סימן רט״ו — עניית אמן אחר הברכות

בדרך כלל לא, וכך גדר השולחן ערוך אורח חיים רט״ו:א: «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א). והמשנה ברורה ביאר את גדר האיסור: «ר״ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה״ז מגונה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א), ונתן טעם ליוצא מן הכלל: «ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב). ושורש הדבר בסתירת הברייתות שבברכות: «תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.» (ברכות מ״ה ע״ב), «לא קשיא, הא — בבונה ירושלים. הא — בשאר ברכות.» (ברכות מ״ה ע״ב). ומרן הביא את המנהג: «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א), והמשנה ברורה נתן בו טעם: «ואע״ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ״מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג). אבל ההגה צמצמה: «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א) — ובמקום שנשאר המנהג הרחב: «ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד» (רמ״א או״ח רט״ו:א).

חובה היא, וסעיף ב׳ אמרה בלשון רחבה: «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). והמשנה ברורה הביא את המקרא: «דכתיב כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳»… «אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי״ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ח), ודקדק בשיעור השמיעה: «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו). ומקורו במשנה: «ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.» (ברכות נ״א ע״ב). ואחר כך באה רשימת היוצאים: «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב) — והמשנה ברורה העמידם על קו אחד: «מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה״ה באלו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:י). וההגה הוסיפה את הנכרי: «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב), «שאין דרך העו״ג לכוין לע״ג כשמזכיר השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב).

לפי שאין התינוק הוא הנדחה אלא הלימוד: «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). והמשנה ברורה אמרה בפירוש: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג), וביאר מפני מה הותר הלימוד: «ר״ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ״ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע״כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד). ומשעה שהתינוק מברך לפטור את עצמו נשתנה הדין: «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת» (שו״ע או״ח רט״ו:ג) ; והמשנה ברורה קבע את הגבול: «משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה״ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טז). והברייתא בברכות: «אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין.» (ברכות נ״ג ע״ב).

אין עונין אחריה: «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד). והמשנה ברורה נתן דוגמא: «כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע״י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יח), והרחיב את גדר האיסור: «ר״ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ״ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח״ו ולא דוקא שם של ד׳ אותיות ה״ה שארי השמות ג״כ בכלל איסור הזה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יט). ובחומר האיסור נחלקו: «הוא לשון הרמב״ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא את שם וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ), «ומ״מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ) — ומקורו בגמרא: «כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום לא תשא» (ברכות ל״ג ע״א). וזה הקל וחומר האוסר את האמן: «דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ״ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ״ש זה דעשה איסור דהוציא ש״ש לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כא). ולמעשה, בספק: «אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ).