סימן ר״י — האוכל פחות מכזית מה דינו

השולחן ערוך אורח חיים ר״י:א מכריע במשפט אחד: « האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל » (שו״ע או״ח ר״י:א). והיא לשון הרמב״ם ממש: « אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין. והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין. מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל » (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יב). וטעם השיעור במשנה ברורה: « דבפת הלא כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו׳ ואין אכילה בכל התורה פחותה מכזית ובשאר דברים כשתקנו חז״ל ברכה אחרונה כעין זה תקנו » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:ד). אבל לפניה אין שיעור כלל: « ואפי׳ על כל שהוא בין מדבר אוכל בין ממשקה דאסור ליהנות מן העוה״ז בלא ברכה » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:ג), וכפתיחת הטור — « ברכה ראשונה אין לה שיעור שעל כל הדברים מברכים לפניהם בכל שהו שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה » (טור או״ח סימן ר״י).

השולחן ערוך אורח חיים ר״י:א מביא כאן ספק ולא הכרעה: « ויש מסתפקים לומ׳ שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רימון שמברכין לאחריו אע״פ שאין בו כזית » (שו״ע או״ח ר״י:א), ומכאן הנהגת ההסתלקות מן הספק: « לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית » (שו״ע או״ח ר״י:א). וההגה גודרת מהי בריה: « ולא מיקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא » (רמ״א או״ח ר״י:א), « אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי ברי׳ » (רמ״א או״ח ר״י:א). והרחיב המשנה ברורה: « ולא מבעיא אם הגרעינין ראוי ג״כ לאכלן בודאי ע״י חסרונן נתבטל שם בריה מהפרי ואפילו אם היו מהמינין שאין ראוי לאכול אותן כלל ג״כ נתבטל הפרי מתורת בריה עי״ז » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:ט), והוסיף « מפני חשיבותיה ואם נתרסקה קודם אכילה לא מקרי בריה » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:ו). ומקור הספק בטור — « ובירושלמי משמע שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רמון שמברכין אחריו אע״פ שאין בו כזית » (טור או״ח סימן ר״י) — ובבית יוסף אותה הנהגה: « ומ״מ כיון דכל הנך רבוותא מסתפקים בדבר יש ליזהר שלא לאכול בריה לבדה אם אין בה כזית » (בית יוסף או״ח סימן ר״י).

לשון השולחן ערוך אורח חיים ר״י:ב: « הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית ואפי׳ אם הוא בולעו » (שו״ע או״ח ר״י:ב) ; ומנגד — « וי״א שאם הוא בולעו טעון ברכה ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט » (שו״ע או״ח ר״י:ב), « ואז אפי׳ על הרבה אינו צריך ברכה » (שו״ע או״ח ר״י:ב). והטעם תלוי בכוונה: « דאע״ג דאסור ליהנות מן העוה״ז בלא ברכה אפילו כל שהוא בין באכילה בין בשתיה היינו כשמכוין לאכול ולשתות אבל הכא שאין כונתו אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין א״צ ברכה לא לפניה ולא לאחריה » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:יג), ועם גבולו: « ועד בכלל אבל יתר מרביעית כיון שהוא הנאה יתירה חשיב כמו שמתכוין לאכילה » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:יד). ושורש הדבר בגמרא: « מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום » (ברכות י״ד ע״א). ומאחר שההגה סיימה בספק, כתב המשנה ברורה למעשה: « היינו באפילו אם הוא בולע לא יברך כיון שאין כונתו לאכילה וכסברא הראשונה » (משנה ברורה, מ״ב ר״י:יט).