✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן ר״ו · במה נאחזת הברכה בדבר שאוכלין
דיני הפסק וטעות בברכת הפירות — הנוסח שנאמר שלא כתיקנו (בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה), ברכה הפוטרת את חברתה כשנתכוין, השתיקה שבין הברכה לאכילה, הקול, הכבוד והימין, הדבר שצריך להיות לפניו (עד שיביאוהו לפניו), והפרי הנופל מן היד
סימן ר״ו · ו׳ סעיפים
דיני הפסק וטעות בברכת הפירות
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימנים שלפניו קבעו איזו ברכה לכל מאכל. סימננו שואל את השאלה שאחריה, והיא הבאה באמת לידי מעשה על השולחן: במה נאחזת הברכה בדבר שאוכלין? אמרתי ״האדמה״ על תפוח — אחזור ואברך? דיברו אלי בין הברכה לאכילה — מה בכך? הביאו לי פירות אחרים אחר כך — אברך שנית? נפל הפרי מידי — ומה יהא על שם שמים שכבר יצא מפי? לשון הסימן, ביאור שוטף והסבר ו׳ הסעיפים, ועמם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: במה נאחזת הברכה בחפצה — טעות בברכה, כוונה לפטור, הפסק, אחיזה בימין, עד שיביאוהו לפניו, ונפל מידו
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ו · ו׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
אין הברכה נוסח שאומרים אותו, אלא קשר הנקשר בין דיבור לחפץ. וכל הסימן הזה מפרק את הקשר לשלוש אחיזותיו. הראשונה — הלשון: שיהא הנוסח אמת באותו מאכל עצמו ; ונמצא שבורא פרי האדמה אמת אף בתפוח, ואילו בורא פרי העץ שקר הוא בצנון. השנייה — הרציפות: בין הדיבור לאכילה לא יִכָּנֵס דבר — לא מלה זרה, ולא גוף שאינו בכבודו, ולא יד ריקה. השלישית — הנוכחות: אין הברכה חלה על מה שאינו לפניו, ואינה עומדת על מה שאבד. וכאן אנו לומדים בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 מהלך הלימוד
א. טעות וכוונה בברכה (סעיפים א-ב) — הנוסח שנאמר שלא כתיקנו, וברכה הפוטרת את חברתה
ב. הפסק והכשר המברך (סעיף ג) — ההפסק, הקול, הלשון והכבוד
ג. אחיזה בימין ולפניו (סעיפים ד-ה) — יד ימין, והדבר שצריך להיות לפניו
ד. נפל מידו ונאבד (סעיף ו) — הפרי שאבד ושם שמים שיצא מפיו
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. טעות וכוונה בברכה — הנוסח והכוונה
טָעוּת בַּבְּרָכָה — טעות בנוסח. שתי ברכות דומות זו לזו ואינן שוות: בורא פרי האדמה קורא שם לקרקע, ובורא פרי העץ קורא שם לאילן. והרי האילן עצמו מן הקרקע הוא יוצא, וכלשון הגמרא בשאלתה: מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא (ברכות מ׳ ע״א). נמצא שהאומר ״פרי האדמה״ על תפוח לא אמר שקר, והאומר ״פרי העץ״ על צנון — אמר. ומכאן יוצאת כל מחציתו הראשונה של הסימן, ומכאן ההנהגה בספק.
סעיף א׳ — בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא הלכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על פת ויין:
ביאור: המברך על פירות האילן בורא פרי האדמה — יצא ; אבל המברך על פרי האדמה בורא פרי העץ — לא יצא. ומשום כך, המסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה — מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל, אם אמר שהכל — יצא, ואפילו על פת ועל יין.
אין שתי הטעויות שוות: בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא (שו״ע או״ח ר״ו:א), אבל אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא (שו״ע או״ח ר״ו:א). וכן היא לשון המשנה: בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא (ברכות מ׳ ע״א). תמצית: ״פרי האדמה״ הוא הכלל ו״פרי העץ״ הפרט ; הכלל אמת אף בפרט, ואין הפרט אמת בכלל.
וטעם הדבר בשאלת הגמרא: מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא (ברכות מ׳ ע״א) — שאף האילן עיקרו בארץ. והמשנה ברורה הוציא מזה חידוש: הואיל ועיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו ואפילו הזיד בזה (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:א). תמצית: אין זו קולא לשוגג, אלא שהנוסח שאמר אמת הוא.
ומכאן ההנהגה בספק: הלכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ו:א). והמשנה ברורה נתן גבול לדבר: וכן כשהוא ספק לו מצד הדין אבל אם הוא ספק לו מחמת שלא למד לא יאכל עד שילמוד (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:ד). תמצית: ספק שמותר לעקוף הוא ספק שבהלכה, ולא ספק שבחסרון לימוד.
ועוד ברכה אחת פוטרת את הכל: ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על פת ויין (שו״ע או״ח ר״ו:א). ובגמרא נחלקו בזה — רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין (ברכות מ׳ ע״ב) לעומת ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין (ברכות מ׳ ע״ב) — והרמב״ם פסק כמרן: ועל כלם אם ברך שהכל יצא ואפלו על הפת ועל היין (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה י). ומכל מקום כתב המשנה ברורה שאין זה אלא בדיעבד: וכ״ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:ה).
סעיף ב׳ — היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ
היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור את פרי העץ יצא:
ביאור: היו מונחים לפניו פרי אדמה ופרי עץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוין בברכתו לפטור גם את פרי העץ — יצא.
ברכה פוטרת חברתה — אך מכוח הכוונה: היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור את פרי העץ יצא (שו״ע או״ח ר״ו:ב). והביאו הבית יוסף בשם רבנו יונה: ומיהו ה״ר יונה כתב שם דהיינו דוקא כשבשעה שבירך בפה״א לא נתכוון לפטור פרי העץ אבל אם נתכוון לפטור את פרי העץ א״צ לחזור ולברך (בית יוסף או״ח סימן ר״ו).
ואין הדבר מאליו, וטעמו בבית יוסף: שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא אלא דרך כוונה (בית יוסף או״ח סימן ר״ו). תמצית: אין הפחות חשוב גורר אחריו את החשוב, אלא צריך לכוין אליו.
ואף שכן הדין, אין עושין כך לכתחילה: דוקא דיעבד אבל לכתחלה לכו״ע אין לכוין להוציא את פה״ע דטוב יותר לברך ברכה המיוחדת לו (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:ז). ועוד ביאר המשנה ברורה את לשון ״לפניו״: נקט לפניו לרבותא דאפילו היה לפניו פה״ע כשבירך לא נפטר ממילא אא״כ נתכוין בהדיא לפטור (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:ח). תמצית: הסעיף מלמד מה כשר, ולא מה ראוי.
ב. הפסק והכשר המברך — ההפסק ותנאי המברך
סעיף ג׳ — כל אלו הברכו׳ צריך שלא יפסיק
כל אלו הברכו׳ צריך שלא יפסיק בין ברכ׳ לאכיל׳: הגה יותר מכדי דיבור [ב״י בשם שיבולי לקט] וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרי׳ בכל לשון ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו במה דברי׳ אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סי׳ ע״ד סעיף ד׳) ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך:
ביאור: בכל הברכות הללו צריך שלא יפסיק בין הברכה לאכילה ; ובהגה: יותר מכדי דיבור (בית יוסף בשם שיבולי הלקט). וצריך להשמיע לאזניו, ואם לא השמיע — יצא, ובלבד שהוציא בשפתיו. ונאמרות בכל לשון. ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו ; ובמה דברים אמורים — באיש, אבל אשה יושבת ופניה של מטה דבוקות בקרקע, שבזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סימן ע״ד סעיף ד׳). ואפילו אינו ערום — אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה, אסור לו לברך.
