סימן ר״ט — דיני טעות וספק בברכת היין

השולחן ערוך אורח חיים ר״ט:א מביא תחילה את דעת הרמב״ם: «לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג אין מחזירין אותו» (שו״ע או״ח ר״ט:א), ונתן בו טעם: «מפני שבשעה שהזכי׳ שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין» (שו״ע או״ח ר״ט:א). וכן היא לשון הרמב״ם עצמו: «לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יא). אבל המשנה ברורה הכריע להפך: «זהו דעת הרמב״ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:א). ובצד השני — פתיחה שלא כהוגן וחתימה כהוגן — הביא מרן: «ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ ב״פ הגפן ונזכ׳ שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא» (שו״ע או״ח ר״ט:א), ועליה כתב המשנה ברורה «וכן הלכה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ב). והשאלה עצמה מן הגמרא היא: «בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן» (ברכות י״ב ע״א).

לפי השולחן ערוך אורח חיים ר״ט:ב: «לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ׳ שהכל נהיה בדברו» (שו״ע או״ח ר״ט:ב), ואז «וכן היתה אמירתו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג שהכל נהיה בדברו יצא» (שו״ע או״ח ר״ט:ב) — שכל מה שיצא מפיו ברכה אחת היא. והמשנה ברורה הרחיב: «היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ״ה כיון שעקר תוך כ״ד וסיים כהוגן יצא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ה), ונתן גבול: «אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו), וסייג שאין קולא זו אלא בברכות דרבנן — «ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ״ז שהוא דאורייתא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו). וההגה הוסיפה את מעשה המסובין: «ואם היו אחרים שותים ג״כ ויין לפניהם ודעתו ג״כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין ובירך בפה״ג ונמצא אח״כ שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אח״כ יין א״צ לחזור ולברך» (רמ״א או״ח ר״ט:ב).

לפי השולחן ערוך אורח חיים ר״ט:ג: «כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח ר״ט:ג), «חוץ מבהמ״ז מפני שהוא של תורה» (שו״ע או״ח ר״ט:ג). והמשנה ברורה נתן טעם: «משום שהן מד״ס וספיקא דרבנן לקולא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ט), ותנאי ליוצא מן הכלל: «והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:י). וכן לשון הרמב״ם: «כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם ברך או לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף. מפני שהן מדברי סופרים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יב), ולהפך בברכת המזון: «וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם ברך או לא ברך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ב הלכה יד). ושורש החילוק בגמרא: «ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא — אינו חוזר וקורא» (ברכות כ״א ע״א).