הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״א — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: מגילה כ״ו: · שבת כ״ב. · סוכה ט׳. · רמב״ם הלכות ציצית · רא״ש · טור · כל בו · מהרי״ל
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table of Contents
Introduction to the sugya — the place of the siman: between קדושה and כבוד — what becomes of the cut tsitsit threads and the worn-out mitsva talits
תשמישי מצוה ותשמישי קדושה — נזרקין vs נגנזין (מגילה כ״ו:); why the tsitsit is a מצוה שאין בגופה קדושה, and the degrees of the hiddour — no degrading place (Kol Bo), the geniza (Maharil) (seif 1)
ביזוי מצוה בעודן קבועים — the status of the threads during the mitsva vs after (הוקצה למצותו?); the worn talits: בודל עצמו — neither קינוח nor תשמיש מגונה (seifim 1–2)
בית הכסא ושינה בציצית — why permitted (the difference from the tefilin); the minhag not to sleep in it, and the laundering by a non-Jewish washerman (seif 3)
גרירת הציציות — « יש ליזהר »: an issour or conduct of respect? and the extension toward the לועג לרש (סי׳ כ״ג) (seif 4)
Practical conclusions — and a recap of the degrees (din / minhag / hiddour)
סעיף ד׳: יֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ טַלִּית, שֶׁלֹּא יִגְרֹר צִיצִיּוֹתָיו.
What to do with the cut tsitsit and the old talits. This siman has 4 seifim:
Seif 1: tsitsit threads that have been cut — one may throw them into the rubbish (לאשפה), for it is a mitsva without kedousha of the body (מצוה שאין בגופה קדושה); but as long as they are fixed to the talit, it is forbidden to make use of them — for example to tie anything with them or the like — because of ביזוי מצוה. [Gloss: some say (וי״א) that even after they are cut one shall not treat them with contempt by throwing them in a degrading place, but they do not require geniza (Kol Bo); and there are scrupulous ones who place them in geniza — and one who is stringent and meticulous in the mitsvot, blessing shall come upon him (Maharil); and see further on סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳.]
Seif 2: the worn-out mitsva talits — one withdraws from them (בודל עצמו): it is not permitted to wipe oneself with them nor to designate them for a degrading use; but one throws them away, for they are [mere] utensils (כלים) [without kedousha].
Seif 3: it is permitted to enter with tsitsit into the toilet (בית הכסא). [Gloss: all the more so (וכ״ש) is it permitted to sleep in them; some wrote that it was customary not to sleep in a talit bearing tsitsit, nor to give it to a non-Jewish washerman to launder — all this so that the mitsvot not be contemptible to him; but the practice is lenient to sleep in them (Kol Bo).]
Seif 4: one shall take care, when wearing a talit, not to drag its tsitsit.
1. הקדמת הסוגיא — כבוד הציצית: בין קדושה לכבוד
פתח דבר — ציציות שנפסקו וטליתות ישנים
לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, לבישתה וברכתה, בא בסימן כ״א לברר סוגיא של כבוד: מה יֵעשה בחוטי ציצית שנפסקו ובטליתות של מצוה שבלו — היש בהם קדושה הטעונה גניזה, או משנעשית מצותן — נזרקין? ושורש הסוגיא: מגילה כ״ו: — "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין", והציצית נמנית שם בהדיא בכלל תשמישי מצוה. ומכאן פסק מרן: חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזרקן לאשפה, "מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה". אבל כנגד זה העמיד גבול כפול: כל זמן שהם קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, משום ביזוי מצוה; וטליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם מקינוח ומתשמיש מגונה. והוסיף הרמ״א את מדרגות ההידור: י״א שלא לזרקן במקום מגונה (כל בו), ויש מדקדקין לגונזן — והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל). וסוף הסימן — כבוד הציצית בשעת לבישתה: מותר ליכנס בה לבית הכסא (וכ״ש לשכב בה), אבל יש ליזהר שלא יגרור ציציותיו. והסימן נחלק לארבעה ראשים: (א) ציציות שנפסקו — נזרקין, ומדרגות ההידור; (ב) ביזוי מצוה בעודן קבועים, וטליתות שבלו; (ג) בית הכסא ושינה בציצית; (ד) שלא יגרור ציציותיו.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — ההבחנה שבין "קדושה" ל"כבוד". הציצית אין בגופה קדושה (ולכן נזרקת לאחר מצותה, ונכנסין בה לבית הכסא — שלא כתפילין); אבל יש בה כבוד מצוה — שכל זמן שהיא עומדת למצותה אסור לנהוג בה מנהג בזיון. ונמצאו בסימן שלוש מדרגות: איסור מן הדין (להשתמש בהן בעודן קבועים; קינוח ותשמיש מגונה בטליתות שבלו), מנהג והידור (שלא לזרקן במקום מגונה; גניזה; שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם), וזהירות (שלא יגרור ציציותיו).
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: כבוד הציצית — האם הוא דין בחפצא (שחל על החוטין שם "תשמיש מצוה" המחייב כבוד, כל זמן שלא בטל שמם), או דין בגברא (שלא ינהג האדם מנהג בזיון במה שנעשית בו מצוה — "שלא יהיו מצות בזויות עליו", שבת כ״ב.)?
(א) אם דין בחפצא — בעודן קבועים חל בהם שם תשמיש מצוה גמור ואסורין בשימוש; ומשנפסקו — פקע שמם, ונזרקין; והגניזה — כזכר לשם שהיה עליהם.
(ב) אם דין בגברא — עיקר הקפידא על מעשה הבזיון: ולכן אף לאחר שנפסקו — י״א שאין לזרקן במקום מגונה, שהמעשה עצמו מנהג בזיון במצות, ואף שאין בחוטין כלום.
ולשון מרן ("משום ביזוי מצוה") ולשון הרמ״א ("שלא יהיו מצות בזויות עליו") נוטים שהעיקר דין בגברא — בהנהגת האדם; ולכן בעודן קבועים (שהמצוה נעשית בהן בפועל) אסור מן הדין, ולאחר שנפסקו — אין איסור מן הדין אלא הנהגות של כבוד, מדרגה למעלה ממדרגה. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.
2. תשמישי מצוה ותשמישי קדושה — נזרקין ונגנזין
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (רישא): "חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. (הגה: וי״א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון, לזרקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה — כל בו; ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב — מהרי״ל. וע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳.)"
שורש הדין — תשמישי מצוה נזרקין (מגילה כ״ו:): שנינו בגמרא (מגילה כ״ו:): "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית; ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה...". והביאוהו הרא״ש והטור (אורח חיים כ״א), והבית יוסף ביאר שמכאן דין מרן: הציצית — תשמיש מצוה היא ולא תשמיש קדושה, ואין בגופה קדושה כתפילין ומזוזות שקדושת כתבי הקודש בהן; ולפיכך משנפסקו החוטין ועברה מצותן — נזרקין, ואינם טעונים גניזה.
חקירה — מפני מה אין בציצית קדושת הגוף? הציצית — מצוה חמורה ששקולה כנגד כל המצות ("וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳"), ואף על פי כן שנינו שהיא "מצוה שאין בגופה קדושה". מהו יסוד החילוק שבינה לבין תפילין ומזוזות?
צד א׳ — קדושת כתבי הקודש: אין "קדושת הגוף" אלא בחפץ שיש בו שם שמים וכתבי קודש (פרשיות התפילין והמזוזה, ספר תורה); אבל חוטי הציצית — צמר בעלמא הם, ואין בגופם דבר שבקדושה.
צד ב׳ — חובת גברא: מצות ציצית — חובת האדם במעשה הלבישה, והחוטין אינם אלא מכשירי המעשה ותשמישיו; ומה שאינו אלא תשמיש — אינו מתקדש בקדושת הגוף, אלא שם "תשמיש מצוה" עליו.
וסתמא דגמרא (מגילה כ״ו:) עולה לשני הצדדים כאחד: כל הנמנים "תשמישי מצוה" (סוכה, לולב, שופר, ציצית) — אין בהם כתבי קודש וגם אינם אלא כלי המעשה; וכל "תשמישי קדושה" — משמשים את כתבי הקודש עצמם. ועל דרך הסברה: שני הצדדים אחד הם משני פנים — ששם שמים שבגוף החפץ הוא הקובע קדושת גופו.
קושיא — לדעת הי״א (כל בו): ממה נפשך! אם "נזרקין" — מה ראו לאסור זריקתן במקום מגונה? ואם יש בהן צד כבוד המונע זריקה של גנאי — למה אינן צריכין גניזה? הרי לכאורה תרתי דסתרי.
תירוץ — שלוש מדרגות (מבואר ברמ״א, ועל דרך הסברה): אין כאן סתירה, אלא שלוש מדרגות של הנהגה: (א) מן הדין — "נזרקין": אין בחוטין קדושה, ואין חובת גניזה. (ב) ממדת דרך ארץ במצות — לא יעשה מעשה בזיון בידים (זריקה למקום מגונה): שאף שאין בחפץ כלום, המעשה מגלה שמצות בזויות עליו (וכעין שבת כ״ב.). (ג) ממדת חסידות — גניזה: הידור בעלמא, "והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב" (מהרי״ל). ונמצא: מן הדין — היתר גמור; שלילת הבזיון — דרך ארץ; והגניזה — הידור, ולא דין.
מדרגות ההידור — סיכום השיטות:
מרן (סעיף א׳): חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזרקן לאשפה, שהיא מצוה שאין בגופה קדושה.
י״א שהביא הרמ״א (כל בו הלכות שבת): אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזרקן במקום מגונה — אבל אינן צריכין גניזה.
יש מדקדקין (מהרי״ל הלכות ציצית):גונזין אותן; והמחמיר ומדקדק במצות — תבוא עליו ברכה.
והשוה: "וע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳" — ששם נתבארו דיני ההושענא והערבה שנעשתה מצותן; והוא הוא גדר "תשמישי מצוה" שבסימן זה.
נפקא מינה — ציציות שנפסקו:(א) חוטין שנפסקו או שהוחלפו — מותר לזרקן מן הדין (סעיף א׳). (ב)לא במקום מגונה — לכתחלה, לדעת הי״א שהביא הרמ״א. (ג)גניזה — מדת המדקדקין, והמחמיר תע״ב (מהרי״ל). (ד) תפילין ומזוזות שבלו — נגנזין, שתשמישי קדושה הן (מגילה כ״ו:).
היסוד: הציצית — תשמיש מצוה, ואין בגופה קדושה. "תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין" (מגילה כ״ו:): חוטי ציצית שנפסקו — נזרקין מן הדין; והמדקדק אינו זורקן במקום מגונה (כל בו), והמחמיר גונזן — תבוא עליו ברכה (מהרי״ל).
3. ביזוי מצוה בעודן קבועים — וטליתות שבלו
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (סיפא): "אבל כל זמן שהם קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצוה." · סעיף ב׳: "טליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם, ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים."
שורש הדין — ביזוי מצוה: יסוד "ביזוי מצוה" מפורש בש״ס (שבת כ״ב.) — אסרו להרצות מעות כנגד נר חנוכה, "שלא יהיו מצות בזויות עליו"; וכן מצינו עצי סוכה שאסורין כל שבעה (סוכה ט׳.) — שהוקצו למצותן. והביאו הטור והבית יוסף את דין מרן: בעוד החוטין קבועים בטלית — הרי הם עומדים למצותן, והמשתמש בהם תשמיש חול (לקשור בהם דבר) — מבזה את המצוה; ומשנפסקו — עברה מצותן, ונזרקין (כדלעיל).
חקירה — איסור השימוש בעודן קבועים: הוקצה למצותו, או ביזוי מצוה?
צד א׳ — הוקצה למצותו: כעצי סוכה — כל זמן שהחוטין קבועים ועומדים למצותן, הוקצו ונאסרו בכל שימוש, ואפילו בתשמיש שאין בו גנאי.
צד ב׳ — ביזוי מצוה: אין האיסור אלא בתשמיש של גנאי וזלזול — שמוריד את חפץ המצוה לתשמיש הדיוט (לקשור בהם שום דבר); אבל אין כאן "מוקצה" של איסור הנאה.
ולשון מרן מכרעת לכאורה כצד ב׳ — שנתן טעם מפורש "משום ביזוי מצוה" (ולא משום מוקצה). ונפקא מינה — תשמיש שאין בו שום גנאי; אלא שעל דרך הסברה כל שימוש חול בציצית בעודה קבועה קרוב לבזיון הוא, שמשתמש במה שעומד למצוה כבחבל בעלמא — ולכן סתם מרן "אסור להשתמש בהם... וכיוצא בזה". ונמצאו שני הצדדים קרובים למעשה, ורחוקים בגדר.
קושיא — "זורקן והם כלים": והלא אסר לקנח בהם! בסעיף ב׳ אסר מרן לקנח עצמו בטליתות שבלו ולייחדן לתשמיש המגונה — וסיים "אלא זורקן והם כלים". ואם כלים בעלמא הם ואין בהם קדושה — למה נאסר התשמיש המגונה? ואם יש בהם כבוד — היאך זורקן?
תירוץ — בין סילוק לבזיון בידים (על דרך הסברה): החילוק בין הנחה וסילוק למעשה בזיון. זריקתן — סילוק בעלמא: פוסק מלהשתמש בהם, ואין במעשה זה גנאי מכוון כלפי המצוה (שהרי "כלים" הם). אבל קינוח וייחוד לתשמיש מגונה — מעשה בזיון בגוף החפץ ששימש למצוה: נוטל את בגד המצוה ועושהו כלי גנאי, והרואה אומר — מצוה קלה בעיניו. וזהו דקדוק לשון מרן "אדם בודל עצמו מהם" — לשון פרישה של כבוד: אינו חייב בגניזתם ולא בשמירתם, אבל בודל מבזיונם.
גדר "קבועים": תלה מרן את האיסור ב"כל זמן שהם קבועים בטלית" — ולא בשעת הלבישה דוקא: שכל זמן שהחוטין קבועים בבגד, שם ציצית עליהם והם עומדים למצותן (ואפילו כשהטלית מונחת מקופלת בביתו); ומשנפסקו — בטל שמם ובטלה קביעותם. ומכאן: אין האיסור תלוי במעשה המצוה אלא בשם המצוה — שדין הכבוד מתפשט על כל זמן ייעודם.
נפקא מינה — בעודן קבועים וטליתות שבלו:(א) לקשור חפץ בציציותיו (מפתח וכיוצא בזה) — אסור בעודן קבועים (סעיף א׳). (ב) נפסקו — מותר מן הדין, ומדת כבוד שלא בתשמיש גנאי (הגה). (ג) טלית קטן ישן — לא יעשנו סמרטוט ולא יקנח בו (סעיף ב׳). (ד) זריקתן — מותרת, שהם כלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: בעודן קבועים — אסור מן הדין; משבלו — בודל מבזיונן. כל זמן שהחוטין קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, משום ביזוי מצוה; וטליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מקינוח ומתשמיש מגונה, אבל זורקן — שהם כלים ואין בגופם קדושה.
4. בית הכסא ושינה בציצית — והכיבוס אצל עכו״ם
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: "מותר ליכנס בציצית לבית הכסא. (הגה: וכ״ש לשכב בהן דשרי; ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם שלא ליתנו לכובס עכו״ם לכבס — והכל שלא יהיו מצות בזויות עליו; אך נוהגין להקל לשכב בהם — כל בו.)"
שורש הדין — הטור והבית יוסף: הביאו הטור והבית יוסף שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא — לפי שהציצית מלבוש הוא ואין בגופו קדושה; ולא כתפילין, שקדושתן חמורה (פרשיות ואזכרות כתובות בהן) והנכנס בהן — מבזה קדושתן. והרמ״א הוסיף: וכ״ש לשכב בהן דשרי — שהשכיבה קלה מבית הכסא; והביא מנהג "יש שכתבו" — שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם, "והכל שלא יהיו מצות בזויות עליו"; וסיים: "אך נוהגין להקל לשכב בהם" (כל בו).
חקירה — היתר בית הכסא: העדר קדושה, או שאין לבישה בכלל בזיון?
צד א׳ — אין בה קדושה: הציצית — בגד בעלמא עם חוטי מצוה, והמצוה על האדם (חובת גברא בלבישה); ומאחר שאין בגוף הבגד קדושה — אין בית הכסא פוגע בו, כשאר מלבושיו.
צד ב׳ — דרך לבישה אינה בזיון: אף אם יש בציצית צד כבוד, הלבישה עצמה היא כבודה — שכך מצותה, להיות עליו; ואין בזיון אלא בתשמיש חול בחוטין, לא בנשיאת הבגד כדרכו.
ונפקא מינה — הכובס העכו״ם: שם אין "דרך לבישה" כלל; לצד א׳ — אין בכך כלום מן הדין (שאין בבגד קדושה), ולצד ב׳ — יש מקום לחוש, שהבגד יוצא ממנהג כבודו. ומדברי הרמ״א — שהמנהג חשש אף למסירה לכובס — נראה שהמנהג הידר כצד ב׳; אבל מן הדין העיקר כצד א׳, ולכן "נוהגין להקל לשכב בהם".
קושיא — מאי שנא מתפילין? אף הציצית "אות וזכרון" היא — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳" (במדבר ט״ו) — ולמה לא תיאסר בבית הכסא כתפילין, שאף הן אות וזכרון בין עיניו?
תירוץ — קדושת הגוף לחוד וזכרון לחוד: התפילין — קדושת הגוף בהן: הפרשיות והאזכרות כתובות בתוכן, והן עצמן חפצא של קדושה — ובזיון הוא שיהיו במקום הטנופת. אבל הציצית — הזכרון תלוי בראייה ובלב ("וראיתם... וזכרתם"), ואין בגוף החוטין שום דבר שבקדושה; נמצא שאין כאן אלא מלבושו של אדם, ומלבוש נכנס עם האדם לכל מקום. ומכאן דקדקו: הקפידא בציצית אינה על המקום (בית הכסא) אלא על דרך ההנהגה (בזיון בידים, גרירה).
המנהג — שינה וכיבוס: מנהג ה"יש שכתבו" עומד על יסוד אחד: "שלא יהיו מצות בזויות עליו". השוכב בטלית מצוייצת — נוהג בבגד המצוה מנהג חול גמור; והמוסרו לכובס עכו״ם — מוציאו למקום שינהגו בו זלזול. ומכל מקום אין זה אלא מנהג והידור, לא דין: שהרי מן הדין אף בית הכסא הותר — וכ״ש שינה; ולכן סיים הרמ״א "אך נוהגין להקל לשכב בהם" (כל בו) — שהמנהג הפשוט כעיקר הדין, והמחמיר — ממדת חסידות.
נפקא מינה — בית הכסא, שינה וכיבוס:(א) ליכנס בטלית קטן לבית הכסא — מותר (סעיף ג׳). (ב) לישן בציצית — מותר, והמנהג להקל (הגה). (ג) המחמיר שלא לשכב בטלית מצוייצת — מדת חסידות. (ד) כיבוס אצל כובס עכו״ם — יש נוהגין להמנע, מכבוד המצוה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מותר ליכנס בציצית לבית הכסא — וכ״ש לשכב בהן. הציצית — מצוה שאין בגופה קדושה, ואינה כתפילין; ולכן נכנסין בה לבית הכסא ושוכבים בה, והמנהג להקל; והמחמיר שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם — "שלא יהיו מצות בזויות עליו".
5. גרירת הציציות — זהירות של כבוד
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "יש ליזהר כשאדם לובש טלית — שלא יגרור ציציותיו."
שורש הדין: הביאוהו הטור והבית יוסף: הלובש טליתו וציציותיו נגררות בקרקע — נוהג בהן מנהג הפקר וזלזול, שהציצית — שבה תלה הכתוב זכירת כל המצות — מוטלת בעפר ונרמסת. ודין זה נאמר בשעת המצוה עצמה — בעוד החוטין קבועים והבגד עליו — וחמור אפוא צד הכבוד שבו מציציות שנפסקו.
חקירה — "יש ליזהר": איסור מדינא, או הנהגת כבוד?
צד א׳ — איסור: הגרירה — ביזוי מצוה בעודן קבועים ממש (כסעיף א׳): הציצית העומדת למצותה מוטלת באשפתות; ולשון "יש ליזהר" — על שם שהדבר בא ממילא (בהיסח הדעת), לא על קולת האיסור.
צד ב׳ — זהירות: אין כאן תשמיש בחוטין כלל (שלא נשתמש בהם לחול), אלא העדר שימת לב; ואין זה "ביזוי מצוה" גמור אלא חסרון כבוד — ולכן דקדק מרן: בסעיף א׳ "אסור", וכאן "יש ליזהר".
ודקדוק הלשונות מכריע כצד ב׳: מרן חילק בלשונו בין המשתמש בידים ("אסור") לבין המניח לציציותיו להיגרר ("יש ליזהר"); ומכל מקום קרובה הגרירה לבזיון גמור, וראוי להגביה ציציותיו.
קושיא — מאי שנא גרירה מבית הכסא? בבית הכסא התירו לגמרי (סעיף ג׳) — ואף הוא מקום גנאי; ובגרירה בעלמא — הזהירו. והלא דברים קל וחומר לכאורה — מקום הטנופת חמור מגרירת עפר!
תירוץ — המקום אינו מבזה, ההנהגה מבזה (על דרך הסברה): בבית הכסא — הבגד על גופו כדרך לבישתו: האדם נוהג בציציתו כדרך שנוהג במלבושו, ואין כאן שום מעשה או מנהג של גנאי — שהמקום אינו פוגע במה שאין בגופו קדושה. אבל בגרירה — דרך הנהגתו היא המבזה: מפקיר את חוטי המצוה להיות נגררים ונרמסים בעפר, כדבר שאין חפץ בו. נמצא: לא המקום קובע אלא ההנהגה — וזהו החוט החורז את כל הסימן.
מכאן ולסימן כ״ג — לועג לרש: ענין כבוד הציצית בשעת קיומה נמשך והולך: בסמוך (סימן כ״ג) יתבאר דין ההולך בבית הקברות וציציותיו נגררות — משום "לועג לרש חרף עושהו", שנראה כמלעיג על המתים שאינם יכולים לקיים מצות. הרי שגרירת הציציות אב לשתי תולדות: בחוץ — בזיון המצוה (סימן זה), ובבית הקברות — לעג לרש (סימן כ״ג); וזה מחזק את הצד שעיקר הקפידא על דרך ההנהגה בציצית לעיני הבריות.
נפקא מינה — גרירת הציציות:(א) ציציותיו נגררות בארץ — יש ליזהר ולהגביהן (סעיף ד׳). (ב) אין כאן איסור תשמיש אלא זהירות של כבוד — ומכל מקום לא יזלזל. (ג) בבית הקברות — חמור יותר, משום לועג לרש (וע״ע סימן כ״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: שלא יגרור ציציותיו — כבוד המצוה בשעת קיומה. יש ליזהר כשלובש טליתו שלא יגרור ציציותיו בארץ — שאין המקום מבזה את הציצית, אלא ההנהגה; והמניח לחוטי המצוה להיות נרמסים — נוהג בהם מנהג זלזול.
6. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
חוטין שנפסקו
יכול לזרקן לאשפה מן הדין; והמדקדק — לא במקום מגונה, והמחמיר גונזן — תע״ב (סעיף א׳ והגה).
בעודן קבועים
אסור להשתמש בהם — לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה — משום ביזוי מצוה (סעיף א׳).
טליתות שבלו
בודל עצמו מהם: לא קינוח ולא תשמיש מגונה; אבל זורקן — שהם כלים (סעיף ב׳).
בית הכסא
מותר ליכנס בציצית; וכ״ש לשכב בהן דשרי (סעיף ג׳ והגה).
שינה וכיבוס
יש נוהגין שלא לשכב בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס עכו״ם; ונוהגין להקל בשכיבה (הגה).
גרירה
יש ליזהר שלא יגרור ציציותיו (סעיף ד׳; וע״ע סימן כ״ג לענין לועג לרש).
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים כ״א) · כל בו (הלכות שבת) · מהרי״ל (הלכות ציצית) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)