השתיקה שבין הדיבור לאכילה: כל אלו הברכו׳ צריך שלא יפסיק בין ברכ׳ לאכיל׳ (שו״ע או״ח ר״ו:ג), ובהגה נתן שיעור: יותר מכדי דיבור (רמ״א או״ח ר״ו:ג). והבית יוסף הראה את מקורו: זה פשוט מדאמרינן בפרק כיצד מברכין שם דטול ברוך או גביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה משמע שאם דיבר שאר דברים שאינם מצרכי סעודה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך (בית יוסף או״ח סימן ר״ו) — שהגמרא חילקה בין טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך (ברכות מ׳ ע״א) לבין גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך (ברכות מ׳ ע״א).
והמשנה ברורה נתן שיעור לזמן וחילק בין שתיקה לדיבור: היינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יב), ועוד ומיירי בשתיקה אבל דיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יב). תמצית: שהייה מרובה אינה מבטלת בדיעבד, ודיבור מבטל.
הקול: וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע יצא ובלבד שיוציא בשפתיו (שו״ע או״ח ר״ו:ג). והמשנה ברורה נתן את הגבול: אבל אם הרהר בלבו את הברכה לא יצא (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יג). והרמב״ם כתב בלשון אחרת — כל הברכות כלן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שברך בלבו (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ז) ; והדיון נמשך ברמה 2.
הלשון: ונאמרי׳ בכל לשון (שו״ע או״ח ר״ו:ג) — וכבר שנינו כן: ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קריאת שמע ותפלה וברכת המזון (ברכות מ׳ ע״ב). והרמב״ם התנה בזה תנאי: וכל הברכות כלן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ו).
הגוף: ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו (שו״ע או״ח ר״ו:ג) ; במה דברי׳ אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (שו״ע או״ח ר״ו:ג). ומקורו בגמרא: האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש (ברכות כ״ד ע״א), וכן לשון הרמב״ם: ואסור למברך לברך כשהוא ערם עד שיכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ט).
ואין הלבוש מספיק תמיד: ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך (שו״ע או״ח ר״ו:ג). תמצית: אין הברכה מבקשת פה המוציא בלבד, אלא אף עמידה ההוגנת למה שהוא עומד לומר.
ג. אחיזה בימין ולפניו — יד ימין והנוכחות
סעיף ד׳ — צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך
כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך:
ביאור: כל דבר שמברך עליו כדי לאכלו או כדי להריח בו — צריך לאחוז אותו בידו הימנית בשעה שהוא מברך.
הימין אוחזת במה שהיא מברכת: כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך (שו״ע או״ח ר״ו:ד). והבית יוסף למד כן מברייתא: בית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן (ברכות מ״ג ע״ב).
שני טעמים, ושיעור מוגבל: טעם האחיזה כדי שיכוין לבו על מה שמברך והוא רק לכתחלה (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יז), ולענין הימין — הטעם משום חשיבות (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יח). תמצית: האחיזה מכוונת את הלב אל החפץ, והימין נותנת בו חשיבות.
סעיף ה׳ — אין מברכין עד שיביאוהו לפניו
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואח״כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח״כ הביאו לו יות׳ מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך: הגה וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו [בית יוסף טור י״ד סימן י״ט]:
ביאור: אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו ; בירך ואחר כך הביאוהו לפניו — צריך לברך פעם אחרת. אבל מי שבירך על פירות שהיו לפניו, ואחר כך הביאו לו עוד מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון — אינו צריך לברך. ובהגה: וטוב ליזהר לכתחילה שתהא דעתו על כל מה שיביאו לו (בית יוסף, טור יורה דעה סימן י״ט).
אין מברכין על מה שעדיין אינו כאן: אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו (שו״ע או״ח ר״ו:ה), ולפיכך בירך ואח״כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת (שו״ע או״ח ר״ו:ה). וכן לשון הרמב״ם: אין מברכין על אכל מן כל האכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבוא לפניו ואם ברך ואחר כך הביאו לפניו צריך לחזר ולברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק ד הלכה י).
ואין הכוונה הטובה ממלאת את מקומו: ואפי׳ כוון דעתו עליהם בשעת ברכה ג״כ לא מהני כיון שאז לא היו לפניו ולא היה להברכה על מה לחול (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יט). תמצית: לא בהיסח הדעת תלוי הדבר אלא בתפיסה — הברכה צריכה חפץ שתחול עליו.
אבל הבא לאחר מכן כבר נכלל: אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח״כ הביאו לו יות׳ מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך (שו״ע או״ח ר״ו:ה). והבית יוסף דקדק בגדרו: נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון (בית יוסף או״ח סימן ר״ו).
ומכל מקום יעצה ההגה לחשוב על כך מראש: וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (רמ״א או״ח ר״ו:ה), לפי שדיש מן הפוסקים שסוברים דבסתמא לא מהני בכל גווני אא״כ היו לפניו בשעת ברכה (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:כג).
ד. נפל מידו ונאבד — הפרי שאבד ושם שמים
סעיף ו׳ — נטל בידו פרי ובירך עליו ונפל מידו
נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף ע״פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון: הגה רק שלא היה דעתו עליו לאכלו [הגהות מיימוני פרק ד׳ וכל בו ואגור ואבודרהם ותשו׳ מהרי״ל סי׳ צ״ב] וצריך לומ׳ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש״ש לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה׳ ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש״ש לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אע״פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחלה: הגה ועיין לעיל סעיף א׳ אם בירך בטעות מה דינו:
ביאור: נטל בידו פרי כדי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס — צריך לחזור ולברך, אף על פי שהיה מאותו המין לפניו יותר בשעה שבירך על הראשון. ובהגה: רק כשלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד׳, וכל בו, ואגור, ואבודרהם, ותשובת מהרי״ל סימן צ״ב). וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל ״ברוך אתה ה׳״ ולא אמר ״אלהינו״ — יסיים ויאמר ״למדני חוקיך״, שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה. אבל העומד על אמת המים מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוין מתחילה. ובהגה: ועיין לעיל סעיף א׳ — אם בירך בטעות, מה דינו.
מה שאבד נוטל עמו את הברכה: נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך (שו״ע או״ח ר״ו:ו), ואף אף ע״פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון (שו״ע או״ח ר״ו:ו). וכן כתב הרמב״ם: נטל אכל וברך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין (רמב״ם הלכות ברכות פרק ד הלכה י) ; והבית יוסף הרחיב את המקרה: וכתב ה״ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה״ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא (בית יוסף או״ח סימן ר״ו).
וההגה מיעטה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (רמ״א או״ח ר״ו:ו), וביאר המשנה ברורה: ר״ל שלא היה דעתו בפירוש בשעת ברכה על כולם רק בסתמא דאם היה בדעתו בשעת ברכה לאכול גם השאר א״צ לחזור ולברך (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:כו). תמצית: אם היו שאר הפירות כבר בדעתו, עדיין הברכה אוחזת בהם.
ומה יהא על שם שמים שכבר יצא מפיו? וצריך לומ׳ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש״ש לבטלה (שו״ע או״ח ר״ו:ו) — והוא לשון הירושלמי שהביא הבית יוסף: א״ר תנחום צ״ל בשכמל״ו שלא להזכיר ש״ש לבטלה (בית יוסף או״ח סימן ר״ו), וכן כתב הרמב״ם: וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ד הלכה י).
ואם נעצר בזמן — יש דרך יפה מזו: ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה׳ ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש״ש לבטלה (שו״ע או״ח ר״ו:ו). תמצית: שלוש התיבות הראשונות שבכל ברכה הן אף תחילתו של פסוק בתהלים ; והמסיים את הפסוק לא הוציא כלום לבטלה.
ויוצא מן הכלל אחד המאיר את כל הכלל: אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אע״פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחלה (שו״ע או״ח ר״ו:ו). והירושלמי עצמו העמיד את ההשוואה: מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה (בית יוסף או״ח סימן ר״ו). ולבסוף מפנה ההגה לאחור: ועיין לעיל סעיף א׳ אם בירך בטעות מה דינו (רמ״א או״ח ר״ו:ו).
הסימן במשפט אחד: הברכה נאחזת בחפצה בשלוש אחיזות — הלשון (בורא פרי האדמה אמת אף בפרי העץ, בורא פרי העץ אינו אמת בירק, ושהכל פוטר את הכל), הרציפות (לא דיבור זר, ולא פה שאינו מוציא, ולא גוף שאינו בכבודו, ולא יד ריקה בין הברכה לאכילה) והנוכחות (אין מברכין על מה שאינו כאן, ומה שאבד נוטל עמו את הברכה — חוץ ממי אמת המים, שידע מתחילה שיבואו).
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — אמרתי ״בורא פרי האדמה״ על תפוח
המצב: מתוך היסח הדעת אמרתי בורא פרי האדמה על תפוח. אחזור ואברך? ומה אם היה להפך — בורא פרי העץ על גזר?
ההנהגה: בראשון לא — בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא (שו״ע או״ח ר״ו:א) — לפי שהארץ נושאת את האילן: מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא (ברכות מ׳ ע״א). ובשני כן: אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא (שו״ע או״ח ר״ו:א). ואילו אמר שהכל על זה או על זה — יצא בשניהם: ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על פת ויין (שו״ע או״ח ר״ו:א) ; אלא שאין זה אלא בדיעבד, שוכ״ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:ה). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — הביאו לי פירות אחרים אחר הברכה
המצב: בירכתי על קערת תותים שהיתה מונחת לפני ; אחר כך הביאו דובדבנים, ואחריהם מגש פירות שעדיין לא יצא מן המטבח בשעה שבירכתי.
ההנהגה: הבא אחר כך נכלל מעיקר הדין — אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח״כ הביאו לו יות׳ מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך (שו״ע או״ח ר״ו:ה) — והבית יוסף דקדק שנראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון (בית יוסף או״ח סימן ר״ו). אבל אין מברכין מראש על מה שאינו כאן: אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו (שו״ע או״ח ר״ו:ה), וואפי׳ כוון דעתו עליהם בשעת ברכה ג״כ לא מהני כיון שאז לא היו לפניו ולא היה להברכה על מה לחול (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:יט). ומכאן עצת ההגה: וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (רמ״א או״ח ר״ו:ה). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — נפל הפרי מידי מיד אחר הברכה
המצב: זה עתה בירכתי, נשמט הפרי מידי ונפל לארץ ; אבד או נמאס. מה יהא על הברכה — ועל שם שמים שכבר יצא מפי?
ההנהגה: נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך (שו״ע או״ח ר״ו:ו), חוץ מאם רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (רמ״א או״ח ר״ו:ו). ולענין שם שמים: וצריך לומ׳ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש״ש לבטלה (שו״ע או״ח ר״ו:ו) ; ואם נעצר בזמן, ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה׳ ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש״ש לבטלה (שו״ע או״ח ר״ו:ו). ואם לא נמאס הפרי אלא מעט, כתב המשנה ברורה שוה״ה במצאו שנרקב ואינו ראוי לאכילה כלל ונוטל אחר דאם עדיין קצת ראוי לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא יהא ברכתו לבטלה (משנה ברורה, מ״ב ר״ו:כד). ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בחן את הבנתך:
- מפני מה בורא פרי האדמה מוציא בפרי העץ, ומפני מה אין ההפך מוציא (סעיף א)?
- מה בין הספק שפותרים אותו בבורא פרי האדמה לבין הספק שאין המשנה ברורה מניח לעבור עליו (סעיף א)?
- מפני מה אין ברכת סעיף ב פוטרת את פרי העץ אלא כשנתכוין לו (סעיף ב)?
- מה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה ומה אינו נחשב הפסק (סעיף ג)?
- מפני מה אין הכוונה הטובה ממלאת את מקום נוכחות המאכל (סעיף ה), ומפני מה העומד על אמת המים יוצא מן הכלל (סעיף ו)?
להמשך העיון
הרוצה להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — עיקר אילן ארעא היא ; דרך גררא או דרך כוונה ; ולא היה להברכה על מה לחול
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — דיני הפסק וטעות בברכת הפירות