✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה

סימן רט״ז · מברכין על הריח הטוב?

דיני ברכת הריח — ההנאה שהנשמה נהנית ממנה לבדה (כל הנשמה תהלל יה), ארבע הברכות (עצי · עשבי · מיני בשמים), ריח שאין לו עיקר (ריח שאין לו עיקר) ומה שאינו עשוי להריח בו (לאו לריחא עבידא)
סימן רט״ז · י״ד סעיפים
דיני ברכת הריח
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימנים שלפניו עסקו בברכות השולחן. סימננו יוצא מן הפה אל האף, ועושה זאת מכוח רעיון שהגמרא הרימתו למעלה: יש הנאה שאין הגוף נהנה ממנה כלום והנשמה נהנית ממנה לבדה — היא הריח. ועל אותה הנאה תיקנו ברכה. לשון הסימן, ביאור שוטף והסבר י״ד הסעיפים, ועמם פרק של מקרים מעשיים.

הנושא: ברכת הריח — עצי בשמים, עשבי בשמים ומיני בשמים, הנותן ריח טוב בפירות ובורא שמן ערב
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ז · י״ד סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

אין הברכה מלווה רק את הנכנס לגוף. משם מתחיל הסימן: הריח הוא ההנאה היחידה שהנשמה נהנית ממנה בלא הגוף, ולפיכך אף הוא טעון ברכה — לפניו ולא לאחריו. וכל שאר הסימן מלאכת סיווג היא: ממה יוצא הריח הזה — עץ, עשב, מין אחר, או פרי? ושתי שאלות חוזרות בכולו: היש לריח עיקר הנושא אותו, והאם אותו דבר עשוי להריח בו. וכאן אנו לומדים בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.

📑 מהלך הלימוד

א. יסוד ברכת הריח (סעיף א) — מפני מה מברכין, ולמה לפניו ולא לאחריו
ב. ארבע הברכות (סעיף ב) — עץ, עשב, שאר מינים ופרי — ותנאי הכוונה
ג. קטלוג המינים (סעיפים ג-ט) — מן הורד ועד הנרגיס, וריח שאין לו עיקר
ד. קדימה, מוגמר ואתרוג (סעיפים י-י״ד) — מינים הרבה, המוגמר, ושתי ההימנעויות
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה

א. יסוד ברכת הריח — מפני מה מברכין על הריח

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ — ברכת הריח נסמכה בידי חכמים על פסוק בתהלים, וכלשון הבית יוסף: «מנין שמברכין על הריח שנא׳ כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנה ואין הגוף נהנה ממנה זה הריח» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). תמצית: המאכל זן את הגוף ; והריח אינו זן כלום — כל ההנאה של הנשמה היא, והיא המהללת.

סעיף א׳ — אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך

אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח אבל לאחריו א״צ לברך:
ביאור: אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך, ומברך קודם שיריח ; אבל לאחריו אינו צריך לברך.
מפני מה מברכין על הריח? למדוה בגמרא מן הכתוב בתהלים: «אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? — שנאמר: כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח» (ברכות מ״ג ע״ב). וכן העתיקה המשנה ברורה את הטעם: «וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש״ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:א). תמצית: אכילה ושתיה הנאת הגוף הן ; והריח הוא ההנאה היחידה שהנשמה נהנית ממנה לבדה — ואף היא צריכה להלל.
קודם, כדין המאכל. «אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח» (שו״ע או״ח רט״ז:א) ; וכבר העמיד הטור את ההשוואה: «כשם שאסור ליהנות באכילה ובשתייה עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך» (טור או״ח סימן רט״ז), «ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה אבל לאחריו א״צ לברך כלום» (טור או״ח סימן רט״ז). וכן הרמב״ם: «כשם שאסור לאדם להנות במאכל או במשקה קדם ברכה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), «כך אסור לו להנות בריח טוב קדם ברכה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א). וטעמו מכלל הברכות כולן: «דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג). תמצית: האף נתון באותה משמעת של הפה: הברכה קודמת להנאה.
ולאחריו — כלום. «אבל לאחריו א״צ לברך» (שו״ע או״ח רט״ז:א), וטעמו במשנה ברורה: «דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד) ; וכן במגן אברהם, «משום דהנאה מועטת היא» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). ובאותה מידה נתבאר מה שאין מברכין עליו כלל: «עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד), «וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד) ; ובמגן אברהם: «והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ״ל כיון דאין נכנסין לגוף» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). תמצית: הריח הנאה מועטת היא, ועוברת עם עצמה ; ואין מה לומר אחריה.
ואם שכח? «כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג). תמצית: משגמר מלהריח שוב אין תקנה — כמי שנזכר לאחר שגמר לאכול.

ב. ארבע הברכות — ארבעת הנוסחים ותנאי הכוונה

סעיף ב׳ — עצי בשמים, עשבי בשמים, מיני בשמים והנותן ריח טוב בפירות

אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים. ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים על אגוז מוסקאט״ה ועל קניל״ה וקלוא״ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות:
ביאור: אם זה שיוצא ממנו הריח הוא עץ או מין עץ — מברך בורא עצי בשמים ; ואם הוא עשב — מברך בורא עשבי בשמים ; ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוסק — מברך בורא מיני בשמים ; ואם היה פרי הראוי לאכילה — מברך הנותן ריח טוב בפירות. ואין הדברים אמורים אלא כשנטלו כדי להריח בו, או לאכלו ולהריח בו ; אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו, אף על פי שהוא מעלה ריח טוב — אינו מברך. ועל כולם, אם אמר בורא מיני בשמים — יצא ; ולפיכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים. ועל אגוז מוסקאטה ועל קנילה וקלואו, וכל בשמים שהם עומדים לאכילה — מברך הנותן ריח טוב בפירות.
הבא מן העץ. «אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; ואין צריך עץ גמור, וכלשון המשנה ברורה: «ר״ל אע״ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ״מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ו) ; ונתן המגן אברהם סימן: «וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). תמצית: די שיהיו עליו יוצאין מעצו, ושיהא העץ מתקיים משנה לשנה.
העשב, ומה שאינו לא זה ולא זה. «ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — וביארה המשנה ברורה במה מדובר: «ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ז). וכן לשון הטור: «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים» (טור או״ח סימן רט״ז). תמצית: המוסק אינו בא לא מן העץ ולא מן העשב אלא מן החיה, ולפיכך אינו נכנס באחת משתי הברכות המבוררות אלא בכוללת.
פרי הראוי לאכילה. «ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), והביאה המשנה ברורה את הדוגמאות: «כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ח). וכן כתב הרמב״ם: «ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפרות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), ומקורו בגמרא: «האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר: ברוך שנתן ריח טוב בפירות» (ברכות מ״ג ע״ב). תמצית: אין הפרי בושם: עיקרו לאכילה, וברכת ריחו מעידה על כך — הנותן ריח טוב בפירות.
התנאי המכריע: לשם מה נטלו? «והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), אבל «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). וכבר הביאו הטור בשם התוספות: «ופירשו התוספות הא דמברכין על דבר העומד לאכילה דוקא כשלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך» (טור או״ח סימן רט״ז), ונתנה המשנה ברורה את הכלל: «דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יא). והוסיף הביאור הלכה: «ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך» (ביאור הלכה סימן רט״ז). תמצית: פרי המונח על השולחן וריחו נודף אין מברכין עליו ; צריך שיטלנו כדי להריח בו.
ואם רצה גם לאכלו וגם להריח בו? אז שתי הברכות עליו, ודנה המשנה ברורה בסדרן: «דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח״כ יברך על האכילה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:י). תמצית: כיון שמיד כשאוחזו בידו הוא מריח, ברכת הריח נאמרת תחילה וברכת האכילה אחריה.
הנוסח הכולל, והספק. «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — וטעמו במשנה ברורה: «שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יג) — ומכאן «הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). וכבר כתב הטור: «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על דבר שהוא מסופק בו מה הוא מברך בורא מיני בשמים» (טור או״ח סימן רט״ז), והרמב״ם: «ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), «דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה מברך עליו בורא מיני בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ה). תמצית: בורא מיני בשמים לריח כשהכל לאכילה: כוללת את כל השדה, והיא הנאמרת כשאין יודעין לסווג.
בשמים שדרכם לאכילה. «על אגוז מוסקאט״ה ועל קניל״ה וקלוא״ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), וביארה המשנה ברורה מפני מה אין מברכין עליהם עצי בשמים: «ואע״ג דכל הני הם מיני בשמים מ״מ עיקרייהו לאכילה קיימי» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:טז) ; וכן הט״ז: «הוא עיקר פרי והקניל״א שהוא צימרנ״ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ״מ עיקרו עומד לאכילה ע״כ שם פרי עליו לריחו» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). והוסיפה מעשה שבימינו: «כתבו האחרונים המריח בקאוו״י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:טז). תמצית: מוסקאט, קנמון וציפורן — ואף קפה כתוש וחם: מאכלים המריחים הם ולא בשמים, וברכתם ברכת הפירות.

ג. קטלוג המינים — סדר המינים שבסימן

סעיף ג׳ — על הורד ועל הלבונה והמצטיכי

על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים:
ביאור: על הורד (ועל הקנמון, שהוא עוד הנדי), ועל מי הורד, ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם — בורא עצי בשמים.
אין הורד פרי. «על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ג) ; וביארה המשנה ברורה את הדקדוק: «אע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר״ד סי״א אפ״ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יז), וכן המגן אברהם: «שקורין ריזא״ש אף ע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת מ״מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). והט״ז: «שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). תמצית: עושין מן הורד מרקחת, ואין זו סיבת גידולו ; עיקרו לריח, וברכתו ברכת העץ.
שלושת הנותרים שברשימה. הקנמון שבסעיף עץ בושם הבא מהודו הוא, ותיקנה המשנה ברורה את הטעות: «ט״ס וצ״ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יח). הלבונה: «הוא קטף יוצא משרשי עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כ) ; והמצטיכי: «הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כא). וכן היתה רשימת הרמב״ם: «הורד ומי הורד והלבונה והמסטכי וכיוצא בהן בורא עצי בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ו), והביא הבית יוסף שכן הכריע הרא״ש: «והרא״ש כתב שם דברי הגאון ודברי הרמב״ם וכתב דנראה לו כדברי הרמב״ם שמברך על הוורד בורא עצי בשמים דודאי לאו פרי הן» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). תמצית: שרף, קליפה וקטף — כל היוצא מן הגזע או מן השורש בכלל העץ הוא.

סעיף ד׳ — על שמן אפרסמון — בורא שמן ערב

על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב:
ביאור: על שמן אפרסמון — מברך בורא שמן ערב.
ברכה לדבר אחד בלבד. «על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ד) ; ומימרא היא בגמרא: «הכי אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב» (ברכות מ״ג ע״א). וטעמו במשנה ברורה: «מפני שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כג), ובבית יוסף בשם רבנו יונה: «וכתב הר״י לפי שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). תמצית: האפרסמון גדל בארץ ישראל, וקבעו לו לבדו נוסח בפני עצמו להורות על חשיבותו.

סעיף ה׳ — שמן זית שכתשו עד שחזר ריחו נודף

שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים:
ביאור: שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף — מברך עליו בורא עצי בשמים.
שמן שלא קלט כלום מבחוץ. «שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ה), והעמידה המשנה ברורה את התנאי: «פי׳ שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כד). תמצית: לא נתן בו שום בושם: הזית עצמו, משנכתש, התחיל ריחו נודף — ונמצא הריח בא מן העץ.
ומפני מה אין מברכין הנותן ריח טוב בפירות? «והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע״י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כה). תמצית: האתרוג נולד עם ריחו ; והשמן אינו קונה אותו אלא תחת הרחיים. אין כאן נתינת ריח מתחילה, אלא ידי אדם שהוציאוהו.
רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר — ריח שאין לו גוף: הריח קיים, והדבר שנשאו אינו עוד. וכבר עשה הרמב״ם מזה כלל: «וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח), ומנה מקרה זה בכלל שלושה: «שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן ואלו הן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז) — «ריח טוב שאסור להריח בו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז), «וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז), «וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז). תמצית: שלוש הוצאות: מה שאסור להריח בו, מה שנעשה להעביר ריח רע, ומה שלא נעשה להריח בו.

סעיף ו׳ — שמן שבשמו, ואם סיננו — ריח שאין לו עיקר

שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו:
ביאור: שמן שבישמו, כמו שמן המשחה — אם בעצי בשמים, מברך בורא עצי בשמים ; ואם בעשבי בשמים, מברך בורא עשבי בשמים ; ואם היו בו עצים ועשבים, מברך בורא מיני בשמים. ואם סיננו והוציא ממנו את הבשמים — יש אומרים שמברך בורא שמן ערב, ויש אומרים שאינו מברך עליו כלל, שהרי זה ריח שאין לו עיקר ; וכיון שספק הוא, נכון ליזהר מלהריח בו.
כל זמן שהבשמים בתוכו, השמן הולך אחריהם. «שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), «ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), והרחיבה המשנה ברורה: «ר״ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה״ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כו). ופירשה גם את המקרה הראשון: «דכ״ז מיירי בשנשאר עכ״פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כט). תמצית: אין לשמן ריח משלו: נושא הוא את ריח הבשמים שנתנו בו, ולפיכך ברכתו כברכתם.
ואם הוציאם משם — ריח שאין לו עיקר. «ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ו) ; «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). והעמיד הטור את שתי הדעות: «ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו אותו ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב כמו על האפרסמון וי״א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממינו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר» (טור או״ח סימן רט״ז), וזיהה הבית יוסף את השנייה: «סברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). ובמשנה ברורה: «ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לא). תמצית: לא נשאר בכלי אלא ריח מרחף בלא הדבר הנושאו ; ולדעה השנייה שוב אין על מה לברך.
ההנהגה: להימנע ולא להכריע. «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), ובמשנה ברורה: «כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב). ומכל מקום הניחה פתח: «ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב) ; וכן צידד המגן אברהם בשם הב״ח: «והב״ח כתב דאף הרמב״ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא״כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ״ב» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). תמצית: שלא להריח — שלא ליכנס לספק ; ומי שאינו רוצה להחמיר על עצמו מריח ומברך בורא מיני בשמים.

סעיף ז׳ — סימלק וחילפי דימא

סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים סימלק יש מפרשים רוסמארי״ן ויש מפרשים יאסמי״ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג׳ שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי״ק:
ביאור: סימלק וחילפי דימא — מברך בורא עצי בשמים. סימלק, יש מפרשים רוסמארין, ויש מפרשים יאסמין, ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו שלוש שורות של עלין, זו למעלה מזו, ולכל שורה שלוש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד, שקורין אישפיק.
שני שמות ארמיים, וכלל אחד. «סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ז) — מימרת רב גידל היא: «האי סמלק — מברכין עלויה בורא עצי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). והביא מרן את הזיהויים: «סימלק יש מפרשים רוסמארי״ן ויש מפרשים יאסמי״ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג׳ שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין» (שו״ע או״ח רט״ז:ז), «וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי״ק» (שו״ע או״ח רט״ז:ז). תמצית: רוסמרין, יאסמין, נרד: אין הסימן מכריע בזיהוי הצמח, והברכה אחת היא בכל הצדדים.
ומפני מה עצי בשמים, והרי קלחו רך? «אע״ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ״ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לג) ; והוא הטעם שכתב המגן אברהם בשם הרשב״א: «ר״ל אע״ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ״מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ו). תמצית: אין המידה קשיות הקלח אלא דרך גידולו: עלין היוצאין מעץ המתקיים.

סעיף ח׳ — סיגלי — בורא עשבי בשמים

סיגלי והם ויאול״ש בורא עשבי בשמים:
ביאור: סיגלי, והם ויאולש — בורא עשבי בשמים.
הסיגלי. «סיגלי והם ויאול״ש בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ח), ומימרת רב ששת היא: «הני סיגלי — מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). תמצית: גדלה בקרקע וכלה עם עונתה, ועשב היא, ונוסחה בורא עשבי בשמים.

סעיף ט׳ — נרגיס — גדל בגנה או גדל בשדה

נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי״ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים:
ביאור: נרגיס, והוא חבצלת, ויש אומרים שהוא ליריו — אם גדל בגנה, מברך בורא עצי בשמים ; ואם הוא גדל בשדה, מברך בורא עשבי בשמים.
פרח אחד, שתי ברכות. «נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי״ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ט), ומימרת רב משרשיא היא: «האי נרקום דגינוניתא — מברכין עלויה בורא עצי בשמים. דדברא — בורא עשבי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). והטעם במשנה ברורה: «הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע״פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לז) ; וכן כתבוהו הט״ז והמגן אברהם בשם הרשב״א. תמצית: שבגינה משקין אותו ועיקרו עובר את החורף — הרי הוא כאילן ; ושבשדה מתייבש והולך לו — הרי הוא כעשב. לא המין מכריע אלא המקום.

ד. קדימה, מוגמר ואתרוג — מינים הרבה, המוגמר וההימנעויות

סעיף י׳ — היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים

היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו: הגה ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא (טור ריש הסימן) ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א:
ביאור: היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים — מברך על כל אחד ואחד את הברכה הראויה לו. ובהגה: ואם בירך על כולם מיני בשמים — יצא (טור ריש הסימן) ; ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים — עיין לעיל סימן רי״א · 211.
כל אחד בברכתו, לכתחילה. «היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו» (שו״ע או״ח רט״ז:י), וביארה המשנה ברורה את שלילתה: «ר״ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ״ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ״ע» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). וכן כתב הרמב״ם: «היו לפניו בשם שהוא עץ ובשם שהוא עשב אין ברכה אחת מהן פוטרת את חברו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ד), «אלא מברך על זה לעצמו ועל זה לעצמו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ד). תמצית: אין פוטרין שלושה מינים בנוסח נוח אחד: כל סוג מקבל את הנוסח הקורא בשמו.
ההגה, ומחלוקת הטור והבית יוסף. «ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא» (רמ״א או״ח רט״ז:י) ; והיא שיטת הטור: «ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד ואחד» (טור או״ח סימן רט״ז). והבית יוסף תמה עליה: «ואיני יודע מהיכן היה נראה לרבינו דלכתחלה מברך על מיני הבשמים ופוטר את השאר דמ״ש מברכת הפירות ואע״פ שהאחת נפטרת בברכת חבירתה בדיעבד לכתחלה מיהא צריך לברך על כל אחת ברכה הראויה לה» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז), והעמידה המשנה ברורה את התנאי: «נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא״א להריח מכל מין בפ״ע מברך עליהם בורא מ״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). והט״ז יישב את הטור: «צ״ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז), «משא״כ באכיל׳ שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). תמצית: לטור, הריח נכנס לאף שלא בבחירתו, ויש מקום לנוסח כולל ; ולבית יוסף, דין הפירות נוהג אף כאן. וההגה נקטה דרך אמצע: לכתחילה כל אחד בברכתו, ובדיעבד די בכוללת.
ואיזו ברכה מקדימין? «ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א» (רמ״א או״ח רט״ז:י), והסיקה המשנה ברורה: «וה״ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח״כ יברך עשבי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מ) ; וכן הפנה המגן אברהם: «ולכן נ״ל דאזלי׳ בתר החביב כמ״ש בסי׳ רי״א ס״ג» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). וכבר הביא הבית יוסף את הרוקח: «כתב הרוקח באו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך על עצי בשמים ואח״כ על עשבי בשמים» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). והוסיפה כלל חשוב: «כ׳ האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי׳ כן ברכת עשבי בשמי׳ אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). תמצית: בשווים בחביבות פותחין בעצי בשמים, שהיא המבוררת שבהן — ואין אחת מהן פוטרת את חברתה.

סעיף י״א — הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן

הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה:
ביאור: הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן — אם ברכותיהן שוות, מברך על ההדס ופוטר את השמן ; ואם אינן שוות, מברך על ההדס תחילה.
ההדס קודם לשמן. «הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן» (שו״ע או״ח רט״ז:יא) ; והעמידה המשנה ברורה את המקרה: «כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס״ו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מב), ונתנה את הטעם: «הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מג). והברייתא בברכות: «הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן» (ברכות מ״ג ע״ב), ו«אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן — זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס — לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע» (ברכות מ״ג ע״ב) ; והרמב״ם פסק: «הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן מפני שברכה אחת לשתיהן והוא עצי בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ג), והעמיד הבית יוסף את שתי הגירסאות על דין אחד: «כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין ברכותיהן שוות ה״ה לברכותיהן שוות לענין שהדס יפטור את השמן» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). תמצית: ההדס הוא הבושם ; והשמן אינו אלא נושאו. המריח מחמת עצמו קודם למי ששאל את ריחו מאחרים.
ואם אין ברכותיהן שוות? «ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה» (שו״ע או״ח רט״ז:יא), והביאה המשנה ברורה את המקרים: «כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס״ד דברכתו הוא בורא שמן ערב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מד). וביארה מפני מה ההדס קודם: «ואע״ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ״ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מה), והעמידה את תנאי הסעיף כולו: «דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מא). והמגן אברהם הקשה בזה: «צ״ע דלהרא״ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ״ש רסי׳ רי״א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ״ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ״ש ס״ד ואם כן ה״ל לאקדומי דה״ל ברכה פרטית כמ״ש סימן רי״א ס״ג וצ״ל דהדס חשיב טפי וצ״ע» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). תמצית: ואף כנגד שמן אפרסמון, שיש לו נוסח בפני עצמו, ההדס פותח — מפני שהוא קיים בגופו כברייתו.

סעיף י״ב — מברכין על המוגמר משיעלה קיטור עשנו

מברכין על המוגמר (פי׳ בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן:
ביאור: מברכין על המוגמר (פירוש: בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו, קודם שיגיע לו הריח ; אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן.
שעת הברכה. «מברכין על המוגמר» (שו״ע או״ח רט״ז:יב) «משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח» (שו״ע או״ח רט״ז:יב) ; ומימרא היא בגמרא: «מאימתי מברכין על הריח — משתעלה תמרתו» (ברכות מ״ג ע״א), וטעמה: «ולטעמיך, המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל! אלא דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לאורוחי» (ברכות מ״ג ע״א). ובמשנה ברורה: «דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מז), «ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מז). תמצית: מברך משעה שהעשן עולה, קודם שיריח כלום — כשם שמברך על הפת קודם שאכל.
ולא קודם לכן. «אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן» (שו״ע או״ח רט״ז:יב), ובמשנה ברורה: «דסמוך לעשייתן עכ״פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מח). וכן הרמב״ם: «אין מברכין על המגמר עד שתעלה תמרתו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ב). והעמידה גם את התנאי היסודי: «לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מו). תמצית: קודם שיעלה העשן אין כאן כלום ; ומוגמר שמעשנין בו לבטל את הסרחון אין מברכין עליו כלל.

סעיף י״ג — המוגמר — של עץ, של עשב, ושל שאר מינים

המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים:
ביאור: המוגמר — אם הוא של עץ, מברך בורא עצי בשמים ; ואם של עשב, בורא עשבי בשמים ; ואם של שאר מינים, בורא מיני בשמים.
המוגמר הולך אחר מה שהיה. «המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:יג) ; ומימרא היא בגמרא: «כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק, שמין חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים» (ברכות מ״ג ע״א). והשיבה המשנה ברורה על הקושיא הפשוטה: «ולא נשתנה ברכתו אע״פ שנשרף ע״י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מט), וכן הט״ז: «ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). תמצית: היה מקום לומר שבושם שנשרף שוב אין לו עיקר ; אבל אין האש מכלה אותו אלא מעלה אותו — ובכך הוא מריח.

סעיף י״ד — המריח באתרוג של מצוה, ובהגה — פת חם

המריח באתרוג של מצוה מברך עליו וי״א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו: הגה י״א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם ב״י סי׳ רכ״ו בשם א״ח) וי״א דאין לברך עליו (ב״י) לכך אין להריח בו:
ביאור: המריח באתרוג של מצוה — מברך עליו ; ויש אומרים שאינו מברך, לכך נכון שלא להריח בו. ובהגה: יש אומרים שהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם, בית יוסף, בשם ארחות חיים) ; ויש אומרים שאין לברך עליו (בית יוסף) — לכך אין להריח בו.
אתרוג של מצוה: שתי דעות. «המריח באתרוג של מצוה מברך עליו» (שו״ע או״ח רט״ז:יד), «וי״א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:יד). והביא הטור את שני השמות: «ובאתרוג של מצוה כתב אבי העזרי המריח בו מברך והר״ר שמחה כתב דלאו לריחא עבידא והמריח בו אינו מברך» (טור או״ח סימן רט״ז). והעמידה המשנה ברורה במה מדובר: «אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו״ע אין לברך וכדלעיל בס״ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נא), וטעם הדעה השנייה: «דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נב) ; והט״ז פרשה: «לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז׳ ע״כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). תמצית: האתרוג מריח כל השנה ; אבל משנטלו למצוה, הוקצה לה, ושוב אינו עשוי להריח בו.
ההנהגה: שלא להריח. «כדי לצאת מידי ספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נג), ואם הריח: «ואם מריח בו דעת מג״א שלא לברך וכן דעת הגר״א בביאורו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נג). תמצית: אף כאן פתרון הסימן לצאת מן הספק בהימנעות ולא ליכנס לתוכו בברכה.
ופת חם, בהגה. «י״א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת» (רמ״א או״ח רט״ז:יד), ונתנה המשנה ברורה את סברתה: «כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נד) ; אבל «וי״א דאין לברך עליו» (רמ״א או״ח רט״ז:יד) ; וטעמה «דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נה) — ומכאן «לכך אין להריח בו» (רמ״א או״ח רט״ז:יד). וכן הסיק המגן אברהם: «ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). תמצית: הפת היוצאת מן התנור מאכל היא ולא בושם ; ומשנשארו שתי הדעות במקומן, נמנעים אף כאן.
הסימן במשפט אחד: מברכין על הריח מפני שהנשמה נהנית ממנו לבדה, ומברכין קודם שמריחין ; והנוסח הולך אחר מוצא הריח — עץ, עשב, מין אחר, או פרי הראוי לאכילה — ובורא מיני בשמים עולה לכל הספקות ; ובמקום שאבד לריח עיקרו, או שאין הדבר עשוי להריח בו, מוטב להימנע מלהיכנס לספק ברכה.

מקרים מעשיים

מקרה 1

המקרה: זר ורדים ועציץ של בושם על שולחן שבת, ורצוני להריח בשניהם. כמה ברכות, ובאיזה סדר?
ההנהגה: שתי ברכות חלוקות, שהרי «היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו» (שו״ע או״ח רט״ז:י) ; וכן פירשה המשנה ברורה: «ר״ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ״ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ״ע» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט), והוסיפה ש«כ׳ האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי׳ כן ברכת עשבי בשמי׳ אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). והורד מן העץ הוא — «על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ג) — והבושם עשב. ולענין הסדר: «ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א» (רמ״א או״ח רט״ז:י), והסיקה המשנה ברורה: «וה״ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח״כ יברך עשבי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מ). תמצית: מברך בורא עצי בשמים על הורדים ומריח בהם, ואחר כך בורא עשבי בשמים על הבושם. ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה 2

המקרה: בקבוק בושם, או מטפחת מבושמת. מברך אני קודם שאריח?
ההנהגה: זהו ממש מקרה סעיף ו. כל זמן שהבשמים בתוך המשקה, «שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). אבל בבקבוק מסונן לא נשאר כלום מגוף הבושם: «ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), ולעומתם «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו) ; ומכאן «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). ובמשנה ברורה: «כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב), ומכל מקום «ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב). תמצית: מרן יעץ שלא להריח ולא ליכנס לספק ; ומי שאינו מקבל על עצמו חומרה זו מריח ומברך בורא מיני בשמים. ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה 3

המקרה: הגישו לפני תפוח. ריחו נודף, אבל נטלתיו לאוכלו. מברך אני על ריחו?
ההנהגה: לא — «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), ונתנה המשנה ברורה את הכלל: «דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יא) ; והוסיף הביאור הלכה: «ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך» (ביאור הלכה סימן רט״ז). ומאידך, אם נטלתיו אף להריח בו: «והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), ואז «דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח״כ יברך על האכילה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:י). תמצית: כוונת שעת הנטילה מכרעת, ולא עוצם ריחו של הפרי. ולמעשה — כהוראת הרב.

שאלות להבנה

בחן את הבנתך:
  1. מפני מה תיקנו חכמים ברכה על הריח, ומפני מה אין ברכה לאחריו (סעיף א)?
  2. מהן ארבע הברכות שבסעיף ב, ומה מחלק ביניהן?
  3. פרי המונח לפני וריחו נודף — באיזה תנאי מברכין על ריחו (סעיף ב, מ״ב רט״ז:יא)?
  4. מהו ריח שאין לו עיקר, ואיזו הנהגה הוציא מרן ממנו (סעיף ו)?
  5. מפני מה אין ברכת נרגיס שבגינה כברכת נרגיס שבשדה (סעיף ט)?

להרחיב ולהעמיק

רצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבאסימן רי״ז · 217 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רט״ז · י״ד סעיפים · רמה 1 — פתיחה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא