוה היא ולא תשמיש קדושה, ואין בגופה קדושה כתפילין ומזוזות שקדושת כתבי הקודש בהן; ולפיכך משנפסקו החוטין ועברה מצותן — נזרקין, ואינם טעונים גניזה.
חקירה — מפני מה אין בציצית קדושת הגוף? הציצית — מצוה חמורה ששקולה כנגד כל המצות ("וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳"), ואף על פי כן שנינו שהיא "מצוה שאין בגופה קדושה". מהו יסוד החילוק שבינה לבין תפילין ומזוזות? וסתמא דגמרא (מגילה כ״ו:) עולה לשני הצדדים כאחד: כל הנמנים "תשמישי מצוה" (סוכה, לולב, שופר, ציצית) — אין בהם כתבי קודש וגם אינם אלא כלי המעשה; וכל "תשמישי קדושה" — משמשים את כתבי הקודש עצמם. ועל דרך הסברה: שני הצדדים אחד הם משני פנים — ששם שמים שבגוף החפץ הוא הקובע קדושת גופו.
קושיא — לדעת הי״א (כל בו): ממה נפשך! אם "נזרקין" — מה ראו לאסור זריקתן במקום מגונה? ואם יש בהן צד כבוד המונע זריקה של גנאי — למה אינן צריכין גניזה? הרי לכאורה תרתי דסתרי.
תירוץ — שלוש מדרגות (מבואר ברמ״א, ועל דרך הסברה): אין כאן סתירה, אלא שלוש מדרגות של הנהגה: (א) מן הדין — "נזרקין": אין בחוטין קדושה, ואין חובת גניזה. (ב) ממדת דרך ארץ במצות — לא יעשה מעשה בזיון בידים (זריקה למקום מגונה): שאף שאין בחפץ כלום, המעשה מגלה שמצות בזויות עליו (וכעין שבת כ״ב.). (ג) ממדת חסידות — גניזה: הידור בעלמא, "והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב" (מהרי״ל). ונמצא: מן הדין — היתר גמור; שלילת הבזיון — דרך ארץ; והגניזה — הידור, ולא דין.
מדרגות ההידור — סיכום השיטות:
נפקא מינה — ציציות שנפסקו: (א) חוטין שנפסקו או שהוחלפו — מותר לזרקן מן הדין (סעיף א׳). (ב) לא במקום מגונה — לכתחלה, לדעת הי״א שהביא הרמ״א. (ג) גניזה — מדת המדקדקין, והמחמיר תע״ב (מהרי״ל). (ד) תפילין ומזוזות שבלו — נגנזין, שתשמישי קדושה הן (מגילה כ״ו:).
היסוד:
הציצית — תשמיש מצוה, ואין בגופה קדושה. "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין" (מגילה כ״ו:): חוטי ציצית שנפסקו — נזרקין מן הדין; והמדקדק אינו זורקן במקום מגונה (כל בו), והמחמיר גונזן — תבוא עליו ברכה (מהרי״ל).

3. ביזוי מצוה בעודן קבועים — וטליתות שבלו

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): "אבל כל זמן שהם קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצוה." · סעיף ב׳: "טליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם, ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים."
שורש הדין — ביזוי מצוה: יסוד "ביזוי מצוה" מפורש בש״ס (שבת כ״ב.) — אסרו להרצות מעות כנגד נר חנוכה, "שלא יהיו מצות בזויות עליו"; וכן מצינו עצי סוכה שאסורין כל שבעה (סוכה ט׳.) — שהוקצו למצותן. והביאו הטור והבית יוסף את דין מרן: בעוד החוטין קבועים בטלית — הרי הם עומדים למצותן, והמשתמש בהם תשמיש חול (לקשור בהם דבר) — מבזה את המצוה; ומשנפסקו — עברה מצותן, ונזרקין (כדלעיל).
חקירה — איסור השימוש בעודן קבועים: הוקצה למצותו, או ביזוי מצוה? ולשון מרן מכרעת לכאורה כצד ב׳ — שנתן טעם מפורש "משום ביזוי מצוה" (ולא משום מוקצה). ונפקא מינה — תשמיש שאין בו שום גנאי; אלא שעל דרך הסברה כל שימוש חול בציצית בעודה קבועה קרוב לבזיון הוא, שמשתמש במה שעומד למצוה כבחבל בעלמא — ולכן סתם מרן "אסור להשתמש בהם... וכיוצא בזה". ונמצאו שני הצדדים קרובים למעשה, ורחוקים בגדר.
קושיא — "זורקן והם כלים": והלא אסר לקנח בהם! בסעיף ב׳ אסר מרן לקנח עצמו בטליתות שבלו ולייחדן לתשמיש המגונה — וסיים "אלא זורקן והם כלים". ואם כלים בעלמא הם ואין בהם קדושה — למה נאסר התשמיש המגונה? ואם יש בהם כבוד — היאך זורקן?
תירוץ — בין סילוק לבזיון בידים (על דרך הסברה): החילוק בין הנחה וסילוק למעשה בזיון. זריקתן — סילוק בעלמא: פוסק מלהשתמש בהם, ואין במעשה זה גנאי מכוון כלפי המצוה (שהרי "כלים" הם). אבל קינוח וייחוד לתשמיש מגונה — מעשה בזיון בגוף החפץ ששימש למצוה: נוטל את בגד המצוה ועושהו כלי גנאי, והרואה אומר — מצוה קלה בעיניו. וזהו דקדוק לשון מרן "אדם בודל עצמו מהם" — לשון פרישה של כבוד: אינו חייב בגניזתם ולא בשמירתם, אבל בודל מבזיונם.
גדר "קבועים": תלה מרן את האיסור ב"כל זמן שהם קבועים בטלית" — ולא בשעת הלבישה דוקא: שכל זמן שהחוטין קבועים בבגד, שם ציצית עליהם והם עומדים למצותן (ואפילו כשהטלית מונחת מקופלת בביתו); ומשנפסקו — בטל שמם ובטלה קביעותם. ומכאן: אין האיסור תלוי במעשה המצוה אלא בשם המצוה — שדין הכבוד מתפשט על כל זמן ייעודם.
נפקא מינה — בעודן קבועים וטליתות שבלו: (א) לקשור חפץ בציציותיו (מפתח וכיוצא בזה) — אסור בעודן קבועים (סעיף א׳). (ב) נפסקו — מותר מן הדין, ומדת כבוד שלא בתשמיש גנאי (הגה). (ג) טלית קטן ישן — לא יעשנו סמרטוט ולא יקנח בו (סעיף ב׳). (ד) זריקתן — מותרת, שהם כלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בעודן קבועים — אסור מן הדין; משבלו — בודל מבזיונן. כל זמן שהחוטין קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, משום ביזוי מצוה; וטליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מקינוח ומתשמיש מגונה, אבל זורקן — שהם כלים ואין בגופם קדושה.

4. בית הכסא ושינה בציצית — והכיבוס אצל עכו״ם

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "מותר ליכנס בציצית לבית הכסא. (הגה: וכ״ש לשכב בהן דשרי; ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם שלא ליתנו לכובס עכו״ם לכבס — והכל שלא יהיו מצות בזויות עליו; אך נוהגין להקל לשכב בהם — כל בו.)"
שורש הדין — הטור והבית יוסף: הביאו הטור והבית יוסף שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא — לפי שהציצית מלבוש הוא ואין בגופו קדושה; ולא כתפילין, שקדושתן חמורה (פרשיות ואזכרות כתובות בהן) והנכנס בהן — מבזה קדושתן. והרמ״א הוסיף: וכ״ש לשכב בהן דשרי — שהשכיבה קלה מבית הכסא; והביא מנהג "יש שכתבו" — שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם, "והכל שלא יהיו מצות בזויות עליו"; וסיים: "אך נוהגין להקל לשכב בהם" (כל בו).
חקירה — היתר בית הכסא: העדר קדושה, או שאין לבישה בכלל בזיון? ונפקא מינה — הכובס העכו״ם: שם אין "דרך לבישה" כלל; לצד א׳ — אין בכך כלום מן הדין (שאין בבגד קדושה), ולצד ב׳ — יש מקום לחוש, שהבגד יוצא ממנהג כבודו. ומדברי הרמ״א — שהמנהג חשש אף למסירה לכובס — נראה שהמנהג הידר כצד ב׳; אבל מן הדין העיקר כצד א׳, ולכן "נוהגין להקל לשכב בהם".
קושיא — מאי שנא מתפילין? אף הציצית "אות וזכרון" היא — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳" (במדבר ט״ו) — ולמה לא תיאסר בבית הכסא כתפילין, שאף הן אות וזכרון בין עיניו?
תירוץ — קדושת הגוף לחוד וזכרון לחוד: התפיליןקדושת הגוף בהן: הפרשיות והאזכרות כתובות בתוכן, והן עצמן חפצא של קדושה — ובזיון הוא שיהיו במקום הטנופת. אבל הציציתהזכרון תלוי בראייה ובלב ("וראיתם... וזכרתם"), ואין בגוף החוטין שום דבר שבקדושה; נמצא שאין כאן אלא מלבושו של אדם, ומלבוש נכנס עם האדם לכל מקום. ומכאן דקדקו: הקפידא בציצית אינה על המקום (בית הכסא) אלא על דרך ההנהגה (בזיון בידים, גרירה).
המנהג — שינה וכיבוס: מנהג ה"יש שכתבו" עומד על יסוד אחד: "שלא יהיו מצות בזויות עליו". השוכב בטלית מצוייצת — נוהג בבגד המצוה מנהג חול גמור; והמוסרו לכובס עכו״ם — מוציאו למקום שינהגו בו זלזול. ומכל מקום אין זה אלא מנהג והידור, לא דין: שהרי מן הדין אף בית הכסא הותר — וכ״ש שינה; ולכן סיים הרמ״א "אך נוהגין להקל לשכב בהם" (כל בו) — שהמנהג הפשוט כעיקר הדין, והמחמיר — ממדת חסידות.
נפקא מינה — בית הכסא, שינה וכיבוס: (א) ליכנס בטלית קטן לבית הכסא — מותר (סעיף ג׳). (ב) לישן בציצית — מותר, והמנהג להקל (הגה). (ג) המחמיר שלא לשכב בטלית מצוייצת — מדת חסידות. (ד) כיבוס אצל כובס עכו״ם — יש נוהגין להמנע, מכבוד המצוה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
מותר ליכנס בציצית לבית הכסא — וכ״ש לשכב בהן. הציצית — מצוה שאין בגופה קדושה, ואינה כתפילין; ולכן נכנסין בה לבית הכסא ושוכבים בה, והמנהג להקל; והמחמיר שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם — "שלא יהיו מצות בזויות עליו".

5. גרירת הציציות — זהירות של כבוד

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: "יש ליזהר כשאדם לובש טלית — שלא יגרור ציציותיו."
שורש הדין: הביאוהו הטור והבית יוסף: הלובש טליתו וציציותיו נגררות בקרקע — נוהג בהן מנהג הפקר וזלזול, שהציצית — שבה תלה הכתוב זכירת כל המצות — מוטלת בעפר ונרמסת. ודין זה נאמר בשעת המצוה עצמה — בעוד החוטין קבועים והבגד עליו — וחמור אפוא צד הכבוד שבו מציציות שנפסקו.
חקירה — "יש ליזהר": איסור מדינא, או הנהגת כבוד? ודקדוק הלשונות מכריע כצד ב׳: מרן חילק בלשונו בין המשתמש בידים ("אסור") לבין המניח לציציותיו להיגרר ("יש ליזהר"); ומכל מקום קרובה הגרירה לבזיון גמור, וראוי להגביה ציציותיו.
קושיא — מאי שנא גרירה מבית הכסא? בבית הכסא התירו לגמרי (סעיף ג׳) — ואף הוא מקום גנאי; ובגרירה בעלמא — הזהירו. והלא דברים קל וחומר לכאורה — מקום הטנופת חמור מגרירת עפר!
תירוץ — המקום אינו מבזה, ההנהגה מבזה (על דרך הסברה): בבית הכסא — הבגד על גופו כדרך לבישתו: האדם נוהג בציציתו כדרך שנוהג במלבושו, ואין כאן שום מעשה או מנהג של גנאי — שהמקום אינו פוגע במה שאין בגופו קדושה. אבל בגרירה — דרך הנהגתו היא המבזה: מפקיר את חוטי המצוה להיות נגררים ונרמסים בעפר, כדבר שאין חפץ בו. נמצא: לא המקום קובע אלא ההנהגה — וזהו החוט החורז את כל הסימן.
מכאן ולסימן כ״ג — לועג לרש: ענין כבוד הציצית בשעת קיומה נמשך והולך: בסמוך (סימן כ״ג) יתבאר דין ההולך בבית הקברות וציציותיו נגררות — משום "לועג לרש חרף עושהו", שנראה כמלעיג על המתים שאינם יכולים לקיים מצות. הרי שגרירת הציציות אב לשתי תולדות: בחוץ — בזיון המצוה (סימן זה), ובבית הקברות — לעג לרש (סימן כ״ג); וזה מחזק את הצד שעיקר הקפידא על דרך ההנהגה בציצית לעיני הבריות.
נפקא מינה — גרירת הציציות: (א) ציציותיו נגררות בארץ — יש ליזהר ולהגביהן (סעיף ד׳). (ב) אין כאן איסור תשמיש אלא זהירות של כבוד — ומכל מקום לא יזלזל. (ג) בבית הקברות — חמור יותר, משום לועג לרש (וע״ע סימן כ״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
שלא יגרור ציציותיו — כבוד המצוה בשעת קיומה. יש ליזהר כשלובש טליתו שלא יגרור ציציותיו בארץ — שאין המקום מבזה את הציצית, אלא ההנהגה; והמניח לחוטי המצוה להיות נרמסים — נוהג בהם מנהג זלזול.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
חוטין שנפסקו יכול לזרקן לאשפה מן הדין; והמדקדק — לא במקום מגונה, והמחמיר גונזן — תע״ב (סעיף א׳ והגה).
בעודן קבועים אסור להשתמש בהם — לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה — משום ביזוי מצוה (סעיף א׳).
טליתות שבלו בודל עצמו מהם: לא קינוח ולא תשמיש מגונה; אבל זורקן — שהם כלים (סעיף ב׳).
בית הכסא מותר ליכנס בציצית; וכ״ש לשכב בהן דשרי (סעיף ג׳ והגה).
שינה וכיבוס יש נוהגין שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם; ונוהגין להקל בשכיבה (הגה).
גרירה יש ליזהר שלא יגרור ציציותיו (סעיף ד׳; וע״ע סימן כ״ג לענין לועג לרש).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — תשמישי מצוה ותשמישי קדושה

המקרה הדין המקור
ציציות שנפסקו נזרקין — מותר לזרקן לאשפה (אין בגופה קדושה) סעיף א׳ (מגילה כ״ו:)
תפילין ומזוזות שבלו נגנזין — תשמישי קדושה מגילה כ״ו:
זריקה למקום מגונה י״א שאין לנהוג בהם מנהג בזיון הגה (כל בו הלכות שבת)
גניזה יש מדקדקין לגונזן — והמחמיר תע״ב הגה (מהרי״ל הלכות ציצית)

טבלה — כבוד הציצית בשימושה

הענין הדין המקור
להשתמש בהן בעודן קבועים אסור — משום ביזוי מצוה סעיף א׳
טלית שבלתה — קינוח / תשמיש מגונה אסור — אדם בודל עצמו מהם סעיף ב׳
בית הכסא / שינה מותר (מצוה שאין בגופה קדושה); וכ״ש לשכב סעיף ג׳ והגה
שינה בטלית מצוייצת / כובס עכו״ם יש נוהגין להחמיר — ונוהגין להקל בשכיבה הגה (כל בו)
גרירת הציציות יש ליזהר שלא יגרור סעיף ד׳

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מגילה כ״ו: (תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין) · שבת כ״ב. (שלא יהיו מצות בזויות עליו) · סוכה ט׳. (עצי סוכה — הוקצה למצותו) · במדבר ט״ו ל״ז–מ׳ (פרשת ציצית)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים כ״א) · כל בו (הלכות שבת) · מהרי״ל (הלכות ציצית) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ״א · ציציות שנפסקו וטליתות ישנים · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן כ״א · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta