סימן ר״א — מי הוא המברך

לפי השולחן ערוך אורח חיים ר״א:א — הגדול: « גדול מברך אפילו בא בסוף » (שו״ע או״ח ר״א:א), והיא מסקנת הגמרא: « והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף » (ברכות מ״ז ע״א). וכן לשון הרמב״ם: « וחכם גדול שבמסבין הוא שמברך לכלן אף על פי שלא בא אלא באחרונה » (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט׳). ומכל מקום רשאי למסור את הכבוד: « ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי » (שו״ע או״ח ר״א:א). ופירשה המשנה ברורה באיזו גדולה מדובר: « היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ״ז לכולם » (מ״ב ר״א:א).

כן, וזהו סייגו המפורש של הדין הקודם: « והני מילי כשאין שם אורח » (שו״ע או״ח ר״א:א), « אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית » (שו״ע או״ח ר״א:א). ובגמרא נאמר בשני חלקים: « בעל הבית בוצע ואורח מברך » (ברכות מ״ו ע״א), « ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית » (ברכות מ״ו ע״א). ותחילת נוסח הברכה: « יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא » (שו״ע או״ח ר״א:א). ומכל מקום הרשות בידו של בעל הבית: « ואם בעל הבית רוצה לוותר… על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי » (שו״ע או״ח ר״א:א), ובהגה: « וה״ה שיכול ליתן לברך למי שירצה » (רמ״א או״ח ר״א:א).

הכל לפי הכהן: « לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה » (שו״ע או״ח ר״א:ב), שהגמרא ראתה בזה עוון חמור: « כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה » (מגילה כ״ח ע״א). אבל נתינת רשות מותרת: « אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום » (שו״ע או״ח ר״א:ב). ואם הכהן עצמו תלמיד חכם: « אבל כהן ת״ח מצוה להקדימו שנאמר וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון » (שו״ע או״ח ר״א:ב), על פי « וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון » (גיטין נ״ט ע״ב).