Siman 215 — עניית אמן אחר הברכות : when amen is said, and after whom

As a rule no, and the Shulchan Aruch, Orach Chaim 215:1 sets the boundary: «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א). The Mishna Berura spells out what is forbidden: «ר״ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה״ז מגונה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א), and gives the reason for the exception: «ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב). The source is the contradiction resolved in Berakhot: «תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.» (ברכות מ״ה ע״ב), «לא קשיא, הא — בבונה ירושלים. הא — בשאר ברכות.» (ברכות מ״ה ע״ב). The Mehaber then records the custom: «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א), which the Mishna Berura justifies: «ואע״ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ״מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג). But the Rama's gloss narrows it: «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א) — and where the broader custom held: «ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד» (רמ״א או״ח רט״ו:א).

It is an obligation, and seif 2 states it broadly: «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). The Mishna Berura supplies the verse: «דכתיב כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳»… «אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי״ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ח), and fixes the minimum one must hear: «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו). The mishna is its source: «ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.» (ברכות נ״א ע״ב). Then comes the list of exceptions: «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב) — and the Mishna Berura draws the common thread: «מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה״ה באלו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:י). The gloss adds the case of a non-Jew: «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב), «שאין דרך העו״ג לכוין לע״ג כשמזכיר השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב).

Because it is not the child who is excluded but the exercise: «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). The Mishna Berura says it plainly: «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג), and explains why teaching is nonetheless permitted: «ר״ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ״ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע״כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד). Once the child blesses to discharge himself everything changes: «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת» (שו״ע או״ח רט״ו:ג); and the Mishna Berura sets the threshold: «משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה״ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טז). The braita is in Berakhot: «אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין.» (ברכות נ״ג ע״ב).

One does not answer it: «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד). The Mishna Berura gives a concrete example: «כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע״י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יח), and recalls how far the prohibition reaches: «ר״ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ״ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח״ו ולא דוקא שם של ד׳ אותיות ה״ה שארי השמות ג״כ בכלל איסור הזה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יט). On its severity the authorities divide: «הוא לשון הרמב״ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא את שם וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ), «ומ״מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ) — the talmudic source being: «כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום לא תשא» (ברכות ל״ג ע״א). And here is the a fortiori that forbids the amen: «דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ״ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ״ש זה דעשה איסור דהוציא ש״ש לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כא). In practice, in case of doubt: «אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ).